הכנסת השתים עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הכנסת ה-12)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל

הכנסת השתים עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השתים עשרה, הושבעה ב-21 בנובמבר 1988 (י"ב בכסלו ה'תשמ"ט). כהונת הכנסת נמשכה 3 שנים ו-8 חודשים, והסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.

במהלך כל כהונתה של הכנסת השתים עשרה נמשכה האינתיפאדה הראשונה, החל גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, התרחשה מלחמת המפרץ.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 29 שנות שלטון מפא"י-מערך, ב-1977 ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין בבחירות לכנסת התשיעית. במשך שבע שנים, עד 1984, שלט הליכוד בתמיכת הימין, החרדים והדתיים.

ב-1984 זכה המערך ב-39 מושבים בכנסת והליכוד לעומתו זכה ב-40. אף אחת משתי המפלגות לא הצליחה להרכיב לבד את הממשלה, ולבסוף הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בראשות הממשלה בתמיכת 97 חברי כנסת מהמערך, הליכוד, המפד"ל, ש"ס, דגל התורה ואגו"י.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-12[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת ה-12

תוצאות הבחירות לכנסת ה-12:

גושים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש רשימות מושבים בכנסת
גוש הימין הליכוד, מפד"ל, צומת, התחייה, מולדת. 52 מושבים
גוש השמאל המערך, ר"צ, מפ"ם. 47 מושבים
חרדים ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה. 13 מושבים
ערבים חד"ש, המפלגה המתקדמת לשלום, מד"ע. 6 מושבים
גוש המרכז שינוי. 2 מושבים

לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מושבים בכנסת. אך יצחק שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, הממשלה ה-23, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.

ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי "התרגיל המסריח" - ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל. בעקבות זאת הקים שמיר ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, ללא מפלגת העבודה, הממשלה ה-24. כמחאה על קיומן של שיחות בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה ולהליכה לבחירות.

יחסי דתיים חילוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. נאומו של אברהם בורג עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. נושא הכספים הייחודיים עלה לכותרות בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991. כל היוזמות הפרלמנטריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו נכשלו, ובעת שהאבטלה גאתה, ועולים שוכנו בקרוונים זמניים, הועברו מיליוני שקלים לישיבות, תלמודי תורה, ומוסדות דת המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה, מבלי שיינתנו לפי קריטריונים מוסדרים, אלא רק על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור.

ההתנהלות הקואליציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.

התנהגותו של אברהם שריר שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו הייתה דרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.

פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטרי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. בינואר 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה באופן דחוק ביותר, כאשר תמכו בה 57 ח"כים, רובם משורות האופוזיציה, אל מול 56 מתנגדים. את הכף היטתה הצבעתו של חבר הכנסת בנימין נתניהו אשר הצביע בניגוד לעמדת מפלגתו והביא לקבלת החוק החדש.

שחיתות פלילית ופרשיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי ח"כ מש"ס, ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין" אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות, חסינותו הוסרה, והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.

עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.

ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה, ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמירמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו.

מדיניות מדינית- ביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי ממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי ממשלת האחדות הלאומית, נוצר מצב מסובך מאוד. הליכוד, שזכה בבחירות ברוב דחוק, רצה להקפיא את ההליך המדיני, בעוד שהמערך רצה לקדמו. המפד"ל ואגו"י נטו לצידו של הליכוד, בעוד שש"ס הפגינה קו מדיני דומה לזה של המערך. הממשלה אומנם הכריזה על תהליך של בחירות דמוקרטיות לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שבהן ייבחרו נציגים לשיחות עם ישראל. הבחירות, לא נערכו, והפרטנר הפלסטיני היחידי שהתיישב לשיח עם ישראל בכל השנים, היה אותו אחד שהשיח איתו נאסר בחוק אותם הימים- אש"ף.

בימי ממשלת הימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי ממשלת שמיר השלישית, היה ברור כי גם אם הייתה חברה בממשלה שבאמת ובתמים חפצה בהליך המדיני- היא לא יכלה, לאור חברותן של צומת, התחייה ומולדת בקואליציה. שלוש הסיעות הללו מנעו בתוקף את ההליך המדיני. ארצות הברית העבירה לידי ישראל כסף רב, ששימש לבניית התנחלויות, ועם בואו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש לישראל הוא גילה מידע זה וכעס מאוד. ישראל נאלצה להופיע לוועידת מדריד, שנערכה ב-1991. אל הוועידה התכנסו גם סוריה ומשלחת ירדנית- פלסטינית משותפת. ישראל סירבה להפשיר את עמדותיה ולהתחיל בשיחות. שמיר לא הזמין את שר החוץ שלו, דוד לוי, אל הוועידה, ובמקומו יצא סגן שר החוץ- בנימין נתניהו. נתניהו נזכר כמי שייצג את ישראל בעיקר בטלוויזיה הבינלאומית במשך מלחמת המפרץ והוועידה במדריד. שלוש הסיעות- צומת, מולדת והתחייה החליטו לפרוש מהממשלה לאור הוועידה, ומוטטו את הממשלה, שנאלצה ללכת לקראת בחירות.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות. כן נחקק מחדש חוק יסוד: הממשלה ושיטת בחירתו של ראש הממשלה שונתה לבחירה ישירה. תוקן חוק יסוד: הכנסת כדי לצמצם תופעות של כלנתריזם.

הכנסת ה-12 היא גם נקודת מפנה בנוגע להצעות החוק: כמות הצעות החוק בממוצע לשנה, שהיו עד לזמן הכנסת הזאת היו לא יותר מכמה עשרות, קפצו למאות, ומאז הן עלו בהתמדה עד לשיא של יותר מ-1,000 הצעות בשנה (ממוצע לעשור הראשון של המאה ה-21). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שעד לזמנה, כל הרשימות נבחרו על ידי מרכזי המפלגות. בזמנה, התקיים לראשונה פריימריז לרשימת מפלגת העבודה, וחברי הכנסת שלה מצאו בהצעות החוק דרך נוחה למשוך תשומת לב, גם אם היה ברור שאין שום סיכוי שהחוקים הללו יעברו (בממוצע, רק 5% עוברות קריאה שלישית).

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת ה-12 העלתה לראשונה דור צעיר וחדש של מנהיגים, שהיה צפוי שיירשו את מקומם של המנהיגים הוותיקים. בין המנהיגים החדשים ניתן למצוא את בנימין נתניהו, בנימין זאב בגין, חיים רמון, צחי הנגבי, יוסף ביילין, עמיר פרץ, ראובן ריבלין, אריה דרעי, דן מרידור, אהוד אולמרט (כל הנזכרים כיהנו או מכהנים כשרים בממשלה, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט - ראשי ממשלה וראובן ריבלין - נשיא המדינה). כן העלתה הכנסת ה-12 שני מנהיגים מבוגרים - רפאל איתן ורחבעם זאבי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודמת:
הכנסת האחת עשרה
19841988
הכנסת השתים עשרה
21 בנובמבר 1988 - 13 ביולי 1992
י"ב בכסלו ה'תשמ"ט - י"ב בתמוז ה'תשנ"ב
הבאה:
הכנסת השלוש עשרה
19921996