בור (אב נזיקין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בור
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"א, ל"ג-ל"ד
משנה מסכת בבא קמא, פרק ה'
משנה תורה הלכות נזקי ממון, פרקים י"ב-י"ג
שולחן ערוך חושן משפט, סימן ת"י
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"ח
ספר החינוך, מצווה נ"ג
בור פתוח ברשות הרבים

בהלכות נזיקין, בור הוא אחד מאבות הנזיקין השייך לקטגוריה נזקי ממון. מושג הבור הוא אב-טיפוס לכל מִפגע דומם הנמצא ברשות הרבים, שבני אדם או בעלי חיים ההולכים שם עלולים להיפגע ממנו. על פי ההלכה, המתבססת על החוק המקראי בפרשת משפטים, האחראי ליצירת המפגע ברשות הרבים חייב לשלם פיצויים על כל נזק שנגרם על ידיו לבני אדם או לבעלי חיים. לעומת זאת, ההלכה קובעת כי אין חיוב בתשלומים עבור נזקים שנגרמו בדרך זו לחפצים שונים, וכן אין חיוב לשלם פיצויים במקרה שהמפגע גרם למותו של אדם.

הדין ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לדין בור הוא בפרשת משפטים[1]

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

.

במקרא מפורטות שתי דרכים ליצירת מפגע – כריית בור חדש בלא לכסותו, או פתיחת בור שהיה מכוסה. בכל מקרה, האחריות על הנזק שנגרם בנפילת בהמות לבור מוטלת על יוצר המפגע.

תולדות הבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל נקטו בפרשנות מרחיבה למושג המקראי בור, כך שיכלול כל מפגע שהוא. הבור נקרא משום כך 'אב נזיקין', מכיוון שיש לו 'תולדות' – מקרים דומים שדינם כמותו. התולדות הקלסיות של בור הם מפגעים שונים שהונחו ברשות הרבים כגון אבן או סכין, ואפילו הניח שם את משאו[2]. תולדות ייחודיות המוזכרות במשנה הן החלקה על מים שנשפכו לרשות הרבים, דקירה מגדר קוצנית הבולטת לתוך רשות הרבים, וכן היתקלות באדם הניצב ברשות הרבים[3].

אדם וכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין אחריות יוצר המפגע לנזקים אחרים מלבד פגיעה בבעלי חיים, נקטו חז"ל בפרשנות מצמצמת, ודרשו את המקרא: "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים. לכן, על פי ההלכה, אם נפל חמור טעון משא לבור, חיוב הפיצוי הוא רק על הנזקים שנגרמו לחמור ולא על הנזקים שנגרמו למשא.[4] לעומת זאת, אין כוונת הביטוי "שור – ולא אדם" לפטור על נזקים הנגרמים לאדם הנופל לבור, אלא רק כאשר האדם נהרג כתוצאה מנפילתו לבור[5].

הבעלות על המפגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק החז"לי בדין נזקי בור נגע בכמה מקומות בשאלת הבעלות על המפגע. מצד אחד, ההלכה היא שלעולם אין מחייבים אדם על נזקי ממון שאירעו בתוך שטח פרטי השייך לו. אך מאידך, ההלכה המקובלת בשאר נזקי ממון היא שהאחריות על הנזקים נובעת מהבעלות של האדם על גורם הנזק, ולמשל במקרה שאדם הפקיר את בהמתו, שוב לא יתחייב על הנזקים שהיא עושה. מצירוף ההנחות הללו עולה בעיה בנוגע לחיוב על נזקי בור, כי מי שחופר בור בשטח פרטי שלו – הרי הוא פטור על כל נזק שמתרחש שם, ואילו מי שחופר בור ברשות הרבים – הרי הבור אינו בבעלותו ולכאורה הוא לא נושא באחריות על נזקיו.

בפתירת פרדוקס זה נחלקו התנאים: לפי רבי ישמעאל התורה חייבה בתשלומים גם אדם שחפר בור ברשות הרבים, ולמרות ששטח הבור אינו שלו, או אדם שחפר ברשותו ועשה פתח לרשותו הפונה לרשות הרבים, כללו של דבר: כל שהציב תקלה בפני רשות הרבים - חייבה התורה, גם אם מעשית אינו בעליו של המפגע. לפי רבי עקיבא התורה חייבה על בור ברשות היחיד, באופן שלאחר שחפר את הבור הפקיר את רושתו ולא את הבור, כך שהבור הוא מעשית ברשות הרבים אך המפגע הוא שלו - של החופר.

למחלוקת זו ישנה שתי פרשנויות אמוראיות, הנחלקים באיזה משני האופנים קיימת הסכמה בין שני התנאים, ובאיזה ישנה מחלוקת.

  • לפי רבה בבור ברשות הרבים כל הדעות מודים שחייב החופר שהרי התורה קבעה "וכי יכרה או כי יפתח" - העונש הוא על מעשה פתיחת הבור התורה לא מחייבת בעלות משפטית על הבור, והמחלוקת היא רק על בור ברשות היחיד שבה סובר רבי עקיבא כי ניתן לחייב את החופר מכוח ההפסוק "בעל הבור ישלם" הבא לרבות החופר בור ברשותו.
  • לעומת זאת לפי רב יוסף קיימת הסכמה כללית שהחופר בור ברשותו חייב, והמחלוקת היא דווקא על בור ברשות הרבים, אך קיימת הסכמה כללית שעל בור ברשותו חייב. לפי רב יוסף, ישנה דעה (של רבי עקיבא) החיוב בנזקי בור הוא רק על בור שקרקעיתו היא בשטח פרטי והפתח שלו פונה לעבר רשות הרבים[6]. לפי שיטה זו, כך יהיה הדין גם במי שהניח מפגע ברשות הרבים והפקיר אותו, שהוא אינו מתחייב על הנזקים הנגרמים מחמתו[7].

אך הדעה המקובלת להלכה היא שיש חיוב גם על בור ברשות הרבים. לדעה זו, הבור הוא חריג לכלל הרגיל בהלכות נזקי ממון שהאחריות הנזיקית נובעת מהבעלות על גורם הנזק. בלשון חז"ל נאמר שבור הוא "דבר שאינו ברשותו (=בבעלותו) של אדם, ועשאו הכתוב (=המקרא) כאילו הוא ברשותו"[8]. בתלמוד מבואר שדין זה נדרש ממה שנאמר במקרא: "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", שהפירוט מיותר לכאורה, ובא ללמד שהחיוב הוא על הכריה והפתיחה גם בלא בעלות[9]

עם זאת, קיימים מצבים שבהם יש משמעות הלכתית לשאלה אם המפגע הוא בבעלות האדם, והם מקרים שבהם האדם לא אשם ביצירת המפגע, שאז הוא חייב רק אם המפגע נמצא בבעלותו. הרמב"ם כתב שדין זה נלמד ממה שנאמר במקרא: "בעל הבור ישלם", שמשתמע ממנו שהחיוב תלוי בבעלות[10]. בתלמוד הובאו שתי דוגמאות למצבים כאלו שבהם האדם אינו אשם ביצירת המפגע:

  1. הפקיר רשותו – אדם שחפר בור בתוך שטח פרטי, ואחר כך הפקיר את השטח. מכיוון שבשעת יצירת המפגע לא הייתה אשמה בדבר, שהרי המפגע היה בתוך שטח פרטי, החיוב במקרה זה תלוי אם הפקיר גם את הבור יחד עם שאר השטח. אם 'הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו' – חייב, אך אם 'הפקיר רשותו והפקיר בורו' – פטור.[11] עם זאת, לדעת רש"י, חייב גם במקרה ש'הפקיר רשותו והפקיר בורו'[12], ומאידך יש דעות בחז"ל לפיהן פטור גם ב'הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו'[13].
  1. המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס – כגון אדם שנשא כד ברשות הרבים, ושלא באשמתו נשבר הכד והתפזרו השברים. במקרה זה הדין תלוי אם בעל הכד מתכוון להפקיר את השברים, או שהוא מתכוון לאסוף ולקחת אותם לעצמו. אם הוא מפקיר את השברים – הוא פטור מאחריות על הנזקים שהם יגרמו, מכיוון שהם לא התפזרו שם באשמתו.[14]

הבל וחבטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל הבחינו בכך שבור יכול לפגוע בבעלי החיים הנופלים לתוכו בשני אופנים שונים: על ידי 'חֲבָטוֹ' של הבור – המכה שסופג בעל החיים בפגיעתו בקרקעית הבור, ועל ידי 'הֶבְלוֹ' של הבור – ההרעלה שמקבל בעל החיים מהאדים שבבור. לדעות אחדות באמוראים ובראשונים שלא התקבלו להלכה, החיוב בבור הנמצא ברשות הרבים הוא רק על ההבל, ואילו על החבטה פטור משום ש'קרקע עולם הזיקתו', כלומר אין לחופר הבור אחריות על נזק שנגרם מחמת קרקעית הבור שאינה שייכת לו ושהייתה במקומה מאז ומעולם. עם זאת, שיטה זו מודה לחייב בכל הנזקים שנגרמו לבהמה שנפלה לבור, מכיוון שיש לתלות שכל הנזקים נגרמו מחמת ההבל.[15]

בעקבות זאת, הובאו בתלמוד תוצאות רבות מן ההבחנה בין נזקי חבטה לנזקי הבל:

  • התלמוד מציין שיש בורות שלא ניתן להיפגע בהם מהחבטה אלא רק מההבל, כגון בור שקרקעיתו מרופדת[16].
  • אם המפגע אינו בור, אלא תל שהוגבה באמצע רשות הרבים – אין בו הבל אלא רק חבטה, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על חבטה, לא יהיה חיוב על נזקי מפגע שכזה.[17] אמנם יש ראשונים הסוברים שבמקרה שנחבטה הבהמה בתל כזה, יודו גם בעלי שיטה זו שיש חיוב על חבטה, שאין זו 'קרקע עולם', אלא קרקע שהוגבהה באופן מלאכותי. לשיטה זו המחלוקת בין השיטות השונות תתבטא במקרה שהתל גרם לבהמה להיחבט בקרקע שלידו, או במקרה שהתל לא נעשה על ידי הגבהת הקרקע על ידי חציבה בה.[18]
  • בור שרוחבו יותר מעומקו – על פי דברי התלמוד, אין בו הבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, לא יהיה חיוב על נזקי בור שכזה. האמוראים נחלקו מה הדין כאשר רוחב הבור שווה בדיוק לעומקו.[19]
  • אם נפלה בהמה לאחוריה לתוך בור, כך שראשה פונה כלפי מעלה – היא נפגעת בכך רק מהחבטה ולא מההבל, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על החבטה בבור, פטור בעל הבור מתשלום.[20]
  • במקרה שבו אדם חפר בור, ובא אדם אחר והצר את רוחב הבור כך שההבל שבו נהיה רב יותר, ואז נפלה בהמה לבור ומתה – האחריות לכך עלולה ליפול על כתפי השני אם יתברר שתוספת ההבל שהוא אחראי לה היא שהפכה את הבור להיות קטלני. התלמוד והפוסקים דנים גם במקרה ההפוך, שהשני הרחיב את הבור ומיעט את ההבל שבו, ונאמרו כמה דעות בעניין.[21]

פרטי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומק הבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה קובעת שיש שיעור מינימלי של עשרה טפחים (כשמונים סנטימטרים) לעומק הבור "שיש בו כדי להמית", ובבור שעומקו פחות מכך אין חיוב אלא במקרה שהבהמה הנופלת נפצעה ולא מתה[22]. האמורא שמואל קובע שיש חיוב אם נהרגה הבהמה מנפילה בבור שעומקו רק שמונה טפחים, בתנאי ששני טפחים מעומק הבור מלאים במים. התלמוד מסתפק אם כך יהיה הדין גם בבור בעומק תשעה טפחים כשטפח אחד מלא מים, וכן בבור בעומק שבעה טפחים כששלושה טפחים מלאים מים. התלמוד תולה את הדיון הזה בכך שעומק הבור וכמות המים משפיעים על ההבל שבבור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ג-לד
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ג', עמוד א'
  3. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ג'
  4. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ה', משנה ו'; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ג, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ח, עמוד ב'
  6. ^ בבלי בבא קמא, מט-נ
  7. ^ פירוש רש"י ותוספות, בבא קמא, כט, א
  8. ^ בבלי בבא קמא, כט, ב
  9. ^ בבלי בבא קמא, מט, ב
  10. ^ רמב"ם, משנה תורה, נזקי ממון, פרק יב, הלכה ב
  11. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף ו
  12. ^ פירוש רש"י, בבא קמא, נ, א ד"ה בעל התקלה
  13. ^ בבלי בבא קמא, מט-נ
  14. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תיב, סעיף ד
  15. ^ בבלי בבא קמא, נ, ב; הלכות הרי"ף, בבא קמא, כב, א
  16. ^ בבלי בבא קמא, נ, ב
  17. ^ בבלי בבא קמא, נ, ב
  18. ^ תוספות, בבא קמא, נ, ב, ד"ה לשמואל
  19. ^ בבלי בבא קמא, נא, ב
  20. ^ בבלי בבא קמא, נב, א
  21. ^ בבלי בבא קמא, נא, ב
  22. ^ בבא קמא, פרק ה, משנה ה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.