היסטוריה של תת-היבשת ההודית

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

בתת היבשת ההודית הייתה התיישבות ותרבות אנושית החל מתקופת ההומו ארקטוס. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על שרידים ראשונים של הומו ספיינס מלפני 34,000 שנים.

העידן ההיסטורי מתחיל בהדרגתיות בין המאה החמישית והמאה השלישית לפני הספירה. בתקופה זו הייתה תת-היבשת מאוחדת תחת האימפריה המאורית. הודו התיכונה הייתה נתונה לסדרה של מסעות כיבוש מוסלמים שהובילו לחלוקה למספר ממלכות, עד לאיחוד המחודש תחת המוגולים במאה ה-17 לספירה, שהוחלפו בתורם על ידי הבריטים אחרי 1858.

הודו זכתה שוב בעצמאות ב-1947, לאחר החלוקה לרפובליקה של הודו ולפקיסטן. שתי המדינות החלו מיד להילחם, ופקיסטן המזרחית השיגה את עצמאותה כבנגלדש ב-1971.

לוח זמנים מקוצר

תקופת האבן	70,000 עד 3,000 לפני הספירה.
תרבות המרגרה Mehrgarh - התקופה הניאוליטית	7,000 עד 3,200 לפני הספירה
תרבות עמק האינדוס	3,300 עד 1,700 לפני הספירה
תרבות הראפה	1,700 עד 1,300 לפני הספירה
התקופה הוודית	1,500 עד 500 לפני הספירה
תקופת הברזל בהודו	1,200 עד 500 לפני הספירה
ממלכות וודיות (ממלכות הודו העתיקה)	1,200 עד 700 לפני הספירה
מהא ג'אנה פאדס (הממלכות הגדולות)	700 עד 300 לפני הספירה
ממלכת מגדהא	684 עד 320 לפני הספירה
האימפריה המאורית	321 עד 184 לפני הספירה
ממלכת סאטאואנה	230 לפני הספירה עד 199 לספירה
ממלכת קושאן	60 עד 240 לספירה
אימפריית גופטה	240 עד 550
אימפריית צ'ולה , בדרום ומזרח הודו	250 לפני הספירה עד 1279 לספירה
ממלכת פאלא	750 עד 1114
השלטון המוסלמי	1206 עד 1596
האימפריה המוגולית	1526 עד 1707
האימפריה המרתית	1674-1818
התקופה הקולוניאלית	1757-1947
הודו המודרנית	מאז 1947

העידן הפרה-היסטורי

תקופת האבן הקדומה

ציור סלע מבימבטקה

הפרה־היסטוריה הידועה כיום של הודו מתחילה בתקופת האבן הקדומה. אם כי הודו נמצאת בגבול המזרחי של תפוצת גרזן היד, יש בה אתרים רבים של נתזי צור. בהאת'נורה, בעמק הנרמדה, נמצאו שרידי הומינידים מתקופת הפליסטוקן התיכונה. ממצאים מהתקופה האחרונה כוללים מחצבה מהתקופה הפליאוליתית התיכונה בעמק הקלאדאגי בדרום הודו. קיימת גם מסורת של אמנות סלע מלפני 40 אלף או 50 אלף שנה.

תרבות המרגרה - תקופת האבן החדשה

התקופה הניאוליתית המוקדמת מיוצגת על ידי תרבות המרגרה באלף השביעי לפנה"ס, בצפון מערב הודו. מידע שנתגלה לאחרונה, הנתמך בידי תמונות לוויין ומחקרים ימיים, מציע כי תרבות זו פרחה כבר מהאלף התשיעי לפנה"ס.

תקופת הברונזה ותקופת הברזל

תרבות עמק האינדוס

ערך מורחב – תרבות עמק האינדוס

פסל של מלך-כוהן מאחת מערי עמק האינדוס

החברה העירונית הראשונה הידועה בהודו היא תרבות עמק האינדוס, הקרויה גם תרבות האראפּא (Harapa), שפרחה בין 3300 לפנה"ס ל-1700 לפנה"ס.

תרבות זו הייתה מרוכזת לאורך נהר האינדוס ויובליו, והתמשכה לתוך הגנגס-ימונה דואב, גוג'ורט, וצפון אפגניסטן. התרבות ידועה בשל הערים שלה, הבנויות לבנים. השפה שדוברה בידי אנשי עמק האינדוס אינה ידועה; יש מלומדים שחושבים כי היא הייתה שפה דרווידית, ואחרים חושבים כי היא הייתה שפה אינדו־ארייאנית.

אנשי עמק האינדוס היו קשורים באופן הדוק לסביבתם. הודו מגוונת מאוד מבחינהגאוגרפית וכוללת מדבריות, מישורים, עמקי נחלים והרים מיוערים. בכל הסביבות האלה יש תקופות לא צפויות של שיטפונות, בצורת, ומונסון. על אף שלהודו יש תכונות גאולוגיות ואקלימיות קיצוניות, תנאים קשים אלה היו מועילים לפיתוח של תרבויות קודמות. הרי ההימלאיה הגנו על התושבים מפני פלישות צבאיות או נוודיות מהצפון, ורכסי הרים אחרים הגנו ממערב וממזרח. הנהרות של עמק האינדוס סיפקו אמצעי מעולה למסחר במשך כל ההיסטוריה של הודו, והם היו חיוניים לציוויליזציות בכל חלקי האינדוס.

כפי שאנו מוצאים ברוב החברות המצויות ברמת המדינה, עלייה ברמה של גידול המשאבים החקלאיים (ובמיוחד התמקצעות), מביאה לעודף בייצור המביא לגידול באוכלוסייה. המצב בעמק האינדוס היה דומה למדי. הארכאולוגיה מראה, כי הגאוגרפיה המגוונת של הודו העתיקה הייתה עדה לעודף ולהתמקצעות בייצור החקלאי בין 2,400 לפנה"ס עד ל1,000 לפנה"ס. ההתמקצעות הזו מראה כי תרבויות עמק האינדוס עיבדו היטב את אדמת הסחף הפוריה של נהר האינדוס, שהביא ליבול גבוה של תבואה. החל ב-2,700 לפנה"ס, יש עדויות לקיומה של חברה ברמת מדינה, עם שלטון היררכי ומוסדות ציבוריים בקני מידה גדול (השקיה וכדומה). את ההתפתחות המרשימה תוך פרק זמן כה קצר ניתן לייחס לשני גורמים, תרבות מאורגנת שהשתלטה על סביבתה, והמשאבים הסביבתיים המיוחדים והעשירים שהודו סיפקה.

התקופה הוודית

התרבות הוודית היא התרבות המשתקפת בוודות, שהן מבין הטקסטים העתיקים ביותר הידועים לנו, שנוסחו בעל-פה בסנסקריט וודי. היא ארכה כ-1000 שנה, מבערך 1500 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס. 500 השנים הראשונות של התקופה הזו מקבילות להודו של תקופת הברונזה, ו-500 השנים הבאות להודו של תקופת הברזל. רוב החוקרים כיום חושבים שהייתה הגירה של עמים הודו-אריאנים לתוך הודו בתחילת התקופה, בעיקר לאזורים הצפון-מערביים של תת-היבשת ההודית.

החברה הוודית המוקדמת הייתה מורכבת מקבוצות של נוודים, כאשר הערים של תרבות עמק האינדוס ננטשו מסיבות שאינן ידועות. לאחר התקופה שבה נכתבה הריג ודה, החברה האריאנית נעשתה חקלאית יותר ויותר, והייתה מאורגנות סביב ארבע הווארנות. בנוסף לטקסטים העיקריים של ההינדואיזם (הוודות), גם מקורם של האפוסים הגדולים (הראמאיאנה והמהאבאראטה) הוא בתקופה זו. התרבות ההודו-אריאנית המוקדמת מקבילה כנראה לנוכחות של כלי חרס אדומים בממצא הארכאולוגי. ממלכת קורוס מקבילה לתחילת תקופת הברזל בצפון-מערב הודו, סביב 1000 לפנה"ס (האתהרוה ודה, הטקסט ההודי הראשון שמזכיר ברזל, חובר כנראה בתקופה זו). תרבויות של חרס אפור צבוע ברוב צפון הודו היו קיימות בערך מ-1100 לפנה"ס עד ל-600 לפנה"ס. תקופה מאוחרת זו גם מקבילה לשינוי במערכת השבטית המקובל, דבר שהוביל להקמתן של ממלכות המכונות מהג'נאפאדאס.

בתקופה הוודית המאוחרת, גל שני של עיור אירע ברחבי הודו, כשהוא מתפשט מאפגניסטן עד בנגל. בתקופה זו קמו במישור האינדו־גנגי ובדרום הודו מספר ממלכות ורפובליקות. חלק מהמלכים הורישו את ממלכותיהם לבניהם, ובממלכות אחרות השליטים היו נבחרים. השפה המדוברת הגבוהה באותו הזמן הייתה סנסקריט, ואילו הדיאלקטים של רוב האוכלוסייה בצפון הודו כונו פראקריטים. עד 500 לפנה"ס נותרו רק ארבע מתוך 16 הממלכות המקוריות, כנראה בשל מלחמות. ארבע אלה היו:

• וואטסה
• אבאנטי
• קוסאלה
• מגאדה.

הריטואלים ההינדיים בתקופה זו היו מורכבים ונערכו על ידי המעמד הכוהני. מקובל לחשוב כי האופנישדות, טקטסים וודיים מאוחרים שעוסקים בעיקר בפילוסופיה, נוסחו בתקופה הוודית המאוחרת, ובראשית תקופת המהג'נאפאדאס (בערך בין800 ל-500 לפנה"ס). לאופנישדות הייתה השפעה חזקה על הפילוסופיה ההודית. בתקופה זו נוצרו גם הבודהיזם והג'ייניזם, ולפיכך תקופה זו נחשבת ל"תור זהב" מבחינת התפתחות הדת והמחשבה. בערך ב-537 לפנה"ס, גאוטמה בודהה הגיע להארה וייסד את הבודהיזם, שהיווה בתחילתו השלמה לדהרמה הוודית הקיימת. בערך באותה התקופה, ב-510 לפנה"ס, מהאווירה ייסד את הג'ייניזם. לשתי הדתות היו תורות פשוטות יחסית והן הופצו בפראקריט, דבר שהקל עליהן להתקבל בשכבות נרחבות של האוכלוסייה. בעוד שההשפעה הגאוגרפית של הג'ייניזם הייתה מוגבלת, נזירים בודהיסטים הפיצו את תורות הבודהה לכל מרחבי דרום ודרום-מזרח אסיה.

האימפריות הגדולות

במהלך השנים, עם העיור, יצירת המעמדות והרצון להגנה ושמירה על הקיים, התגבשו בתת-היבשת ההודית מספר ממלכות גדולות, מספרן השתנה במרוצת השנים כתוצאה מאייחודים פיצולים והשתלטויות, גודלן השתנה כתוצאה מחוזק/חולשה והשינוי המספרי אולם ברוב התקופה מספרן היה גבוה מ-10 ונמוך מ-20.

הפלישות הפרסיות והיווניות

ערך מורחב – כיבוש הודו בידי אלכסנדר הגדול

חלק גדול מצפון-מערב תת-היבשת ההודית (אפגניסטאן המזרחית של ימינו, ופקיסטן מערבית לאינדוס) נשלטו למשך 200 שנה על ידי האימפריה האחמנידית הפרסית מ-520 לפנה"ס. ב-334 לפנה"ס אלכסנדר הגדול כבש את אסיה הקטנה ואת האימפריה האחמינידית, והגיע לגבול הצפון-מערבי של תת-היבשת ההודית. שם הוא הביס את המלך פורו בקרב הידספס (בפקיסטן של היום) וכבש חלק גדול מהפנג'אב. אולם חייליו סירבו לחצות את נהר הביאס ליד ג'אלאנדאר שבפנג'אב. אלכסנדר יישב מקדונים רבים באזורים שנכבשו; הוא עצמו חזר לכיוון דרום מערב וכעבור כשנתיים נסוגה שארית צבאו מהמקום.

לפלישות היווניות והפרסיות הייתה משמעות חשובה בתרבות ההודית. המערכות הפוליטיות של הפרסים השפיעו על צורות הממשל בתת-היבשת, כולל המנהל של השושלת המאורית. בנוסף, אזור גנדהרה, במזרח אפגניסטאן וצפון-מערב פקיסטן של היום, נעשה לכור היתוך של תרבויות הודיות, פרסיות, מרכז-אסיאניות ויווניות ונוצרה בו תרבות יוונית-בודהיסטית, שהתקיימה עד למאה החמישית לספירה והשפיעה על ההתפתחות האמנותית של ה הזרם המהיאני בבודהיזם.

אימפריית מאגאדה

האימפריה הגדולה והידועה ביותר מהממלכות הקדומות הייתה איפריית מאגאדה שמרכזה היה בביהר המודרנית, ובירתה פאטאליפוטרה (פטנה), במאה הרביעית שלטה מאגאדה ברוב שטחי צפון הודו, למעט שטחים שנשלטו על ידי הפרסים. הייתה השפעה והפריה הדדית בין השלטון הפרסי ששלט על מדינת פנג'ב ומחוז סינד לבין השלטון המאגאדי.

ידוע הרבה על שושלת שישונאגה ההינדית של מאגדה הודות לפוראנאס (טקסט הינדי ארוך), הייקאטות הודהיסטיות, וטקסטים ג'אניים. הקיסרים בימביסארה ואג'אטאשטרו קשורים לחייו של גאוטמה בודהה. הפוראנות מייחסות לשושלת את התקופה שבין השנים 684 לפנה"ס – 424 לפנה"ס. לאחר שושלת שישונאגה עלתה שושלת ננדה ששלטה קרוב ל־100 שנה.

תקופת מאורייה

שטחה של אימפריית מאורייה. בכחול כהה האימפריה עצמה, בכחול בהיר אזורים שכרתו עמה ברית

ב-321 לפנה"ס, המלך ההינדי צ'אנדרגופטה הראשון מאורייה, ייסד את השושלת המאוריינית של מאגאדה בעזרת צ'נקיה, מחברו של הטקסט ההינדי הקדום על ממשל ופוליטיקה הידוע כ"ארטשסטרה". רוב תת-היבשת אוחדה תחת שלטון אחד בפעם הראשונה תחת המאוריים. האימפריה אף התרחבה אחרי שהיוונים והפרסים סולקו מהאזורים שכבשו וכן כתוצאה מכיבוש שטחים בפרס ובאסיה המרכזית.

בנו של צ'נדרגופטה, בינדוסארה, הרחיב את הממלכה לכמעט כל הודו של היום, למעט קלינגה, והדרום והמזרח המרוחקים ביותר. בנו של בינדוסארה, אשוקה, אחד מהשליטים הגדולים של שושלת זו, אימץ והטיף לבודהיזם לאחר שראה חיזיון בשדה הקרב בקלינגה, ותמך במדיניות של אי-אלימות. חוקי אשוקה הן המסמך ההיסטורי ההודי הקדום ביותר ששרד, ומתקופה זו ניתן לתארך את השושלות באופן מדויק יותר. האימפריה המאוריינית היא שאחראית להתפשטות הבודהיזם על פני כל מזרח אסיה. נכדו של אשוקה, סאמפראטי, אימץ את הג'ייניזם וסייע להתפשטותה. האימפריה הגדולה של המאוריינים דעכה לאחר מות אשוקה.

שושלות פוסט-מאוריאניות

שושלת שונגה נוסדה ב-185 לפנה"ס, בערך 50 שנה לאחר מות אשוקה, כאשר המלך בריהדרטה, אחרון השליטים המאוריים, נרצח על ידי שר צבאו, פושיימיטרה. שושלת זו שלטה במזרח הודו. תקופת השונגה ידועה באמנות ובפיסול שלה. שושלת קאנאבה החליפה את השונגה, ושלטה במזרח הודו מ71 לפנה"ס עד 26 לפנה"ס. ב30 לפנה"ס, מעצמה דרומית הביסה את השונגה והקאנאבה גם יחד. לאחר התמוטטות שושלות אלה, שושלת סטוואנה של ממלכת אנדהרה החליפה את ממלכת מאגאדה כמדינה ההודית החזקה ביותר. שושלת זו שלטה בצפון הדקאן ומערב הודו. הסטאוונה בנו את המערות החצובות בסלע במרכז הודו.

הקושאנים, שפלשו לצפון מערב הודו בערך באמצע המאה הראשונה לספירה, ממרכז אסיה, בנו אימפריה ששלטה מפשאוור ועד לגנגס התיכון, ואולי עד למפרץ בנגל. היא כללה גם את באקטריה הקדומה (בצפון אפגניסטן המודרנית). כוחה הגיע עד לטורקסטן ועזר להפיץ את הבודהיזם לסין.

במקביל לקושאנים ולסטוואנה, שלטו הסאטראפים המערביים (35-405 לספירה) במערב ובחלקים ממרכז הודו. הם ירשו את ההודו-סקיתים (ראה בהמשך).

ממלכות הודיות דרומיות

המונומנטים הקדומים ביותר בדרום הודו הם של התרבות המגליטית, רובם מרוכזים ברמה הדקאנית. מהמאה ה-16 לפנה"ס, כמה ממלכות קמו בדרום הודו, כשהן בונות מערכות השקיה שאיפשרו את חקלאות האורז בעמקי הנהרות, ותומכות בערים הגדולות. המוקדמות מבין ממלכות אלה הייתה ממלכת פנדייה בדרום טמיל נאדו, כשבירתה מאדוראיי. מאוחר יותר, ממלכת צ'ולה התפתחה בצפון טמיל נאדו, וממלכת צ'רה בקרלה. במאה הראשונה לפנה"ס השירים הסנגמיים של ממלכת פנדייה נכתבו בשפה הטמילית. הנמלים של דרום הודו היו מעורבים בסחר באוקיינוס ההודי, בעיקר בתבלינים, לאימפריה הרומית ממערב ולדרום מזרח אסיה ממזרח.

200-600 אחרי הספירה

חלקים שונים של הודו מתאחדים לפרקי זמן תחת שלטון מרכזי, וממלכות מתרחבות ומתכווצות בהתאם לכיבושים, בריתות ומפלות.

ממלכת גופטה

מאגאדהה

ממלכת גופטה תחת שליטיה השונים

במאה הרביעית לספירה, מלכי מאגאדהה (בצפון מזרח הודו, אזור ביהאר של היום) השתלטו על אוטר פראדש ומאוחר יותר על רוב שטחי צפון הודו. בתקופה זו, הידועה כתור הזהב ההודי, הכלכלה שגשגה ובעקבותיה פרחו התרבות, המדע, המנהל הפוליטי והדתות השונות (הינדואיזם, ג'יניזם ובודהיזם) מאותה תקופה שרדו יצירות (בעיקר שירה) המעידות על הפריחה התרבותית שהתרחשה. סופה של הממלכה הגיע אחרי פלישת ההונים בשנת 530.

700-900

מהמאה השביעית ועד לתשיעית, שלוש שושלות נלחמו ביניהם על השליטה בהודו הצפונית: הפרטיהרים ממלווה ואחר כך מקאנאווג'; שושלת פאלה מבנגל, והראשטראקוטה מדקאן. המשותף לשושלות אלו היה ההינדואיזם, ששב והפך לדת השלטת של אותה תקופה, וזאת בלי המרות דת בכפיה או רדיפת מאמינים בדתות אחרות.

פאלווה

השושלת הפאלווית מקנצ'יפורם שלטה בדרום מזרח הודו מהמאה החמישית ועד לתשיעית תוך תחרות עם שכנתה - אימפריית צ'הלקויה.

אימפריית צ'הלוקייה

אימפריית צ'הלוקייה שלטה בחלקים גדולים מדרום הודו מ-550 ועד 750 ושוב מ-970 ועד 1190 תוך תחרות עם ממלכת פאלווה.

אימפריית צ'ולה

הצ'ולים התפתחו כאימפריה החזקה ביותר בדרום במאה התשיעית, ושמרה על מעמדה העליון עד למאה ה־13. ב994 הצליח אחד ממלכי צ'ולה להביא לאיחוד כל דרום הודו לאימפריה אחת.

הרשה

המלך הרשה מקאנאווג' הצליח לאחד את הודו הצפונית בתקופת שלטונו במאה השביעית. הממלכה שלו התמוטטה לאחר מותו.

הרג'פוטים

הממלכות הרג'פוטיות הראשונות הידועות נוצרו ברג'סטאן במאה השישית, והשושלות הרג'פוטיות מאוחר יותר ברוב הודו הצפונית, כולל גוג'אראט, מלווה, בונדלקהנד, והריינה.

האימפריה הוויג'ינגרה

האחים האריהרה ובוקה ייסדו את אימפריית קרנאטאקה, הידועה כאימפריית ויג'יאנגרה, ב-1336. אימפריית ויג'יאנגרה פרחה בתקופת מלכותו של קרישנאדבראיה. היא סבלה מהפסד חמור ב-1565 אך המשיכה לשרוד לעוד מאה שנה באופן מוקטן.

שלטון אסלאמי

אחרי שהאיסלאם התבסס בפרס החלו נסיונות התפשטות מזרחה לכוון הודו שהייתה התרבות הקלאסית העשירה ביותר, עם מכרות היהלומים היחידים הידועים בעולם. בשנת 711 כבש כוח מוסלמי שמנה כ-15,000 לוחמים בפיקודו של האמיר הסורי בן בית אומיה מוחמד בן חאזים אל תקאפי (محمد بن قاسم) [1] את עיר הנמל דבאל [2] ומשם, ב-712 כבש את מחוז סינד (Sindh) (כיום אחד מארבעת מחוזות פקיסטן) וחלק מפאנג'ב.

עוד לפני הפלישות הטורקיות, קהילות סחר מוסלמיות פרחו בחופה של דרום הודו, במיוחד בקרלה בה קיים מסגד שמבנהו מתוארך ל629 [3] (אם כי כנראה שבעברו היה לו שימוש אחר).

לאחר התנגדות של כמה מאות שנים של הממלכות ההודיות הצפוניות, האימפריה הגזנאוית [4] הטורקית-פרסית הצליחה בסוף המאה ה-10 לפלוש מכיוון אפגניסטאן (חוראסאן) [5] ליבשת הודו. הסולטן מחמוד [6] חצה את נהר אמו [7], ניהל מספר קרבות מול הכוחות בפיקודו של מושל פנג'אב והצליח, אחרי 17 פעמים שהן פלש לתוך שטחי הודו, לחדור אל עמק האינדוס, שם יצר ממלכה איסלאמית שהלכה והתפשטה אל תוך הודו עצמה. הממלכה בתקופתו הגיעה לחופי האוקיינוס ההודי, שלטה על אפגניסטן, רוב איראן, חלקים מאוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד.

כאשר הפסיד השולטן מסעוד הראשון בקרב דנדנקאן כנגד הסלג'וקים, התמקדו הגנזאוים בהודו עצמה, כתוצאה מאבדן כוחם, השתלטו הגהורים [8] על שטחי האימפריה. בתחילת המאה ה־13, אחד ממפקדי הצבא של מחמוד מגהור, קוטאב-א-דין אייבק הכריז על עצמו כסולטן הראשון של הסולטנות של דלהי. אימפריה זו הצליחה להתפשט על פני חלקים גדולים מצפון הודו. הסולטנות סימנה לתקופה של רנסאנס תרבותי משמעותי. החיבור ההודי-איסלאמי הותיר אחריו יצירות אדריכליות, מוזיקליות, ספרותיות ודתיות יוצאות-דופן. כנראה ששפת האורדו (שפירושה "מחנה" בכמה דיאלקטים טורקיים) נוצרה בתקופת סולטנות דלהי כתוצאה מערבוב של ניבים סנקריטיים והפרסית, הטורקית והערבית בהן השתמשו השליטים המוסלמיים.

תיאורו של אבן בטוטה

קברו של טוגלג

מטבעות טוגלג

תיאור של הודו בתקופה זו מביא הנוסע המוסלמי אבן בטוטה (1304 - 1377), שהגיע להודו בשנת 1334.

אבן בטוטה מצא את הודו של אותם הימים בחלקה תחת השפעת האסלאם. במאה ה-11 הכריזו המושלים הטורקים של אפגניסטן "מלחמת קודש" נגד האוכלוסייה ההינדית. הגל הראשון של "חיילי האל" הרסו את מקדשי ההינדים. מאוחר יותר החלו המושלים המוסלמים לנהוג כבמקומות אחרים: ההודים הורשו לעבוד את אלוהיהם אך נדרשו לשלם מסים כבדים. ההודים המשיכו להתאסלם בגלל היתרונות במיסוי ובקידום החברתי, אך בפועל נשארו הינדים. הסולטן החליט לשכור עובדי ציבור, אנשי חינוך ושופטים מארצות מוסלמיות כדי להפוך את ההודים למוסלמים, וכך הגיעו להודו עיראקים, פרסים ואחרים, עד כדי כך שהפרסית הפכה להיות השפה הרשמית. לפקידות המוסלמית הבכירה ניתנו תנאים מושכים כדי שיתבססו בהודו ויעשו את מלאכתם נאמנה.

הסולטן מוחמד אבן טוגלג התמסר לתפקידו בתור ממיר לדת האסלאם, אבל החלטותיו המדיניות הביאו למלחמות, לרעב ולחוסר שביעות רצון מצד האוכלוסייה. הסולטן היה עריץ ונקט עונשים חמורים כלפי האוכלוסייה: הוציא להורג, תלה ראשים על כידונים והורה לדרוס נידונים למוות באמצעות פילים. אבן בטוטה הגיע לעיר הבירה דלהי כאשר היא נראתה כמדבר. היה זה זמן קצר לאחר חידוש היישוב בעיר. מוחמד אבן טוגלג החליט להגביר את השליטה בדרום החצי-אי, בנה עיר בירה חדשה, 1,500 ק"מ דרומה מדלהי, וקרא לה בשם "דאולאטאבאד" ( Daulatabad) היום במדינת מהרשטרה. הוא ציווה על פקידי הממשל ועל כל אוכלוסיית דלהי לעבור לעיר החדשה. טלטולי הדרך גרמו למותם של רבים מתושבי העיר. בעיר החדשה נוצר מחסור במים וכעבור שנתיים נאלץ טוגלג להסכים להחזרת התושבים לדלהי. להודו היו אז שתי ערי בירה: הראשית, דלהי בצפון והמשנית, דאולאטאבאד בדרום - במטרה להדק את השליטה על הטריטוריות הדרומיות בהודו.

אבן בטוטה מספר כי לטוגלג היה עניין רב בהטבעת מטבעות. הוא הצטיין בקליגרפיה. מלבד יציקת מטבעות הזהב בגדלים שונים - לנוחיות הסוחרים - הוא הנהיג בהודו לראשונה שימוש באסימונים ממתכות זולות כאמצעי תשלום. הוא חיקה בכך את הסינים. הוא דרש כי את הזהב ואת הכסף יפקידו באוצר הסולטן ובמקומו ישתמשו התושבים באסימוני נחושת ופליז. רק מעטים הסכימו להחלפה של המטבעות באסימונים. כשנגנזה התוכנית היו ערמות של אסימוני נחושת פזורות ליד משרדי הממשל. טוגלג המשיך לעסוק בהטבעת מטבעות ויצק מטבעות זהב שונים. הוא נחשב לאחד מיצרני המטבעות החשובים בהיסטוריה של הודו. המוניטין שרכש בהטבעת מטבעות גרם לכך שהזהב זרם למדינה וכך יכול היה להגדיל את משקל הדינר ההודי בכ-15%. כיום מוכרים כשלושים סוגי מטבעות זהב שהוא הטביע בתקופתו. אכיפתו את השימוש במטבעות שהנפיק הייתה כה חזקה עד שהצליח לקבוע תקנים שונים למטבעות בשתי הבירות. ססמתו לרכישת אמון הציבור הייתה: "מי שמציית לסולטן זוכה לרחמים".

השושלת המוגלית

ערך מורחב – האימפריה המוגולית

בראשית המאה ה־16, צאצאיו של ג'ינגיס חאן שטפו את מעבר ק'יבר, וייסדו את השושלת המוגולית, ששרדה עשרים שנה.

שושלות צ'ולה ווויג'יאנגאר ההינדויות נאבקו עם השלטון האסלאמי, והפגישה בין שתי המערכות השונות גרמה לעירוב, שהותיר השפעות תרבותיות לטווח ארוך על שתיהן. גם השלטון המוגלי היה מלווה בהשפעות כאלה, כשגוג'אראט ורג'אסטאן תרמו לזאת. ב-1526 באבור, צאצא של טימור, עבר את מעבר קיבר וייסד את האימפריה המוגלית, שהייתה קיימת למשך יותר מ-200 שנה. עד 1600, השושלת שלטה כבר על רוב תת-היבשת היא החלה לדעוך לאחר 1707 ונוצחה לבסוף במלחמת העצמאות של 1857 לאמפריה המרתית ששלטה בהודו עד הכיבוש הבריטי.

בתקופה זו היו שינויים חברתיים עמוקים, כאשר רוב האוכלוסייה הייתה הינדית בדתה ואילו השליטים היו מוגלים, שחלקם היו סובלנים מבחינה דתית ותמכו בתרבות ההינדית, ואילו אחרים השמידו מקדשים היסטוריים והטילו מסים על הלא-מוסלמים. אכבר הגדול היה ידוע באינטגרציה שהוא ניסה ליצור עם התרבות ההודית. כך למשל הוא הכריז על איסור הריגת בעלי חיים בימים הקדושים לג'ייניזם, וביטל את המס על הלא-מוסלמים. הקיסרים המוגלים בעצמם נישאו לאצילים המקומיים וכרתו בריתות עם המהארג'ות המקומיים. המדיניות הלא-סובלנית של קיסרים מסוימים כמו אורנגזב, תרמו לנפילתה של האימפריה. בתקופת ההידרדרות של האימפריה המוגלית נוצרו כמה אימפריות קטנות יותר שמילאו את הוואקום, או שבעצמם היו גורמים שתרמו להידרדרות.

אימפריית המאראת'ה

ערך מורחב – האימפריה המרתית

ממלכת המאראת'ה נוסדה בידי שיוואג'י ב־1674, כאשר הוא סיפח חלק מסולטנות ביג'אפור. במאה ה־18 הממלכה כבר הפכה לקונפדרציה תחת שלטונם של הפשווה. בשנת 1760, האימפריה שלהם כבר שלטה כמעט בכל תת-היבשת. ההתרחבות הגיעה לסופה עם הפסד של המאראת'ה בידי צבא אפגאני בקרב השלישי של פניפאט ב־1761. הפשווה האחרון, באג'י ראו השני, נוצח בידי הבריטים במלחמה האנגלו־מאראת'ית השלישית.

הודו הקולוניאלית

גילוי הנתיב החדש להודו בידי ואסקו דה גאמה ב־1498 הביאה לקולונאליזציה אירופית של הודו.

הבריטים ייסדו את התחנה הראשונה שלהם בדרום אסיה ב־1619 בסוראט בחוף הצפון מערבי של הודו, כשהם מגיעים לאחר המבקרים הפורטוגזים וההולנדים. מאוחר יותר במאה זו, חברת הודו המזרחית הבריטית פתחה תחנות סחר קבועות במאדראס, בומביי (כיום מומבאי) וכלכותה, תחת ההגנה של השליטים המקומיים.

הפורטוגזים ייסדו בסיסים בגואה, דאמאן, דיו ובומביי. הם נותרו כשליטים הקולונליים באזורים אלה במשך 500 שנה, עד לשנת 1962.

הצרפתים ייסדו בסיסים יחד עם הבריטים במאה ה־17. הם החזיקו בחלקים גדולים מדרום אסיה. אך מלחמות עם הבריטים הובילו לאיבוד של כמעט כל הטריטוריה שלהם. אך הם המשיכו להחזיק בקולוניות של פונדיצ'רי וצ'דרנגור. פונדיצ'רי הועברה להודו ב־1950.

להולנדים לא הייתה נוכחית רצינית בהודו. הערים של טראוונקור נשלטו על ידי ההולנדים. אך הם כן היו מעוניינים בסיילון (כיום סרי לנקה), ובהודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה). הם היו אחראים להכשרת הצבא של הנסיכות קרלה. גם לדנמרק הייתה קולוניה אחת, טרנקוובר, ובשנת 1845 היא נמכרה לבריטניה.

הודו הבריטית

הבריטים הרחיבו את השפעתם מראשי גשר אלה, עד שבשנות ה־50 של המאה ה־19 הם שלטו ברוב תת-היבשת ההודית, כולל בבנגלדש ופקיסטן של היום. ב־1857, מרד בצפון הודו שהובל בידי חיילים הודים מורדים, הוביל להעברה של כל הכוח הפוליטי בהודו מחברת הודו המזרחית לכתר. בשנת 1861 מונה "המשנה למלך" ובשנת 1877 הוכתרה מלכת בריטניה כקיסרית הודו. בריטניה החלה לנהל את רוב הודו באופן ישיר, ועל השאר שלטה בעזרת הסכמים עם השליטים המקומיים. מ־1830הפסדם של הבריונים שיחק תפקיד בהבטחת שליטה רבה יותר של הבריטים במחוזות ההודיים השונים.

בסוף המאה ה־19 הודו הבריטית צעדה את צעדיה הראשונים לכיוון ממשל עצמי, עם מינויים של יועצים הודיים לוויסרוי הבריטי, ועם ייסודם של מועצות מקומיות עם חברים הודיים; לאחר מכן הבריטים הרחיבו את ההשתתפות למועצות מחוקקות. מ־1920, המנהיג ההודי מוהנדס גנדי (הידוע גם כ"מהטמה" (נשמה גדולה) גנדי) הפך את מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי לתנועת המונים להפגנה כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. התנועה בסופו של דבר הצליחה בהבאת עצמאות על ידי פעולה פרלמנטרית, התנגדות לא אלימה ואי שיתוף פעולה עם הבריטים. (ראו גם: חלוקת הודו).

לאחר 1947

ערך מורחב – חלוקת הודו

ב־15 באוגוסט 1947 נהייתה הודו לדומיניון בתוך חבר העמים הבריטי תחת הנהגתו של ראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. לאחר מכן החלק המוסלמי הצפון-מערבי והצפון-מזרחי של הודו הבריטית התבדל ויצר את פקיסטן. התנגשויות אלימות בין הינדים, מוסלמים, וסיקים הביאו לחלוקה זו. אזור קשמיר בקצה הצפוני של הודו נעשה למקור של ויכוחים, והדבר הביא למלחמה האינדו־פקיסטנית הראשונה, שנמשכה מ־1947 ועד 1949. בסופו של דבר הוסכם על הפסקת אש שהותירה בידי הודו שני שלישים מהשטח.

שנות ה-50

האספה החוקתית של הודו קיבלה את החוקה ההודית, שנוסחה בידי ב"ר אמבדקאר, ב־26 בנובמבר 1949. הודו נהייתה לרפובליקה חילונית בחבר העמים, לאחר שאישרה את החוקה ב־26 בינואר 1950.

לאחר העצמאות שלטה בהודו מפלגת הקונגרס, מפלגתם של ג'ווהרלל נהרו ומהטמה גנדי, תחילה בראשותו של נהרו ואחר כך של בתו אינדירה גנדי ושל נכדו רג'יב גנדי, חוץ מאשר בשתי תקופות קצרות בשנות השבעים והשמונים. ראש הממשלה נהרו משל במדינה עד למותו ב־1964. תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה, על ידי סדרת תכניות חומש. מדיניות החוץ של נהרו הדגישה את הנייטרליות, והודו נעשתה לחברה מובילה בתנועת הנייטרליות. היא החלה ביחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות, כתגובה ליחסיה של ארצות הברית עם פקיסטן.

שנות ה-60 וה-70

ב־1961, לאחר עצומות חוזרות להעברה שלווה, פלשה הודו אל הקולוניה הפורטוגזית בגואה, בחוף המערבי של הודו, וסיפחה אותה. ב-1971 סיפחה הודו את מחוז סיקים, העצמאי למחצה.

ב־1962 נלחמו סין והודו לזמן קצר בשל סכסוך גבול בהימלאיה. תוצאות המלחמה היו הפסד גמור עבור ההודים והביאה להתמקדות בהתחמשות ולשיפור היחסים עם ארצות הברית.

ב־1965 נלחמו הודו ופקיסטן את המלחמה הקשמירית השנייה, והודו ניצחה שוב. ב־1971 התערבה הודו במלחמת אזרחים במזרח פקיסטן הבנגאלית; המאבק הביא לעצמאות של מזרח פקיסטן, מדינה ששמה היום בנגלדש.

ב־1966, השלטון עבר לידיה של בתו של נהרו, אינדירה גנדי, והיא שירתה כראש ממשלה עד 1977. בינתיים החלו צרות בארץ החסות ההודית סיקים כנגד השליטה של הצ'וגייל. במשאל עם הצביעו אנשי סיקים בעד הפיכתה למדינה ה־21 של הודו. ב־26 באפריל 1975 נהייתה סיקים באופן פורמלי לחלק מהודו. ב־1975, בשל בעיות פוליטיות וכלכליות מתגברות וכן בשל איומים על כוחה, הכריזה גנדי על מצב חירום והשעתה זכויות אזרחיות רבות, מהלך שנוי במחלוקת שהביא לשנתיים של עמידה במקום. היא העמידה את מדיניותה להכרעת העם בבחירות ב־1977, אך הפסידה למורג'י דסאי, ראשה של מפלגת ג'אנאטה, התאחדות של חמש מפלגות אופוזיציה.

שנות ה-80

ב־1979 נפלה ממשלתו של דסאי. צ'אראן סינג יצר ממשלת מעבר, ואחריה חזרה גנדי לשלטון בינואר 1980. ב־31 באוקטובר 1984, נרצחה אינדירה גנדי בידי מתנקשים, ומפלגת הקונגרס בחרה בבנה רג'יב גנדי כיורש. ממשלתו נפלה ב־1989 תוך האשמות בשחיתות. ו"פ סינג ולאחר מכן צ'נדרה שק'הר נהיו לראשי ממשלה.

שנות ה - 90

לאחר הבחירות ב־1989, אף על פי שרג'יב גנדי ומפלגת הקונגרס זכו ברוב של המושבים, הוא לא הצליח ליצור ממשלה בעלת רוב ברור. הג'נאטה דאל, איחוד של מפלגות אופוזיציה, יצרה ממשל בעזרת המפלגה ההינדו־לאומית BJP מימין והקומוניסטים משמאל. קואליציה רחבה זו התפרקה בנובמבר 1990, ולזמן קצר פלג של ג'אנאטה דאל שנתמך בידי מפלגת הקונגרס שלט בממשלה, עם צ'נדרה שק'הר כראש ממשלה. גם ברית זו התפרקה, והדבר הביא לבחירות לאומיות ביוני 1991.

ב־27 במאי 1991, בזמן שרג'יב גנדי ערך קמפיין בטמיל נאדו עבור מפלגתו, רצחו אותו מתנקשים, כנראה קיצונים טמילים. בבחירות זכתה מפלגת הקונגרס ב־213 מושבים והרכיבה קואליציה, שחזרה לשלטון תחת הנהגתו של פ"ו נרסימחה ראו. ממשלה זו שרדה את הכהונה של חמש שנים והחלה במהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר עולמי ולהשקעות עולמיות. הפוליטיקה הפנימית של הודו גם עוצבה מחדש, כשנאמנויות ישנות על פי קאסטה, אמונה ואתניות פינו את מקומם למפלגות אזוריות קטנות רבות.

בחודשים האחרונים של ממשלתו באביב 1996, הממשלה סבלה מכמה סקנדלים בשל שחיתות, שהביאו לתוצאות הגרועות ביותר עבור מלחמת הקונגרס בבחירות מעולם. המפלגה ההינדו־לאומית BJP נעשתה לאחר הבחירות במאי 1996 למפלגה הגדולה ביותר בלוק סאבאה (הפרלמנט), אך ללא הכוח המספיק להביא לרוב. תחת ראש הממשלה אטאל ביהרי ווג'פאיי, הקואליציה שלהם שרדה ל־13 ימים. כשכל המפלגות שואפות להימנע מבחירות חוזרות, קואליציה בת 14 מפלגות מונהגת בידי הג'אנאטה דאל קמה ויצרה ממשלה הידועה כחזית המאוחדת, תחת השר הראשי של קארנאטאקה, ה. ד. דווה גוודה. ממשלתו החזיקה שנה, עד שמנהיגה של מפלגת הקונגרס הפסיק את תמיכתו במרץ 1997. אינדר קומאר גוג'ראל נעשה לראש ממשלה תחת קואליציה רחבה מעט יותר.

בחירות חדשות הביאו ל־BJP את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, והיא הצליחה להקים קואליציה. ב־11 במאי וב־13 במאי 1998, ממשלה זו עשתה מספר ניסויים בנשק גרעיני תת-קרקעיים, דבר שגרר אחריו סנקציות כלכליות יפניות ואמריקאיות, על פי החוק נגד התפשטות גרעינית. לאחר מכן הקואליציה התפרקה, ונערכו בחירות חדשות, אך התוצאה הייתה דומה לבחירות הקודמות.

בינואר 2004 ראש הממשלה ואג'פאיי תמך בפירוק הפרלמנט ובבחירות. מפלגת הקונגרס זכתה ברוב המושבים בבחירות שנערכו במאי 2004, ומנמוהן סינג נעשה לראש ממשלה.

הודו במקורות היהודיים

מקורן של המילים תוכי ו-קוף הוא בסנסקריט, מכאן שכאשר מוזכרת ארץ אופיר כארץ ממנה הביא המלך שלמה בעלי חיים אלו, כנראה שהכוונה היא להודו ולא לאתיופיה.

מקום נוסף בו מוזכרת הודו בשמה הוא מגילת אסתר בה מצוין "מהדו ועד כוש".