אש (אב נזיקין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נזקי אש
(מקורות עיקריים)
אסון הכרמל
אסון הכרמל
מקרא ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה'
משנה מסכת בבא קמא, פרק ו'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף נ"ט, עמוד ב'
משנה תורה ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן תי"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רמ"א
ספר החינוך, מצווה נ"ו

אש היא אחת מאבות הנזיקין. על פי דיני הנזיקין במשפט העברי, אדם שהדליק אש, שגרמה לנזק חייב לפצות את הניזוק, אפילו אם האש הודלקה ברשותו של המדליק, אלא אם כן הנזק אירע באונס כגון כאשר האש התפשטה על ידי רוח שאינה מצויה בדרך כלל.

האש שונה משאר אבות נזיקין, בכך שאם שרפה חפצים שאינם גלויים, כגון כלים הטמונים בתבואה, אין המדליק חייב בפיצוי עבורם.

הדין ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הייחודי של אש כאב נזיקין מחייב את המזיק לשלם אף על פי ש"כח אחר מעורב בו" כלומר: המצית אחראי גם לנזק שנגרם כתוצאה מרוח שליבתה את האש וכדומה.

אדם שהצית רכוש של אחר באופן ישיר נחשב לאדם המזיק ודינו חמור יותר. במקרה זה, המזיק חייב בפיצויים גם אם העבירה בוצעה מאונס, וחייב לפצות גם על כלים טמונים שניזוקו.

מקור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לדין אש הוא בפרשת משפטים:

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

דרשות הפסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסוק מכילתא דר' ישמעאל[1] מכילתא דרשב"י[2] ירושלמי[3] רבא[4]
"כי תצא" כי תצא אש לעשות את שאין מתכוין כמתכוין. כי תצא אש, תצא מעצמה.
"ומצאה" ומצאה עד שיהא מצוי לה.
"קוצים" ומצאה קוצים. הא לא באו קוצים אלא ליתן שיעור, אם אין קוצים יש שיעור ואם יש קוצים אין שיעור[5] יכול עד שיהא מכבש לפניה והולך? ת"ל קוצים. הווה אמינא גדיש חייב רחמנא ... אבל קוצים דהפסד מועט - אמא לא
"גדיש" ונאכל גדיש. הכל במשמע, וכן סואר של קנים ושל קורות, וכן מדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד. יכול אין לי אלא דבר שגדל מחמת עצמו? ת"ל גדיש. 1. אין לי אלא דברים שדרכן לידלק? ת"ל גדיש.

2. מה ת"ל גדיש לרבות את הטמון (שיטת רבי יהודה).

הווה אמינא קוצים הוא דחייב רחמנא ... אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע - אמא לא.
"קמה" או הקמה, אף האילן במשמע. יכול אין לי אלא דבר שתלוש מן הקרקע? ת"ל קמה. אין לי אלא דבר שתלוש מן הקרקע? תלמוד לומר קמה. 1. מה קמה בגלוי, אף כל בגלוי.

2. קמה למה לי? לרבות כל בעלי קומה.

"שדה" או השדה, אפילו ליחכה את העפר. מנין סיפספה נירות וסיפספה מציבות של שיש ומצבת שלפשתן ואבנים שמותקנות לו לכיבשנות? ת"ל שדה. 1. אף אין לי אלא דבר שדרכו לידלק. ליחכה נירו סיפספה אבניו מניין? תלמוד לומר או השדה.

2. או השדה מה שדה בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי (שיטת חכמים).

שדה למה לי? לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו.
"המבעיר" אשה וטומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר שלם ישלם המבעיר את הבערה, מכל מקום. דבר שהובער מנין? ... ת"ל המבעיר. ישלם המבעיר את הבערה, ש"מ: אשו משום חציו.
"הבערה" רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה, הכל לפי הדלקה. מנין כיבת כיבשנות שלסיד כיבשנות של יוצרים? ת"ל הבערה.
"קמה", "גדיש" יכול אף המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות? ת"ל גדיש וקמה מה קמה בתוך שלו אף גדיש בתוך שלו.
"קמה", "שדה" או הקמה או השדה, מה השדה בגלוי אף הקמה בגלוי.
"גדיש", "קמה" היה שור ... או חמור קשור בגדיש ודלק עמו חייב אם היו מותרין פטור שנא' גדיש וקמה מה אלו מיוחדין שאינן יכולין לברח יצאו אלו שהן יכולין לברוח.
"יבער", "המבער" יכול אף השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן יהא חייב? ת"ל כי יבער ישלם המבער חייב לשלם.

תולדות האש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל הגדירו את האש כאב לכל המזיקים אשר דומים במאפיניהם לאש. מאפיינה של האש כאב נזיקין היא שגורם טבעי מעצים את הנזק שהיא גורמת. כך לדוגמה, האש מסתייעת ברוח, המלבה ומפיצה את האש, ובכך גדל נזקה.

תולדות האש שהזכירו חז"ל הם אבן, סכין או כל דבר אחר, אשר הונחו בראש גג, ונפלו על ידי רוח מצויה והזיקו בשעה שנפלו (במקרה שהאבן או הסכין הזיקו לאחר נפילתם על הקרקע, על ידי התקלות של אדם בהם, הרי הם דומים לאב המזיק 'בור', ונחשבים תולדתו).

על ידי הגדרת ה'מזיק' כתולדות האש, מקבלת התולדה את דיניה של האש, ולפיכך המזיק פטור מפיצוי חפצים טמונים שאינם גלויים לעין שניזוקו.

טמון באש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טמון באש

דין טמון באש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערימת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערימת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין 'טמון'. לדעת רבי יהודה מחייב לשלם גם על כלים טמונים שנשרפו, וחכמים חולקים על כך:

המדליק את הגדיש, והיו בו כלים ודלקו – רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו; וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים

בברייתא המובאת בתלמוד דעת חכמים מפורטת יותר, ומבואר שלמרות שלא משולם מלוא הפיצוי על הכלים שנשרפו, בכל זאת "רואים מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה", כלומר, הפיצוי הנדרש הוא עבור ערימה מלאה של תבואה ולא ערימה חלולה.[6]

בתלמוד נטבע המונח "טמון" לציון הלכה זו. לפי התלמוד, ההלכה נדרשה מהכתוב בתורה בעניין נזקי אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הַקָּמָה",[7] שהמילה "קמה" מורה על דבר גלוי ונראה לעין.

אשו משום חציו או משום ממונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אשו משום חציו

בתלמוד נחלקו אמוראים בדין זה מאיזה טעם מחויב אדם על נזקי אש שהצית. האם החיוב הוא כדין חץ שנורה על ידי האדם וגרם לנזק (אשו משום חציו), או משום שהאש שהזיקה שייכת לו, ולכן עליו לשאת בנזק  (אשו משום ממונו):

לדעת רבי יוחנן החיוב על "אשו משום חציו", כלומר, פעולה של הצתת אש דומה לפעולה של יריית חץ, והתפשטות האש נחשבת לתוצאה ישירה מההצתה ואילכך באחריותו הישירה של המצית.

לעומת זאת, לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו", כלומר, סיבת החיוב אינה משום שההיזק נגרם ישירות על ידי האדם, אלא משום שהחפץ שגרם לנזק הוא ממונו, בדומה לאחריותו של אדם על הנזק שגרם מבעל חיים השייך לו.

כלו לו חציו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו לדעת רבי יוחנן, אם בשעה שהדליק המזיק את האש לא היה באפשרותה לגרום להזיק - למשל, אם הייתה חומה שמנעה את התפשטות האש - שוב אין האש נחשבת כחציו ('כלו לו חציו'). במקרה זה, גם אם לאחר שהדליק את האש החומה, למשל, נפלה (והיה בידו זמן להעמיד את החומה למנוע את התפשטות האש), מודה רבי יוחנן שיש לחייבו רק משום ממונו כפי שסבור ריש לקיש. מאותה סיבה, לדעת רבי יוחנן הפטור על כלים טמונים קיים רק במקרה ש'כלו לו חציו'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.