אש (אב נזיקין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
נזקי אש
(מקורות עיקריים)
2010 Carmel forest - fire near Isfiya.JPG
אסון הכרמל
מקרא ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה'
משנה מסכת בבא קמא, פרק ו'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף נ"ט, עמוד ב'
משנה תורה ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן תי"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רמ"א
ספר החינוך, מצווה נ"ו

אש היא אחת מאבות הנזיקין. אדם שהדליק אש, אפילו אם הדליקה ברשותו, והלכה והזיקה חייב לשלם מה שהזיק, אמנם אם הולכת האש מרשותו נעשתה על ידי רוח שאינה מצויה, כגון סופה וכדומה, שלא היה צריך לחשוש שתבוא, פטור על נזקי האש.

האש שונה משאר אבות נזיקין בכך שאם שרפה האש חפצים שאינם גלויים, כגון כלים הטמונים בתבואה, פטור.

הדין ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הייחודי של אש כאב נזיקין מחייב את המזיק לשלם אף על פי ש"כח אחר מעורב בו" כלומר: המצית אחראי גם לנזק שנגרם כתוצאה מרוח שליבתה את האש וכדומה. אדם שהצית רכוש של אחר באופן ישיר נחשב לאדם המזיק ודינו חמור מאש (חייב גם באונס וגם על טמון).

מקור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לדין אש הוא בפרשת משפטים:

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

תולדות האש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל הגדירו את האש כאב לכל המזיקים אשר דומים בהגדרתם לאש, מהות חיוב האש על פי התלמוד, הוא מזיק אשר כדי להזיק, נעזר בדבר טבעי, כגון האש אשר הרוח מסתייעת ברוח כדי להזיק.

תולדות האש שהזכירו חז"ל הם אבן סכין או כל דבר אחר, אשר הניחו בראש גגו, ונפלו על ידי רוח מצויה והזיקו בשעה שנפלו. (במקרה שהאבן או הסכין הזיקו לאחר נפילתם על הקרקע, על ידי התקלות של אדם בהם, הרי הם דומים לאב המזיק 'בור', ונחשבים תולדתו).

על ידי הגדרת ה'מזיק' כתולדות האש, מקבלת התולדה את דיניה של האש, ולפיכך אף בזה יהיה פטור על חפצים טמונים שאינם גלויים לעין.

טמון באש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טמון באש

דין טמון באש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערימת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערימת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין 'טמון', לדעת רבי יהודה מחייב לשלם גם על כלים טמונים שנשרפו, וחכמים חולקים על כך:

המדליק את הגדיש, והיו בו כלים ודלקו – רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו; וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים.

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"א, עמוד ב'.

בברייתא המובאת בתלמוד דעת חכמים מפורטת יותר, ומבואר שלמרות שאינו משלם את מלוא הפיצוי על הכלים שנשרפו, בכל זאת "רואים מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה", ומשלם כאילו נשרפה ערימה מלאה של תבואה ולא ערימה חלולה.[1]

בתלמוד נטבע המונח "טמון" לציון הלכה זו. לפי התלמוד, ההלכה נדרשה מהכתוב בתורה בעניין נזקי אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הַקָּמָה"[2], שהמילה "קמה" מורה על דבר גלוי ונראה לעין.

אשו משום חציו או משום ממונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אשו משום חציו

בתלמוד נחלקו אמוראים בדין זה מאיזה טעם יש לחייב אדם על אש שייצר, האם חיוב הוא כדין חץ שאדם ירה והזיק (אשו משום חציו), או שיש לחייב מדין ממונו שהזיק (אשו משום ממונו):

לדעת רבי יוחנן החיוב על אשו משום חציו, כלומר פעולה של הצתת אש דומה לפעולה של יריית חץ, כלומר, התפשטות האש נחשבת לתוצאה ישירה מההצתה והיא באחריותו הישירה של המצית.

אך לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו", זאת אומרת שסיבת החיוב אינו משום שההיזק מתייחס ישירות לאדם, אלא חייבו משום שהחפץ שגרם לנזק הוא ממונו, כפי שחייב על בעל חיים שלו שהזיקו.

כלו לו חציו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף לדעת רבי יוחנן שהחיוב על האש הוא משום חציו ונחשב כאדם המזיק, זה דווקא אם בשעה שהדליק היה באפשרות האש ללכת ולהזיק, אך אם בשעה שהדליק את האש לא היה באפשרותה לגרום להזיק כגון שהייתה חומה שמנעה את התפשטות האש,, שוב אין האש נחשבת כחציו ('כלו לו חציו') ואף אם כעת לאחר שהדליק את האש החומה נפלה (והיה בידו זמן להעמיד את החומה למנוע את התפשטות האש), מודה רבי יוחנן שיש לחייבו רק משום ממונו כריש לקיש.

הפטור בטמון לרבי יוחנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבי יוחנן שהחיוב באש הוא כחציו, אין פטור טמון רק במקום ש'כלו לו חציו' וכעת חיובו מדין 'ממונו', אבל במקום שהחיוב הוא משום חציו יש לחייבו אך על טמון ככל אדם המזיק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.