חנוכת המשכן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חנוכת המשכן הוא אירוע המתואר בפרשת שמיני שבספר ויקרא, אשר פתח את העבודה במשכן אחרי סיום בנייתו. האירוע ארך שמונה ימים, כאשר בשבעת הימים הראשונים נקראים שבעת ימי המילואים הקריב משה את קרבנותיהם של אהרן ובניו על מנת לקדשם להיות כהנים לה', וביום השמיני החלו אהרן ובניו בהקרבת הקרבנות אשר יביאו להשראת השכינה על המשכן. במקביל, החל מהיום הראשון לחנוכת המשכן החלו נשיאי השבטים להקריב את קרבנות חנוכת המזבח. בכל יום הקריב נשיא אחר.

על פי הדעה המרכזית בחז"ל, שבעת ימי המילואים חלו בסוף חודש אדר, והיום השמיני בא' בניסן. ואילו לפי דעה אחרת בא' בניסן החלו שבעת ימי המילואים, והיום השמיני חל בח' בניסן. לשתי הדעות הנשיאים הקריבו את קרבנות חנוכת המזבח מא' בניסן ועד י"ב בניסן.

התיאור בפסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מצוי תיאור חנוכת המשכן שלוש פעמים:

  1. בפרשת תצוה (שמות פרקים כח-כט), שם מתואר הציווי של ה' למשה על הקדשת הכהנים, על בגדיהם, ועל שבעת ימי המילואים בהם הכהנים ילמדו את העבודה. בימים אלו עבודת המשכן בוצעה על ידי משה.
  2. בחומש ויקרא בפרשת צו (ויקרא פרק ח) מתואר הביצוע של שבעת ימי המילואים כפי שנאמר בפרשת תצווה. בפרשת שמיני (ויקרא פרקים ט-י) אומר משה לאהרן, לבניו ולזקני ישראל כיצד יש לנהוג ביום השמיני למילואים, ומתואר הביצוע, כולל הטרגדיה בה מתים שני בני אהרון, נדב ואביהוא.
  3. בפרשת נשא שבחומש במדבר (במדבר פרק ז) מתוארים קרבנות הנשיאים, כאשר בכותרת נאמר "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו", ומכאן סברו חז"ל שגם אירוע זה התרחש בתאריך א' בניסן. אם כי יש המפרשים שאירוע זה התרחש מאוחר יותר, בחודש אייר של אותה שנה ומדובר בשני אירועים נפרדים. ראה על כך: זמן קרבנות הנשיאים

שבעת ימי המילואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבעת ימי המילואים

בשבעת ימי המילואים קידש משה את אהרן אחיו וארבעת בניו להיות כהני ה' על ידי הקרבת קרבנותיהם במשכן, ואכילתם את החלק שלא הוקרב מהקרבן. כמו כן, אהרן ובניו הצטוו שלא לצאת מחצר המשכן בכל משך שבעת הימים. בכל יום משבעת הימים הקריב משה את הקרבנות שהביאו אהרן ובניו: שור לחטאת, איל אחד לעולה ואיל שני לשלמים, ושלושה סוגי קרבנות מצה כדוגמת קרבן המנחה.

היום השמיני למילואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה, שעל פי הדעה המרכזית בחז"ל אירע בתאריך א' בניסן, החלו אהרן ובניו הכהנים לעבוד במשכן.

הקרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה נצטוו להביא מספר קרבנות מיוחדים. אהרן היה צריך להביא:

  1. עגל בן בקר לחטאת.
  2. איל לעולה.

בני ישראל היו צריכים להביא:

  1. שעיר עיזים לחטאת.
  2. עגל וכבש בני שנה לעולה.
  3. שור ואיל לשלמים.
  4. מנחה בלולה בשמן

ההקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן שחט תחילה את עגל החטאת, בניו הוליכו את הדם, והוא זרק את הדם על ארבע קרנות המזבח, שפך ליסוד את שארית הדם והעלה את החלבים על המזבח כמו בקרבן חטאת. את בשר העגל שרף אהרן מחוץ למחנה כמו שנהוג בחטאת פנימית, אף על פי שהייתה זו חטאת חיצונה[1]. לאחר מכן שחט אהרן את קרבן העולה שלו, זרק את דמו בשתי קרנות והקטיר את כל בשרה על המזבח, כנהוג בקרבן עולה.

אז עבר אהרן לקרבנות בני ישראל. תחילה הקריב את החטאת והעולה כמצוותם. לאחר מכן הביא את קרבנות השלמים וזרק את דמם. הכהנים הניחו את החלבים על חזות ושוקי הבהמות, הניפו אותם, והקטירו את החלבים על המזבח.

אהרן בירך את העם בברכת כהנים, וירד מעל גבי המזבח. אהרן נכנס יחד עם משה למשכן, ורש"י כותב שהיה זה כדי ללמד את אהרן את מעשה הקטורת, או שמכיוון שכל שבעת ימי המילואים של שרתה שכינה במשכן הם נכנסו עתה יחד כדי להתפלל שתשרה שכינה. משה ואהרן יצאו יחד וברכו את העם, ועל פי רש"י הברכה הייתה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

מיד יצאה אשר "מלפני ה'" ושרפה את העולה וחלבי החטאתו השלמים. העם ראה זאת ונפלו כולם על פניהם.

חטא נדב ואביהוא ומותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נדב ואביהוא

בינתיים נדב ואביהוא הכהנים בני אהרן, לקחו מחתות, הניחו בהן גחלים וקטורת והכניסו אותם לתוך המשכן. מכיוון שלא נצטוו לעשות זאת, יצאה אש "מלפני ה'", ואכלה אותם והם מתו.

משה אמר לאהרן שזה מה שאמר שה' שהקדושה של המשכן תתגלה על ידי קרוביו, והנה זה התרחש שכולם ראו מה קורה למי שפוגע בקדושתו. משה ציווה את מישאל ואלצפן בני עוזיאל, בני הדודים של אהרן, שיקחו את נדב ואביהוא אל מחוץ למחנה.

משה ציווה את אהרן ואלעזר ואיתמר שלא לנהוג מנהגי אבילות, כמו לפרוע את השיער ולקרוע את הבגדים, וכן שלא לצאת מן המשכן. במקומם כל בני ישראל יתאבלו על מות נדב ואביהוא. כמו כן, אף על פי שהם נחשבים אוננים, ואונן לא אוכל מהקדשים, עליהם לאכול מקרבן השלמים והמנחה המיוחד של אותו יום.

פרשת שעיר החטאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רש"י, המפרש על פי הדעה המרכזית בחז"ל, שהיום השמיני חל בא' בניסן, באותו יום הוקרבו שלושה שעירי חטאת:

  1. שעיר עיזים של היום השמיני שהביאו בני ישראל.
  2. שעיר נחשון - שהביא הנשיא של שבט יהודה, על פי שיטת חז"ל שיום זה היה גם הראשון לקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא.
  3. שעיר ראש חודש (ניסן), כפי שמתואר בציווי על קרבנות המוספים בפרשת פנחס.

בפסוקים מסופר שמשה נוזף באלעזר ואיתמר על כך ששרפו את החטאת ולא אכלו ממנה[2]. הסיבה הפשוטה לכך שהם לא אכלו מהחטאת ובמקום זאת שרפוה היא היותם אוננים. תשובתו של אהרן הייתה שאמנם משה ציווה אותם לאכול את קרבן השלמים והמנחה של היום השמיני, למרות אוננותם, וזאת מכיוון שאלו קורבנות חד פעמיים. אך שעיר ראש חודש אינו קרבן ייחודי, ועליו לא ציווה משה שיש לאכלו. משה הודה לאהרן שאכן הוא צודק בהוראתו, ואהרן נהג כהוגן כששרף את החטאת[3].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ואכן כותב רש"י "לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מילואים וכלן על פי הדיבור" (שמות ט,יא, ד"ה ואת).
  2. ^ על פי רש"י נזיפה זו הייתה באמת מכוונת לאהרון, אלא מפני כבודו של אחיו הגדול שהיה עתה גם הכהן הגדול, משה פנה לשני בניו הנותרים.
  3. ^ לא נאמר במפורש בפסוקים שמדובר בחטאת של ראש חודש, וזוהי פרשנות של חז"ל (על פי השיטה הרווחת שהיום השמיני חל בראש חודש ניסן ולא בח' בו) שכן חטאת היום השמיני נשרפה על פי ציוויו של משה, ואילו חטאת נחשון הייתה גם כן ייחודית ליום זה והנימוק של אהרן לא מתאים לכך.