בור (אב נזיקין)

בור
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות כ"א, ל"ג–ל"ד
משנה	מסכת בבא קמא, פרק ה'
משנה תורה	הלכות נזקי ממון, פרקים י"ב-י"ג
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן ת"י
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רל"ח ספר החינוך, מצווה נ"ג

בור פתוח ברשות הרבים

בהלכות נזיקין, בור הוא אחד מאבות הנזיקין שמוזכרים בתורה ומחייבים בתשלום את בעליהם. הבור הוא אב-טיפוס לכל מפגע דומם שבני אדם או בעלי חיים עלולים להיפגע ממנו בעת הליכתם.

על פי התלמוד, הבור נחשב קל מכל שאר אבות הנזיקין, שכן הוא אינו יכול לנוע ממקום למקום ולהזיק – 'אין דרכו לילך ולהזיק'. אולם מבחינה מסוימת הוא גם נחשב חמור מכל שאר האבות, כיוון שמרגע שהוא נוצר הוא יכול להזיק ללא צורך לפעולה מצידו – 'תחילת עשייתו לנזק'.

על פי ההלכה שמבוססת על דין בור בפרשת משפטים, האחראי על הבור חייב לשלם על כל נזק גופני שנגרם לבני אדם או בעלי חיים שנתקלו בו, וכן על מוות שנגרם לבעלי חיים. לעומת זאת, אם הבור גרם נזק לחפצים שונים או למותם של בני אדם, בעל הבור פטור מתשלום.

הדין ומקורו

מקור מקראי

המקור המקראי לדין בור הוא בפרשת משפטים:

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

— ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים ל"ג–ל"ד

במקרא מצוינות שתי דרכים לקבלת אחריות על בור – כריית בור חדש בלא לכסותו, או פתיחת בור שהיה מכוסה. בשני המקרים, על האחראי לשלם על הנזקים שהוא גורם.

תולדות הבור

חז"ל ראו בבור המקראי לא רק מקרה פרטי אלא אב נזיקין שאפשר ללמוד ממנו 'תולדות' – מקרים דומים שדינם כמותו. התולדות הקלאסיות של בור הם מפגעים שונים שהונחו ברשות הרבים, ובלשון התלמוד 'אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים'. מקרים נוספים המוזכרים במשנה הם מים שנשפכו לרשות הרבים וגורמים לבני אדם להחליק עליהם, או גדר קוצנית הבולטת לתוך רשות הרבים. המשותף לכל המקרים האלה שהם חולקים עם הבור את התכונה הנקראת 'תחילת עשייתו לנזק'.

אדם וכלים

בעניין אחריות יוצר המפגע לנזקים אחרים מלבד פגיעה בבעלי חיים, חז"ל דרשו את הפסוק כך: "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים (אמנם רבי יהודה חלק על המיעוט של כלים). לכן, על פי ההלכה, אם נפל חמור טעון משא לבור, חיוב הפיצוי הוא רק על הנזקים שנגרמו לחמור ולא על הנזקים שנגרמו למשא. לעומת זאת, אין כוונת הביטוי "שור – ולא אדם" לפטור על נזקים הנגרמים לאדם הנופל לבור, אלא רק כאשר האדם נהרג כתוצאה מנפילתו לבור.

גדרי החיוב

בור ברשות הרבים וברשותו

התנאים נחלקו בשאלה מהו הבור שמוזכר בתורה: לפי רבי ישמעאל הבור האמור בתורה הוא בור ברשות הרבים, שאדם חפר במקום שבני אדם ובהמות עוברים בו, ולפי רבי עקיבא הבור האמור בתורה הוא בור ברשותו. אין הכוונה לבור שנמצא באמצע רשותו של אדם, כיוון שלא עוברים שם אנשים, אלא בבור שנמצא ברשותו הפרטית בסמוך לשטח רשות הרבים, כך שעדיין בני אדם ובהמות יכולים להיתקל בו. סוג נוסף של בור ברשותו, הוא "הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו", כלומר שאדם חפר בור ברשותו, והפקיר את כל השטח שסביב הבור חוץ מהבור עצמו.

האמוראים פירשו מחלוקת זו בשתי דרכים, כאשר מוסכם שאחד התנאים מסכים עם השני, כך שלפי האחד התורה חייבה על שני סוגי הבורות, ולפי השני רק על אחד מהם. לפי רבה רבי ישמעאל מחייב דווקא בבור ברשות הרבים, ורבי עקיבא מחייב בשני הסוגים, ולפי רב יוסף רבי ישמעאל מחייב רק בשני הסוגים, ורבי עקיבא מחייב רק בבור ברשותו.

שורש המחלוקת נעוץ בפרשנות לפסוקי התורה שמחייבים על בור:

• הדעה שמחייבת רק על בור ברשות הרבים (רבי ישמעאל לפי רבה) מבוססת על המילים "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור". חז"ל שאלו על פסוק זה "אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן?", כלומר שכיוון שכורה בור חדש יותר חמור מפותח בור קיים, אפשר ללמוד את חובת התשלום בכורה מפותח בקל וחומר, ואין צורך להזכירו במפורש. ולפי דעה זו, מטרת הכפילות היא ללמד שהפותח או הכורה חייב על עצם המעשה אף על פי שאין לו בעלות על הבור עצמו, כיוון שהוא חלק מרשות הרבים (ישנם גם הסברים אחרים לכפילות). לדעה זו הבור חריג משאר אבות הנזיקין, בכך שהאחריות עליו נובעת מהחפירה שלו, ולא מהבעלות עליו. רבי אלעזר הסביר שלפי רבי ישמעאל, בור ברשות הרבים הוא אחד מהדברים ש"אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב (=המקרא) כאילו הן ברשותו".
• הדעה שמחייבת רק על בור ברשותו (רבי עקיבא לפי רב יוסף) לומדת מהמילים "בעל הבור ישלם", שמדובר בבור שיש לו בעלים – שהוא שייך לאדם מסוים ונמצא ברשותו, ולא ברשות הרבים שלא יכולה להיות שייכת לאיש. לדעה זו, הבור חריג משאר אבות הנזיקין בכך שהוא מחייב את בעליו על נזקים שהתרחשו ברשותם, ולא רק ברשות הרבים או רשות הניזק (הדעה החולקת טוענת שהחופר של הבור ברשות הרבים נחשב "בעל הבור" כיוון שהוא אחראי עליו).
• לפי הדעה השלישית (רבי עקיבא לפי רבה ורבי ישמעאל לפי רב יוסף) שני הפירושים נכונים – התורה התייחסה בדבריה לשני בורות שונים, וחייבה על שניהם. דעה זו מופיעה בסתם משנה, וכמוה פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך.

הראשונים עסקו במקרה נוסף שלא מוזכר בתלמוד – הפקיר רשותו ובורו – כלומר שאדם חפר בור ברשותו, ולאחר מכן הפקיר את רשותו יחד עם הבור. לפי רש"י בור זה נחשב כמו כל בור ברשות הרבים והחופר אחראי על נזקיו, אולם לדעת רוב הראשונים במקרה זה האדם פטור מאחריות על הבור לכל הדעות, כיוון שמותר לאדם לחפור בור ברשותו ולא חלה עליו חובת כיסוי, ולאחר שהפקיר הבור כבר איננו שייך לו. הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כתוספות.

אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים

התלמוד קושר בין המחלוקת על מיקום הבור למחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בנוגע למפקיר נזקיו, שרבי אלעזר ראה בה גם מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר.

החיוב על נזקים שגורם מפגע ששייך לאדם ועומד ברשות הרבים ("אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים"), נלמד מהחיוב על בור, ולכן הוא תלוי בגדרי החיוב של בור. אם אדם הפקיר את המפגע שנמצא ברשות הרבים, הוא דומה לבור ברשות הרבים, ולכן הוא חייב על נזקיו רק לפי הדעה שמחייבת את החופר בור ברשות הרבים. עם זאת, גם לפי דעה זו, כדי שהאדם יהיה אחראי על נזקי המפגע הוא צריך להיות אשם בהימצאותו ברשות הרבים. לכן כל הדעות פוטרות מאחריות את מי ש"מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס". למשל, אם אדם נשא כד ברשות הרבים, ושלא באשמתו נשבר הכד והתפזרו השברים, הוא יכול להפקיר את השברים ולפטור את עצמו מאחריות על הנזקים שהם יגרמו. מחלוקת האמוראים היא רק במקרה שהנפילה הייתה "נפילת פשיעה", שנגרמה באשמתו של בעל הכד. הרמב"ם פסק שמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב.

במקרה שבעל המפגע שנמצא ברשות הרבים לא הפקיר אותו, לכל הדעות הוא אחראי על הנזקים שנגרמים ממנו, אולם האמוראים רב ושמואל נחלקו מה מקור החיוב במקרה זה. שמואל סובר שגם מקרה זה הוא תולדה של בור, ולכן יש לו את הדינים המיוחדים לבור, כמו הפטור באדם וכלים. לעומת זאת, רב סובר שהחיוב על מפגעים שלא הופקרו נלמד מ'שורו', כאשר לפי התוספות הכוונה היא שמקרה זה נלמד מבור וקרן גם יחד, ולכן אין ליישם על מקרה זה את הדינים המיוחדים לבור בלבד. רש"י קישר בין המחלוקת על בור ברשותו למחלוקת רב ושמואל, וכתב שרב סובר שהחיוב על בור קיים רק בבור ברשות הרבים שאינו בבעלותו של החופר, ולא שייך ללמוד ממנו למפגע שעדיין בבעלותו של האדם. עם זאת, בעלי התוספות כתבו שהמחלוקות לא בהכרח קשורות זו לזו, וייתכן שרב דווקא מחייב על בור ברשותו, וגם ייתכן ששמואל מחייב רק בבור ברשות הרבים. הרמב"ם פסק כשמואל.

הבל וחבטה

חז"ל הבחינו בכך שבור יכול לפגוע בבעלי החיים הנופלים לתוכו בשני אופנים שונים: על ידי 'חֲבָטוֹ' של הבור – המכה שסופג בעל החיים בפגיעתו בקרקעית הבור, ועל ידי 'הֶבְלוֹ' של הבור, שישנם כמה פירושים לגבי משמעותו, וייתכן שהכוונה היא לההרעלה שמקבל בעל החיים מהאדים שבבור^{[דרוש מקור]}. לדעות אחדות באמוראים ובראשונים שלא התקבלו להלכה, החיוב בבור הנמצא ברשות הרבים הוא רק על ההבל, ואילו על החבטה פטור משום ש'קרקע עולם הזיקתו', כלומר אין לחופר הבור אחריות על נזק שנגרם מחמת קרקעית הבור שאינה שייכת לו ושהייתה במקומה מאז ומעולם. עם זאת, שיטה זו מודה לחייב בכל הנזקים שנגרמו לבהמה שנפלה לבור, מכיוון שיש לתלות שכל הנזקים נגרמו מחמת ההבל.

בעקבות זאת, הובאו בתלמוד תוצאות רבות מן ההבחנה בין נזקי חבטה לנזקי הבל (וכאמור, להלכה זה אינו נוגע, כיוון שנפסק שמחייבים גם על חבטה מקרקע עולם):

• התלמוד מציין שיש בורות שלא ניתן להיפגע בהם מהחבטה אלא רק מההבל, כגון בור שקרקעיתו מרופדת.
• אם המפגע אינו בור, אלא תל שהוגבה באמצע רשות הרבים – אין בו הבל אלא רק חבטה, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על חבטה, לא יהיה חיוב על נזקי מפגע שכזה. אמנם יש ראשונים הסוברים שבמקרה שנחבטה הבהמה בתל כזה, יודו גם בעלי שיטה זו שיש חיוב על חבטה, שאין זו 'קרקע עולם', אלא קרקע שהוגבהה באופן מלאכותי. לשיטה זו המחלוקת בין השיטות השונות תתבטא במקרה שהתל גרם לבהמה להיחבט בקרקע שלידו, או במקרה שהתל לא נעשה על ידי הגבהת הקרקע על ידי חציבה בה.
• בור שרוחבו יותר מעומקו – על פי דברי התלמוד, אין בו הבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, לא יהיה חיוב על נזקי בור שכזה. האמוראים נחלקו מה הדין כאשר רוחב הבור שווה בדיוק לעומקו.
• אם נפלה בהמה לאחוריה לתוך בור, כך שראשה פונה כלפי מעלה – היא נפגעת בכך רק מהחבטה ולא מההבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, פטור בעל הבור מתשלום.
• במקרה שבו אדם חפר בור, ובא אדם אחר והצר את רוחב הבור כך שההבל שבו נהיה רב יותר, ואז נפלה בהמה לבור ומתה – האחריות לכך עלולה ליפול על כתפי השני אם יתברר שתוספת ההבל שהוא אחראי לה היא שהפכה את הבור להיות קטלני. התלמוד והפוסקים דנים גם במקרה ההפוך, שהשני הרחיב את הבור ומיעט את ההבל שבו, ונאמרו כמה דעות בעניין.

פרטי הדין

עומק הבור

המשנה קובעת שיש שיעור מינימלי של עשרה טפחים (כשמונים סנטימטרים) לעומק הבור "שיש בו כדי להמית", ובבור שעומקו פחות מכך אין חיוב אלא במקרה שהבהמה הנופלת נפצעה ולא מתה. האמורא שמואל קובע שיש חיוב אם נהרגה הבהמה מנפילה בבור שעומקו רק שמונה טפחים, בתנאי ששני טפחים מעומק הבור מלאים במים. התלמוד מסתפק אם כך יהיה הדין גם בבור בעומק תשעה טפחים כשטפח אחד מלא מים, וכן בבור בעומק שבעה טפחים כששלושה טפחים מלאים מים. התלמוד תולה את הדיון הזה בכך שעומק הבור וכמות המים משפיעים על ההבל שבבור.

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, בור, כרך ג', עמ' כ"ג

קישורים חיצוניים

• הערך "בור", במיקרופדיה תלמודית באתר ויקישיבה
• ארז אדלר, "מהו הבור המחייב בנזיקין?", ירחון האוצר 70.
• מאמרים בנושא בור, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.