ארנון מוזס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנון מוזס
ארנון מוזס, 1991
ארנון מוזס, 1991
לידה 1 באפריל 1953 (בן 71)
רמת גן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנון (נוני) מוֹזֶס (נולד ב-1 באפריל 1953) הוא בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון בקבוצת "ידיעות אחרונות" המוציאה לאור עיתון יומי בעל אותו שם והמפעילה של אתר החדשות המקוונות "ynet". בנוסף לכך, מוזס משמש גם כעורך האחראי של העיתון.

נכון ל-2024 במסגרת תיק 2000 מואשם מוזס בניסיון מתן שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו בעבור קידום חקיקה שתפגע בעסקי העיתון המתחרה "ישראל היום" ששבר את המונופולין של "ידיעות" בשוק העיתונות היומית ב-2010[1] והביא לירידה חדה בהכנסותיה.

במשך שנים רבות כונה מוזס כאיש החזק ביותר בתקשורת והחזק בישראל[2] אך עם חקירותיו במשטרה וההחלטה להעמידו לדין פלילי מעמדו התערער. בדצמבר 2020 בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות קרא למוזס להשעות את עצמו מכל תפקיד במערכת העיתון עד לסיום ההליך המשפטי המתנהל נגדו, אולם מוזס לא נענה לקריאה זו.[3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזס נולד ברמת גן כבנם השני מתוך ארבעה של נח מוזס ושל פולה, הבעלים והעורך של "ידיעות אחרונות". למד ברמת גן בבית הספר היסודי "ניצנים" ברחוב ניצנים (שלימים יקרא על שם אביו, נח מוזס), ובתיכון "אהל שם". ב-25 בספטמבר 1967, בגיל 14, נהג במכוניתו של אביו בשכונת מגוריו ברמת גן, בנוכחות אביו, איבד שליטה על הרכב ודרס למוות את רחל שבי בת ה-10 שצעדה על המדרכה[4][5]. אביו נידון לשנת מאסר, ושוחרר כעבור חמישה חודשים, לאחר שהנשיא זלמן שזר, קצב את עונשו[6]. בשנת 1985, נדרס אביו למוות, שעה שיצא מבניין מערכת העיתון.

מוזס שירת בצה"ל כמדריך נוער. לאחר שירותו הצבאי השלים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב, ולמד שנה אחת לתואר שני בכלכלה באוניברסיטת בוסטון אך לא השלים את התואר. באותן שנים שיחק כדורסל ארבע עונות בקבוצת הבוגרים של מכבי רמת גן ולאחר מכן עונה אחת בהפועל רמת גן, שתי קבוצות מצמרת הליגה הלאומית, הליגה הראשונה דאז.

בית ידיעות אחרונות הקודם, בדרך בגין פינת רחוב מוזס, בתל אביב, שנהרס בשנת 2017

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2004 התגרש מוזס מרעייתו ואם ארבעת ילדיו, מיכל. באוקטובר 2005 נישא לדלית בר. מתגורר בסביון. בשנת 2016 מכר את ביתו בסביון ללב לבייב, בסכום של 10.5 מיליון ש"ח כשעבר לגור ברחוב אחר[7].

בתו הדס מוזס-ליכטנשטיין הייתה עובדת "ידיעות אחרונות", מנהלת הפיתוח העסקי בארץ ובעולם, ואחראית לייעוץ המשפטי של סוכנות הדוגמנות והמשחק ADD. בתו השנייה קרן מונתה ביוני 2021, למנכ"לית מינהלת ליגת העל בכדורסל נשים[8].

פרופיל תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרופיל התקשורתי של מוזס נמוך. הוא אינו מתראיין לכלי התקשורת וממעט במגע ישיר עם עובדיו[9][10].

אתר האינטרנט העין השביעית פרסם סדרת כתבות שבמרכזן עדויות של 100 עיתונאים ועובדי העיתון ידיעות אחרונות על התנהלות העיתון ומנהליו. מוזס שלח מכתב איום בתביעת דיבה לאתר בניסיון למנוע את פרסום התחקיר[11].

סכסוך הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת הירושה שהתפתחה בעיתון הוא חבר לאחותו ג'ודי ניר מוזס ודחק את רגליהם של בני דודו, אחותו תמי מוזס-בורוביץ' והעורך דב יודקובסקי ב-1989[12].

בשנת 1994 נפטרה אלמנתו של נח מוזס, פולה מוזס, ממחלת הסרטן. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, נוני מוזס, המנהל את העיתון עד היום. לאחיותיו ג'ודי שלום ניר-מוזס ותמי מוזס-בורוביץ' ניתן חלק בבעלות, אך הן אינן עוסקות בניהול השוטף. סביב ירושת העיתון התנהל קרב עתיר תככים, עד שלבסוף נדחקו החוצה בני המשפחה "המורדים" והעיתון נשאר בבעלותו של נוני מוזס.[13] ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה נוני, והאחות הקטנה, תמי, לא התייאשה ובמשך ארבע שנים נוספות ניהלה מאבק עד שהחליטה גם היא לעזוב ומכרה את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, בעל העיתון גלובס. עסקה זו מוערכת בכ-45–60 מיליון דולר. לאחר שפישמן פשט רגל עברו מניותיו לידי בנק הפועלים.

ניסיון למתן שוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תיק 2000

בינואר 2017 נחקר מוזס תחת אזהרה על פגישותיו עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסגרת תיק חקירה המכונה "תיק 2000". על פי פרסומים, המשטרה תפסה הקלטות שנעשו ביוזמת נתניהו ובהן הציע מוזס כי "ידיעות אחרונות" יסקר את נתניהו באופן אוהד, יסקר את יריביו הפוליטיים באופן שלילי, ואף ימנה לעיתון כתבים לפי בחירת נתניהו, ובתמורה יפעל נתניהו כדי לקדם חוק שיאסור על הפצתו של ישראל היום, הפוגעת קשות ברווחי "ידיעות"[14]. בהמשך העלה נתניהו את האפשרות שיגביל את הפצת העיתון ללא חקיקה, באמצעות קשריו עם המוציא לאור של העיתון שלדון אדלסון. נתניהו נחקר באזהרה אף הוא בפרשה. העסקה, כפי שתוארה בשיחה בין השניים, לא יצאה לפועל, והחוק שביקש מוזס להעביר לא קודם. עם זאת, על פי החשדות, מוזס פעל למימוש חלקי של הצעתו, על ידי הצנעת ידיעה שלילית על שרה נתניהו והבלטת ידיעה שלילית על נפתלי בנט, יריבו של נתניהו, והמגעים בין השניים נמשכו[15].

ב-28 בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את מוזס באשמת שוחד, ואת נתניהו באשמת מרמה והפרת אמונים[15][16] ב-21 בנובמבר 2019, החליט מנדלבליט להעמיד לדין את מוזס בתיק זה באשמת ניסיון למתן שוחד. במאי 2020 נפתח משפטו.

ב-29 בדצמבר 2020 קבע בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות כי על ידיעות אחרונות להשעות את מוזס מעבודתו העיתונאית עד להכרעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו ב"תיק 2000"[17][18]. ידיעות אחרונות ומוזס, שהמשיך בתפקידיו בחברה, לא התייחסו להחלטה זו.

טענות על קשרי הון־שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאי מיקי רוזנטל, שעבד בעיתון בשנות ה־90, אמר בכנס ב־2007 כי מעולם לא התערבו בעבודתו בעיתון משיקולים זרים, אך עם זאת הייתה רשימת אישים שאין לעסוק בהם, לדוגמה שר התקשורת, וזאת בשל פעילותו העסקית של נוני מוזס (שהחזיק בבעלות של כ־16% מחברת הטלוויזיה בכבלים HOT). נוהל דומה היה גם כלפי אישים אחרים שהיו קשורים לאינטרסים עסקיים של מוזס.[19]

ניר בכר, שכיהן כעורך מוסף בעיתון, טען בתצהיר שהגיש לבית המשפט כי העורך רפי גינת והמו"ל מוזס עיכבו תחקירים כנגד ראש הממשלה אריאל שרון ובנו עומרי בקיץ 2003, תחקירים שהובילו לבסוף להרשעתו של עומרי שרון בדין. מקרה דומה אירע לטענת בכר בפרסום כנגד איש העסקים מרטין שלאף בפרשת סיריל קרן. כמו כן, טען בכר כי גינת ומוזס יזמו תחקירים כנגד אישים שונים עימם היה למוזס עימות, כדוגמת דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שפעלה כנגד בעלות צולבת (בעלות של גוף ביותר מכלי תקשורת אחד) בתקשורת הישראלית.[20]

העיתונאי מוטי גילת האשים את מוזס בכך שסירב לפרסם כתבות שחשפו עוולות שלטוניות או שחיתויות - או שביקש לקצרן ולהשמיט מהן חלק מהתכנים. לדברי גילת מדובר בחומרים שנגעו לפוליטיקאים עימם היה למוזס קשרים, כדוגמת אהוד אולמרט וחיים רמון. על פי גילת, מוזס התערב כדי למנוע את פרסום התחקיר על פרשת האי היווני, פרשה בה היו מעורבים אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד אפל. התחקיר פורסם לבסוף, אך בלחץ המו"ל והעורך משה ורדי, התחקיר פורסם בהדגשה מופחתת. כעבור כמה חודשים, בעקבות פרסום תחקירים אודות יושב ראש הכנסת, אברהם בורג, החליט מוזס על הפסקת פרסום הטור של גילת במוסף לשבת. לטענת גילת, הדבר נעשה על רקע הצעת חוק שנידונה אז בכנסת כנגד מונופול בעיתונות, הצעת חוק שהייתה צפויה לפגוע בעיתון. לטענת גילת, ב-2003 התערב מוזס בתחקיר כנגד דוד אפל שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של מרכז הליכוד, וקשרים בין אנשי פשע ואנשי שלטון. בהנחיית מוזס, התחקיר צומצם באופן מהותי, והושמטו ממנו חלקים שנגעו לקשר בין אפל לבין אריאל שרון, אהוד אולמרט, ורובי ריבלין. מוזס גם התערב להמעיט במקום שניתן לפרסום החוזה בין גלעד שרון ובין דוד אפל, שנגע לייעוץ שהיה אמור לתת גלעד שרון לאפל במהלך פרשת האי היווני. לטענת גילת, במהלך 2004 הודיע מוזס לגילת כי אינו מעוניין שיעסוק בנושאים הקשורים לאנשי שלטון. לטענת גילת, ב-2007 העיתון פרסם ידיעה שהייתה ידועה כשקרית בדבר כוונת המשטרה לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע, וזאת ככותרת ראשית, כחיסול חשבונות עם מבקר המדינה שהיה מעורב בחשיפת פרשיות בהן היה מעורב ראש הממשלה אהוד אולמרט.[21][22]

עורכים ועיתונאים נוספים העידו על מעורבותו של מוזס בתוכני העיתון, לטובת האינטרסים של העיתון, בהם דורון גלעזר, מיקי רוזנטל[16] וניר בכר[9]. לטענת הכתבים, התקיימו בעיתון ובאתר, רשימות "שחורות" ו"לבנות" מתחלפות של אנשי ציבור, בהתאם לאינטרסים העסקיים של הקבוצה, והמערכת דאגה להרבות באזכורים שליליים על מי שנמצא ברשימה השחורה, ולהרבות באזכורים חיוביים על מי שברשימה הלבנה. מוזס היה מעורב אישית בקביעת קו הסיקור של הקבוצה. עם האישים שמוזס דאג לסיקור חיובי עבורם, נמנים אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט וחיים רמון[9][10]

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים שלו החל מוזס להיות מעורב במערכת "ידיעות אחרונות" ושימש בה ככתב ספורט. מוזס נלקח תחת חסותו של אביו, והחל להיות מעורב בעריכת ובהפקת העיתון בצמוד אליו.

בתחילה, היה מוזס כתב ספורט ועורך העיתון בפועל, והיה מעורב רבות בתכנים מערכתיים. הוא לא מינה מנכ"ל ל"ידיעות אחרונות", אלא פיזר את סמכויות הניהול בין מספר סמנכ"לים.

גם בחלק התוכני של העיתון ביצע מוזס שינויים דרמטיים. בשנת 1996, פיטר מתפקידו את העורך משה ורדי, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בפרשת האזנות הסתר, ומינה במקומו את אילון שליו. בשנת 1999, פיטר את שליו והחזיר את ורדי.

בתקופתו של מוזס, נוספו לקבוצת ידיעות אחרונות מגזינים רבים, ובהם "פנאי פלוס", "בלייזר", "Go Style" ועוד, ובשנת 2008, החל להופיע היומון הכלכלי "כלכליסט". הקבוצה הוציאה גם את וסטי שפנה לקהל היעד של עולים ממדינות ברית המועצות. מוזס הצטרף לשותפות בחברת התקליטים NMC[23].

קריירה עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזס מחזיק בבעלותו כ־30% ממניות חברת ידיעות אחרונות בע"מ, ובתמיכת בני משפחתו הקרובה (ג'ודי שלום ניר מוזס ומרים נופך-מוזס), הוא מגיע לרוב אוטומטי של 60% בין בעלי הדעה בחברה, ועל כן הוא למעשה בעל השליטה בחברה. שותף עסקי בכיר של מוזס היה איש העסקים אליעזר פישמן. מכוח החזקה זו למוזס ישנה גם בעלות על חברת "ידיעות תקשורת", חברת האם של מקומוני ידיעות אחרונות.

למוזס הייתה בעלות משמעותית בחברות הטלוויזיה בכבלים בישראל ביחד עם אליעזר פישמן החל מראשית שנות ה־90, באמצעות חברת "ידיעות תקשורת". בשנת 2011, מכר מוזס כ־13% מהחזקותיו בחברת HOT, תמורת כ־650 מיליון ש"ח לאיש העסקים פטריק דרהי, ונשאר בבעלות של כ־3% ממניות החברה[24].

ב-1990 מוזס הסכים עם עמוס שוקן שידיעות אחרונות ירכוש 16.7% מקבוצת הארץ תמורת סכום של כ-10 מיליון דולר, וב-1992 נחתם הסכם המגדיר את הסכום כהלוואה לעשר שנים[23].

בעשור השני של המאה ה-21, נמצא "ידיעות אחרונות" בתחרות עזה מול החינמון "ישראל היום". בתקופה זו הוביל מוזס גם את העברת קבוצת "ידיעות אחרונות" מבניינים אחדים בתל אביב לבניין משותף בראשון לציון. בשנת 2013, נמכר בית "ידיעות אחרונות" בתל אביב לדוד עזריאלי, ב-374 מיליון ש"ח[25].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 5ב.3. ביטול ההכרזה על ידיעות אחרונות כמונופולין ומניעת הסכמי בלעדיות בהפצה (2010)
  2. ^ האיש החזק בתקשורת, באתר הארץ, 1 ביולי 2008
  3. ^ בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות: להשעות את נוני מוזס מכל עבודה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות"
  4. ^ בת 10 נהרגה בתאונת דרכים, מעריב, 26 בספטמבר 1967
  5. ^ אב דורש להחמיר בסעיף נגד אדם שדרס בתו למות, מעריב, 6 בנובמבר 1967
  6. ^ נח מוזס שוחרר ממאסר, מעריב, 4 ביוני 1968
  7. ^ אתר למנויים בלבד TheMarker Online, לבייב לא מסתפק באחוזה: קנה גם את הווילה של נוני מוזס בסביון ב-10.5 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 21 בספטמבר 2016
  8. ^ קרן מוזס מונתה למנכ"לית הליגה לנשים בכדורסל, באתר ONE‏, 6 ביוני 2021
  9. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד נתי טוקר, הסוד נחשף: הרשימות השחורות של "ידיעות אחרונות", באתר TheMarker‏, 7 בספטמבר 2016
  10. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד אורי משגב, נוני ואני: זיכרונותיי מבית מוזס, באתר הארץ, 11 בינואר 2017
  11. ^ אתר למנויים בלבד רפאלה גויכמן, כ-100 עיתונאים דיווחו על מעללי נוני מוזס – והוא בתגובה מאיים בדיבה, באתר TheMarker‏, 26 באוקטובר 2022
  12. ^ אורן פרסיקו, זכרונות מהמשפחה, באתר העין השביעית, 5 במאי 2014
  13. ^ מלחמת מוזס במוזס על "ידיעות אחרונות" - ניפגש (שוב) בבתי המשפט
  14. ^ סרטונים גיא פלג, ‏חשיפה: נוני מוזס במרכז פרשת רה"מ, באתר ‏מאקו‏, 8 בינואר 2017
  15. ^ 1 2 טל שניידר, ‏סיקור חיובי לנתניהו, סיקור שלילי לבנט וכחלון: פרטי שיחות מוזס-נתניהו נחשפים, באתר גלובס, 28 בפברואר 2019
  16. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד איתן אבריאל, מסוכן יותר מנתניהו: האיש שכולם מפחדים להזכיר את שמו, באתר TheMarker‏, 2 במרץ 2019
  17. ^ אורן פרסיקו, בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות: להשעות את נוני מוזס מכל עבודה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", באתר העין השביעית, 29 בדצמבר 2020
  18. ^ ועדת האתיקה של מועצת העיתונות, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות האחרונות", ארנון (נוני) מוזס, חייב להשעות את עצמו מעבודתו העיתונאית עד להכרעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו ב"תיק 2000״, באתר מועצת העיתונות, ‏29.12.2020
  19. ^ האיש החזק בתקשורת, באתר הארץ, 1 ביולי 2008
  20. ^ ענת באלינט, ניר בכר: "ידיעות אחרונות" עיכב ופסל תחקירים על קשרי הון ושלטון, באתר הארץ, 28 בפברואר 2006
  21. ^ אופיר בר-זהר, מוטי גילת נגד נוני מוזס: "כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים", באתר TheMarker‏, 25 בינואר 2010
  22. ^ אופיר בר-זהר, מוטי גילת נגד נוני מוזס: "כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים", באתר TheMarker‏, 25 בינואר 2010
  23. ^ 1 2 איתמר ב"ז, האזרח מוזס, באתר העין השביעית, 2 בנובמבר 2022
  24. ^ אמיר טייג, דרהי השלים ההשתלטות על HOT: רכש את חלקו של נוני מוזס תמורת 650 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 23 ביוני 2011
  25. ^ שלומית נצר, ‏עזריאלי תקים מגדל בן 85 קומות במקום בית ידיעות אחרונות, באתר גלובס, 22 במרץ 2016