אליהו בן-אלישר

אליהו בן-אלישר
	בן-אלישר, 1996
לידה	2 באוגוסט 1932; כ"ט בתמוז ה'תרצ"ב; ראדום, פולין
פטירה	12 באוגוסט 2000 (בגיל 68); י"א באב ה'תש"ס; פריז, צרפת
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	14 בנובמבר 1942
מקום קבורה	בית הקברות בהר הזיתים, ירושלים
השכלה	סורבון, אוניברסיטת ז'נבה
מפלגה	הליכוד, תנועת החרות
סיעה	הליכוד, הליכוד-גשר-צומת
	20 ביולי 1981 – 1 בספטמבר 1996; (15 שנים)
כנסות	10 - 14
	21 בינואר 1982 – 13 באוגוסט 1984; (שנתיים)
	→ משה ארנס אבא אבן ←
	24 בינואר 1989 – 13 ביולי 1992; (3 שנים)
	→ אבא אבן אורי אור ←
	1980–1981; (כשנה)
	משה ששון ←
	1996–1998; (כשנתיים)
	→ איתמר רבינוביץ זלמן שובל ←
	1998–2000; (כשנתיים)
	→ אבי פזנר אלי בר-נביא ←
	1977–1980; (כ־3 שנים)
תחת ראש הממשלה	מנחם בגין
	→ עמוס ערן מתתיהו שמואלביץ' ←

אליהו בן-אלישר (2 באוגוסט 1932 – 12 באוגוסט 2000) היה היסטוריון בהשכלתו, פוליטיקאי, דיפלומט ישראלי, ושגריר ישראל בארצות הברית, בצרפת ושגריר ישראל במצרים (1980–1981).

ביוגרפיה

משמר כבוד של חיל הים המצרי מקבל את שגריר ישראל אליהו בן-אלישר בעת ביקור שייטת ספינות הטילים בנמל אלכסנדריה, מאי 1980.

בן אלישר נולד בשם אליהו גוטליב בראדום שבפולין כבן זקונים לאליעזר והלה. אביו ואחיו היו בעלי בית יציקה מצליח.

במהלך השואה, ב-28 באוקטובר 1942, בגיל 10, צורף למשפחה יהודית שנכללה בקבוצת יהודים תושבי ונתיני ארץ ישראל, שנקלעו לפולין לפני המלחמה, נאלצו להישאר בה לאחר כיבושהּ על ידי הנאצים, והוחזרו לארץ ישראל במסגרת חילופי אנשי היישוב כנגד טמפלרים גרמנים שהושבו לגרמניה. בן אלישר צורף למשפחה זו במקום ילדם נתן חיים, שגורש על ידי הנאצים להשמדה. ב-14 בנובמבר 1942 הגיע עם אנשי הקבוצה לארץ ישראל.

בארץ גדל בן אלישר בבית בן דודו (שהיה מבוגר ממנו), חבר באצ"ל. הוא למד בבית הספר הדתי ביל"ו בתל אביב והיה חבר בתנועת בית"ר. עם תום מלחמת העולם השנייה התברר לבן אלישר שאביו נספה במחנה הריכוז פלוסנבירג, חודשיים לפני תום המלחמה ואמו נהרגה בתאונת דרכים לאחר המלחמה. ברשותה של האם היה סרטיפיקט שהועבר לאחר מותה לנתן אחיו של אליהו ששרד את המחנות, לאחר שירות במלחמת העצמאות חזר נתן לאירופה להמשיך את לימודיו ומשם היגר לארצות הברית. אחותו היגרה עם בעלה בשנת 1947 לארצות הברית. לאחר שחרורו מצה"ל, בתחילת שנות ה-50, נסע ללמוד בסורבון שבפריז, שם סיים בהצלחה תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני במשפט בינלאומי. במהלך לימודיו עבד כשומר לילה בשגרירות הישראלית, שם גויס ל"מוסד", שבו עבד בהמשך במשך 13 שנים התקדם בשירות ופיקד בין השאר על מחלקה מרכזית באגף "צומת" של הארגון. בשלוש שנות פעילותו האחרונות שהה במזרח אפריקה, בעיקר באתיופיה^[1]. בשנת 1965 פרש מ"המוסד". בשנת 1969 סיים את הדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת ז'נבה.

משנת 1971 ועד 1977 שימש ראש מטה ההסברה וכדובר תנועת החרות, גח"ל והליכוד.

בשנת 1977, לאחר ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת מינה ראש הממשלה, מנחם בגין את בן-אלישר לשמש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, תפקיד אותו מילא עד 1980. בסוף שנת 1977, בעקבות ביקורו של נשיא מצרים בישראל, אנואר סאדאת, שימש בן אלישר ראש המשלחת הישראלית שיצאה לקהיר לניהול המשא ומתן לשלום. לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם מצרים, כיהן בשנים 1980–1981 כשגריר ישראל הראשון במצרים.

כיהן כחבר הכנסת בכנסות ה-10 עד ה-14 מטעם סיעת הליכוד. בכל 5 הקדנציות היה חבר ועדת החוץ והביטחון, ובכנסת ה-10 וה-12 אף כיהן כיושב ראש הוועדה.

שימש ציר בקונגרסים הציוניים בשנים 1972, 1987 ו-1992.

בשנת 1996, ארבעה חודשים לאחר שנבחר לכנסת, התפטר ממנה עקב מינויו כשגריר ישראל בארצות הברית. שנתיים אחר-כך החל לשמש שגריר ישראל בצרפת. בתחילת אוגוסט 2000 התפטר דוד לוי מן הממשלה, בעקבות התנגדותו למהלכים מדיניים בועידת קמפ דייוויד. בעקבות כך, הודיע ראש הממשלה, אהוד ברק, למספר שגרירים שהחזיקו בעמדות ניציות על סיום תפקידם. בהם היה גם בן אלישר, שהיה מקורב ללוי.

ימים ספורים לאחר הודעת הפיטורין שקיבל מברק, נפטר בן אלישר מהתקף לב במלון בפריז. נסיבות מותו היו בלתי שגרתיות^[2]. בן-אלישר שהה מחוץ לדירתו, ללא ליווי של מאבטח או שוטר ממשטרת פריז, בניגוד לנוהלי האבטחה של נציגים רשמיים של ישראל^[3]. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בהר הזיתים.

חיים אישיים

היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה הייתה דיאנה לבית דודל, ואשתו השנייה ניצה לבית עפרוני.

ספריו

La Guerre Israélo-Arabe. Le 1er Livre Israélien Sur Les Évenements De Juin 67, Juillard, 1967
la diplomatie du IIIe reich et les juifs 1933-1939, Juillard, 1969

קשר ההשמדה: מדיניות החוץ של הרייך השלישי והיהודים, הוצאת עידנים, 1978
לא עוד מלחמה, הוצאת מעריב, 1995

Désespoirs De Paix - Les Mémoires D'un Ambassadeur D'israël, Editions Ramsay, 2001

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אליהו בן-אלישר בוויקישיתוף

אליהו בן-אלישר, באתר הכנסת
אליהו בן-אלישר, באתר כנסת פתוחה
ענת רואה, השגריר אליהו בן אלישר הובא למנוחות, באתר ynet, 14 באוגוסט 2000
כרטיס הקבר של אליהו בן-אלישר, באתר הר הזיתים
אליהו בן אלישר (1932-2000), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Eliahu Ben-Elissar ארכיב ביוגרפיות בינלאומי, בגרמנית
^ רונית ורדי, ‏אף אחד לא מדבר על בן-אלישר, באתר גלובס, 4 באוקטובר 2001
^ נסיבות מותו של השגריר בן אלישר לא ייחקרו "בשלב זה", באתר וואלה, 14 באוגוסט 2000

מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל	טדי קולק	יעקב הרצוג	שמחה דיניץ	מרדכי גזית	עמוס ערן	אליהו בן-אלישר	מתתיהו שמואלביץ'	אברהם טמיר	יוסי בן אהרון
1951–1952	1952–1964	1966–1972	1972–1973	1973–1975	1975–1977	1977–1980	1980–1984	1984–1986	1986–1992
שמעון שבס	צבי אלדרוטי	אביגדור ליברמן	משה ליאון	יוסי קוצ'יק	רפי פלד	אביגדור יצחקי	אילן כהן	רענן דינור	איל גבאי
1992–1995	1995–1996	1996–1997	1997–1999	1999–2001	2001–2001	2001–2004	2004–2006	2006–2009	2009–2011
הראל לוקר	אלי גרונר	יואב הורוביץ	רונן פרץ	צחי ברוורמן	יאיר פינס	נעמה שולץ	יוסי שלי
2011–2015	2015–2018	2019–2018	2019–2020	2020–2021	2021–2022	2022	מ-2023

[1] Eliahu Ben-Elissar ארכיב ביוגרפיות בינלאומי, בגרמנית

[2] רונית ורדי, ‏אף אחד לא מדבר על בן-אלישר, באתר גלובס, 4 באוקטובר 2001

[3] נסיבות מותו של השגריר בן אלישר לא ייחקרו "בשלב זה", באתר וואלה, 14 באוגוסט 2000

[1]

[2]

[3]