לדלג לתוכן

מלקולם אקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מלקולם X)
פירוש נוסף ערך זה עוסק באדם. אם התכוונתם לסרט, ראו מלקולם אקס (סרט).
מלקולם אקס
Malcolm X
לידה 19 במאי 1925
אומהה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 21 בפברואר 1965 (בגיל 39)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Malcolm Little עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות פרנקליף עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1954–1965 (כ־11 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אסלאם, אומת האסלאם, אסלאם סוני עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג בטי שבאז (1958–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אניספילד-וולף (1966) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלקולם אקס (באנגלית: Malcolm X; ‏19 במאי 1925 – 21 בפברואר 1965) נולד בשם מלקולם ליטל (Malcolm Little) ונודע גם בשם אל-חאג' מאלִכּ אל-שבאז (בערבית: الحاجّ مالك الشباز)‏[1] היה פעיל זכויות שחורים רדיקלי ומנהיג אפרו-אמריקאי בולט. מעריציו ראו בו מנהיג אמיץ שהתבטא נגד האמריקאים הלבנים במילים קשות בשל פשעיהם נגד האמריקאים השחורים.[2] מבקריו האשימו אותו בהטפה לגזענות, עליונות שחורה, אנטישמיות ואלימות.[3][4][5][6][7] הוא כונה אחד האמריקאים-אפריקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה,[8][9][10] וב-1998 הכתיר "טיים מגזין" את "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" כאחד מעשרת ספרי העיון המשפיעים ביותר במאה ה-20.

מלקולם אקס נולד באומהה שבנברסקה. אירועי ילדותו, שבכללם תוכחותיו של אביו בנוגע לגאוותם של השחורים, הצורך באי-תלותם וחוויותיו שלו עצמו באפליה גזעית, מילאו תפקיד משמעותי בחייו הבוגרים. כשהיה בן 6 מת אביו, וכשהיה בן 13 אושפזה אמו בבית חולים פסיכיאטרי. אחרי שחי אצל מספר משפחות אומנה, היה מעורב במעשי פשע בבוסטון ובניו יורק. ב-1946 נידון לשמונה עד עשר שנות מאסר.

בעת מאסרו הצטרף מלקולם אקס לתנועה האפרו-אמריקאית "אומת האסלאם", ולאחר שחרורו ב-1952 היה לאחד ממנהיגי הארגון ודוברו הראשי. במשך קרוב לתריסר שנים הוא היה הפנים הפומביות של קבוצה שנויה במחלוקת זו. המתח בינו לאלייז'ה מוחמד, ראש "אומת האסלאם", הוביל לעזיבתו של מלקולם אקס את הארגון במרץ 1964. לאחר מכן הוא הרבה לסייר ברחבי אפריקה והמזרח התיכון וייסד את ארגון הדת "Muslim Mosque, Inc.‎" (המסגד המוסלמי בע"מ), ואת הארגון החילוני "Organization of Afro-American Unity" (הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית), שדגל בפאן-אפריקניזם. פחות משנה אחרי שעזב את ארגון אומת האסלאם, נרצח מלקולם אקס בידי חברי הארגון בזמן שנשא נאום בניו יורק.

האמונות שביטא מלקולם אקס השתנו במהלך חייו. כדובר אומת האסלאם, הוא הטיף לעליונות שחורה ולהאלהת מנהיגי הארגון. הוא גם דגל בהפרדה של השחורים והלבנים באמריקה, ובכך היה חלוק בדעתו עם התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, שפעלה למען אינטגרציה. לאחר שעזב את אומת האסלאם ב-1964, נהפך מלקולם אקס למוסלמי סוני ועלה לרגל למכה. בעקבות זאת כפר בגזענות, אך המשיך לתמוך בהגדרה עצמית לשחורים, בהגנה עצמית ובזכויות אדם. הוא הביע נכונות לעבוד עם מנהיגי זכויות אדם, ותיאר את משרתו הקודמת באומת האסלאם כזו של "זומבי".

ילדותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחת ליטל במפקד האוכלוסין של ארצות הברית לשנת 1930

מלקולם ליטל נולד באומהה, נברסקה, ארצות הברית, למשפחה נוצרית-בפטיסטית, הרביעי מבין שבעה ילדים. אביו, ארל ליטל, היה ממשפחה אפרו-אמריקאית, ואימו, לואיז הלן (לבית נורטון), הייתה ילידת האי הקריבי גרנדה.[11] אביו היה מטיף דת בפטיסטי שתמך באקטיביסט הפאן-אפריקני מרקוס גארבי, מנהיג התנועה Universal Negro Improvement Association ‏(UNIA).‏[12] מלקולם מעולם לא שכח את הערכים של כבוד עצמי שחור והסתמכות עצמית שאביו ומנהיגים אחרים של תנועת UNIA הטיפו להם.[13] לימים סיפר כי שלושה מאחיו של אביו, שבאחד מהם נעשה לינץ', נרצחו באכזריות בידי אנשים לבנים.[14] בשל איומי הקו קלוקס קלאן, היגרה המשפחה ב-1926 למילווקי, ומעט אחר כך ללנסינג שבמישיגן.[15]

האב ארל ליטל נולד בריינולדס שבג'ורג'יה.[16] היו לו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים: אלה, מרי וארל הבן, ושבעה מאשתו השנייה, לואיז: וילפרד, הילדה, פילברט, מלקולם, רג'ינלד, איבון ווסלי.[17] לואיז נורטון ליטל נולדה בגרנדה. כבת לאב סקוטי, עורה היה בהיר והיא נראתה אישה לבנה. מלקולם ירש את גוון עורה הבהיר של אימו וסבו מצד אימו.[18] בתחילה חש שעורו הבהיר היה סמל מעמד, אולם לימים אמר: "שנאתי כל טיפת דמו של האנס הלבן שזרם בעורקי".[19] הוא זכר מאוחר יותר את תחושתו, שאביו העדיף אותו על אחיו בשל היותו הילד הלבן ביותר במשפחה, אולם הוא חשב שאימו התנהגה אליו בקשיחות בשל אותה סיבה.[20] אחד מכינוייו של מלקולם, "רד" (אדום), נבע מצבע שערו. לפי ביוגרף אחד, בלידתו היה לו "שיער בלונדיני כאש... בגוון קינמון", ובהיותו בן ארבע "שיער בלונדיני-אדמדם".[21] שיערו כהה עם התבגרותו, אך עם זאת הוא עדיין דמה לסבו מצד אימו, ששיערו "הפך לאדמדם בשמש הקיץ".[11] לסוגיית צבע העור והשיער היה תפקיד משמעותי בשלב מאוחר יותר בחייו של מלקולם.[16]

בדצמבר 1924, כשלואיז ליטל הייתה בהיריון ונשאה בבטנה את מלקולם, איימו עליה אנשי קו קלוקס קלאן, והזהירו את משפחתה שעליה לעזוב את אומהה, משום שפעילותו של ארל ליטל בארגון UNIA "הביאה צרות".[22] הבית בלנסינג אליו עברו, נשרף ב-1929, אולם המשפחה נמלטה ללא פגיעה גופנית. ב-8 בספטמבר 1931 נפגע ארל ליטל אנושות מפגיעת חשמלית בלנסינג. הרשויות קבעו שמותו נגרם כתוצאה מתאונה. המשטרה דיווחה שהוא היה בהכרה כשהם הגיעו למקום ההתרחשות, והוא אמר להם שהוא החליק ומעד מתחת לגלגלי החשמלית.[23] הקהילה השחורה בלנסינג ערערה על סיבת המוות, והאמינה שהייתה ראיה נסיבתית לתקיפה. משפחתו הוטרדה תכופות בידי הלגיון השחור (Black Legion), קבוצת עליונות לבנה שאביו האשים בשריפת ביתם ב-1929. חלק מהשחורים האמינו שאנשי הלגיון השחור היו אחראים למותו של ארל ליטל. אחד מהמבוגרים שנכחו בהלוויה אמר לפילברט ליטל בן השמונה, שאביו הוכה מאחור ונדחף מתחת לחשמלית.[24]

אף-על-פי שלארל ליטל היו שתי פוליסות של ביטוח חיים, הרי שמשפחתו קיבלה קיצבת מוות רק מהפוליסה הקטנה יותר. חברת הביטוח של הפוליסה הגדולה יותר טענה שאביו ביצע התאבדות וסירבה לשלם את הקיצבה.[25] התשלום מפוליסת הביטוח הסתכם באלף דולר (שהם שווי ערך לחמישה עשר אלף דולר במונחים של שנת 2010) ובית הדין לקיום הצוואות העניק ללואיס ליטל "קיצבת אלמנה" חודשית בסך 18 דולר. היא השכירה חלל בגינה כדי לגייס עוד כסף, ובניה צדו בשר ציד לארוחת הערב.[26]

בשנת 1935 או 1936, החלה לואיז ליטל לצאת עם גבר אמריקאי-אפריקאי. נדמה היה שהוא עמד להציע לה נישואים, אולם האיש נעלם מחייהם כשלואיז הייתה בהיריון ממנו בשלהי 1937.[27] בדצמבר 1938, עברה לואיז ליטל התמוטטות עצבים והוכרה רשמית כלא-שפויה. האחים הקטנים הופרדו ונשלחו למשפחות אומנות. המדינה אשפזה את לואיז ליטל בבית חולים של המדינה לחולי נפש בקלמזו שבמישיגן, שם היא נותרה עד שמלקולם ואחיו דאגו לשחרורה כעבור עשרים וארבע שנים.[28][29]

מלקולם ליטל היה אחד התלמידים הטובים ביותר בחטיבת הביניים, אולם הוא נשר מבית הספר אחרי שמורהו בכיתה ח' אמר לו ששאיפותיו להיות עורך-דין היו "לא מציאותיות לכושי".[30] שנים מאוחר יותר, צחק מלקולם אקס על האירוע, אך באותו הזמן הוא היה משפיל. זה גרם לו לחוש שלאדם שחור ששאף לבנות קריירה, לא היה מקום בעולם הלבן, לא משנה עד כמה הוא היה חכם.[30] לאחר שחי בסדרת בתים לבנים אצל משפחות אומנות, עבר מלקולם לבוסטון בפברואר 1941 על-מנת לחיות עם אחותו למחצה הבוגרת ממנו, אלה ליטל-קולינס.[31][32]

נעוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחותו, אלה קולינס, התגוררה ברוקסבורי, שכונה בבוסטון שמנתה בעיקר אמריקאים אפריקאים בני המעמד הבינוני. הייתה זו הפעם הראשונה שמלקולם ראה אנשים שחורים רבים כל-כך. הוא נמשך לחיי התרבות והחברה של שכונתו.[33] בבוסטון עבד במגוון עבודות, ומצא תעסוקה לא קבועה בחברת הרכבות של ניו הייבן. בין השנים 1943 ל-1946 נדד מעיר לעיר ומעבודה לעבודה. הוא עזב את בוסטון וחי תקופה קצרה בפלינט שבמישיגן. הוא עבר לעיר ניו יורק ב-1943, התגורר בהארלם, שם היה מעורב בסחר בסמים, בהימורים, בסחטנות, בשוד, ובסרסרות.[34] הוא אף היה מעורב לפעמים במין הומוסקסואלי, בדרך-כלל תמורת כסף.[35][36]

ב-1943, קיבל מלקולם ליטל צו גיוס לשירות צבאי מלשכת הגיוס של צבא ארצות הברית.[37] לימים הוא נזכר שהעמיד פנים במטרה להימנע מגיוס ואמר לפסיכיאטר הצבאי שהוא רוצה "להישלח לדרום, לארגן את החיילים השחורים, לגנוב לנו כמה רובים ולהרוג לנו כמה אנשים לבנים (Crackers)".[38] רופאי הצבא אבחנו אותו כ"לא כשיר נפשית לשירות צבאי". הוא קיבל כרטיס 4-F, ושוחרר משירות חובה.[37] בשלהי 1945 שב לבוסטון. ביחד עם קבוצת שותפים, הוא יזם סדרת פריצות מתוכננות לבתי מגורים של משפחות לבנות עשירות.[39] ב-12 בינואר 1946 הוא נעצר בעוון שוד כשניסה לאסוף שעון גנוב שהשאיר לתיקון בחנות תכשיטים.[40] בעל החנות טלפן למשטרה כיוון שהשעון היה יקר מאוד, והמשטרה הזהירה את כל תכשיטני בוסטון שהשעון היה גנוב. ליטל אמר למשטרה שהוא החזיק אקדח והסגיר עצמו כדי שהמשטרה תנהג עמו ביד רכה.[41] כעבור שלושה ימים, הורשע בנשיאת נשק. ב-16 בינואר הואשם בגנבה ובפריצה ולבסוף נידון לשמונה עד עשר שנות מאסר.[42]

ב-27 בפברואר החל מלקולם ליטל לרצות את עונשו בכלא מדינת צ'ארלסטאון בבוסטון. בזמן שבתו בכלא, נודע בכינוי "שטן" בשל עוינותו לדת.[43] בכלא פגש אדם אוטודידקט בשם ג'ון אלטון במברי (הקרוי "בימבי" ב"אוטוביוגרפיה של מלקולם אקס").[44] במברי היה אסיר בעל מעמד בצ'ארלסטאון, ומלקולם אקס תיאר אותו לימים כ"אדם הראשון שאי פעם ראיתי שעורר כבוד מוחלט... באמצעות מילותיו."[45] בהדרגה התיידדו שני הגברים, ובמברי שכנע את ליטל לרכוש השכלה.[46] ליטל פיתח תיאבון רעבתני לקריאה ונהג לקרוא אחרי כיבוי האורות בכלא.[47] ב-1948, פילברט, אחיו של מלקולם, כתב לו על אודות אומת האסלאם. כמו ה-UNIA, כך גם אומת האסלאם הטיפה לעצמאות לשחורים, ולבסוף לאיחוד החברים של הפזורה האפריקאית, חופשיים משליטת האמריקאים הלבנים והאירופאים.[48] מלקולם לא היה מעוניין להצטרף, עד שאחיו רג'ינלד כתב לו: "מלקולם, אל תאכל יותר חזיר ואל תעשן יותר סיגריות. אני אראה לך איך לצאת מהכלא."[49] ליטל הפסיק לעשן, ובפעם הבאה שהגישו חזיר בחדר האוכל של הכלא, הוא סירב לאכול אותו.[50]

כשרג'ינלד הגיע לבקר את מלקולם בבית הסוהר, הוא תיאר את משנתה של הקבוצה, ובכלל זה את האמונה שאנשים לבנים הם שדים. אחר כך חשב מלקולם על כל האנשים הלבנים שהכיר, ונוכח לדעת שמעולם לא היה לו קשר עם אדם או עם מוסד חברתי לבן שלא היה מבוסס על חוסר יושר, חוסר צדק, חמדנות ושנאה. הוא החל לשקול מחדש על כפירתו בכל הדתות ונפתח למסר של "אומת האסלאם". חברי משפחה אחרים שהצטרפו ל"אומת האסלאם" כתבו למלקולם או ביקרו אצלו ועודדו אותו להצטרף.[51] בפברואר 1948, בעיקר הודות למאמציה של אחותו, הוא הועבר לכלא ניסויי בנורפוק מסצ'וסטס, מתקן שהכיל ספרייה גדולה הרבה יותר.[52] בשלהי 1948 הוא שוחרר על תנאי מהכלא.[53] לימים הרהר בתקופת מאסרו בכלא לאחר המרת דתו: "חודשים חלפו בלי שאפילו חשבתי על היותי כלוא. למעשה, באותה עת, מעולם לא הייתי חופשי יותר בימי חיי."[54]

הצטרפותו לארגון "אומת האסלאם"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמלקולם ליטל שוחרר מהכלא ב-1952 הוא שינה גם את שמו, מלבד חבירתו לדת חדשה. בדצמבר 1950 חתם מכתב ששלח לאחיו פילברט בשם "מלקולם אקס" בפעם הראשונה.[55] באוטוביוגרפיה שלו, הוא הסביר מדוע "ה-'X' המוסלמי סימל את השם האפריקאי האמיתי שלעולם לא היה יכול לדעת אותו: "עבורי, ה-'X' שלי החליף את השם של אדון העבדים 'ליטל' שאיזשהו שטן תכול עיניים ששמו ליטל כפה על אבות אבותיי מצד אבי."[56]

מעט אחרי שחרורו מהכלא, ביקר מלקולם אקס את אלייז'ה מוחמד בשיקגו, אילינוי.[57] ביוני 1953, הוא נבחר לעוזר מנהיג-דת (minister) ב"היכל (Temple) מספר אחת" בדטרויט של אומת האסלאם.[58][59] במהרה, הוא נעשה מנהיג-דת במשרה מלאה.[60] בסוף 1953 ייסד את "היכל מספר 11" בבוסטון.[61] במרץ 1954 הוא התרחב ופתח את "היכל מספר 12" בפילדלפיה, פנסילבניה.[62] חודשיים אחרי-כן נבחר להנהיג את "היכל מספר 7" בהארלם,[63] ובמהרה הגדיל את מספר חבריה.[64]

ה-FBI פתח תיק על מלקולם אקס החל מ-1950, לאחר שהוא כתב מכתב לנשיא הארי טרומן, בו כתב על התנגדותו למלחמת קוריאה והכריז על עצמו כעל קומוניסט.[65] הם החלו לעקוב אחריו ב-1953, ובמהרה ה-FBI הפנה את תשומת לבו מדאגה לחברותו האפשרית במפלגה הקומוניסטית לעלייתו המהירה של מלקולם אקס באומת האסלאם.[66]

במהלך שנת 1955 המשיך מלקולם אקס במאמצי הגיוס המוצלחים שלו בשמו של הארגון. הוא ייסד "היכלים" בספרינגפילד מסצ'וסטס, בהרטפורד קונטיקט ובאטלנטה ג'ורג'יה. מאות אמריקאים אפריקאים הצטרפו לאומת האסלאם בכל חודש.[67] פרט למיומנותו כנואם, הוא היה בעל נוכחות גופנית מרשימה. הוא התנשא לגובה של 1.91 סנטימטר ושקל כ-82 קילוגרם.[68] כותב אחד כינה אותו "בנוי לתלפיות",[69] ואחר כ"מדהים ביופיו... ותמיד לבוש בטוב טעם."[68]

תקרית ג'ונסון הינטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלקולם אקס זכה לתשומת לב ציבורית לראשונה אחרי ששוטרים הכו אחד מחברי אומת האסלאם ששמו ג'ונסון הינטון.[70][71] ב-26 באפריל 1957, שני שוטרים הכו גבר אמריקאי אפריקאי באלותיהם כששלושה עוברי אורח שהשתייכו לאומת האסלאם ניסו להתערב.[70] הם צעקו: "אתם לא באלבמה או ג'ורג'יה. זאת ניו יורק!"[71] אחד מהקצינים החל להכות את אחד מעוברי האורח, ג'ונסון הינטון. מנתח שבדק את הינטון בדיעבד, קבע כי החבלות היו מאוד חמורות, שהן גרמו לו לזעזוע מוח, דימום מוחי, וקרעים בגולגולת. כך ארבעת הגברים נעצרו ונלקחו לתחנת המשטרה.[72]

אישה שהבחינה בהתקפה רצה למסעדה של אומת האסלאם.[72] בתוך שעות ספורות, מלקולם אקס וקבוצה קטנה של מוסלמים הגיעה לתחנת המשטרה ודרשה לראות את הינטון. מפקד המשטרה אמר בתחילה שהם לא מחזיקים באף מוסלמי, אולם כשהקהל גדל ל-500, הוא הרשה למלקולם אקס לשוחח עם הינטון.[73] לאחר שיחה קצרה, דרש מלקולם אקס שהינטון יילקח לבית החולים, זומן אמבולנס והינטון נלקח לבית החולים הארלם.[74]

הינטון קיבל טיפול והוחזר למשטרה, שהשיבה אותו לתחנת המשטרה.[73] בנקודה זו, התאספו כ-4,000 אנשים, המשטרה הבינה שקיים חשש למהומה וקראה לסיוע. מלקולם אקס שב לתחנת המשטרה עם עורך-דין ושחרר את שני המוסלמים בערבות. המשטרה אמרה שהינטון אינו יכול לחזור לבית החולים עד שיוקראו בפניו ההאשמות נגדו ביום המחרת.[74] מלקולם אקס הבין כי הדברים הגיעו למבוי סתום. הוא צעד מחוץ לתחנת המשטרה וסימן בידו.[75] חברי אומת האסלאם בקהל עזבו את המקום בשקט. יתר הקהל התפזר דקות לאחר מכן. אחד מקציני המשטרה אמר לעורך העיתון The New York Amsterdam News "לאף אדם אחד אסור שיהיה כוח כזה."[75][76]

בחודש הבא, מחלק השירות המיוחד והחקירות של משטרת העיר ניו יורק פתח במעקב על מלקולם אקס. מפקד משטרת העיר ניו יורק ביקש מידע מכל מחלקת משטרה בכל עיר שבה מלקולם אקס חי, ומבתי הכלא בהם הוא ריצה את מאסרו.[77] באוקטובר, חבר מושבעים גדול סירב להרשיע את הקצינים שהכו את הינטון, ומלקולם אקס כתב מברק זועם לנציב המשטרה. בתגובה, קצינים מוסווים של משטרת העיר ניו יורק הוצבו בתוך אומת האסלאם.[78]

נישואיו ומשפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלקולם אקס פגש את בטי סנדרס (אנ') ב-1955. היא הוזמנה להקשיב להרצאתו, ומאוד התרשמה ממנו. הם שוחחו שוב בסעודה חגיגית. במהרה נכחה סנדרס בכל הרצאותיו בהיכל מספר שבע, ובאמצע 1956 הצטרפה ל"אומת האסלאם" ושינתה את שמה לבטי אקס (Betty X).[79]

מלקולם לא חיזר אחרי בטי בצורה המקובלת. פגישות רומנטיות בשניים היו מנוגדות לאידאולוגיה של אומת האסלאם. במקום זאת, קיים הזוג פגישות בנוכחות עשרות ואף מאות אנשים חברי אומת האסלאם. הוא נהג לקחת את חברי הקבוצה לבקר במוזיאונים ובספריות בעיר ניו יורק, ותמיד הזמין גם את בטי אקס.[80]

אם כי הם מעולם לא דנו בנושא, בטי שיערה שמלקולם מעוניין בנישואים. ב-12 בינואר 1958, הוא התקשר מדטרויט וביקש את ידה, הם נישאו כעבור יומיים בלנסינג שבמישיגן.[81][82]

לזוג נולדו שש בנות. שמותיהן היו אטאלה (אנ')‏ (Attallah), נולדה ב-1958 ונקראה על שם אטילה ההוני,[83] קבילה (אנ')‏ (Qubilah), נולדה ב-1960 ונקראה על שם קובלאי חאן,[84] אילייז'ה (אנ')‏ (Ilyasah), נולדה ב-1962 ונקראה על שם אלייז'ה מוחמד,[85] גמילה לומומבה, נולדה ב-1964 ונקראה על שם גמאל עבד אל נאצר ופטריס לומומבה,[86] והתאומות מאליקה (Malikah) ומלאק (Malaak), שנולדו ב-1965, לאחר רצח אביהן, ונקראו על שמו.[87]

עמדותיו בנוגע לשחורים ולבנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית טלוויזיה ששודרה בניו יורק ב-1959 על אודות "אומת האסלאם", "The Hate That Hate Produced", התוודע הציבור האמריקאי הלבן למלקולם אקס. מכאן ואילך נהגו נציגי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה לבקש את תגובותיו על סוגיות שונות.[88]

בספטמבר 1960 הגיע פידל קסטרו לניו יורק במסגרת פגישה שקיים בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. הוא ופמלייתו התארחו במלון טרזה בהארלם. מלקולם אקס היה חבר בולט בוועדת קבלת הפנים מהארלם, שהורכבה ממנהיגי הקהילה שנפגשו עם קסטרו.[89] קסטרו כל-כך התרשם ממנו עד שביקש פגישה אישית איתו. בתום פגישתם בת השעתיים, הזמין אותו קסטרו לבקר אותו בקובה.[90] במהלך הדיון באספה הכללית, הוזמן מלקולם אקס לאירועים רשמיים רבים של מדינות אפריקה, שם הוא פגש ראשי מדינות ומנהיגים אחרים, בכללם גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, אחמד סקוטורה מגינאה, וקנת קאונדה מנהיג מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני של זמביה.[91]

מרגע שהצטרף ל"אומת האסלאם" ב-1952 ועד שהוא עזב את הארגון ב-1964, קידם מלקולם אקס את האידאולוגיה של הארגון. הוא לימד שאנשים שחורים היו התושבים המקוריים של כדור-הארץ,[92] ושאנשים לבנים היו גזע של שטנים.[93] בנאומיו אמר כי אנשים שחורים נעלים על אנשים לבנים, וששקיעתו של הגזע הלבן ממשמשת ובאה.[94] בעוד התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית לחמה נגד הפרדה גזעית, דגל מלקולם אקס בהפרדה של האמריקאים האפריקאים מהאוכלוסייה הלבנה. הוא הציע להקים מדינה נפרדת עבור השחורים באמריקה[95] כאמצעי זמני עד שהאמריקאים אפריקאים יוכלו לחזור לאפריקה.[96] הוא גם דחה את האסטרטגיה של תנועת זכויות האזרח של אי-אלימות ובמקום זאת תמך בכך שהשחורים ישתמשו בכל אמצעי שעומד לרשותם להגן על עצמם.[97] לנאומיו הייתה השפעה חזקה על הקהל שלו, בדרך-כלל אמריקאים אפריקאים שהתגוררו בערים צפוניות ומערביות, שהתייאשו מכך שסיפרו להם על חופש, צדק, שוויון וכבוד.[98] שחורים רבים חשו שהוא ביטא את תלונותיהם טוב יותר משעשתה זאת תנועת זכויות האזרח.[99][100]

אנשים לבנים רבים, ומעט מהשחורים, נבהלו מדבריו של מלקולם אקס. הוא ואומת האסלאם תוארו כמחרחרי ריב, דוגלים בהפרדה לשחורים, רודפי אלימות ואיום על השיפור שחל ביחסים הבין-גזעיים. ארגוני זכויות אדם הוקיעו את מלקולם אקס ואומת האסלאם כקיצוניים לא-אחראיים שהשקפותיהם לא ייצגו את האמריקאים האפריקאים.[101] מלקולם אקס מצידו מתח ביקורת רבה על תנועת זכויות האזרח.[102] הוא תיאר את מנהיגיה כ"בובות" של הממסד הלבן, ואמר שמרטין לותר קינג הוא "בול-עץ".[103][104] הוא מתח ביקורת על המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-1963, אותה כינה "הפארסה לוושינגטון".[105] הוא אמר שהוא לא ידע מדוע אנשים שחורים התלהבו מהדגמה זו ש"נוהלה בידי לבנים בפני פסלו של נשיא שמת כבר מאה שנה ולא אהב אותנו כשהוא היה בחיים."[106] מלקולם אקס נחשב על ידי רבים לאדם השני בחשיבותו באומת האסלאם, אחרי המנהיג אלייז'ה מוחמד.[107] לזכותו נזקפת במידה רבה הגדלת מספר חברי התנועה: מ-500 ב-1952 ל-25,000 ב-1963, לפי הערכתו של מחבר אחד,[108] ומ-1,200 ב-1953 ל-50,000 או 75,000 ב-1961, לפי הערכתו של מחבר אחר.[109][110] הוא עורר השראה במתאגרף קסיוס קליי (שלימים נודע כמוחמד עלי) להצטרף לאומת האסלאם.[111] עלי עזב אחרי-כן את הארגון ונהפך למוסלמי סוני, כפי שעשה מלקולם אקס.[112]

בראשית 1963 החל מלקולם אקס לשתף פעולה עם אלכס היילי בכתיבת "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס".[113] ב-1964, הוא אמר להיילי, "אם אני אשאר בחיים כשהספר הזה ייצא לאור, זה יהיה נס."[114] הספר לא היה גמור כשמלקולם אקס נרצח ב-1965. היילי השלים אותו והוציא אותו לאור בהמשך באותה שנה.[115] ב-1998, טיים מגזין בחר ב"האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" כאחד מעשרת ספרי העיון המשפיעים ביותר במאה העשרים.[116] בשנת 1966 הוענק פרס אניספילד-וולף להיילי ולמלקולם אקס (לאחר מותו).

עזיבת הארגון "אומת האסלאם"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בדצמבר 1963, כשהתבקש להגיב על רציחתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, אמר מלקולם אקס כי היה זה מקרה של "התרנגולות שחזרו ללול" (ביטוי שמשמעותו היא שהאמריקנים הלבנים אוכלים כעת את התבשיל שהם עצמם הקדיחו).[117] הוא הוסיף ש"תרנגולת ששבה הביתה ללול לעולם לא מצערות אותי, הן תמיד משמחות אותי."[118] הניו יורק טיימס כתב, "בנוסף לביקורת על קנדי, המנהיג המוסלמי ציטט את רציחתו של פטריס לומומבה, מנהיגה של קונגו, של מדגר אוורס, מנהיג זכויות אדם, ושל הנערות השחורות שנהרגו מפצצה מוקדם יותר השנה בכנסיית ברמינגהאם (נהרגו ממטען חבלה ב-1963, בברמינגהאם אלבמה, בכנסייה אמריקאית-אפריקאית, מקרה שסימן את נקודת המפנה בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים בארצות הברית והיה מהגורמים שהניעו את חקיקתו של חוק זכויות האזרח ב-1964). אלו, הוא אמר, היו דוגמאות של "תרנגולות שחזרו ללול."[118]

ההערה חוללה תרעומת רחבה בציבור. ארגון "אומת האסלאם", ששלחה את תנחומיה למשפחת קנדי והורתה על מנהיגה הדת שלה לא להגיב על הרצח, גינתה בפומבי את כוכבה הזוהר.[119] אף על פי שמלקולם אקס שמר על משרתו ודרגתו כמנהיג-דת, נאסר עליו לדבר בציבור במשך תשעים יום.[120]

ב-8 במרץ 1964, הכריז מלקולם אקס פומבית על עזיבתו את הארגון "אומת האסלאם". הוא אמר שהוא עדיין מוסלמי, אך הרגיש שאומת האסלאם "הלכה רחוק מדי" בגלל משנתה הדתית הקשוחה. הוא אמר שהוא עומד להקים ארגון לאומני שחור שינסה "להעלות את המודעות הפוליטית" של האמריקאים אפריקאים. הוא גם הביע את תשוקתו לעבוד עם מנהיגי זכויות אדם אחרים ואמר שאלייג'ה מוחמד מנע ממנו לעשות כן בעבר.[121]

מרטין לותר קינג ומלקולם אקס לפני ישיבת העיתונאים, 26 במרץ 1964

סיבה אחת לעזיבתו של מלקולם אקס הייתה המתח הגואה בינו ובין אלייז'ה מוחמד, עקב אי שביעות רצונו מהשמועות על הרומנים של מוחמד מחוץ לנישואים עם מזכירותיו הצעירות. מעשים כאלה היו בניגוד לאידאולוגיה של האומה. אף על פי שמלקולם אקס התעלם בתחילה מהשמועות, הוא שוחח עם וולאס, בנו של מוחמד, ועם הנשים שהעלו את ההאשמות. הוא הגיע למסקנה שהן צדקו, ומוחמד אישר את השמועות ב-1963. מוחמד ניסה להצדיק את ההאשמות באמצעות אזכור נביאים מהתנ"ך שנאפו אף הם.[122] סיבה אחרת הייתה כעסם של אנשים בתוך "אומת האסלאם". כשמלקולם אקס נעשה חביבם של כלי התקשורת, רבים מאנשי המטה של הארגון בשיקגו הרגישו שהוא האפיל על מוחמד. בספרו של לואיס לומקס מ-1963 על אומת האסלאם, When the Word Is Given (כשהפקודה ניתנת), מתנוססת תמונתו של מלקולם אקס על עטיפתו ונכללים חמישה מנאומיו, אבל רק נאום אחד של מוחמד, דבר שציער את מוחמד מאוד. מוחמד גם קינא בכך שמוציא לאור היה מעוניין לפרסם את "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס".[113] אחרי שעזב את אומת האסלאם, ייסד מלקולם אקס את הארגון הדתי Muslim Mosque, Inc.,‏[123][124] ואת Organization of Afro-American Unity (ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי), ארגון חילוני שתמך בפאן-אפריקניזם.[125][126] ב-26 במרץ 1964, הוא פגש את מרטין לותר קינג בוושינגטון די. סי., לאחר מסיבת עיתונאים, כששני האישים נכחו בסנאט על מנת להאזין לדיון על חוק זכויות האזרח (1964). זו הייתה הפעם היחידה בה נפגשו שני האנשים ופגישתם נמשכה רק דקה אחת.[127][128] באפריל נשא מלקולם אקס נאום שכונה The Ballot or the Bullet (הכדור או הפתק) בו הוא יעץ לאמריקאים אפריקאים לממש את זכותם להצביע ולעשות זאת בחוכמה.[129][130] כמה מוסלמים סונים עודדו את מלקולם אקס ללמוד אודות האסלאם. מעט אחרי שהמיר את דתו לאסלאם סוני, הוא החליט לעלות לרגל למכה (חג').[131]

מסעו הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתו לרגל למכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באפריל 1964, המריא מלקולם אקס מנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בניו יורק לג'דה בערב הסעודית. שלטונות ערב הסעודית הטילו ספק במעמדו כמוסלמי אותנטי בגלל דרכונו האמריקאי ומכך שלא ידע ערבית. מאחר שרק מוסלמים הורשו להיכנס למכה, הוא הופרד מקבוצתו למשך עשרים שעות.[132][133] לפי המסופר באוטוביוגרפיה שלו, מלקולם אקס ראה תא טלפון וזכר את הספר The Eternal Message of Muhammad (מסר נצחי ממוחמד) פרי עטו של עבד א-רחמן עזאם, שהוצג בפניו בעת אישור הוויזה שלו. הוא טילפן לבנו של עזאם, שדאג לשחרורו. בביתו של בנו של עזאם, הוא פגש את עזאם פאשה, שנתן למלקולם את הסוויטה שלו במלון ג'דה פאלאס. בבוקר המחרת, מוחמד פייסל, בנו של פייסל, מלך ערב הסעודית, ביקר במקום והודיע למלקולם אקס שהוא אורחה של המדינה. סגן ראש לשכתו ליווה את מלקולם אקס לחצר החג', שם התאפשר לו לערוך את עלייתו לרגל.[134] ב-19 באפריל, השלים מלקולם אקס את החג', סבב שבע פעמים סביב הכעבה, שתה את מימי באר הזמזם ורץ בין הגבעות צפא ומרווה שבע פעמים.[135] אחרי שהשלים את החג', הוא הוזמן להתארח בחצרו של הנסיך פייסל.[136] מלקולם אקס אמר שהטיול איפשר לו לראות מוסלמים בני גזעים שונים פועלים כשווים. הוא הגיע למסקנה שהאסלאם יוכל להיות האמצעי שבאמצעותו יתגברו על בעיות גזעיות.[137]

אפריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלקולם אקס ביקר באפריקה שלוש פעמים: פעם ב-1959 ופעמיים ב-1964. במהלך ביקוריו העניק ראיונות לעיתונים, ודיבר בטלוויזיה וברדיו במצרים, אתיופיה, טנגניקה (כיום טנזניה), ניגריה, גאנה, גינאה, סודאן, סנגל, ליבריה, אלג'יריה ומרוקו.[138] קוואמה נקרומה מגאנה, גמאל עבד אל נאצר ממצרים ואחמד בן בלה מאלג'יריה הזמינו אותו לשבת בממשלותיהם.[139] ב-1959 הוא נסע למצרים (שנודעה אז כרפובליקה הערבית המאוחדת), לסודאן, לניגריה ולגאנה, על-מנת לארגן סיור עבור אלייז'ה מוחמד.[140] הראשון בשני סיוריו של מלקולם אקס לאפריקה ב-1964 נמשך מ-13 באפריל ל-21 במאי, לפני ואחרי החאג'.[141] ב-8 במאי, בעקבות נאומו באוניברסיטת איבדן, הוא נבחר לחבר כבוד של אגודת הסטודנטים המוסלמית-ניגרית. במהלך קבלת הפנים, העניקו לו הסטודנטים את השם "Omowale", שפירושו בשפת היורובה "הבן השב הביתה".[142] מלקולם אקס כתב באוטוביוגרפיה שלו ש"הוא מעולם לא זכה לכבוד גדול יותר."[143] ב-9 ביולי 1964, חזר מלקולם אקס לאפריקה.[144] ב-17 ביולי, הוא הוזמן לאספה השנייה של "ארגון אחדות אפריקה" בקהיר בתור נציג "ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי". כששב לארצות הברית ב-24 בנובמבר 1964, נפגש עם כל מנהיג אפריקאי חשוב וטווה קשרים בינלאומיים בין האפריקאים ביבשת ואלה שבגלות.[139]

צרפת והממלכה המאוחדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בנובמבר 1964, בדרכו הביתה מאפריקה, עצר מלקולם אקס בפריז, שם נאם ב-Salle de la Mutualité.[145][146] כעבור שבוע, ב-30 בנובמבר, טס לבריטניה, וב-3 בדצמבר השתתף בדיבייט ב-Oxford Union. נושא הדיבייט היה "קיצוניות בהגנה על החירות אינה מעשה חכם; מתינות ברדיפה אחרי הצדק אינה מעלה", ואקס הציג את טיעוניו. העניין בדיבייט היה כה רב עד שהוא שודר בטלוויזיה ברחבי המדינה ב-BBC.‏[147][148] ב-5 בפברואר 1965 נסע מלקולם אקס לאירופה פעם נוספת. ב-8 בפברואר הוא נאם בלונדון, בפני Council of African Organizations (המועצה של הארגונים האפריקאיים).[149] למחרת ניסה אקס להיכנס לצרפת, אולם ללא הצלחה.[150] ב-12 בפברואר, הוא ביקר ב-Smethwick סמוך לברמינגהאם, שנהפכה לשם דבר לחלוקה גזעית אחרי הבחירות לפרלמנט בבריטניה ב-1964, כשהמפלגה השמרנית זכתה במושבים בפרלמנט בעקבות שמועות שתומכי מועמדיה השתמשו בסיסמה "אם אתה רוצה כושי בשכונה שלך, הצבע הלייבור."[151]

בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלקולם אקס, 12 במרץ 1964

לאחר שעזב את "אומת האסלאם", נאם מלקולם אקס בפני מגוון רחב של קהלים בארצות הברית. הוא נאם בפגישות הרגילות של Muslim Mosque, Inc., ובפני ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי. הוא היה אחד הנואמים המבוקשים ביותר בקמפוסי קולג'ים[152] ואחד מעוזריו העיקריים כתב אחרי-כן ש"הוא קידם בברכה כל הזדמנות לדבר בפני סטודנטים בקולג'ים."[153] הוא דיבר גם בפני קבוצות פוליטיות כמו Militant Labor Forum (פורום העבודה המלחמתי).[154] המתח בין מלקולם אקס ל"אומת האסלאם" גאה. בפברואר 1964, מנהיג ב"היכל מספר שבע" הורה להטמין מטען חבלה במכוניתו של אקס.[155] בספטמבר 1964, פרסם כתב העת Ebony תצלום של אקס נושא רובה M1 קרבין ומביט מבעד לחלון ביתו. מטרת התמונה הייתה להראות את נחישותו להגן על עצמו ועל משפחתו נגד האיומים שקיבל על חייו.[156][157]

אומת האסלאם ומנהיגיה החלו לאיים על אקס גם פומבית וגם באופן פרטי. ב-23 במרץ 1964, אלייז'ה מוחמד אמר למנהיג-הדת לואיס אקס מבוסטון (שנודע לימים כלואיס פרחאן) ש"צריך לכרות את ראשם של אנשים צבועים כמו מלקולם."[158] מהדורת 10 באפריל של Muhammad Speaks ("מוחמד מדבר", העיתון של אומת האסלאם) הציגה קריקטורה שבה נראה ראשו הגדוע.[159] ב-9 ביולי, ג'ון עלי, מעוזריו הבכירים של מוחמד, ענה לשאלה על מלקולם אקס באומרו ש"כל מי שמתנגד לאלייז'ה מוחמד המכובד שם את חייו על הכף."[160] בגיליון 4 בדצמבר של "מוחמד מדבר" כתב לואיס אקס: "אדם כמו מלקולם ראוי למוות."[161] חלק מהאיומים נעשו בעילום שם. במהלך חודש יוני 1964, מעקב ה-FBI הקליט שני איומים כאלה. ב-8 ביוני, אדם הגיע לביתו של מלקולם אקס ואמר לבטי שאבאז: "תגידי לו שהוא חשוב כמת."[162] ב-12 ביוני, מודיע של ה-FBI דיווח על קבלת שיחת טלפון בעילום שם ממישהו שאמר "מלקולם אקס עומד למות."[163]

ביוני 1964, אומת האסלאם תבעה לבעלותה את ביתו של מלקולם אקס בקווינס, ניו יורק, בטענה שהוא שייך להם. התביעה הסתיימה בהצלחה, ומלקולם אקס הצטווה לפנות את הבית.[164] ב-14 בפברואר 1965, בלילה לפני שנקבע השימוע לדחות את צו הפינוי, נשרף הבית עד היסוד. מלקולם אקס ומשפחתו נשארו בחיים. איש לא הואשם בפשע.[165]

רציחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תצלום חורי הקליעים בירכתי הבמה, היכן שמלקולם אקס נורה

ב-21 בפברואר 1965, באולם הנשפים אודובון (Audubon Ballroom) במנהטן, החל מלקולם אקס לנאום בפגישה של ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי בפני קהל שמנה ארבע מאות איש.[166] אדם אחד צעק: "כושי! תוציא את היד שלך מהכיס שלי!"[167][168] כשמלקולם אקס ושומרי ראשו ניסו להרגיע את המפריע,[169] אדם נחפז קדימה וירה בו בחזהו בעזרת רובה קצר קנה.[170] שני אנשים אחרים עלו לבמה וירו באקדחים, פגעו בו שש עשרה פעמים.[168] צופים נזעמים תפסו והכו אחד מהרוצחים בעוד האחרים נסים מהאולם.[171][172] מלקולם אקס הוכרז כמת ב-15:30 בצהרים, מעט אחרי שהגיע לבית החולים הפרסבטריאני של קולומביה.[173]

תלמדג' הייר (Talmadge Hayer), חבר ב"אומת האסלאם" שנודע גם כתומאס הייגן (אנ'), נעצר בזירת הפשע.[172] עדי ראייה זיהו שני חשודים נוספים, נורמן 3X באטלר ותומאס 15X ג'ונסון, גם הם חברי "האומה". כל השלושה הואשמו ברצח.[174] בתחילה הכחיש הייר את מעורבותו, אולם במהלך המשפט הודה שירה במלקולם אקס. הוא העיד שבטלר וג'ונסון לא היו נוכחים ולא היו מעורבים ברצח, אבל סירב לנקוב בשמותיהם של האנשים שלקחו איתו חלק בירי.[175] כל שלושת האנשים הורשעו.[176] בטלר, שידוע כיום כמוחמד עבדול עזיז (אנ'), שוחרר על-תנאי ב-1985. הוא נהפך לראש מסגד הארלם של "אומת האסלאם" ב-1998. הוא המשיך לטעון לחפותו.[177] ג'ונסון, שידוע גם בשם ח'ליל אסלאם, שוחרר מכלאו ב-1987 ומת בשנת 2009. במהלך שהותו בכלא, עזב את אומת האסלאם והמיר את דתו לאסלאם סוני. גם הוא טען לחפותו.[178] הייר, שידוע כיום כמוג'היד חלים,[179] שוחרר על תנאי ב-2010.[180]

בנובמבר 2021 הודיעו עורכי הדין של עזיז וג'ונסון והתובע במחוז מנהטן שיבוטלו האישומים נגד השניים, לאחר שהתגלה בחקירה שה-FBI מנע הצגת עדויות לחפותם בזמן המשפט.[181][182]

ההלוויה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר האבלים שבאו לאולם הקבורה של הארלם (Harlem's Unity Funeral Home) מ-23 בפברואר ועד 26 בפברואר נאמד בין 14,000 ל-30,000.[183] ההלוויה נערכה ב-27 בפברואר בכנסיית האמונה Church of God in Christ בהארלם. הכנסייה הייתה מלאה עד אפס מקום ב-1,000 אנשים.[184] רמקולים הושמו מחוץ לכנסייה על-מנת שהקהל שזרם למקום יוכל להאזין,[185] וצוות תחנת טלוויזיה מקומית שידר את ההלוויה בשידור חי.[186] בין מנהיגי זכויות האזרח שנכחו היו ג'ון לואיס, בייארד רסטין, ג'יימס פורמן, ג'יימס פרמר, ג'סי גריי ואנדרו יאנג.[184][187] השחקן והאקטיביסט אוסי דייוויס נשא הספד ותיאר את מלקולם אקס כ"הנסיך השחור הזוהר שלנו."

”יש שיראו זאת לחובתם, כחברים של העם השחור, להגיד לנו להשמיץ אותו, לברוח, אפילו מנוכחות זכרו, ולהימנע מלכתוב עליו בדפי ההיסטוריה של הזמנים הסוערים שלנו. רבים ישאלו מה פתאום הארלם מכבדת את המנהיג הפרוע, השנוי במחלוקת והחצוף הזה – ואנחנו נחייך. הם יאמרו לנו להתרחק – הרחק מאדם זה, מפני שהוא אינו אדם אלא שד, מפלצת, חתרן ואויב של האדם השחור – ואנחנו נחייך. הם יאמרו שהוא סמל לשנאה – קנאות, גזענות – שיכול להביא רק רוע למאבקנו! ואנחנו נענה להם: האם אי-פעם שוחחתם עם האח מלקולם? האם אי-פעם נגעתם בו, או האם הוא חייך אליכם? האם אי-פעם באמת האזנתם לו? האם הוא אי-פעם עשה מעשה רע? האם הוא היה קשור אי-פעם לאלימות או כל מהומה ציבורית? שכן אם כן אתם הייתם מכירים אותו. ואם הייתם מכירים אותו הייתם יודעים למה אתם חייבים לכבד אותו.”[188]

מלקולם אקס נקבר בבית הקברות פרנקליף בהרטסדייל ניו יורק.[189] באתר הקבורה אחרי הטקס, לקחו חבריו אתים מידיהם של החופרים והשלימו את הקבורה בעצמם.[190] השחקנית והאקטיביסטית רובי די (רעייתו של אוסי דייוויס) וחואניה פואטייה (אשתו של סידני פואטייה) הקימו את "ועדת הנשים הדואגות" (Committee of Concerned Mothers) כדי לגייס כסף לבנות בית ולשלם את הוצאות הלימודים של משפחתו של מלקולם אקס.[191]

התגובות לרצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובות לרציחתו של מלקולם אקס היו מגוונות. ד"ר מרטין לותר קינג שלח מברק לבטי שאבאז, בו הביע את צערו לגבי "הרצח המזעזע והטרגי של בעלך."

”בעוד שלא תמיד ראינו עין בעין את הדרכים לפתור את בעיות הגזע, תמיד הרגשתי חיבה עמוקה למלקולם וחשתי שהייתה לו יכולת גדולה לשים את אצבעו על קיומה ושורשה של הבעיה. הוא היה נואם רהוט מנקודת השקפתו ואף אחד לא יכול להטיל ספק בכך שמלקולם גילה עניין רב בבעיות בפניהן אנו עומדים כגזע.”[192]

אלייז'ה מוחמד אמר בוועידה השנתית של Saviours' Day (יום הגאולה) ב-26 בפברואר, "מלקולם אקס קיבל מה שהוא הטיף לו."[193] "לא רצינו לרצוח את מלקולם ולא ניסו להרוג אותו", אמר מוחמד "אנחנו יודעים שאידאולוגיה בורה וטיפשית כמו שלו הביאה עליו את סופו."[194] בניו יורק טיימס נכתב שמלקולם אקס היה "אדם מיוחד ומעוות" ש"השתמש בכישרונות רבים למטרות רעות" ושחייו "בוזבזו באופן מוזר ומעורר רחמים."[195] בניו יורק פוסט נכתב "אפילו מבקריו הקשים ביותר הבחינו בשכלו הרב – לעיתים מופרע, בלתי צפוי ומשונה, אולם אף-על-פי-כן טמן בחובו הבטחה שנותרה כעת בלתי ממומשת."[196] העיתונות העולמית, במיוחד האפריקאית, הייתה אוהדת. בעיתון Daily Times of Nigeria נכתב ש"למלקולם אקס שמור מקום בארמון של קדושים."[4] בעיתון Ghanaian Times השוו אותו לג'ון בראון ולפטריס לומומבה בין "אפריקאים ואמריקאים שחייהם קופדו בשם החופש."[197] בעיתון Guangming Daily, שיוצא לאור בבייג'ינג, הצהירו ש"מלקולם נרצח מפני שהוא נאבק עבור חופש ושוויון זכויות",[198] בעוד שבקובה תיאר העיתון El Mundo את הרצח כ"עוד פשע גזעני שיש לשרשו על ידי מאבק נגד אפליה."[6]

טענות לקונספירציה ומחיקת האשמה של שניים מהמורשעים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ספורים לאחר ההתנקשות, התעוררו שאלות בדבר האחריות לה. ב-23 בפברואר, ג'יימס פרמר, מנהיג "הקונגרס לשוויון גזעי" (Congress of Racial Equality) הצהיר בוועידת עיתונאים שסוחרי סמים ולא אומת האסלאם, היו אשמים בכך.[199] אחרים האשימו את משטרת העיר ניו יורק, את ה-FBI, או את ה-CIA בציינם היעדר הגנה משטרתית, הקלות שבה נכנסו המתנקשים לאולם אודובון, הכישלון של המשטרה לשמר את זירת הפשע.[200][201]

בשנות ה-70 למד הציבור על ה-COINTELPRO ותוכניות FBI אחרות שנועדו להסתנן ולהפריע לפעולתם של ארגוני זכויות אדם במהלך שנות ה-50 וה-60.[202] ג'ון עלי, המזכיר הלאומי של אומת האסלאם, התגלה כסוכן סמוי של ה-FBI.‏[203] מלקולם אקס סיפר בסוד לעיתונאי שעלי יצר מתח בינו לבין אלייז'ה מוחמד. הוא החשיב את עלי כ"אויבי הראשי" בתוך מנהיגות אומת האסלאם.[203] ב-20 בפברואר 1965, בלילה לפני הרצח, נפגש עלי עם תלמדג' הייר, אחד מהאנשים שהורשעו ברציחתו של מלקולם אקס.[204]

בשנים 1977 ו-1978 תלמדג' הייר טען מחדש בשתי עדויות שנתן תחת שבועה, שבטלר וג'ונסון לא היו מעורבים ברצח. בעדותו בשבועה נקב הייר בשמותיהם של ארבעה אנשים, כולם חברי היכל מספר 25 בניוארק של אומת האסלאם, כמי שלקחו איתו חלק בפשע. הייר טען שגבר, שזוהה אחר-כך כווילבור מקינלי, צעק והשליך פצצת עשן כפעולת הסחה. הייר אמר שאדם אחר, שזוהה אחר-כך כוויליאם ברדלי, החזיק ברובה-ציד והיה הראשון שפתח באש על מלקולם אקס אחרי פעולת ההסחה. הייר טען שהוא ואדם נוסף, שזוהה אחר-כך כלואן דייוויד, שהיו חמושים באקדחים, ירו במלקולם אקס מיד אחרי היריה מהרובה. הייר גם אמר שאדם חמישי, שזוהה אחר-כך כבנג'מין תומאס, היה מעורב בקשר.[205][206] הצהרותיו של הייר לא הצליחו לשכנע את הרשויות לפתוח מחדש את חקירת הרצח.[207] מספר אנשים, ובכללם משפחת שאבאז, האשימו את לואיס פרחאן במעורבות בקשר לרציחתו של מלקולם אקס.[208][209][210][211] בנאומו ב-1993, נדמה היה שפרחאן התרברב ברצח: ”האם מלקולם בגד בנו? ואם נהגנו בו כפי שאומה נוהגת בבוגדים, מה לעזאזל זה אכפת לכם? אומה צריכה להיות מסוגלת לטפל בבוגדים, רוצחים ועריקים”.[212][213]

בריאיון לתוכנית "60 דקות" ששודרה במאי 2000, אמר פרחאן שייתכן שכמה מהדברים שאמר הובילו לרציחתו של מלקולם אקס. "ייתכן שהייתי שותף לדבר עבירה במילים שאמרתי", הוא אמר, "אני מודע לכך ומתחרט על כל מילה שאמרתי וגרמה לאובדן חיי אדם."[214] מספר ימים אחר-כך הכחיש פרחאן שהוא "הורה על הרצח" של מלקולם אקס, אם כי הוא הודה שוב ש"יצרתי את האווירה שהובילה לבסוף לרציחתו."[215] שום קונצנזוס לא הושג לגבי כך.[216]

בשנת 2020 יצאה הסדרה "מי רצח את מלקולם אקס?" בנטפליקס. הסדרה העלתה מחדש שאלות לגבי חפותם של חלק מהמורשעים. בעקבות הסדרה הודיע פרקליט מחוז ניו יורק שתחל בדיקה ראשונית של הטענות.[217] בנובמבר 2021 פורסם ששניים מהמורשעים, עזיז וג'ונסון, ינוקו מאשמה.[181]

פילוסופיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לאוטוביוגרפיה שלו, מלקולם אקס לא הותיר אחריו כתבים. הפילוסופיה שלו ידועה ברובה מן הנאומים והראיונות הרבים שנתן החל מ-1952 עד למותו ב-1965.[218] רבים מנאומים אלה, במיוחד מהשנה האחרונה לחייו, הוקלטו ופורסמו.[219]

אמונותיו באומת האסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם עזיבתו את ארגון אומת האסלאם ב-1964, הורה מלקולם אקס את אמונותיו בנאומיו. נאומיו מתובלים במשפט "אלייז'ה מוחמד המכובד מלמד אותנו ש..." (The Honorable Elijah Muhammad teaches us that).‏[220] למעשה קשה לדעת אם אמונותיו היו שונות ממשנתה של "אומת האסלאם".[221][222] מלקולם אקס השווה עצמו פעם לבובת פִּיתוֹם שיכולה לאמר רק מה שאלייז'ה מוחמד אמר לו.[220] מלקולם אקס הורה שאנשים שחורים היו התושבים המקוריים של כדור-הארץ,[92] ושאנשים לבנים היו גזע של שטנים שנוצרו בידי מדען רשע ששמו "יעקוב" (אנ').[93] אומת האסלאם האמינה שאנשים שחורים נעלים על אנשים לבנים, ושגוויעתו של הגזע הלבן ממשמשת ובאה.[94] כשנשאל לגבי התבטאויותיו שאנשים לבנים הם שטנים, ענה מלקולם אקס ש"ההיסטוריה מוכיחה שהאדם הלבן הוא שטן."[223] הוא מנה כמה מהסיבות ההיסטוריות שתומכות בהצהרתו לפי תחושתו: "כל אחד שאונס, ובוזז, ומשעבד, וגונב, וזורק המון פצצות על אנשים... כל אחד שעושה את הדברים האלה הוא לא אחר מאשר שטן."[224] מלקולם אקס אמר שהאסלאם היה "הדת האמיתית של האנושות השחורה" ושהנצרות הייתה "דתו של האדם הלבן" שנכפתה על האמריקאים האפריקאים בידי אדוניהם כשהם היו עבדים.[225] הוא אמר שאומת האסלאם יישמה את האסלאם כפי שהוא נהוג ברחבי העולם, אבל משנת ה"אומה" שונה מזו של מוסלמים אחרים כי הם התאימו אותה ל"מצב הביש הייחודי" של האנשים השחורים באמריקה.[226] הוא לימד כי ואלאס פארד מוחמד (אנ'), מייסד האומה היה התגלמותו של אללה,[227] ושאלייז'ה מוחמד היה שליחו, או נביאו.[228] בעוד שהתנועה לזכויות האזרח נאבקה נגד הפרדה גזעית, תמך מלקולם אקס בהפרדה מוחלטת של האמריקאים אפריקאים מהאנשים הלבנים. אומת האסלאם הציעה לייסד מדינה נפרדת לשחורים בדרום[95] או בדרום-מזרח ארצות-הברית[229] כאמצעי זמני עד שהאמריקאים האפריקאים יכלו לשוב לאפריקה.[96] מלקולם אקס אמר שממשלת ארצות הברית חייבת פיצויים לאנשים שחורים בשל העבודה שאבות אבותיהם העבדים ביצעו ללא שכר.[230] הוא גם דחה את האסטרטגיה של אי-אלימות של תנועת זכויות האזרח ובמקום זאת דגל בכך שהשחורים ישתמשו בכל אמצעי העומד לרשותם על מנת להגן על עצמם.[97]

השקפות עצמאיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלקולם אקס במסיבת עיתונאים, ב-1964

לאחר שעזב את אומת האסלאם, הכריז מלקולם אקס על שאיפתו לעבוד עם מנהיגיה של תנועת זכויות האזרח,[231] אם כי חש שהוא צריך לשנות את מיקוד לזכויות אדם. כל עוד שהתנועה תישאר במאבק על זכויות אזרח, מאבקה יישאר סוגיה פנימית, אבל אם ישנו את המלחמה למאבק לזכויות אדם, זו תהפוך לסוגיה בינלאומית, ותנועתם תוכל לשטוח את תלונותיה באו"ם. מלקולם אקס אמר שאומות העולם החדשות יתנו את תמיכתן למטרתם של האמריקאים אפריקאים.[232] הוא אמר שהוא וחברים אחרים מארגון "האחדות האמריקאית אפריקאית" נחושים להגן על עצמם מפני תוקפנות ולהבטיח חירות, צדק ושוויון "בכל אמצעי שנחוץ", וטען שאם הממשלה אינה מוכנה או אינה יכולה להגן על שחורים, הם צריכים להגן על עצמם.[233] מלקולם אקס הדגיש את ההשקפה הגלובלית שהוא השיג ממסעותיו הבינלאומיים. הוא הדגיש את "הקשר הישיר" בין המאבק המקומי של האמריקאים אפריקאים לשוויון זכויות למאבקי השחרור של מדינות העולם השלישי.[234] הוא אמר שאמריקאים אפריקאים טעו כשהם סברו שהם מיעוט, בהקשר עולמי, השחורים הם רוב, לא מיעוט.[235] בנאומיו בפני ה"פורום לעבודה מלחמתית", שנתמך בידי "מפלגת העובדים הסוציאליסטית" (Socialist Workers Party) של ארצות הברית, מתח מלקולם אקס ביקורת על הקפיטליזם.[154] בתום נאום כזה, הוא נשאל מהי המערכת הפוליטית והכלכלית הרצויה בעיניו, וענה שהוא אינו יודע, אבל אין זה מקרה שהארצות החדשות שקיבלו עצמאות בעולם השלישי הפכו לסוציאליסטיות.[236] מלקולם אקס עדיין היה מודאג בעיקר מהמאבק לחופש של האמריקאים אפריקאים. כשעיתונאי שאל אותו מה הוא חושב על סוציאליזם, שאל מלקולם אקס האם זה טוב עבור האנשים השחורים. כשהכתב השיב שכנראה כן, מלקולם אקס ענה לו, "אז אני בעד זה."[236][237] אף-על-פי שפסק לקרוא להפרדה של השחורים מהלבנים, מלקולם אקס המשיך לדגול בלאומיות שחורה, אותה הגדיר כהגדרה עצמית לקהילה האמריקאית אפריקאית.[238] בחודשים האחרונים לחייו, בכל אופן, החל לשקול מחדש את תמיכתו בלאומיות שחורה אחרי שנפגש עם מהפכנים צפון אפריקאים שככל הנראה היו לבנים.[239] אחרי החג', ביטא עמדה לגבי אנשים לבנים וגזענות שמייצגת שינוי עמוק מהפילוסופיה בה החזיק ככהן דת באומת האסלאם. במכתבו המפורסם ממכה, כתב שחוויותיו עם אנשים לבנים במהלך עלייתו לרגל שכנעו אותו "לסדר מחדש" את חשיבתו אודות גזע וכי הוא "והשליך הצידה כמה ממסקנותיו הקודמות."[240] בשיחה שקיים ב-1965 עם גורדון פארקס, יומיים לפני הירצחו, אמר מלקולם:

כשהאזנתי למנהיגים כמו נאצר, בן בלה ונקרומה, אורו עיני להבחין בסכנות הגזענות, נוכחתי לדעת שגזענות אינה רק בעיה שחורה או לבנה. היא הביאה מרחץ דמים לכמעט כל מדינה על פני כדור-הארץ בזמן זה או אחר. אחי, אני זוכר את הפעם שנערת קולג' לבנה באה למסעדה – היא רצתה לעזור לכך שמוסלמים (שחורים) ולבנים ישלבו כוחות – ואמרתי לה שאין צל צילו של סיכוי שזה יקרה והיא יצאה החוצה בוכה. טוב, אני מתחרט על התקרית הזאת. בחלקים רבים של היבשת האפריקאית ראיתי סטודנטים לבנים מסייעים לאנשים שחורים. משהו כזה שם קץ להרבה טיעונים. עשיתי דברים רבים כמוסלמי (שחור) שעליהם אני מצטער עכשיו. הייתי כמו זומבי אז – כמו כל המוסלמים (השחורים) – הייתי מהופנט, כוונתי לכיוון מסוים ונאמר לי לצעוד. טוב, אני מניח שאדם רשאי לעשות צחוק מעצמו אם הוא מוכן לשלם את המחיר. זה עלה לי ב-12 שנה. זו הייתה תקרית רעה, אחי. החולי והטירוף של אותם ימים – אני שמח שאני חופשי מהם.[241]

מורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלקולם אקס תואר כאחד האמריקאים אפריקאים הגדולים ורבי-ההשפעה ביותר בהיסטוריה.[8][10][242] לזכותו נזקפת העלאת ההערכה העצמית של האמריקאים השחורים וקישורם מחדש עם מורשתם האפריקאית.[243] הוא אחראי במידה רבה להתפשטות האסלאם בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית.[244][245][246] אמריקאים אפריקאים רבים, במיוחד אלה שחיים בערים בצפון ומערב ארצות הברית, חשו כי הוא מבטא את תלונותיהם בקשר לחוסר שוויון טוב יותר משעשו זאת תנועות זכויות האדם מהמיינסטרים.[99][247] ביוגרף אחד כתב שבכך שהוא ביטא את תסכוליהם, מלקולם אקס "הבהיר את המחיר שאמריקה הלבנה צריכה לשלם אם היא לא תסכים לדרישותיהם הלגיטימיות של האמריקאים השחורים."[248] בשלהי שנות ה-60, אקטיביסטים שחורים נהפכו לרדיקליים יותר, מלקולם אקס והשקפתו היו חלק מהבסיס עליהם הם השתיתו את תנועותיהם. תנועת Black Power (הכוח השחור),[249][250] Black Arts Movement (תנועת האמנויות השחורות)[249][251] והשימוש הרווח בסיסמה "Black is beautiful" ("שחור הוא יפה")[252] כולם יכולים למצוא את שורשיהם במלקולם אקס. במהלך שלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, הייתה התעוררות מחודשת בהתעניינות במלקולם אקס בקרב אנשים צעירים, שנגרמה, באופן חלקי, בכך שהשתמשו בו כסמל קבוצות היפ הופ כגון פאבליק אנמי.[253][254] ניתן למצוא את דמותו על-גבי חולצות טי וז'קטים.[255] תצלומים שלו הוצגו במאות אלפי בתים, משרדים, ובתי-ספר.[256] הגל הגיע לשיאו ב-1992 עם יציאתו לבתי הקולנוע של הסרט "מלקולם אקס", עיבוד של הספר "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס", לו ציפו רבים.[257]

סרטים ומחזות שנעשו עליו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "מלקולם אקס" מ-1992 בוים על ידי ספייק לי והיה מבוסס על "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס". מככבים בו דנזל וושינגטון כמלקולם אקס, אנג'לה באסט כבטי שאבאז ואל פרימן הבן כאלייז'ה מוחמד.[258] המבקר רוג'ר אוורט והבמאי מרטין סקורסזה בחרו בסרט זה כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של שנות התשעים.[259] וושינגטון גילם לפני כן את מלקולם אקס במחזה אוף ברודוויי משנת 1981 בשם "When the Chickens Came Home to Roost" ("כשהתרנגולות שבו ללול").[260]

שחקנים אחרים שגילמו את מלקולם אקס:

  • ג'יימס ארל ג'ונס בסרט "הגדול מכולם" (The Greatest) מ-1977.[261]
  • דיק אנתוני ויליאמס במיני סדרת הטלוויזיה "King" מ-1978[262] ובהפקת המחזה של ג'ף סטטסון "The Meeting" ב-1989 כחלק מאנתולוגית הטלוויזיה "American Playhouse".‏[263]
  • אל פרימן הבן, במיני-סדרת הטלוויזיה "שורשים: הדור הבא" (Roots: The Next Generations) משנת 1979.[264]
  • מורגן פרימן בסרט הטלוויזיה "Death of a Prophet" משנת 1981.[265]
  • בן הולט באופרה "X, The Life and Times of Malcolm X" באופרה של ניו יורק בשנת 1986.[266]
  • גארי דורדאן בסרט הטלוויזיה "King of the World" משנת 2000.[267]
  • ג'ו מורטון בסרט הטלוויזיה "עלי: גיבור אמריקני" (Ali: An American Hero) משנת 2000.[268]
  • מרלו ואן פיבלס בסרט "עלי" משנת 2001.[269]
  • קינגסלי בן-אדיר בסרט "לילה אחד במיאמי" משנת 2020.

מוסדות לזכרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדרת מלקולם אקס בעיר ניו יורק

אתר ביתו של מלקולם אקס (Malcolm X House Site), ב-3448 Pinkney Street בצפון אומהה, נברסקה, מציין את המקום בו מלקולם אקס חי לראשונה עם משפחתו. בית משפחת ליטל נהרס ב-1965 בידי בעליו, שלא ידעו על הקשר שלו למלקולם אקס.[270] האתר נכלל ב-National Register of Historic Places ב-1984 ושלט מצביע על האתר בשל חשיבותו ההיסטורית של מלקולם אקס להיסטוריה האמריקאית ולתרבות הלאומית.[271][272] ב-1987 האתר התווסף לרשימת האתרים ההיסטוריים של נברסקה וסומן עם טבלת מדינה.[273]

לנסינג, מישיגן, שם מלקולם אקס שהה בשנותיו המוקדמות והמעצבות, הוא בית ל-Michigan Historical Marker שהוקם ב-1975 לציון ביתו.[274] העיר היא גם משכנה של El-Hajj Malik El-Shabazz Academy (אקדמית אל-חאג' מאליק אל-שאבאז) בית-ספר ציבורי שמתמקד באפרוצנטריות. האקדמיה ממוקמת בבניין שבו מלקולם אקס למד בבית הספר העממי.[275]

בערים מסביב לעולם, יום הולדתו של מלקולם אקס (19 במאי) מונצח כיום מלקולם אקס (Malcolm X Day). החגיגה הראשונה הידועה של יום מלקולם אקס נערכה בוושינגטון די. סי. ב-1971.[276] העיר ברקלי (קליפורניה) ציינה את יום הולדתו כחג עירוני החל משנת 1979.[277]

ערים רבות קראו מחדש רחובות על שמו של מלקולם אקס. ב-1987, ראש עיריית ניו יורק אד קוץ' הכריז על Lenox Avenue (שדרת לנוקס) בהארלם כ-Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס).[278] רחוב Reid Street (רייד) בברוקלין, ניו יורק, שונה ל-Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס) ב-1985.[279] ב-1997, Oakland Avenue (שדרת אוקלנד) בדאלאס, טקסס נקראה מחדש Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס).[280] Main Street (רחוב מיין) בלנסינג, מישיגן, נקרא מחדש Malcolm X Street (רחוב מלקולם אקס) ב-2010.[281]

עשרות בתי-ספר נקראו על שמו של מלקולם אקס, בכללם בית ספר מלקולם אקס שאבאז בניוארק, ניו ג'רזי,[282] בית ספר התיכון העירוני מלקולם אקס במדיסון, ויסקונסין[283] ומלקולם אקס קולג' בשיקגו, אילינוי.[284] בינתיים ספרייה והמרכז לאמנויות הבמה מלקולם אקס נפתחו בספריה הציבורית בסן דייגו ב-1976. זוהי הספרייה הראשונה שקרויה על שמו של מלקולם אקס.[285]

שירות הדואר של ארצות הברית הנפיק בול דואר של מלקולם אקס ב-1999.[286] ב-2005, אוניברסיטת קולומביה הכריזה על פתיחת המרכז החינוכי לזכרם של מלקולם אקס וד"ר בטי שאבאז. המרכז שוכן באולם אודובון, בו מלקולם אקס נרצח.[287]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו שראו אור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Autobiography of Malcolm X. With the assistance of Alex Haley. New York: Grove Press, 1965. OCLC 219493184.
  • Malcolm X Speaks: Selected Speeches and Statements. George Breitman, ed. New York: Merit Publishers, 1965. OCLC 256095445.
  • Malcolm X Talks to Young People. New York: Young Socialist Alliance, 1965. OCLC 81990227.
  • Two Speeches by Malcolm X. New York: Pathfinder Press, 1965. OCLC 19464959.
  • Malcolm X on Afro-American History. New York: Merit Publishers, 1967. OCLC 78155009.
  • The Speeches of Malcolm X at Harvard. Archie Epps, ed. New York: Morrow, 1968. OCLC 185901618.
  • By Any Means Necessary: Speeches, Interviews, and a Letter by Malcolm X. George Breitman, ed. New York: Pathfinder Press, 1970. OCLC 249307.
  • The End of White World Supremacy: Four Speeches by Malcolm X. Benjamin Karim, ed. New York: Monthly Review Press, 1971. OCLC 149849.
  • The Last Speeches. Bruce Perry, ed. New York: Pathfinder Press, 1989. ISBN 978-0-87348-543-2.
  • Malcolm X Talks to Young People: Speeches in the United States, Britain, and Africa. Steve Clark, ed. New York: Pathfinder Press, 1991. ISBN 978-0-87348-962-1.
  • February 1965: The Final Speeches. Steve Clark, ed. New York: Pathfinder Press, 1992. ISBN 978-0-87348-749-8.

עבודות שצוטטו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Carson, Clayborne (1991). Malcolm X: The FBI File. New York: Carroll & Graf. ISBN 978-0-88184-758-1.
  • Clarke, John Henrik, ed (1990) [1969]. Malcolm X: The Man and His Times. Trenton, N.J.: Africa World Press. ISBN 978-0-86543-201-7.
  • Clegg III, Claude Andrew (1997). An Original Man: The Life and Times of Elijah Muhammad. New York: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0-312-18153-6.
  • Cone, James H. (1991). Martin & Malcolm & America: A Dream or a Nightmare. Maryknoll, N.Y.: Orbis Books. ISBN 978-0-88344-721-5.
  • DeCaro, Jr., Louis A. (1996). On the Side of My People: A Religious Life of Malcolm X. New York: New York University Press. ISBN 978-0-8147-1864-3.
  • Dyson, Michael Eric (1995). Making Malcolm: The Myth and Meaning of Malcolm X. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-509235-6.
  • Evanzz, Karl (1992). The Judas Factor: The Plot to Kill Malcolm X. New York: Thunder's Mouth Press. ISBN 978-1-56025-049-4.
  • Karim, Benjamin; with Peter Skutches and David Gallen (1992). Remembering Malcolm. New York: Carroll & Graf. ISBN 978-0-88184-881-6.
  • Kondo, Zak A. (1993). Conspiracys: Unravelling the Assassination of Malcolm X. Washington, D.C.: Nubia Press. OCLC 28837295.
  • Lincoln, C. Eric (1961). The Black Muslims in America. Boston: Beacon Press. OCLC 422580.
  • Lomax, Louis E. (1987) [1968]. To Kill a Black Man: The Shocking Parallel in the Lives of Malcolm X and Martin Luther King Jr. Los Angeles: Holloway House. ISBN 978-0-87067-731-1.
  • Lomax, Louis E. (1963). When the Word Is Given: A Report on Elijah Muhammad, Malcolm X, and the Black Muslim World. Cleveland: World Publishing. OCLC 1071204.
  • Malcolm X; with the assistance of Alex Haley (1992) [1965]. The Autobiography of Malcolm X. New York: One World. ISBN 978-0-345-37671-8.4
  • Malcolm X (1989) [1971]. The End of White World Supremacy: Four Speeches by Malcolm X. Benjamin Karim, ed. New York: Arcade. ISBN 978-1-55970
  • Malcolm X (1990) [1965]. Malcolm X Speaks: Selected Speeches and Statements. George Breitman, ed. New York: Grove Weidenfeld. ISBN 978-0-8021-3213-0.
  • Malcolm X (1991) [1968]. The Speeches of Malcolm X at Harvard. Archie Epps, ed. New York: Paragon House. ISBN 978-1-55778-479-7.
  • Marable, Manning (2011). Malcolm X: A Life of Reinvention. New York: Viking. ISBN 978-0-670-02220-5.
  • Marable, Manning (2009). "Rediscovering Malcolm's Life: A Historian's Adventures in Living History". In Marable, Manning; Aidi, Hishaam D. Black Routes to Islam. New York: Palgrave Macmillan. ISBN 978-1-4039-8400-5.
  • Natambu, Kofi (2002). The Life and Work of Malcolm X. Indianapolis: Alpha Books. ISBN 978-0-02-864218-5.
  • Perry, Bruce (1991). Malcolm: The Life of a Man Who Changed Black America. Barrytown, N.Y.: Station Hill. ISBN 978-0-88268-103-0.
  • Rickford, Russell J. (2003). Betty Shabazz: A Remarkable Story of Survival and Faith Before and After Malcolm X. Naperville, Ill.: Sourcebooks. ISBN 978-1-4022-0171-4.
  • Sales, Jr., William W. (1994). From Civil Rights to Black Liberation: Malcolm X and the Organization of Afro-American Unity. Boston: South End Press. ISBN 978-0-89608-480-3.
  • Terrill, Robert (2004). Malcolm X: Inventing Radical Judgment. Lansing, Mich.: Michigan State University Press. ISBN 978-0-87013-730-3.
  • Wood, Joe, ed (1992). Malcolm X: In Our Image. New York: St. Martin's Press. ISBN 978-0-312-06609-3

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מלקולם אקס, מהפכה היא כמו שרפה ביער: ראיונות, נאומים והצהרות פומביות, תרגמה מאנגלית (ארצות הברית) והוסיפה הערות: רעיה ג'קסון, נהר ספרים, 2010.[288]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מלקולם אקס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלקולם אקס

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שם זה כולל את כינוי הכבוד "אל-חאג'" שניתן למוסלמי שהשלים את החג' במכה.
    • Malise Ruthven (1997). Islam: A Very Short Introduction. Oxford University Press. p. 147. ISBN 978-0-19-285389-9.
  2. ^ Cone, pp. 99–100, 251–252, 310–311.
  3. ^ "Malcolm X". The New York Times. February 22, 1965.
  4. ^ 1 2 Evanzz, p. 305.
  5. ^ Lomax, When the Word Is Given, p. 172.
  6. ^ 1 2 Rickford, p. 248.
  7. ^ "The Black Supremacists" Time. August 10, 1959.
  8. ^ 1 2 Asante, Molefi Kete (2002). 100 Greatest African Americans: A Biographical Encyclopedia. Amhert, N.Y.: Prometheus Books. p. 333. ISBN 978-1-57392-963-9.
  9. ^ Marable, Manning; Nishani Frazier, John Campbell McMillian (2003). Freedom on My Mind: The Columbia Documentary History of the African American Experience. New York: Columbia University Press. p. 251. ISBN 978-0-231-10890-4.
  10. ^ 1 2 Salley, Columbus (1999). The Black 100: A Ranking of the Most Influential African-Americans, Past and Present. New York: Citadel Press. p. 88. ISBN 978-0-8065-2048-3.
  11. ^ 1 2 Perry, p. 2.
  12. ^ Perry, p. 3.
  13. ^ Natambu, p. 7.
  14. ^ Malcolm X, Autobiography, pp. 3–4. There have been many editions of The Autobiography of Malcolm X. Page numbers cited in the notes refer to the One World trade paperback edition (1992).
  15. ^ Natambu, p. 3.
  16. ^ 1 2 Natambu, p. 6.
  17. ^ Perry, pp. 3–4.
  18. ^ Perry, pp. 2–3.
  19. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 5.
  20. ^ Malcolm X, Autobiography, pp. 7, 10–11.
  21. ^ Perry, pp. 2, 4.
  22. ^ DeCaro, pp. 43–44.
  23. ^ Perry, p. 12.
  24. ^ Marable, Malcolm X, p. 29.
  25. ^ Natambu, p. 10.
  26. ^ Marable, Malcolm X, p. 32.
  27. ^ Marable, Malcolm X, p. 35.
  28. ^ Marable, Malcolm X, pp. 35–36.
  29. ^ Perry, pp. 33–34, 331.
  30. ^ 1 2 Perry, p. 42.
  31. ^ Natambu, pp. 21–29.
  32. ^ Perry, pp. 32–48.
  33. ^ Natambu, pp. 30–31.
  34. ^ Perry, pp. 58–81.
  35. ^ Marable, Malcolm X, pp. 65–66.
  36. ^ Perry, pp. 77, 82–83.
  37. ^ 1 2 Carson, p. 108.
  38. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 124.
  39. ^ Natambu, pp. 106–109.
  40. ^ Perry, p. 99.
  41. ^ Natambu, pp. 110–111.
  42. ^ Marable, Malcolm X, pp. 67–68.
  43. ^ Perry, pp. 104–106.
  44. ^ Natambu, p. 121.
  45. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 178; ellipsis in original.
  46. ^ Perry, pp. 108–110.
  47. ^ Perry, p. 118.
  48. ^ Natambu, pp. 127–128.
  49. ^ Natambu, p. 128.
  50. ^ Perry, p. 113.
  51. ^ Natambu, pp. 132–138.
  52. ^ Perry, pp. 113–114.
  53. ^ Marable, Malcolm X, p. 98.
  54. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 199.
  55. ^ Marable, Malcolm X, p. 96.
  56. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 229.
  57. ^ Perry, pp. 142, 144–145.
  58. ^ Natambu, p. 168.
  59. ^ אומת האסלאם מספרה את כנסיותיה בהתאם לסדר בו הן הוקמו. ראו Perry, pp. 141–142.
  60. ^ Marable, Malcolm X, p. 104.
  61. ^ Perry, p. 147.
  62. ^ Perry, p. 152.
  63. ^ Perry, p. 153.
  64. ^ Perry, pp. 161–164.
  65. ^ Marable, Malcolm X, p. 95.
  66. ^ Carson, p. 95.
  67. ^ Marable, Malcolm X, pp. 122–123.
  68. ^ 1 2 Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", p. 301.
  69. ^ Lincoln, p. 189.
  70. ^ 1 2 Marable, Malcolm X, p. 127.
  71. ^ 1 2 Perry, p. 164.
  72. ^ 1 2 Marable, Malcolm X, p. 127.
  73. ^ 1 2 Perry, p. 165.
  74. ^ 1 2 Marable, Malcolm X, p. 128.
  75. ^ 1 2 Marable, Malcolm X, p. 128.
  76. ^ Perry, p. 166.
  77. ^ Marable, Malcolm X, p. 132.
  78. ^ Marable, Malcolm X, pp. 134–135.
  79. ^ Rickford, pp. 36–45, 50–51.
  80. ^ Rickford, pp. 61–63.
  81. ^ Shabazz, Betty, "Malcolm X as a Husband and Father", Clarke, pp. 132–134.
  82. ^ Rickford, pp. 73–74.
  83. ^ Rickford, pp. 109–110.
  84. ^ Rickford, p. 122.
  85. ^ Rickford, p. 123.
  86. ^ Rickford, p. 197.
  87. ^ Rickford, p. 286.
  88. ^ Perry, pp. 174–179.
  89. ^ Marable, Malcolm X, p. 172.
  90. ^ Lincoln, p. 18.
  91. ^ Natambu, pp. 231–233.
  92. ^ 1 2 Lomax, When the Word Is Given, p. 55.
  93. ^ 1 2 Perry, p. 115.
  94. ^ 1 2 Lomax, When the Word Is Given, p. 57.
  95. ^ 1 2 Lomax, When the Word Is Given, pp. 149–152.
  96. ^ 1 2 Malcolm X, End of White World Supremacy, p. 78.
  97. ^ 1 2 Lomax, When the Word Is Given, pp. 173–174.
  98. ^ Natambu, p. 182.
  99. ^ 1 2 Cone, pp. 99–100.
  100. ^ West, Cornel (1984). "The Paradox of the Afro-American Rebellion". In Sayres, Sohnya; Stephanson, Anders; Aronowitz, Stanley et al.. The 60s Without Apology. Minneapolis: University of Minnesota Press. p. 51. ISBN 978-0-8166-1336-6
  101. ^ Natambu, pp. 215–216.
  102. ^ Lomax, When the Word Is Given, pp. 79–80.
  103. ^ Perry, p. 203.
  104. ^ קינג הביע את רגשותיו המעורבים לגיבאקס, "הוא רהוט בדיבורו... אבל אני לחלוטין לא מסכים עם הרבה מהשקפותיו הפוליטיות והפילוסופיות... אני לא רוצה להישמע צדקני... או שאני חושב שאני היחידי שיודע את האמת, אולי יש לו כמה מהתשובות. אני מקווה שהוא ידבר פחות על אלימות, מפני שאלימות אינה פותרת את הבעיה שלנו. בניסיונו לבטא את ייאושם של השחורים בלי להציע איזו אלטרנטיבה חיובית ויצירתית, אני חש כי מלקולם אקס עשה לעמנו שירות דוב... בכך שהוא דוחק בשחורים לחמש עצמם ולנהוג באלימות, לא יכול להביא רק צער."
  105. ^ Cone, p. 113.
  106. ^ "Timeline" Malcolm X: Make It Plain, American Experience. PBS. May 19, 2005.
  107. ^ Cone, p. 91.
  108. ^ Lomax. When the Word Is Given. pp. 15–16. "האומדנים של מספר החברים השחורים נע בין רבע למיליון עד לחמישים אלף. עדויות שברשותנו מצביעות על כך שמאה אלף שחורים הצטרפו לתנועה בזמן זה או אחר, אולם כמה משקיפים אובייקטיביים מאמינים שהמוסלמים השחורים מסוגלים לאסוף יותר מעשרים או עשרים וחמישה אלף איש הפעילים בכנסייה אחת."
  109. ^ Marable, Malcolm X, p. 123.
  110. ^ Clegg. p. 115. "תגובתו האופיינית של אקס לגבי מספרים הייתה - 'אלה שיודעים אינם מספרים ואלה שמספרים אינם יודעים' - הייתה טיפוסית לגרסה של ההנהגה."
  111. ^ Natambu, pp. 296–297.
  112. ^ Ali, Muhammad (2004). The Soul of a Butterfly: Reflections on Life's Journey. with Hana Yasmeen Ali. New York: Simon & Schuster. p. 61. ISBN 978-0-7432-5569-1.
  113. ^ 1 2 Perry, p. 214.
  114. ^ Haley, "Epilogue", Autobiography, p. 471.
  115. ^ Perry, p. 375.
  116. ^ Gray, Paul (June 8, 1998). "Required Reading: Nonfiction Books"
  117. ^ מהפכה היא כמו שרֵפה ביער, אחרית דבר מאת יעל לוטן, עמ' 221.
  118. ^ 1 2 MALCOLM X SCORES U.S. AND KENNEDY The New York Times. December 2, 1963. p. 21.
  119. ^ Natambu, pp. 288–290.
  120. ^ Perry, p. 242.
  121. ^ Handler, M. S. (March 9, 1964). MALCOLM X SPLITS WITH MUHAMMAD The New York Times.
  122. ^ Perry, pp. 230–234
  123. ^ Perry, pp. 251–252.
  124. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, pp. 18–22.
  125. ^ Perry, pp. 294–296.
  126. ^ Malcolm X, By Any Means Necessary, pp. 33–67.
  127. ^ Cone. p. 2. "מעולם לא התקיימה כל שיחה ממשית בין השניים. הם צולמו מברכים זה את זה בחמימות, מחייכים ולוחצים ידיים."
  128. ^ Perry. p. 255. "המצלמות צילמו. ביום המחרת, שיקגו סאן טיימס, ניו יורק וורלד, הסאן ויומונים אחרים פרסמו תמונות של מלקולם ומרטין לוחצים ידיים."
  129. ^ Perry, pp. 257–259.
  130. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, pp. 23–44.
  131. ^ Perry, p. 261.
  132. ^ Perry, pp. 262–263.
  133. ^ DeCaro, p. 204.
  134. ^ Perry, pp. 263–265.
  135. ^ Perry, pp. 265–266.
  136. ^ Perry, p. 267.
  137. ^ Malcolm X, Autobiography, pp. 388–393.
  138. ^ Natambu, pp. 304–305.
  139. ^ 1 2 Natambu, p. 308.
  140. ^ Lomax, When the Word Is Given, p. 62.
  141. ^ Natambu, p. 303.
  142. ^ Perry, p. 269.
  143. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 403.
  144. ^ Carson, p. 305.
  145. ^ Bethune, Lebert, "Malcolm X in Europe", Clarke, pp. 226–231.
  146. ^ Malcolm X, By Any Means Necessary, pp. 113–126.
  147. ^ Bethune, "Malcolm X in Europe", Clarke, pp. 231–233.
  148. ^ Malcolm X (December 3, 1964). "Malcolm X Oxford Debate" Malcolm X: A Research Site.
  149. ^ Perry, p. 351.
  150. ^ Natambu, p. 312.
  151. ^ Kundnani, Arun (February 10, 2005). "Black British History: Remembering Malcolm's Visit to Smethwick" Independent Race and Refugee News Network. Institute of Race Relations.
  152. ^ Terrill, p. 9.
  153. ^ Karim, p. 128.
  154. ^ 1 2 Perry, pp. 277–278.
  155. ^ Karim, pp. 159–160.
  156. ^ Massaquoi, Hans J. (September 1964). "Mystery of Malcolm X". Ebony.
  157. ^ Lord, Lewis; Thornton, Jeannye; Bodipo-Memba, Alejandro (November 15, 1992). "On My Own" U.S. News & World Report.
  158. ^ Kondo, p. 170.
  159. ^ Majied, Eugene (April 10, 1964). "On My Own" Nation of Islam.
  160. ^ Evanzz, p. 248.
  161. ^ Evanzz, p. 264.
  162. ^ Carson, p. 473.
  163. ^ Carson, p. 324.
  164. ^ Perry, pp. 290–292.
  165. ^ Perry, pp. 352–356.
  166. ^ Kihss, Peter (February 22, 1965). "Malcolm X Shot to Death at Rally Here" The New York Times.
  167. ^ Karim, p. 191.
  168. ^ 1 2 Evanzz, p. 295.
  169. ^ In his Epilogue to The Autobiography of Malcolm X, Alex Haley wrote that Malcolm said, "Hold it! Hold it! Don't get excited. Let's cool it brothers." (p. 499.) According to a transcription of a recording of the shooting, Malcolm's only words were, "Hold it!", which he repeated 10 times. (DeCaro, p. 274.)
  170. ^ Perry, p. 366.
  171. ^ Perry, pp. 366–367.
  172. ^ 1 2 Talese, Gay (February 22, 1965). "Police Save Suspect From the Crowd" The New York Times.
  173. ^ Kihss, Peter (February 22, 1965). "Malcolm X Shot to Death at Rally Here" The New York Times.
  174. ^ Kondo, p. 97.
  175. ^ Kondo, p. 110.
  176. ^ Rickford, p. 289.
  177. ^ "Malcolm X Killer Heads Mosque" BBC News. March 31, 1998.
  178. ^ Jacobson, Mark (October 1, 2007). "The Man Who Didn't Shoot Malcolm X". New York.
  179. ^ Rickford, p. 489
  180. ^ Drash, Wayne (April 27, 2010). "Malcolm X Killer Freed After 44 Years" CNN.
  181. ^ 1 2 Ashley Southall and Jonah E. Bromwich, "2 Men Convicted of Killing Malcolm X Will Be Exonerated After Decades", The New York Times, November 17 2021
  182. ^ Sonia Moghe, Brynn Gingras, "Two men convicted of killing Malcolm X to be exonerated", CNN, November 17 2021
  183. ^ Perry, p. 374. Alex Haley, in his Epilogue to The Autobiography of Malcolm X, says 22,000 (p. 519).
  184. ^ 1 2 Rickford, p. 252.
  185. ^ DeCaro, p. 291.
  186. ^ Arnold, Martin (February 28, 1965). "Harlem Is Quiet as Crowds Watch Malcolm X Rites" The New York Times.
  187. ^ DeCaro, p. 290.
  188. ^ Davis, Ossie (February 27, 1965). "Malcolm X's Eulogy" The Official Website of Malcolm X.
  189. ^ Arnold, Martin (February 28, 1965). "Harlem Is Quiet as Crowds Watch Malcolm X Rites" The New York Times.
  190. ^ Rickford, p. 255.
  191. ^ Rickford, pp. 261–262.
  192. ^ King, Jr., Martin Luther (February 26, 1965). "Telegram from Martin Luther King, Jr. to Betty al-Shabazz" The Martin Luther King, Jr. Research and Education Institute.
  193. ^ Evanzz, p. 301.
  194. ^ Clegg, p. 232.
  195. ^ "Malcolm X" The New York Times. February 22, 1965.
  196. ^ Rickford, p. 247.
  197. ^ Kenworthy, E. W. (February 26, 1965). "Malcolm Called a Martyr Abroad" The New York Times.
  198. ^ Evanzz, p. 306.
  199. ^ Perry, p. 371.
  200. ^ Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", pp. 305–306.
  201. ^ Perry, p. 372.
  202. ^ Kondo, pp. 7–39.
  203. ^ 1 2 Lomax, To Kill a Black Man, p. 198.
  204. ^ Evanzz, p. 294.
  205. ^ Bush, Roderick (1999). We Are Not What We Seem: Black Nationalism and Class Struggle in the American Century. New York: New York University Press. p. 179. ISBN 978-0-8147-1317-4.
  206. ^ Friedly, Michael (1992). Malcolm X: The Assassination. New York: Carroll & Graf. ISBN 978-0-88184-922-6.
  207. ^ Gardell, Mattias (1996). In the Name of Elijah Muhammad: Louis Farrakhan and the Nation of Islam. Durham, N. C.: Duke University Press. p. 81. ISBN 978-0-8223-1845-3.
  208. ^ Rickford, pp. 437, 492–495.
  209. ^ Evanzz, pp. 298–299.
  210. ^ Kondo, pp. 182–183, 193–194.
  211. ^ Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", p. 305.
  212. ^ Rickford, p. 492.
  213. ^ Wartofsky, Alona (February 17, 1995). "'Brother Minister: The Martyrdom of Malcolm X'" The Washington Post.
  214. ^ [The Washington Post. http://www.washingtonpost.com/wp-srv/style/longterm/movies/videos/brotherministerthemartyrdomofmalcolmx_c0098f.htm. "Farrakhan Admission on Malcolm X"] 60 Minutes. CBS News. May 14, 2000.
  215. ^ "Farrakhan Responds to Media Attacks" The Final Call. May 15, 2000.
  216. ^ Natambu, pp. 315–316.
  217. ^ Meagan Flynn, "Malcolm X assassination may be reinvestigated as Netflix documentary, lawyers cast doubt on convictions", The Washington Post, February 10 2020
  218. ^ Kelley, Robin D. G. (1999). "Malcolm X". Africana: The Encyclopedia of the African and African American Experience. New York: Basic Civitas Books. p. 1233.
  219. ^ Terrill, pp. 15–16.
  220. ^ 1 2 Lomax, When the Word Is Given, pp. 80–81.
  221. ^ Terrill, p. 184.
  222. ^ Lomax. When the Word Is Given. p. 91. "'אני אהיה כן אתכם,' מלקולם אמר לי. 'כל אחד מדבר על ההבדלים בין השליח לביני. בלתי אפשרי שנחלוק זה על זה.'"
  223. ^ Lomax, When the Word Is Given, p. 67.
  224. ^ Lomax, When the Word Is Given, p. 171.
  225. ^ Lomax, When the Word Is Given, pp. 24, 137–138.
  226. ^ Malcolm X, Speeches at Harvard, p. 119.
  227. ^ DeCaro, pp. 166–167.
  228. ^ מלקולם אקס אמר ללואיס לומקס ש"השליח הוא נביאו של אללה" (Lomax, When the Word Is Given, p. 80). בזמן אחר הוא אמר "אנחנו לעולם לא מתייחסים לאלייז'ה מוחמד המכובד כנביא". (Malcolm X, Last Speeches, p. 46).
  229. ^ Lincoln, p. 95.
  230. ^ Lincoln, p. 96.
  231. ^ Handler, M. S. (March 9, 1964). MALCOLM X SPLITS WITH MUHAMMAD, The New York Times.
  232. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, pp. 33–35.
  233. ^ Malcolm X, By Any Means Necessary, pp. 43, 47.
  234. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, p. 90.
  235. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, p. 117.
  236. ^ 1 2 Cone, p. 284.
  237. ^ Perry, p. 277.
  238. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, pp. 38–41.
  239. ^ Malcolm X, Malcolm X Speaks, pp. 212–213.
  240. ^ Malcolm X, Autobiography, p. 391.
  241. ^ Parks, Gordon, "Malcolm X: The Minutes of Our Last Meeting", Clarke, p. 122.
  242. ^ Salley, Columbus (1999). The Black 100: A Ranking of the Most Influential African-Americans, Past and Present. New York: Citadel Press. p. 88. ISBN 978-0-8065-2048-3.
  243. ^ Cone, pp. 291–292.
  244. ^ Nasr, Seyyed Hossein (2002). The Heart of Islam: Enduring Values for Humanity. New York: HarperCollins. p. 97. ISBN 978-0-06-073064-2.
  245. ^ Perry, p. 379.
  246. ^ Turner, Richard Brent (2004). "Islam in the African-American Experience". In Bobo, Jacqueline; Hudley, Cynthia; Michel, Claudine. The Black Studies Reader. New York: Routledge. p. 445. ISBN 978-0-415-94554-7.
  247. ^ West, Cornel (1984). "The Paradox of the Afro-American Rebellion". In Sayres, Sohnya; Stephanson, Anders; Aronowitz, Stanley et al.. The 60s Without Apology. Minneapolis: University of Minnesota Press. p. 51. ISBN 978-0-8166-1336-6.
  248. ^ Perry, p. 380.
  249. ^ 1 2 Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", p. 301.
  250. ^ Sales, p. 187
  251. ^ Woodard, Komozi (1999). A Nation Within a Nation: Amiri Baraka (LeRoi Jones) & Black Power Politics. Chapel Hill, N.C.: University of North Carolina Press. p. 62. ISBN 978-0-8078-4761-9.
  252. ^ Cone, p. 291.
  253. ^ Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", pp. 301–302.
  254. ^ Sales, p. 5.
  255. ^ Sales, p. 3.
  256. ^ Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", p. 302.
  257. ^ Sales, p. 4.
  258. ^ מלקולם אקס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  259. ^ Anderson, Jeffrey M. "The Best Films of the 1990s" Combustible Celluloid.
  260. ^ Rich, Frank (July 15, 1981). "The Stage: Malcolm X and Elijah Muhammad" The New York Times.
  261. ^ "הגדול מכולם", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  262. ^ "קינג", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  263. ^ Goodman, Walter (May 3, 1989). "An Imaginary Meeting of Dr. King and Malcolm X" The New York Times.
  264. ^ "שורשים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  265. ^ "מותו של נביא", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  266. ^ Henahan, Donal (September 29, 1986). "Opera: Anthony Davis's 'X (The Life and Times of Malcolm X)'" The New York Times.
  267. ^ "מלך העולם", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  268. ^ "עלי: גיבור אמריקני", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  269. ^ "עלי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  270. ^ McMorris, Robert (March 11, 1989). "[https://raymondshop.online/ Empty Lot Holds Dreams for Rowena Moore"] Omaha World-Herald.
  271. ^ ["National Register of Historic Places – Nebraska, Douglas County" "National Register of Historic Places – Nebraska, Douglas County"] National Register of Historic Places.
  272. ^ "More Nebraska National Register Sites in Douglas County"
  273. ^ "Nebraska Historical Marker" Malcolm X: A Research Site.
  274. ^ "Malcolm X Homesite" Michigan Historical Markers.
  275. ^ Yancey, Patty (2000). "We Hold on to Our Kids, We Hold on Tight: Tandem Charters in Michigan". In Fuller, Bruce. Inside Charter Schools: The Paradox of Radical Decentralization. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. p. 67. ISBN 978-0-674-00325-5.
  276. ^ Gay, Kathlyn (2007). African-American Holidays, Festivals and Celebrations. Detroit: Omnigraphics. p. 284. ISBN 978-0-7808-0779-2.
  277. ^ Thaai, Walker (May 20, 2005). "Berkeley Honors Controversial Civil Rights Figure" San Jose Mercury News.
  278. ^ Rickford, p. 443.
  279. ^ Rickford, p. 419.
  280. ^ Scoville, Jen (December 1997). "The Big Beat". Texas Monthly.
  281. ^ Vela, Susan (September 14, 2010). "Malcolm X, Cesar Chavez Get Nods for Lansing Street, Plaza Names" Lansing State Journal.
  282. ^ Lee, Felicia R. (May 15, 1993). [Milwaukee Journal. http://news.google.com/newspapers?nid=1499&dat=19910226&id=F6AaAAAAIBAJ&sjid=ZiwEAAAAIBAJ&pg=6890,3084158. "Newark Students, Both Good and Bad, Make Do"] The New York Times.
  283. ^ Hunt, Lori Bona (February 26, 1991). "Malcolm X's Widow Sees Signs of Hope" Milwaukee Journal.
  284. ^ Witkowsky, Kathy (Spring 2000). "A Day in the Life" National CrossTalk.
  285. ^ Flynn, Pat (January 7, 1996). "Big Crowd Welcomes New Library Warmly" The San Diego Union-Tribune.
  286. ^ Marable, "Rediscovering Malcolm's Life", pp. 303–304.
  287. ^ "Malcolm X and Dr. Betty Shabazz Memorial and Educational Center Launches" Columbia University. May 17, 2005.
  288. ^ מירב גולן, מלקולם אקס / מהפכה היא כמו שרפה ביער, מגזין אימגו
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלקולם_אקס&oldid=39920166"