אי-אלימות

פסל ברונזה בגטבורג, שוודיה

אי-אלימות, בין אם היא עומדת כפילוסופיה מוסרית, ובין אם היא מופעלת כאסטרטגיית פעולה בלבד, משמעה סירוב לשימוש באלימות פיזית במטרה לחולל שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי. לרוב משמעותה איננה אי-עשייה, אלא עשייה שאינה אלימה. אי-אלימות מהווה אלטרנטיבה הן לקבלה פאסיבית של דיכוי, והן למאבק אלים נגדו, והיא מציעה כמה טקטיקות של מאבק עממי, החל מחינוך ושכנוע, דרך אי-ציות אזרחי, פעולה ישירה לא-אלימה, ועד אי-שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.

אף-על-פי שלעיתים משתמשים במושג "אי-אלימות" כבמושג נרדף לפציפיזם, מאז אמצע המאה ה-20 המושגים "אי-אלימות" ו"מאבק לא-אלים" אומצו בידי תנועות רבות לשינוי חברתי, שאינן מתמקדות בהתנגדות למלחמה, ביניהן התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, תנועת העצמאות ההודית, ועוד.

מקורות וסיבות

מהטמה גאנדי, מהמפתחים וההוגים החשובים של תורת האי-אלימות

עיקרי הפילוסופיה של אי-אלימות מופיעים בכל המסורות של הדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואסלאם), כמו גם בדתות הדהרמיות (הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם). הם גם מופיעים במסורות פאגאניות רבות. תנועות לא-אלימות, מנהיגים ותומכי האי-אלימות התייחסו ושאבו את ההשראה שלהם פעמים רבות מבסיס דתי מגוון, בהתאם למאבק הספציפי.

אחד המקורות הנודעים של הקריאה לאי-אלימות נמצא בדברי ישו ב"דרשת ההר" (הבשורה על-פי מתי פרק ה' 39–45):

39 ואני אמר לכם אל-תתקוממו לרשע והמכה אותך על-הלחי הימנית הטה-לו גם את-האחרת: 40 ואשר יחפץ לריב עמך ולקחת את-כתנתך תן-לו גם את-המעיל: 41 והאנס אותך ללכת עמו דרך מיל לך אתו שנים: 42 השאל מאתך תן-לו והבא ללות ממך אל-תשב פניו: 43 שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את-איבך: 44 ואני אמר לכם אהבו את-איביכם (ברכו את-מקלליכם היטיבו לשנאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רדפיכם: 45 למען תהיו בנים לאביכם שבשמים אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על-הצדיקים וגם על-הרשעים

— הבשורה על-פי מתי פרק ה', בתרגומו של פרופ' פרנץ דליטש

תנועות פוליטיות חילוניות רבות השתמשו באי-אלימות, הן ככלי טקטי, והן כתוכנית אסטרטגית, מטעמים מעשיים ומשיקולים של יעילות פוליטית, מבלי לטעון לאיזשהו בסיס מוסרי או דתי.

א/נשים משתמשים בשיטות מאבק לא-אלים ממגוון סיבות, נקודות התייחסות ומסורות. אדם שעומד לפני פינוי מביתו עשוי להתבצר בבית ולהתנגד בצורה לא-אלימה לפינוי, נזיר בודהיסטי בתאילנד עשוי להגן על עצים ביער לפני כריתתו, עובד נמל באנגליה עשוי לפתוח בשביתה, כחלק מפרוגרמה פוליטית סוציאליסטית. כל אלו משתמשים בשיטות לא-אלימות שונות.

היסטוריה

באופן היסטורי, רק שתי תנועות המוניות חרתו על דגלן את האי-אלימות ונקטו פעולות בלתי-אלימות לאורך זמן - התנועה לעצמאות הודו, והתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. מלבד שתי תנועות אלו, האי-אלימות נמצאה בשימוש בהיקף קטן יותר גם במהפכות במדינות מסוימות במזרח אירופה, בפיליפינים כנגד משטרו של פרדיננד מרקוס, בבורמה, במאבק נגד הגלובליזציה ובמאבקים חברתיים מצומצמים יותר ברחבי העולם כגון מאבקים למען איכות הסביבה, למען זכויות בעלי חיים, למען זכות הצבעה לנשים, וגם כנגד תוכנית ההתנתקות בישראל.

הנקיטה בשיטת הפעולה הבלתי-אלימה לא התרחשה רק בהקשרים פוליטיים כנגד ממשלות (דמוקרטיות או דיקטטוריות), אלא גם בהקשרים כלכליים (עובדים המשביתים את המפעל), אקדמיים (מאבק של סטודנטים נגד הנהלת אוניברסיטה), דתיים, גזעיים ועוד. בעקבות השימוש ההיסטורי באי-אלימות המבוסס על מסות של אנשים, אי-אלימות תוארה כ"פוליטיקה של האנשים הרגילים".

עם זאת, פעמים רבות, בצד המאבק הבלתי-אלים, היו גם כאלו שנאבקו בצורה אלימה, ועקב כך טוענים מבקרי השיטה שבמרבית הפעמים, אי אפשר לייחס הצלחה של מאבק שלם, אך ורק לאלמנטים הלא-אלימים שלו, ולכן בלתי-אפשרי לטעון שאי-אלימות היא שיטה יעילה. למרות זאת, ניתן לטעון להצלחת השיטה כאשר מדובר במאבקים קצרי-טווח שכללו אך ורק פעולות לא-אלימות, או במקרים נקודתיים שבהם ננקטו פעולות בלתי-אלימות בתוך מאבק שלם, שכלל הן שיטות בלתי-אלימות והן שיטות אלימות.

על אף שרעיונות של אי-אלימות הובעו עוד במסורות עתיקות, השילוב בין מאבק המוני ואי-אלימות הוא יחסית חדש, והתחיל ב-1906, במאבק למען זכויות ההודים בדרום אפריקה, בהנהגתו של מהאטמה גנדי. לאחר שהממשלה הטראנסוואלית הכריזה על חוק חדש, שכפה על האוכלוסייה ההודית בלבד להירשם במרשם האוכלוסין, התקיימה אספת-מחאה ביוהנסבורג, שבה גאנדי אימץ לראשונה את הסאטיאגרהא (כוח האמת), או מחאה לא-אלימה, וקרא לאוכלוסייה ההודית להתנגד לחוק החדש ולסבול את העונשים על כך, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים.

קריאה זו הובילה למאבק בן שבע שנים, שבמהלכו אלפים נאסרו (ביניהם גם גאנדי), הוכו ונורו בגין שביתות, סירוב להירשם, שריפת כרטיסי הרישום ופעולות לא-אלימות אחרות. על אף שצעדים אלו הביאו למעצרים המוניים, הם הפעילו לחץ רב על השלטונות, ובייחוד על דעת הקהל, שהושפעה מהידיעות על המאבקים שבהם הייתה המשטרה הצד התוקפן היחידי. המאבק נמשך עד עזיבתו של גאנדי ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.

המאבק לעצמאות הודו

על אף מאבק זה, המאבק המזוהה ביותר עם אי-אלימות הוא קמפיין אי-שיתוף הפעולה למען עצמאות הודו, גם הוא בהנהגתו של מהאטמה גנדי. בסוף שנת 1914 חזר גאנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. במאבקו המשיכו גאנדי ותומכיו לפעול בשיטות שאימץ בדרום אפריקה, והוסיפו פעולות נוספות. בין פעולותיהם היו החרמת מוסדות בריטיים - מוסדות שלטון חינוך ואחרים, החרמת מוצרים בריטיים וסרבנות מס.

בצד פעולות הסרבנות הנהיג גאנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית. ב-12 במרץ 1930 הוכרז "חרם המלח", שבו עברו המוני הודים על איסור תחרות בהפקת המלח הבריטית. במהלך חרם זה הובאו כ-60 אלף תושבים הודים למעצר. קמפיין אי-שיתוף הפעולה, שהתבסס כולו על פעולות לא-אלימות, נמשך עד לנסיגת הבריטים ב-1947. הקמפיין גבה את חייהם של אלפי קורבנות, שבשם האי-אלימות העדיפו מוות על פני נקיטת צעדים אלימים. תומכי האי-אלימות מצדיקים את המחיר ששילמו הקורבנות, בטענה שבמאבק אלים היו נהרגים הרבה יותר אנשים, משני הצדדים, ושבכל מקרה - נקיטת צעדים אלימים שומטת את הבסיס המוסרי של הנאבקים.

המאבק למען זכויות אזרח בארצות הברית

מאבק מפורסם נוסף שמזוהה עם התנגדות לא-אלימה הוא מאבקם של האפרו-אמריקאים למען זכויות אזרח שוות בארצות הברית, בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התנועה לזכויות אזרח שפעלה לפני שנת 1955 ניסתה להתמודד עם האפליה כלפי אפרו-אמריקאים במגוון רחב של אסטרטגיות, שכללו בעיקר תביעות משפטיות ושדלנות מצד ארגונים מסורתיים. ניסיונות אלו לא השיגו הצלחות מעשיות רבות וגרמו למרמור רב. עקב כך, התנועה החלה לאמץ אסטרטגיה של פעולה ישירה יחד עם אי-אלימות, הידועה בשם "אי-ציות אזרחי".

באופן זה, הרשויות נאלצו להגיב מיידית למצבי משבר, והתוצאות היו לעיתים קרובות לטובת האפרו-אמריקאים. הפעולות של אי-ציות אזרחי כללו החרמות, שהתחילו עם החרם נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (1955-1956), התבצרויות כגון ההתבצרות בגרינסבורו (1960), וצעדות כגון הצעדות מסלמה למונטגומרי והמצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. המאבק הלא-אלים נחל הצלחה רבה, אך גם גבה קורבנות רבים - דבר שעורר את ההתנגדות למאבק הלא-אלים מתוך התנועה עצמה. התנגדות זו הונהגה בידי מלקולם אקס, שתמך במאבק אלים בגזענות.

במקומות אחרים בעולם

המורד האלמוני השתמש במחאה מסוג אי-אלימות כנגד הטנקים והפך לסמל של שיטת מחאה זו.

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אי-אלימות שימשה גם את פעילי המאבקים במשטרים מדכאים במדינות המתפתחות בגוש המזרחי לשעבר. לדוגמה, תנועת סולידריות (תנועה) בפולין הקומוניסטית וסתיו העמים במדינות כמו צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה:

ב-1989, 13 אומות, המונות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות לא-אלימות שהצליחו מעבר לציפיות הפרועות ביותר של הכל... אם נוסיף את כל המדינות שבהן פעלו תנועות לא-אלימות גדולות במאה ה-20 (הפיליפינים, דרום אפריקה, תנועת העצמאות של הודו...) המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת בשיניה של הטענה, אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'.

— וולטר וינק, כפי שצוטט על-ידי סוזאן איבס בשיחה ב-2001

במדינות דמוקרטיות יש לעיתים קרובות שימוש במגוון אמצעים של מחאה לא-אלימה, כמו הפגנות, פעולות ישירות, מיצגי מחאה, אומנות ושביתות, כמו גם מאבקים נגד הגלובליזציה, למען הגנת הסביבה, זכויות בעלי חיים, זכויות להט"ב, זכויות נשים ועוד. הדבר כולל את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.

במאה ה-21 נמשך השימוש במחאות לא-אלימות גם מול משטרים דכאניים. דוגמאות לכך כוללות את המהפכה הכתומה באוקריאנה 2004, מהפכת הארזים בלבנון 2005, המהפכה במצרים ב-2011, המחאות בהונג קונג (2014) ועוד

בספרו "הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה", מציע ג'ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת האי-אלימות, שההיעדרות הבולטת של האי-אלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי היא תוצאה של העובדה שהפצה של טכניקות למאבק לצדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרסים של האליטה החברתית.

הסבר אחר יכול לנבוע מהתפקיד של תקשורת ההמונים במרחב הציבורי, ולקשר בין אלימות ורגשות. בתקשורת ההמונים, ובמיוחד בטלוויזיה, חשוב לספקיות התוכן לעורר רגשות בקרב הצופים, כדי להשאיר אותם בערוץ. תנועות אלימות נתפשות לרוב כרציניות יותר או רדיקליות יותר, ובכתבות חדשותיות קצרות אפשר לתת לסיפור עליהן נופך דרמטי בקלות רבה יותר, במיוחד במדיום של הטלוויזיה. כך לדוגמה מעניין וקל יותר לצלם יידוי אבנים או חילופי ירי, מאשר עצרת לימודית או שביתת רעב.

הכרה מוסדית בינלאומית

אי-אלימות השיגה רמה מסוימת של הכרה מוסדית, ברמה הבינלאומית. בשנת 1991 זכתה אונג סן סו צ'י בפרס נובל לשלום בזכות פעילותה לדמוקרטיה והתעקשותה על התנגדות לא-אלימה. ב-10 בנובמבר 1998, האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות הכריזה על העשור הראשון של המאה ה-21 והאלף השלישי, משנת 2001 ועד שנת 2010, כעלעשור הבינלאומי לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות לילדי העולם. כיום, הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפועל בדרכים דיפלומטיות למען שחרור טיבט מהכיבוש הסיני, נחשב לאחד מהפציפיסטים והדוגלים הגדולים ביותר באי-אלימות.

מנגנוני פעולה של אי-אלימות

הגישה הלא-אלימה למאבק חברתי שונה מהחשיבה המקובלת במערב בנושא מוקדי כוח וקונפליקט, אך עדיין פונה אל כמה רעיונות וערכים די מוסכמים.

רעיון מרכזי לכל הבנה של תאוריה אסטרטגית בלתי-אלימה הוא, שכוחם של שליטים תלוי בהסכמתה של האוכלוסייה הנשלטת. ללא בירוקרטיה, צבא או כוח משטרתי אשר יבצע את רצון השליטים, הם משוללים כוח ממשי. עוצמתם של השליטים, כולל אלו במדינות דמוקרטיות, נובעת משיתוף-הפעולה של האוכלוסייה בקבלת השלטון ובציות לחוקים. אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך הימנעות מכוונת משיתוף-פעולה זה - ומכאן נובעת אסטרטגיית פעולה מרכזית הנקראת "אי-שיתוף-פעולה".

רעיון חשוב נוסף הוא, שאמצעים צודקים ומוסריים, יובילו לתוצאה מוסרית וצודקת. מרטין לותר קינג אמר על כך ש"אי-אלימות דורשת שהאמצעים שבהם אנו משתמשים יהיו טהורים כמו התוצאה שאליה אנו מייחלים". חסידי האי-אלימות גורסים, כי הפעולות שאנו מבצעים בהווה, מעצבות באופן בלתי נמנע את הסדר החברתי בצורה דומה. הם יטענו, לדוגמה, ששימוש באלימות על מנת להשיג חברה שלווה ושוחרת שלום, הוא חסר הגיון לחלוטין.

חלק מחסידי האי-אלימות, כמו למשל אנרכיסטים נוצריים, תומך במתן כבוד ואף אהבה ליריבים. עיקרון זה ידוע כהצדקה הרוחנית או הדתית לאי-אלימות, כפי שאפשר לראות בדרשת ההר שצוינה לעיל, שבה ישו מעודד את חסידיו לאהוב את אויביהם, ברעיון הטאואיסטי של "פעולה חסרת מאמץ", בעקרון הבודהיסטי של ה"מטה" (אהבה וחיבה כלפי כל יצור חי), או בעקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) כלפי כל יצור חי, המשותף להינדואיזם, בודהיזם ולג'ייניזם. לכבוד ואהבה כלפי היריב יש גם הצדקה מעשית בכך שהטכניקה של הפרדת המעשה מעושה-המעשה מאפשרת את שינוי התנהגותו של עושה המעשה, ואולי אף את שינוי ערכיו. ההתמקדות הנוצרית הן באי-אלימות והן בהענקת מחילה לחטא מצאה את דרכה לסיפורו של הבל בקוראן. תנועות ליברליות באסלאם, כגון פלג האחמדים, משתמשות בסיפור זה בעקביות על מנת לקדם רעיונות אסלאמיים של אי-אלימות.

רעיון ה"סאטיה" (אמת) הוא מרכזי בתפישת האי-אלימות של מהאטמה גאנדי. גאנדי ראה באמת משהו אינסופי ובלתי ניתן להבנה מלאה על-ידי יחיד כלשהו. הוא האמין שכולנו נושאים ונושאות חתיכות מהאמת, אך אנו זקוקים לחתיכות של אחרים על מנת לרדוף את האמת הגדולה. אמונה זו הובילה אותו לאמונה בערך הטבוע בדיאלוג עם היריב, הכולל משאלה כנה להבנת מניעיו. ברמה המעשית, נכונות להאזין לנקודת המבט של האחר תלויה במידה ניכרת בהדדיות. באופן טבעי, איש מהיריבים לא מעוניין בנקודת ההשקפה של יריבו. לכן גאנדי האמין, שעל מנת שהיריב יקשיב לנו, עלינו תחילה להיות נכונים/ות להקשיב לו, כדי לפרוץ את המעגל.

שיטות של אי-אלימות

פעולה בלתי-אלימה מורכבת בדרך-כלל משלושה שלבים. הראשון, פעולות של מחאה ושכנוע, שכוללות צעדות מחאה, עצרות מחאה, פגישות ציבוריות וכלים כגון שלטים גדולים, נרות ופרחים. השלב השני הוא אי-שיתוף-פעולה, שהוא הסירוב המכוון והאסטרטגי לשיתוף-פעולה עם דבר הנתפש כבלתי-צודק. השלב השלישי הוא התערבות בלתי-אלימה, שהיא ההתערבות המכוונת והפיזית לעיתים באירוע שנתפש כבלתי-צודק, שיכול להתבטא בחסימת כבישים, התבצרות במקום מסוים, היקשרות לעצים ועוד.

חלק מהטכניקות הספציפיות שתנועות לא-אלימות השתמשו בהן כוללות שביתות שבת, צעדות, כניסה למקומות אסורים, סקווטינג, שביתות רעב, חסימת דרכי גישה, הפגנות, פעולות ישירות, עצומות, התבצרות, סרבנות מיסים, האטת מהירות העבודה, סרבנות גיוס, וחרם מסחרי.

בצד פעולות אלה, שעיקר המוקד שלהן הוא התנגדות, יש גם טכניקות של העצמה של קבוצה מסוימת או של חלופה לא-אלימה. שיטות אלו כוללות ייצור עצמאי של מוצרים, קואופרטיבים של פועלים או צרכנים, ייזום אירועים חברתיים לחברים במאבק לא-אלים (כמו מסיבת רחוב), אירועי תרבות בעלי אופי מחאתי (לדוגמה מופע רוק בעל אופי פוליטי כמו לייב 8), התאגדויות, יצירת ערוצי תקשורת בנושא המאבק או להעצמת קבוצה מדוכאת או ענייה וחיזוק או יצירה של קהילות חברתיות.

הטקטיקה נבחרת בדרך-כלל בקפידה רבה, תוך כדי לקיחה בחשבון של נסיבות פוליטיות ותרבותיות, ולרוב כחלק מתוכנית או אסטרטגיה ארוכת-טווח. וולטר ווינק מצביע על ישו כעל אסטרטג לא-אלים היסטורי. לטענתו, רבים מכתביו על אי-אלימות מתגלים כשיטות מתוחכמות כאשר הנסיבות התרבותיות מובנות. לדוגמה, באחד המקרים שישו דיבר עליהם נאמר, שאם גובה חובות מסוים גרם לבעל החוב להגיע למצב שבו אין לו מה ללבוש כלל, בושה גדולה נופלת על גובה החוב – ולא על האיש העירום. לכן הצעתו של ישו - אם מישהו מבקש ממך את מעילך, תן לו גם את שאר בגדיך – היא דרך לבייש את גובה החוב ולהפוך את יחסי הכוחות באופן סמלי.

מקור השראה מפורסם לאלו המחפשים מגוון של שיטות לא-אלימות שאפשר להפעיל, נמצא ברשימתו של ג'ין שארפ, שבה מופיעות 198 שיטות של פעולות ישירות לא-אלימות אשר כוללות פעולות סמליות, פוליטיות, כלכליות ופיזיות.

מקור אחד של הדרכה לפעולות לא-אלימות הוא מרכז CANVAS - מרכז להדרכה לפעולות ואסטרטגיה, שהוקם בעקבות הצלחת המחאה נגד הרודן מילוצביץ' בסרביה.

אי-אלימות הייתה בשימוש גם כשיטה של ניסיונות להתערבות בין מדינות על מנת להרחיק מתקפות ולקדם פתרון של שלום במאבקים. ניסיונות אלו נחלו כישלונות (לפחות ברמה של הרחקת מתקפות), כמו במקרה של המגן האנושי בעיראק, אך גם הצלחות, כמו במקרה של פרויקט הליווי בגואטמלה. כרגע ישנם כמה ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באזור, כמו למשל "בריגדות השלום הבינלאומיות" ו"כוח השלום הלא-אלים". השיטות העיקריות שבהן הם משתמשים הן ליווי בלתי-מזוין ותצפיות ודיווחים על מצב זכויות האדם.

אי-אלימות כדרך חיים

עצם העובדה שתופעת האלימות היא כל כך שכיחה ברוב תרבויות העולם, גורמת לרבים לחשוב שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אחרים, כגון וולטר ווינק ודניאל קווין, גורסים שאלימות – או לפחות מאגר האסטרטגיות האלימות המוכרות כיום – היא תופעה של ה-5,000 עד 10,000 שנים האחרונות, ולא הייתה קיימת בתקופות שלפני תחילת ביות החיות והחקלאות, ובתקופות המוקדמות של תחילת תקופת הביות. תפיסה זו דומה לאידיאל הוויקטוריאני של הפרא האציל.

בשביל חסידי אי-אלימות רבים, משמעותה של אי-אלימות כדרך-חיים היא עמוקה יותר מאשר הימנעות מאלימות פיזית ומילולית בלבד. המשמעות מבחינתם/ן היא דאגה ואהבה לכל, אפילו לאנשים שאינם מסכימים עמם וכן הימנעות מפגיעה בבעלי חיים, צמחים וטבע כאשר הדבר לא הכרחי. משמעות זו גוררת עימה את הרעיון שיש לדאוג גם לאלו שאינם פועלים על-פי ערכי האי-אלימות. מוסכם על רבים ורבות, כי אדם אינו יכול להכריח את עצמו או אחרים להרגיש אחווה, סימפתיה או אהבה שכזו, ולכן דבר זה נחשב לאחד האתגרים האישיים הגדולים העומדים בפני המאמינים באי-אלימות – ברגע שאדם מאמין באי-אלימות בתאוריה, הוא נקרא לנסות להבין כיצד לחיות אותה בחיי המעש של היום-יום ובכל היבט של חייו.

היבטים אלה מודגשים בכמה תורות מזרחיות, לרבות בודהיזם, הינדואיזם, ג'ייניזם וסיקיזם, בעקרונות כמו אהימסה וביישום רעיונות כמו הדרך המתומנת הנאצלת. זאת הן מפני שיש ערך רב לחיים באשר הם, והן בגלל שהדבר מהווה חלק משחרור מדוקהה - סבל מיותר שנוצר אצל האדם המתרגל עצמו, ושניתן להפחיתו באמצעות תרגול של המחשבה והגוף. מחקרים מודרניים מצביעים על כך שניתן לתרגל היבטים כמו אמפתיה.

היבט נוסף ודומה לכך הוא הרעיון של הפחתת האלימות בחברה כולה - כלומר לא רק הימנעות מאלימות המופעלת על-ידי האדם באופן ישיר, אלא גם הימנעות ממעשים ומאורח-חיים שמחייבים ביצוע של מעשים אלימים על-ידי א/נשים אחרים, הפחתת סיכון לאנשים אחרים, ותמיכה בפעולות ובמוסדות אשר מעודדים חברה פחות אלימה באופן כללי. דוגמאות נפוצות ליישום של רעיון זה הן צמחונות וטבעונות, צרכנות אתית וסחר הוגן - הימנעות מקניית מוצרים ושירותים שתהליך ייצורם היה כרוך בפגיעה באדם וכן בטבע. היבט נוסף הוא רעיון של פרנסה נאותה - הימנעות מעיסוקים שגורמים לפגיעה בבני-אדם או בבעלי-חיים. היבט נוסף הוא תמיכה במדיניות שמפחיתה אלימות - לדוגמה תמיכה בפתרונות דיפלומטיים למשברים, תמיכה בפתרונות המפחיתים זיהום סביבתי ותמיכה במדיניות המפחיתה צורך במכונית (עקב בעיות כמו תאונות דרכים, זיהום או שינוי אקלים).

התרחבות אי-אלימות

הספר המלאכים הטובים של טבענו מאת הפסיכולוג סטיבן פינקר מציג נתונים רבים מתוך מאות מחקרים המעידים על ירידה ברמת האלימות הפיזית בין בני-אדם, גם בטווח הזמן הארוך בפרהיסטוריה ובהיסטוריה, וגם בטווח הזמן הקצר של עשרות השנים האחרונות, ואלה מובילים למסקנה שראשית המאה ה-21 היא התקופה השלווה בתולדות האנושות.

במאות השנים האחרונות יש תהליך הדרגתי של ירידה במוכנות להצדיק אלימות, פנייה לפתרונות להפחתת אלימות, והרחבת האכולוסיה שזכאית להגנה מפני אלימות שרירותית. לדוגמה, בעבר העבדות הייתה מקובלת בחברות אנושיות רבות והיא יצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם בעקבות פעולת התנועה לביטול העבדות. תהליך איטי של דמוקרטיזציה וערכים כמו ליברליזם, כמו גם עלייה בתוחלת חיים וירידה בתמותת תינוקות ותמותה בגיל צעיר הובילו לכך, שהערך של חיי אדם הפך להיות משמעותי יותר, ובמדינות רבות דבר זה זוכה להגנה באמצעות עקרונות כמו זכויות האדם וחוקים הנובעים ממנה. דוגמה לכך היא הפחתה או ביטול מוחלט של עונש מוות במדינות רבות.

תהליך של דמוקרטיזציה ביותר ויותר מדינות וכן תהליכים של גלובליזציה מובילים לכך, שסכסוכים אלימים על רקע פוליטי, כלכלי ומדיני הופכים נדירים יותר. בשלטון מלוכני וכן בדיקטטורה צבאית, הדרך להחלפת שלטון וכן להגנה עליו הוא לעיתים קרובות הרג של יריבים פוליטיים ושל תומכיהם. בנוסף, רוב המומחים כיום תומכים בתאוריית השלום הדמוקרטי, שלפיה נדיר הדבר, שסכסוך בין שתי מדינות דמוקרטיות מבשיל לכדי מלחמה.

כמו כן, ההגנה שהחוק מעניק מפני אלימות שרירותית, מפני נציגי השלטון או מפני אזרחים אלימים, הורחבה לציבורים נרחבים יותר - כך אנשים שחורים, נשים, ילדים, עמים ילידים, מהגרים, להט"ב, פליטים, עניים, אנשים מבוגרים, נכים ותשושי נפש, שבחברות רבות סבלו מאלימות ללא כל טאבו או ענישה כנגד האדם הפוגע, זוכים כיום להגנת החוק ונורמות חברתיות, למשל באמצעות כלים כמו האמנה לזכויות הילד, שמקטינה את היכולת של הורים להתעלל בילדיהם. כלים אחרים הם אמנות בנלאומיות, חוקים מקומיים, וטאבו נגד אלימות מינית ואלימות במשפחה.

ביקורת

לאון טרוצקי, פרנץ פנון ומלקולם אקס הם דוגמאות לאנשים שביקרו את האי-אלימות, בטענה שאי-אלימות ופציפיזם הם ניסיון לכפות את המוסר של הבורגנות על הפרולטריון, שאלימות היא הכרחית לשינוי מהפכני או שהזכות להגנה עצמית היא זכות יסוד.

בשיאו של הדיכוי האלים של האפרו-אמריקאים בארצות הברית בשנות ה-60, הפנתר השחור, ג'ורג' ג'קסון דיבר על הטקטיקות הלא-אלימות של מרטין לותר קינג:

הרעיון של אי-אלימות הוא אידיאל מוטעה. הוא מניח שקיימים חמלה וחוש צדק אצל האויב. כאשר אותו אויב יכול להפסיד את הכול ואין לו מה להרוויח באמצעות יישום של צדק והרגשה של חמלה, תגובתו יכולה להיות שלילית בלבד

מלקולם אקס התעמת גם הוא עם פעילי זכויות אדם על הנושא של אי-אלימות, בטענה שאי אפשר לשלול את האלימות כאשר אין אפשרות אחרת:

אני מאמין שזה פשע של כל אדם שעובר התעללות, להמשיך ולקבל את ההתעללות הזו מבלי לעשות דבר על מנת להגן על עצמו

לאנס היל מבקר את האי-אלימות כאסטרטגיה כושלת וטוען שהגנה-עצמית חמושה של אפרו-אמריקאים ואלימות אזרחית הניעו רפורמות של זכויות האזרח יותר מאשר פניות שלוות למוסר ולהגיון.

היעילות של אי-אלימות נקראה תיגר גם על ידי מפגינים אנטי-קפיטליסטים שתמכו ב"מגוון של טקטיקות" במהלך הפגנות רחוב ברחבי אירופה וארצות הברית לאחר ההפגנות כנגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999. הפמיניסטית הרדיקלית, ד. א. קלארק, טוענת במאמרה "אישה עם חרב", שעל מנת שאי-אלימות תהיה יעילה, היא צריכה להיות "מופעלת על-ידי אלו שיכולים/ות בקלות לפנות לאלימות אם הם יבחרו בכך". ההגיון שמאחורי טיעון זה הוא, שטקטיקות של אי-אלימות יהיו בלתי-יעילות לקבוצות שנתפשות ככאלו שלא מסוגלות להשתמש באלימות, מאחר שאי-אלימות תשמר את הציפיות של החברה מהקבוצות האלה, ולכן פעולותיהן לא ימשכו תשומת-לב.

ביקורת נוספת מתמקדת בקורבנות הרבים שמאבקים בלתי-אלימים כרוכים בהם לעיתים, ולמה שנתפש לעיתים כזילות של חיי אדם. ביקורת זו מתבססת על הציטוטים הבאים מפי מהאטמה גאנדי:

...אם חברה בלתי-אלימה תהיה נתונה תחת מתקפה מבחוץ, ישנן שתי דרכים לאי-אלימות. למסור את הרכוש, אבל לא לשתף פעולה עם התוקף...להעדיף מוות על-פני כניעה. הדרך השנייה תהיה התנגדות בלתי-אלימה על-ידי האנשים שאומנו על-פי הדרך הבלתי-אלימה...המחזה הבלתי-צפוי של שורות על גבי שורות של גברים ונשים שפשוט מתים במקום להיכנע לרצון התוקף, ימיס בסופו של דבר את התוקף ואת חייליו...אומה או קבוצה שהפכה את האי-אלימות למדיניות המוחלטת שלה, לא יכולה להיות נתונה לעבדות, אפילו לא לנוכח איום של פצצת אטום...רמת האי-אלימות באומה זו...תתרומם בצורה טבעית כל כך גבוה, שהיא תחייב כבוד אוניברסלי

— "לפציפיסטים", מהאטמה גאנדי

על בסיס עמדות אלו, בשנת 1940, כאשר פלישה של גרמניה הנאצית לבריטניה נראתה באופק, גאנדי הציע לעם הבריטי את העצה הזו:

הייתי רוצה שתניחו את נשקיכם, מאחר שהם בלתי-יעילים להצלתכם או להצלת האנושות. אתם תזמינו את מר היטלר ואת סניור מוסוליני לקחת את מה שהם רוצים מהמדינות שאתם רואים בהן רכוש שלכם...אם אנשים אלו יבחרו לכבוש את בתיכם, אתם תתפנו מהם. אם הם לא ייתנו לכם לצאת באופן חופשי, אתם תרשו לעצמכם, גברים, נשים וילדים, להישחט, אבל אתם תסרבו להיות נאמנים להם

— "אי-אלימות בשלום ובמלחמה", מהאטמה גאנדי

עם זאת, גאנדי חשב שרמה כזו של אי-אלימות דורשת אמונה ואומץ אדירים, והוא הבין שלא כולם מסוגלים להגיע לרמה כזו. לכן הוא הציע שאף אחד לא יהיה מחויב לאי-אלימות, במיוחד אם היא משמשת ככיסוי לפחדנות. גאנדי נזהר מלמשוך לתנועת הסאטיאגרהא שלו את אלו שפחדו להשתמש בנשק או חשו שהם לא מסוגלים להתנגד, וכתב:

אני מאמין שכאשר ישנה אפשרות לבחור רק בין פחדנות לבין אלימות, הייתי מציע לבחור באלימות

אלימות כלפי רכוש

שאלה שנדונה רבות בכל הקשור לאי-אלימות היא, האם ההשמדה או גרימת נזק ופגיעה לרכוש, בניגוד לפגיעה באנשים או בעלי חיים, נחשבות לאלימות. במקרים רבים בספרות, כולל בספריו של ג'ין שארפ, צורות שונות של חבלה וגרימת נזק לרכוש נכללות בטווח הפעולות הבלתי-אלימות, בעוד שכותבים אחרים מחשיבים השמדה או פעולות הרסניות מכל סוג, כסוג פוטנציאלי או מעשי של אלימות, שכן פעולות אלה עלולות לגרום לפחד או קושי לבעלים או לאדם שתלוי באותו חפץ.

סופרים ופעילים אחרים טוענים, כי השמדת רכוש עלולה להיות בלתי-יעילה מבחינה אסטרטגית, אם הפעולה מספקת אמתלה לדיכוי נוסף או מחזקת את כוחה של המדינה. לייקי, לדוגמה, טוען, כי שריפת מכוניות בזמן ההפגנות בפריז במאי 1968, רק חיבלה בתמיכה של מעמד העובדים ומעמד הביניים בהתקוממות, וחיבלה בפוטנציאל הפוליטי של ההפגנות.

חבלה בכלים ומכונות שמשתמשים בהם בעת מלחמה, בין אם במהלך הייצור שלהם או לאחר מכן, מעלה את המורכבות של הדיון. האם הצלת חיים באמצעות השמדת רכוש שישמש בעתיד להריגה - היא פעולה אלימה, או שהתנהגות פאסיבית שמאפשרת לכלי נשק להיות בשימוש בעתיד היא פעולה אלימה (כלומר, אי-אלימות שמובילה לאלימות)? ברמה פחות מופשטת - כאשר אדם מכה אדם אחר בעזרת מקל, לקיחת המקל בכוח נחשבת בדרך-כלל פעולה אלימה, אך אם המקל נופל לבדו על האדמה, ואדם אחר שובר אותו, האם פעולה זו עדיין נחשבת פעולה אלימה?

בכל אופן, בדיונים אלו חשוב לקחת בחשבון את השאלה האם התוקף, או שמא הקורבן של האלימות, מגדירים מה נחשב כ"אלים". כמו כן, הכוח היחסי של הצדדים וסוג ה"נשק" שנעשה בו שימוש, רלוונטיים גם הם לנושא. כך למשל יש הטוענים, כי זריקת אבנים על טנקים אינה נחשבת פעולה אלימה, בשל הכוח היחסי של שני הצדדים. ויכוח מסוג זה התעורר גם בשאלת פעילותה של הקבוצה הישראלית "אנרכיסטים נגד הגדר", שבמסגרת פעולותיה מנסה לחתוך את גדר ההפרדה באופן סמלי.

אי-אלימוּת בישראל

הדוגמה הקדומה ביותר הידועה בתולדות ישראל להתמודדות בדרך אי-אלימות היא אירוע של התנגדות יהודי הגליל בעכו ובטבריה לניסיון הרומאים להעביר את פסל קליגולה על מנת להציבו בבית המקדש, אירוע שתועד על-ידי פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.

בתקופת המנדט הבריטי הקים היישוב העברי מערכת שלטון מקבילה ופעל פעולות רבות שאפשר לכנותן אי-אלימות, כמו ה"העפלה", ההתיישבות, חומה ומגדל, ועוד.

בתחילת המאה ה-21 גברה המודעות בישראל לגבי שיטת האי-אלימות, בעיקר בקרב חוגים שמאלניים רדיקליים, אך גם בקרב קבוצות ימניות רדיקליות. מודעות זו מתבטאת במאבקים למען זכויות בעלי חיים על-ידי קבוצות כגון "החזית לשחרור בעלי חיים", במאבקים נגד עוני ומיליטריזם על-ידי קבוצות כגון "אוכל במקום פצצות", במאבק החברתי של מחאת האוהלים וגם במאבק נגד תוכנית ההתנתקות על-ידי קבוצות כגון "הבית הלאומי".

דוגמה מובהקת של אי-אלימות כדרך מאבק ניתן לראות בתנועת "חיים בכבוד" ברשותו של חיים בר יעקב, הפועלת להתנגדות לא-אלימה לפינוי חייבים/ות מבתיהם בעיקר בבאר שבע ויישובים נוספים בדרום הארץ.

השימוש באי-אלימות מתפתח גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. החל משנות העשרים, אחת מדרכי הפעולה של היישוב העברי ולאחריו ממשלת ישראל, כתגובה לפיגועי טרור ערביים, הייתה הקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ ישראל, לעיתים קרובות על שם קרבנות הטרור עצמם. גם לאחר שמדיניות זו, שזכתה לכינוי "תגובה ציונית הולמת" בפי רה"מ לשעבר יצחק שמיר, הפסיקה להיות מדיניות ממשלתית, לקחו על עצמם המתנחלים ותומכיהם את המשכה, והקימו יישובים ומאחזים (לעיתים בלתי מוכרים על-ידי השלטונות) כתגובה לפעולות טרור, כמו למשל גבעת שלהבת, שהוקמה לאחר רצח התינוקת שלהבת פס בחברון.

מן העבר השני, החל תהליך של פיתוח מאבק פלסטיני עממי לא-אלים כנגד השליטה הישראלית בשטחים. חלוץ המאבק הוא מובארק עוואד, מייסד "המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות" במזרח ירושלים ופעיל, עד שגורש מקבוצת "ישראלים ופלסטינים למען אי-אלימות". דוגמה נוספת הייתה שביתת המיסים של תושבי בית סחור בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אחד משיאיו של תהליך זה התרחש בעת ביקורו של ד"ר ארון גאנדי, נכדו של מהאטמה גאנדי, ברשות הפלסטינית, במהלכו השתתף בהפגנה באבו דיס למען מאבק לא-אלים בשליטה הישראלית. גם מהצד הישראלי התפתח מאבק לא-אלים כנגד השליטה הישראלית. אחת התנועות אשר חרתו על דגלן את רעיון אי-האלימות היא "לוחמים לשלום". לוחמים לשלום הם קבוצה משותפת לפלסטינים ולישראלים, אשר לקחו בעבר חלק באלימות שמייצר הסכסוך והשליטה הישראלית בשטחים והחליטו להניח את נשקם ולפעול יחד, בצורה בלתי-אלימה, כנגד הכיבוש.

דרכים נוספות שבהן בא לביטוי מאבק זה הן סרבנות גיוס וסרבנות סלקטיבית לשירות בצבא, פעולות ישירות לא-אלימות כנגד גדר ההפרדה, צעדות אל עבר מחסומים, החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות, משלחות סיוע לכפרים ערבים ביהודה ושומרון (לעיתים בניגוד לחוק) ועוד.

ראו גם

• פעולה ישירה
• פציפיזם
• מרי אזרחי
• אל-הרג
• שביתת רעב
• תקשורת לא אלימה
• התנגדות בלתי אלימה
• גיוס קולות עמוק - שימוש בשיחות עומק אמפתיות כדרך להביא לשינוי פוליטי ולשנות דפוסי חשיבה המעוגנים בפחד או שנאה.

קישורים חיצוניים

• האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
• מכון גנדי לחקר אי-האלימות בארצות הברית (בהנהלתו של ארון גנדי, נכדו של מ.ק. גנדי)
• דיאלוג פלסטיני פנימי (פרשנות פלסטינית לאינתיפדה הראשונה לעומת השנייה)
• הספר "התנגדות לא אלימה" מאת ג'ין שארפ, בעברית, להורדה ללא תשלום
• מוסד אלברט איינשטיין לחקר אי-אלימות
• אתר תנועת "שביל זהב" בישראל, לקידום אי-אלימות, שלום וחמלה בחברה
• תורת אי האלימות בראי המסורת היהודית
• אתר הבית של ארגון לוחמים לשלום (אורכב 20.08.2020 בארכיון Wayback Machine)
• הבלוג של לוחמים לשלום
• דני רובינשטיין, אי אלימות. איך לא חשבנו על זה קודם, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2003
• אי-אלימות, דף שער בספרייה הלאומית