אנטישמיות בארצות הברית
אנטישמיות קיימת בארצות הברית מזה מאות שנים. בארצות הברית, רוב המוסדות העוסקים ביחס הקהילה הכללית אל הקהילה היהודית מבחינים בין אנטישמיות, הנמדדות במונחים של עמדות והתנהגויות; לבין הביטחון האישי והמעמד של יהודי ארצות הברית, הנמדדים על ידי אירועים ספציפיים. תקריות אנטישמיות נמצאות במגמה של ירידה כללית במאה האחרונה, עם צמצום כללי של הגזענות שהייתה המקובלת בחברה האמריקאית, במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה והתנועה לזכויות האזרח. השינויים התרבותיים משנות ה-60 ואילך למאה ה-21 גרמו לשינוי גדול בעמדות הכלליות, כך שבשנים האחרונות רוב האמריקאים הצהירו על עמדות חיוביות ביחס ליהודים בסקרי דעת קהל.[1] בשנת 2007, חדשות ABC דיווח כי כ-6% מהאמריקנים דיווחו על היותם בעלי דעות קדומות נגד יהודים.[2] על פי סקר של הליגה נגד השמצה משנת 2011, רוב ברור של האמריקאים מתנגדים לאנטישמיות, כאשר 64% אף משבחים את תרומתם התרבותית של היהודים לאומה האמריקאית. עם זאת, עדיין קיים מיעוט המחזיק בדעות שנאה כלפי יהודים, עם כ-19% מהאמריקאים אשר סוברים כי היהודים שולטים בוול סטריט.[3] הכחשת השואה הייתה ועודנה רק תופעה שולית בחברה האמריקאית; נכון לאפריל 2018 – רוב של 96% מהאמריקאים מאמינים שהשואה התרחשה.[4]
עמדות אמריקאים כלפי יהודים ואנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרפץ (1985) טוען שהאנטישמיות של שנות השמונים נובעת "פחות מדת או בוז ויותר מקנאה ופחד" כלפי השפע היהודי וכוחו הנסתר של "הכסף היהודי".[5] באופן היסטורי, עמדות אנטישמיות ורטוריקה נוטות לצמוח כאשר ארצות הברית מתמודדת עם משבר כלכלי חמור.[6] איש האקדמיה דייוויד גרינברג כתב בסלייט: "האנטי-קומוניזם הקיצוני תמיד הכיל מרכיב אנטישמי: יהודים קיצוניים, זרים, בדמונולוגיה שלהם, ניהלו את הקונספירציה הקומוניסטית". הוא גם טען כי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נותרו כמה קבוצות של "הימין האמריקאי קשורות קשר הדוק לאנטישמים הלא-משוחדים של שנות ה-30 שהסתערו על 'עסקת היהודים'", מונח קדום של מתנגדי הניו דיל תחת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.[7] האנטישמים האמריקאים ראו את הטקסט המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון" כהתייחסות אמיתית לקנוניה יהודית כביכול לחתור ולהשמיד את ארצות הברית.[8]
סטריאוטיפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צורת הביטוי הוותיקה ביותר של אנטישמיות היא סדרה של סטריאוטיפים אודות יהודים, המציגים אותם כבעלי אורח חיים ותפיסות דתיות וכלכליות שאינן תואמות לאורח החיים האמריקאי, ומשום כך הם מהווים חברת שוליים מאיימת.[9]
מרטין מרגר כותב: "קבוצה של סטריאוטיפים שליליים ברורים ועקביים, שחלקם ניתן לייחס עד לימי הביניים באירופה, הוחל על היהודים".[10] דייוויד שנדר כותב: "שלושה אשכולות משמעותיים של תכונות הם חלק מהסטריאוטיפ היהודי (Wuthnow, 1982): ראשית, [האמריקאים] היהודים נתפשים כבעלי עוצמה ומניפולטיביים, שנית, הם מואשמים בחלוקת הנאמנויות שלהם בין ארצות הברית וישראל, קבוצה שלישית של תכונות נוגעת לערכים חומריים, תוקפנות, התנגשות".[11]
חלק מהאשמות השווא האנטישמיות שהובאו על ידי הליגה נגד השמצה במחקריהם על המגמות החברתיות בארצות הברית כוללים את הטענות כי "ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים", "היהודים מוכנים יותר להשתמש בשיטות מפוקפקות כדי להשיג את מה שהם רוצים", ו"יהודים תמיד אוהבים להיות בראש הדברים". סוגיות אחרות הנוגעות לתשומת לב הן הטענה של השפעה יהודית מופרזת בקולנוע האמריקאי, בחדשות ובתקשורת.[1]
סקרים ומחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקרים שנערכו ב-1970, שכללו 4,745 לותרנים בצפון-אמריקה בגילאי 15–65, מצאו כי בהשוואה לקבוצות מיעוט אחרות, שיעור בעלי דעות קדומות כלפי יהודים בקרב הלותרנים היה הנמוך ביותר.[12]
סקרים ומחקרים בשני העשורים האחרונים מצביעים על ירידה מתמדת בעמדות האנטישמיות, באמונות ובביטויים בקרב הציבור האמריקאי.[1][13] סקר שנערך ב-1992 על ידי הליגה נגד השמצה הראה כי כ-20% מהאמריקאים – בין 30 ל-40 מיליון מבוגרים – היו בעלי השקפות אנטישמיות, ירידה משמעותית מ-29% שנמצאו ב-1964. עם זאת, סקר אחר של אותו ארגון בנוגע לתקריות על רקע אנטישמי הראה מגמת עלייה מאז 1986.[13]
מספר האמריקאים בעלי השקפות אנטישמיות ירד במידה ניכרת כעבור שש שנים, כאשר מחקר נוסף של הליגה נגד השמצה סיווג רק 12% מהאוכלוסייה – בין 20 ל-25 מיליון מבוגרים – כ-"אנטישמיים ברובם". על פי ממצאי הסקרים הקודמים, שני המחקרים גם מצאו כי אפרו-אמריקאים נטו יותר מאשר לבנים להיות בעלי דעות אנטישמיות, כאשר 34% מהשחורים סווגו כ-"אנטישמיים ברובם", לעומת 9% מהלבנים ב-1998.[13] במרץ 2005 נערך סקר ארצי של עמדות אמריקאים כלפי יהודים באמריקה שסקר כ-1,600 אמריקאים בוגרים, ועל פי ממצאיו 14% מהאמריקאים – או קרוב ל-35 מיליון מבוגרים – מחזיקים בדעות אנטישמיות כלפי יהודים לעומת 17% ב-2002. סקרים קודמים של הליגה נגד השמצה בעשור האחרון הצביעו על כך שהאנטישמיות נמצאת במגמת ירידה. בשנת 1998 ירד מספר האמריקאים עם עמדות אנטישמיות מובהקות ל-12% מ-20% ב-1992.
"מה שמטריד אותנו הוא שרבים מההישגים שראינו בבניית אמריקה סובלנית ומקבלת יותר לא הכו שורש כפי שקיווינו", אמר אברהם ה. פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה. "אף על פי שישנם גורמים משפיעים רבים, הממצאים מצביעים על כך שאמונות אנטישמיות מחזיקות מעמד בחלק ניכר מהאוכלוסייה, כמעט 35 מיליון איש".
בסקר של הליגה נגד השמצה שנערך בשנת 2005 נמצא כי 35% מההיספנים שאינם ילידי ארצות הברית ו-36% מהאפרו-אמריקאים הם בעלי אמונות אנטישמיות חזקות, פי ארבעה יותר מאשר הלבנים (9%).[14] היספנים שנולדו בארצות הברית סייעו לשפר את הנתונים האלו: שיעור האנטישמיות בקרב היספנים שלא נולדו בארצות הברית עומד של 35%, אך רק 19% בקרב מהנולדים בארצות הברית.[14]
ממצאי הסקר מגיעים בתקופה של פעילות אנטישמית מוגברת באמריקה. בדו"ח של הליגה נגד השמצה משנת 2004 פורסם כי תקריות אנטישמיות הגיעו לרמה הגבוהה ביותר מזה תשע שנים. בסך הכול דווחו בשנת 2004 על 1,821 תקריות אנטישמיות, גידול של 17% לעומת 1,557 מקרים שדווחו במהלך 2003.[15]
מחקר משנת 2009 תחת הכותרת "Modern Anti-Semitism and Anti-Israeli Attitudes" (בעברית: "אנטישמיות מודרנית וגישות אנטי-ישראליות"), שפורסם בכתב העת "Journal of Personality and Social Psychology", בחן את המודל התאורטי החדש של אנטישמיות בקרב אמריקאים באזור ניו יורק רבתי באמצעות שלושה ניסויים. המודל התאורטי של הצוות המחקרי הציע שחשיבות התמותה (להזכיר לאנשים שיום אחד ימותו) מגבירה את האנטישמיות, והאנטישמיות מתבטאת לעיתים קרובות כגישה אנטי ישראלית. הניסוי הראשון הראה שחשיבות התמותה הובילה לרמות גבוהות יותר של אנטישמיות ורמות נמוכות יותר של תמיכה בישראל. מתודולוגיית המחקר נועדה לעורר עמדות אנטישמיות שמסתירים אנשים מנומסים. הניסוי השני הראה שחשיבות התמותה גורמת לאנשים לתפוס את ישראל כחשובה מאוד, אך לא גרמה להם לתפוס כל מדינה אחרת בדרך זו. הניסוי השלישי הראה שחשיבות התמותה הובילה לרצון להעניש את ישראל על הפרות זכויות אדם, אך לא על רצון להעניש את רוסיה או את הודו על הפרות זהות של זכויות אדם. לדברי החוקרים, תוצאותיהם "מעידות על כך שיהודים מהווים איום תרבותי ייחודי לתפיסות העולם של אנשים רבים, שהאנטישמיות גורמת לעוינות לישראל, וכי העוינות לישראל עשויה להוביל להגברת האנטישמיות". יתר על כן, "הטוענים כי אין קשר בין אנטישמיות לבין עוינות כלפי ישראל שוגים".[16]
בסקר משנת 2011 של עמדות אמריקאים כלפי יהודים באמריקה שפורסם על ידי הליגה נגד השמצה נמצא כי המיתון הכלכלי העולמי הגביר כמה תפיסות אנטישמיות בקרב האמריקאים. מנהל הארגון הלאומי, אברהם פוקסמן, טען כי "עם כל הצעדים שעשינו בהפיכתנו לחברה סובלנית יותר, האמונות האנטישמיות ממשיכות להחזיק מעמד בקרב חלק קטן אך לא מהותי של הציבור האמריקאי". באופן ספציפי, הסקר מצא כי 19% מהאמריקנים ענו "כנראה נכון" לקביעה כי "ליהודים יש יותר מדי שליטה / השפעה על וול סטריט", שעה ש-15% הסכימו עם האמירה הקשורה לכך כי היהודים "מוכנים יותר להשתמש בשיטות מפוקפקות" בעסקים. עם זאת, הסקר בדרך כלל דיווח על עמדות חיוביות מצד רוב האמריקאים, רוב המרואיינים ביטאו רגשות פילוסמיים כאשר 64% הסכימו שיהודים תרמו רבות לתרבות החברתית בארצות הברית.[3]
ב-2007 דווח ב-ABC News כי בסקרים קודמים, שנערכו במשך מספר שנים, נמצא כי כ-6% מהאמריקאים דיווחו כי הם בעלי דעות קדומות נגד יהודים, לעומת 25% נגד אמריקאים ממוצא ערבי וכ-10% נגד אמריקאים ממוצא היספני או לטיני. הדיווח גם ציין כי 34% מהאמריקאים דיווח על "רגשות גזעניים כלשהם" באופן כללי כתיאור עצמי.[2]
תפיסות של קהילות שונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפרו-אמריקאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסקרים שנערכו על ידי הליגה נגד השמצה בשנים 2007, 2009 ו-2011 נמצא כי שיעור גבוה של אפרו-אמריקאים מחזיקים בדעות אנטישמיות. לדוגמה, על פי מחקר משנת 2009, כ-28% מהאפרו-אמריקאים שנסקרו הביעו דעות אנטישמיות, לעומת 8% בקרב הלבנים.
על פי סקרים קודמים של הליגה נגד השמצה, משנת 1964 ואילך, נשמרת המגמה שהאפרו-אמריקאים נוטים להחזיק באמונות אנטישמיות באופן מובהק יותר מלבנים בכל רמות ההשכלה. אף על פי כן, אחוז האוכלוסייה המחזיקה באמונות שליליות נגד יהודים פחת במידה ניכרת גם בקרב הקהילה השחורה בתקופה זו. בסקר משנת 1992 נמצא כי 37% מהאפרו-אמריקאים שנסקרו הציגו עמדות אנטישמיות.[1] בסקר שנערך בשנת 2011 נמצא כי 29% עשו זאת.[17]
נמצא כי הרקע האישי ממלא תפקיד עצום בקרב אלו בעלי דעות קדומות לבין אלו בעלי דעות סובלניות. בקרב אמריקאים שחורים ללא השכלה, 43% משתייכים לקבוצה האנטישמית ביותר (לעומת 18% בקרב כלל האוכלוסייה), לעומת 27% בלבד בקרב שחורים עם קצת השכלה אקדמית ורק 18% בקרב שחורים עם ארבע שנות לימוד (לעומת 5% בקרב אלו באוכלוסייה הכללית עם תואר אקדמי בן ארבע שנים). נתונים אלו ממחקר של הליגה נגד השמצה משנת 1998 מראים דפוס ברור.[1]
אף על פי שיעור ההשתתפות הגבוה של יהודים אמריקאים בתנועה לזכויות האזרח של שנות ה-50 וה-60, עלייתה של "תנועת הכוח השחור" ("Black Power") הובילה גם לעלייה ניכרת בכמות החיכוכים ביחסים שבין האפרו-אמריקאים לבין היהודים בארצות הברית.
בשנת 1967 פורסם מאמר במגזין הניו יורק טיימס שכותרתו "Negroes are Anti-Semitic Because They're Anti-White" (בתרגום חופשי: "כושים הם אנטישמיים כי הם אנטי-לבנים"), הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין ביקש להסביר את השכיחות הגבוהה של האנטישמיות השחורה.[18] אף על פי שסקר של הליגה נגד השמצה משנת 1998 מצא קשר חזק בין רמת השכלה לבין אנטישמיות בקרב אפרו-אמריקאים, אמריקאים שחורים בכל הרמות החינוכיות עדיין נמצאים בסיכון גבוה יותר מאשר אמריקאים לבנים לאמץ סטריאוטיפים אנטי-יהודיים, דבר שבא לידי ביטוי ברטוריקה של מנהיגים שחורים רבים בעלי השפעה, ובראשם לואיס פרחאן, מנהיג אומת האסלאם.
ישנה כת של נוצרים קיצוניים מקרב האפרו-אמריקאים המתכנה "העבריים השחורים", שדוגלת בעליונות שחורה ומחשיבה את "כל בני הגזע השחור" ל"צאצאי שבטי ישראל האמיתיים" הנוהגת להטיף לגזענות ולמעשי אלימות (כולל "שעבודם לעבדות אינסופית") כלפי כל מי שאינו שחור, ובעיקר מתמקדת ביהודים. חלק מחברי הכת אף ביצעו פיגועים כנגד מטרות יהודיות בארצות הברית, כגון: הירי בג'רזי סיטי ב-2019.
אומת האסלאם (ארגון אפרו-אמריקאי)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר ארגונים יהודיים, ארגונים נוצריים, ארגונים מוסלמים ואקדמאים רואים ב"אומת האסלאם", ארגון אפרו-אמריקאי אסלאמי, כתנועה אנטישמית. באופן ספציפי, הם טוענים שאומת האסלאם עוסקת בפרשנויות רוויזיוניסטיות ואנטישמיות של השואה ומעצימה את חלקם של היהודים בסחר העבדים האטלנטי.[19] הליגה נגד השמצה טוענת כי שר הבריאות של אומת האסלאם, עבד אל-מוחמד, האשים את הרופאים היהודים הדבקת אפרו-אמריקאים עם נגיף האיידס.[20]
בדצמבר 2012 הכניס מרכז שמעון ויזנטל את מנהיג אומת האסלאם לואיס פרחאן לרשימת עשרת האנטישמים הבולטים בעולם. הוא היה האמריקאי היחיד שנכנס לרשימה. הארגון ציטט את ההצהרות שהציג באוקטובר באותה שנה בטענה כי "היהודים שולטים בתקשורת" וכי "היהודים הם העם האלים ביותר".[21]
אומת האסלאם הכחישה שוב ושוב את ההאשמות באנטישמיות,[22] ומנהיגה לואיס פרחאן הצהיר כי "הליגה נגד השמצה ... משתמשת במונח 'אנטישמיות' כדי להדוף את כל הביקורת על הציונות והמדיניות הציונית של מדינת ישראל, כמו גם את כל הביקורת הלגיטימית על ההתנהגות השגויה של חלק מהעם היהודי כלפי האוכלוסייה הלא-יהודית של כדור הארץ".[23]
אמריקאים בולטים בעלי דעות אנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכומר הקתולי הרדיקלי ושדרן הרדיו המפורסם צ'ארלס קוגלין היה אמריקאי אנטישמי בולט.[8][24][25] הוא מילא תפקיד מרכזי בהשראת הקבוצה הידועה בשם Christian Front, ארגון שתואר על ידי PBS כ-"צבא מחתרתי שתקף יהודים ברחובות ניו יורק ובמקומות אחרים". האנטישמיות הנלהבת של קוגלין גרמה לו לעזוב את America First Committee, על אף שהיה שותף לדעת הארגון שעל ארצות הברית לא לקחת חלק במלחמת העולם השנייה.[25] על אף תהילתו הדמגוגית, שבין השאר שיבחה את שלטונו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית,[8] קאופלין הכחיש שהוא תומך באנטישמיות באומרו כי הוא רוצה שיהיו "יהודים טובים" יחד איתו.[24] הטפות השנאה של קוגלין זכו לגינויים חריפים בפרסומים שונים, כגון על ידי סוכנות הידיעות היהודית, וכן על ידי קתולים אמריקאים בולטים כגון פרנק ג'. הוגאן, נשיא לשכת עורכי הדין,[24] בתחילה, קוגלין היה דמות לא ידועה, אך עם הזמן הצליח לגבש קהל שבשיאו הגיע ל-40 מיליון איש, אולם כניסתה של ארצות הברית למלחמה נגד מדינות הציר והעלייה ברגשות אנטי-נאציים במדינה קטעו את הצלחתו.[8]
בשנות העשרים המוקדמות, הנרי פורד מימן עיתון שבועי שפרסם דעות אנטישמיות חריפות. עם זאת, חברת פורד מוטור הייתה בעלת מוניטין של אחת החברות הגדולות ביותר המעסיקות שחורים, ולא נאשמה באפליה נגד עובדים או ספקים יהודים. כמו כן, הוא העסיק נשים ואנשים עם מוגבלויות בתקופה בה היה זה נדיר.[26]
ב-1918 רכש עוזרו הקרוב ביותר של פורד ומזכירו הפרטי, ארנסט ג' ליבולד, עיתון שבועי בשם "The Dearborn Independent". העיתון יצא לאור במשך שמונה שנים, מ-1920 ועד 1927, עם ליבולד כעורך. כל זכייניות פורד נאלצו להפיץ את העיתון ללקוחותיהן.
בתקופה זו הופיע פורד בתור "דוברו המכובד של הימין הרדיקלי וקנאים דתיים בעלי דעות קדומות", עם קהל קוראים של כ-700 אלף איש.[27] הסרט התיעודי משנת 2010 "Jews and Baseball: An American Love Story" (שנכתב על ידי חתן פרס פוליצר איירה ברקוב) קובע כי פורד כתב ב-22 במאי 1920: "אם המעריצים רוצים לדעת את הבעיה עם בייסבול אמריקאי יש להם [תשובה] בשלוש מילים – יותר מדי יהודים".[28]
בגרמניה, מאמריו האנטישמיים של פורד מ-"The Dearborn Independent" פורסמו בארבעה כרכים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי", על ידי תיאודור פריץ, מוציא לאור ומייסד של מספר מפלגות אנטישמיות וחבר הרייכסטאג. במכתב שנכתב ב-1924, תיאר היינריך הימלר את פורד כ"לוחם בעל הערך הרב ביותר, החשוב ביותר והשנון ביותר שלנו".[29] פורד הוא האמריקאי היחיד שהוזכר בחיוב ב-"מיין קאמפף", אם כי הוא מוזכר רק פעמיים:[30] אדולף היטלר כתב: "רק אדם אחד גדול, פורד, על אף זעמם [של היהודים], עדיין שומר על עצמאות מלאה ... [מתוך] בעלי השליטה של היצרנים במדינה של מאה ועשרים מיליון [איש]". ב-1931, בריאיון לכתב חדשות של "Detroit News", אמר היטלר כי הוא רואה את פורד כ-"השראה" שלו, ומסביר את הסיבה לשמירת דיוקנו של פורד ליד שולחנו.[31] סטיבן ווטס כתב כי היטלר "העריץ" את פורד, והכריז כי "אעשה כמיטב יכולתי כדי ליישם את התאוריות שלו בגרמניה", ולעצב את הפולקסווגן, מכונית העם, על פי דגם T.[32] מקס וואלאס הצהיר כי "קיים תיעוד היסטורי על פיו ... אדולף היטלר היה אנטישמי נלהב עוד לפני שקרא את 'היהודי הבינלאומי' של פורד".[33] תחת פורד, העיתון הדפיס את הטקסט האנטישמי המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון".[34]
ב-1 בפברואר 1924 אירח פורד את קורט לודקה, נציגו היטלר, בביתו. את לודקה הכיר פורד באמצעות זיגפריד וגנר (בנו של המלחין ריכרד וגנר) ואשתו ויניפרד, גם הם תומכי נאצים ואנטישמים. לודקה ביקש מפורד תמיכה במאמץ הנאצי, אך ככל הנראה נענה בשלילה.[35]
בעוד שמאמריו של פורד הוקעו על ידי הליגה נגד השמצה, המאמרים גינו במפורש פוגרומים ואלימות נגד יהודים, אך האשימו את היהודים במעשי התגרות שהובילו לאלימות המונית.[36] אף אחד מהמאמרים לא נכתב על ידי פורד עצמו, אך הוא הותיר לצרף את שמו למאמרים ככותבם. על פי עדותו המשפטית הוא לא כתב כמעט כלום. חברים ועמיתים לעבודה אמרו שהם הזהירו את פורד על תוכני ה-"Independent" ושהוא כנראה לא קרא את הכתבות (הוא טען שהוא רק קרא את הכותרות).[37] בעדות בבית המשפט בתביעת דיבה (משפט בו נתבע על ידי אחד מנשואי מאמריו בעיתון) נטען כי פורד ידע על תוכני ה-"Independent" לפני פרסומם.[38]
תביעת דיבה הוגשה על ידי אהרון שפירו, עורך דין מסן פרנסיסקו, בתגובה להתבטאויות האנטישמיות שהובילו את פורד לסגירת ה-"Independent" בדצמבר 1927. בדיווחי חדשות באותו זמן צוטט פורד אומר שהוא מזועזע מהתוכן [האנטישמי] וטוען שלא היה מודע לטבעו. במהלך המשפט, העורך של פורד, ויליאם קמרון, העיד כי לפורד לא היה שום קשר למאמרי המערכת, אף על פי שהם פורסמו תחת שמו ככותבם. קמרון העיד במשפט הדיבה כי מעולם לא דן בתוכן הדפים או שלח אותם לפורד לאישורו.[39] העיתונאי-החוקר מקס וואלאס כתב כי אם הייתה כל מהימנות לטענה אבסורדית זו, הרי שהיא "התערערה עד מהרה כאשר ג'יימס מ. מילר, עובד לשעבר של "Dearborn Independent", העיד בשבועה כי פורד אמר לו שהוא מתכוון לחשוף את שפירו".[40]
מייקל בארקן (אנ') כתב:
המחשבה שקמרון היה ממשיך לפרסם חומר אנטישמי שכזה ללא הוראותיו המפורשות של פורד היא בלתי נתפסת בעיני מי שהכירו את שני הגברים. הגברת סטנלי רודימן, חברה קרובה של משפחת פורד, אמרה כי "אני לא חושבת שמר קמרון אי פעם כתב ופירסם משהו ללא אישורו של פורד".[41]
לדברי ספנסר בלייקסלי:
הליגה נגד השמצה גייסה יהודים ולא-יהודיים כדי להתנגד באופן פומבי למסריו של פורד. הם הקימו קואליציה של קבוצות יהודיות לאותה מטרה ועוררו התנגדות מתמדת בקרב אנשי העיתונות של דטרויט. לפני שעזב את נשיאותו בתחילת 1921, הצטרף וודרו וילסון לאמריקאים מובילים אחרים בהצהרות שהסתייגו מתעמולתם האנטישמית של פורד ושל אחרים. החרם על מוצרי פורד בידי יהודים ונוצרים ליברלים השפיע גם הוא, ופורד סגר את העיתון ב-1927, וחזר בו מעמדותיו במכתב פומבי ששלח אל נשיא הליגה נגד השמצה זיגמונד ליווינגסטון.[42]
וואלאס גילה גם שהתנצלותו של פורד הייתה, לפחות בחלקה, מונעת משיקולים עסקיים, שכן האנטישמיות שלו הניעה לקוחות פוטנציאליים שלא לרכוש רכבי פורד.[38] עד להתנצלות, מספר רב של סוחרי מכוניות, שנדרשו לוודא שקונים של רכבי פורד קיבלו את ה-"Independent", רכשו בעצמם עותקים של העיתון, אך זרקו אותם על מנת שלא להרתיע את הלקוחות.[38]
ההתנצלות של פורד ב-1927 התקבלה יפה. "ארבע-חמישיות מתוך מאות המכתבים שהופנו לפורד ביולי 1927 היו מיהודים, וכמעט ללא יוצא מן הכלל הם שיבחו את התעשיין".[43] בינואר 1937 הצהרה מטעם פורד שפורסמה ב-"Detroit Jewish Chronicle" הכחישה "כל קשר עם ההוצאה בגרמניה של הספר המכונה 'היהודי הבינלאומי'".[43]
על פי פול ופול (1978),[44] התנצלותו של פורד, שנכתבה על ידי אחרים, לא נחתמה על ידו, אלא חתימתו זויפה על ידי הארי ברט. פורד מעולם לא שינה את דעותיו האנטישמיות, וב-1940 אמר: "אני מקווה לשוב ולפרסם מחדש את 'היהודי הבינלאומי'".
ביולי 1938, לפני פרוץ המלחמה, העניק הקונסול הגרמני בקליבלנד לפורד, ביום הולדתו ה-75, את פרס הצלב הגדול של הנשר הגרמני, המדליה הגבוהה ביותר שגרמניה הנאצית יכולה להעניק לזר.[31] ג'יימס ד' מוני, סגן נשיא ג'נרל מוטורס, קיבל מדליה דומה.[31][45] פרס צלב הנשר הגרמני הוענק גם לעוזרו האישי של הנרי פורד, ארנסט ג'. ליבולד וגם לתומאס ווטסון, נשיא IBM, שסיפקה לנאצים את מנגנון המחשוב לניהול ההשמדה באושוויץ.
ב-7 בינואר 1942 כתב פורד מכתב אל מייסד והיו"ר הארצי של הליגה נגד השמצה זיגמונד ליווינגסטון. מטרת המכתב הייתה להבהיר כמה תפיסות מוטעות כלליות שהוא תמך בהן במישרין או בעקיפין, אשר "מקדמות את האנטגוניזם כלפי אחי היהודים". הוא סיכם את המכתב במילים: "תקוותי הכנה שעכשיו בארץ הזאת ובכל העולם, עם תום המלחמה, תיפסק כל שנאת היהודים והשנאה נגד כל קבוצות גזעיות או דתיות אחרות".[46]
הפצת הספר "היהודי הבינלאומי" הופסקה בשנת 1942 באמצעות פעולה משפטית של פורד, למרות סיבוכים מחוסר זכויות יוצרים.[43] הפצת הספר עדיין אסורה בגרמניה. קבוצות קיצוניות לעיתים קרובות ממחזרות את החומר; הוא עדיין מופיע באתרי אינטרנט אנטישמיים ונאו-נאצים.
במהלך מתן עדותו בנירנברג, באלדור פון שיראך, מנהיג הנוער ההיטלראי, אשר בתפקידו כמושל הצבאי של וינה גירש 65,000 יהודים למחנות השמדה בפולין, אמר:
הספר האנטישמי המשפיע ביותר עליי ועל חבריי היה ... ספרו של הנרי פורד, "היהודי הבינלאומי". קראתי אותו ונעשיתי אנטישמי. הספר השפיע רבות עליי ועל חבריי, משום שראינו בהנרי פורד את נציג ההצלחה וגם את נציג המדיניות החברתית המתקדמת.[47][48]
רוברט לייסי כתב בספרו "Ford: The Men and the Machines" כי שותף עסקי של פורד דיווח כי כאשר הוצגו לו קטעי חדשות של מחנות ריכוז נאציים, הוא התעמת עם הזוועות שלהם תרם שגרמו לו להתמוטט עם שבץ – האחרון והרציני ביותר שלו".[49] פורד סבל בעבר משבץ והדימום המוחי האחרון שחווה היה בשנת 1947 בגיל 83.[50]
בשנת 1923, בעת שכיהן כחבר במועצה המפקחת של אוניברסיטת הרווארד, קבע פרנקלין דלאנו רוזוולט מכסות על מנת להגביל את מספר הסטודנטים היהודים שהתקבלו ללימודים להרווארד.[51]
בשנת 1937 מינה רוזוולט את הוגו בלאק, סנאטור אמריקאי ולשעבר חבר בקו קלוקס קלאן, לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. זמן קצר לאחר מינויו, פרסם ריי ספיגל, עיתונאי של ה-"Pittsburgh Post-Gazette", שורה של מאמרים שחשפו את מעורבותו של בלאק בקלאן, ועל כך זכה בפרס פוליצר.[52] במסיבת עיתונאים שנערכה ב-14 בספטמבר 1937, נשאל רוזוולט אם ידע או לא על מעורבותו של בלאק עם הקו קלוקס קלן. הוא השיב בין השאר: "אני יודע רק את מה שקראתי בעיתונים ... כבוד השופט בלאק נמצא בחו"ל, עד שלא יחזור אין תגובה נוספת".[53] ב-21 בספטמבר 1937, רוזוולט נשאל שוב במסיבת עיתונאים אותה השאלה. שוב, רוזוולט הכחיש ששוחח על כך עם בלאק, וכאשר נשאל אם מחלקת המשפטים של ארצות הברית צריכה לחקור את מינויו של בלאק לבית המשפט העליון, אמר בין השאר: "לא, בוודאי לא ... החיים הפרטיים של אדם אמורים להיות חייו הפרטיים".[54]
ב-1939 סירב רוזוולט לאפשר למעלה מ-900 פליטים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית על סיפון הסנט לואיס להיכנס אל ארצות הברית. לאחר שסורבה להיכנס אל קובה, הסנט לואיס[55] עשתה דרכה אל עבר ארצות הברית עם 907 פליטים על הסיפון. קפטן גוסטב שרדר התקרב אל חופי פלורידה, מתוך תקווה שהוא יקבל אישור להיכנס לארצות הברית. למרות פנייה ישירה אל הבית הלבן, רוזוולט סירב לקבל את היהודים. קפטן שרדר שקל להשיט את הספינה לאורך החוף המזרחי על מנת לאפשר לפליטים להימלט, אך ספינות משמר החופים של ארצות הברית נשלחו אל עבר הספינה על מנת למנוע מהלך כזה. הספינה חזרה לאירופה ומספר פליטים הורשו בסופו של דבר להיכנס אל הממלכה המאוחדת.[56] היסטוריונים העריכו שכרבע מהפליטים על האונייה מתו במחנות ההשמדה הנאציים.[57]
ב-1943, אמר רוזוולט למנהיגי הצבא הצרפתי בועידת קזבלנקה כי "מספר היהודים בעלי מקצוע" המועסקים בצפון אפריקה המשוחררת "צריך להיות מוגבל בהחלט", שמא תיווצר הישנות של "התלונות המובנות שהגרמנים נשאו כלפי היהודים בגרמניה, כלומר, שבעוד שהם מייצגים חלק קטן מהאוכלוסייה, למעלה מחמישים אחוז מעורכי הדין, הרופאים, המורים בבית הספר, הפרופסורים במכללות וכו' בגרמניה, היו יהודים".[58][59]
לדברי הארווי קלמר, ששימש כעוזר בשגרירות ארצות הברית בלונדון, השגריר ג'וזף קנדי נהג להתייחס אל יהודים בכינויי גנאי (כגון kikes או sheenies). נטען כי קנדי אמר לקלמר ש"יהודים מסוימים הם בסדר, הארווי, אבל בתור גזע הם מסריחים. הם מקלקלים כל מה שהם נוגעים בו".[60] כאשר חזר קלמר ממסע לגרמניה ודיווח על שגרת ונדליזם ותקיפות אלימות כלפי היהודים על ידי הנאצים, הגיב קנדי: "ובכן, הם הביאו את זה על עצמם".[61]
ב-13 ביוני 1938 קנדי נפגש בלונדון עם הרברט פון דירקסן, שגריר גרמניה לממלכה המאוחדת, שעם שובו לברלין טען שקנדי אמר לו כי "לא העובדה שאנחנו רוצים להיפטר מהיהודים היא שמזיקה לנו כל כך, אלא ההמולה הקולנית המתלווה למטרה זו. [קנדי] עצמו הבין היטב את המדיניות שלנו כלפי היהודים".[62] דאגתו העיקרית של קנדי בנוגע לפעולות אלימות כנגד יהודי גרמניה, כגון ליל הבדולח, הייתה כי הם עוררו במערב יחסי ציבור שליליים למשטר הנאצי, חשש שהוא מסר במכתב לצ'ארלס לינדברג.[63]
קנדי היה מיודד עם ויסקונטה ננסי אסטור, וההתכתבויות בין השניים כוללות התבטאויות אנטישמיות רבות.[64] על פי אדוארד רנהאן:
בהיותם אנטי-קומוניסטים באותה מידה שהיו אנטישמיים, קנדי ואסטור ראו באדולף היטלר כפתרון מבורך לשתי "בעיות העולם" האלה (קביעה של ננסי) ... קנדי השיב כי הוא מצפה ש"התקשורת היהודית" בארצות הברית תהפוך לבעיה, וש"פרשנים יהודים בניו יורק ובלוס אנג'לס" כבר משמיעים קולות שהולכים "להצית את העולם".[65]
באוגוסט 1940 חשש קנדי כי במהלך תקופת כהונתו השלישית כנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט יגרר למלחמה. כפי שדיווח לאמר: "ג'ו האמין שרוזוולט, צ'רצ'יל, היהודים ובעלי בריתם יניעו את אמריקה להתקרב לארמגדון".[66] עם זאת, קנדי תמך בקדנציה השלישית של רוזוולט בתמורה להבטחתו של רוזוולט לתמוך בבנו, ג'וזף קנדי ג'וניור, בהתמודדותו על משרת מושל מסצ'וסטס בשנת 1942.[67] עם זאת, גם בחודשים הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה, קנדי המשיך להיות "זהיר יותר" מפני יהודים-אמריקאים בולטים, כמו השופט פליקס פרנקפורטר, מאשר מפני היטלר.[68]
קנדי אמר לעיתונאי ג'ו דינין:
נכון שיש לי דעה שלילית על כמה יהודים במשרות ציבוריות ובחיים פרטיים. אבל זה לא אומר שאני ... מאמין שהם צריכים להימחק מעל פני כדור הארץ ... היהודים שזוכים לאפליה מתקנת על רקע העובדה שגזעם נרדף לא עוזרים הרבה ... פרסומי התקפות בלתי-מוצדקות על יהודים יכולים לעזור לרפא את העוול, אבל המשך פרסום הבעיה רק משרתת את הנצחתה במוחו של הציבור הרחב.
גנרל צבא ארצות הברית ג'ורג' פטון ביטא בגסות ובבוטות, הן במכתבים לאשתו והן ביומניו האישיים, את דעותיו ורגשותיו האנטישמיים כלפי יהודים. אך מעבר לכך, מעשיו שיקפו את דעותיו אלו. אף על פי שפיקד על חיילים יהודים רבים, פטון סירב להציב קציני דת יהודיים במפקדתו. לאחר המלחמה, כמושל הצבאי של בוואריה, הוטל עליו לנהל את מחנות העקורים בדרום גרמניה, והוא שמר על ניצולי שואה תחת משמר צבאי. על אף שסבלו מתת תזונה, פטון סירב להעניק מנות מזון נוספות לניצולים היהודים, שמא יראו בו כמי שמעניק להם יחס מועדף על פני שבויי המלחמה הגרמניים.[69] כפי שציין ביומנו:
במכתב שנשלח לגנרל דווייט אייזנהאואר הדן בדו"ח שחיבר ארל ג' הריסון, דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה, שאותו שלח נשיא ארצות הברית הארי טרומן לגרמניה כדי לבדוק את מחנות העקורים, ציין הנשיא בזעם כי:
נראה שאנחנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, אלא שאנחנו לא משמידים אותם. הם נמצאים במחנות ריכוז במספרים גדולים, תחת המשמר הצבאי שלנו במקום כוחות האס אס. אין מנוס מלתהות האם העם הגרמני, הרואה זאת, אינו מניח שאנו ממשיכים את המדיניות הנאצית או לכל הפחות סולחים לה.[69]
ב-15 בספטמבר 1945, פטון כתב ביומנו את הדברים הבאים:
פטון המשיך וקבע כי ליהודים לא היו "שום יחסים אנושיים" וחיו בזוהמה כמו "ארבה". הוא כתב כי:
אני יודע שהביטוי 'שבטי ישראל האבודים' חל על השבטים שנעלמו – לא על שבט יהודה שבני הזונות הנוכחיים הם צאצאים שלו. עם זאת, לדעתי האישית גם זה שבט אבוד – אבוד מכל הגינות.
ב-17 בספטמבר 1945, כותב פאטון ביומנו על הגנרל אייזנהאואר, שערך בסיור בבית כנסת מאולתר שהוקם על ידי ניצולי שואה לקראת יום הכיפורים:
זה היה החג של יום הכיפורים, אז הם נאספו כולם בבניין עץ גדול, שהם כינו בית כנסת. הגנרל אייזנהאואר היה חייב לדבר אליהם. נכנסנו לבית הכנסת, שהיה עמוס בחבורה האנושית המסריחה ביותר שראיתי מעודי. כשעמדנו בערך באמצע הדרך, הרב הראשי, שהיה לבוש כובע פרווה דומה לזה של הנרי השמיני מאנגליה, ובגלימה כבדה ומלוכלכת מאוד, ירד ופגש את הגנרל ... הריח היה כל כך נורא שכמעט התעלפתי ולמעשה כשלוש שעות מאוחר יותר איבדתי את ארוחת הצהריים שלי כתוצאה מהזיכרון ... כמובן, ראיתי אותם מאז ההתחלה והתפלאתי כיצד יצורים כביכול שנבראו בצלם אלוהים יכולים להיראות כפי שהם נראים או להתנהג כפי שהם מתנהגים.
פטון לא רק הפגין זלזול ושנאה כלפי ניצולי השואה היהודים, אלא אף הביע הערצה לשבויי המלחמה הנאציים שתחת אחריותו, ומתח ביקורת על תהליך הדה-נאציפיקציה ועל הרחקת חברי המפלגה הנאצית לשעבר מעמדות כוחו פוליטיות, מינהליות ושלטוניות בגרמניה. ב-1945 הוא אמר לכתבים כי הוא אינו רואה את הצורך בדה-נאציפיקציה, והשווה את המחלוקת עם הנאציזם למאבק שבין הדמוקרטים לרפובליקנים.[70] הצהרותיו של פטון בפני העיתונאים, בהן פקפק במדיניות, הובילו לכך שאייזנהאואר הדיח אותו מתפקידו כמושל הצבאי של בוואריה.
האנטישמיות של נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון תועדה רבות; החוקר דייוויד גרינברג הגדיר את המוניטין ההיסטורי של ניקסון כ-"אנטישמי מתועב ונקמני".[7] ניקסון האמין כי רוב היהודים הם "חסרי ביטחון" וכי "זו הסיבה שהם צריכים להוכיח דברים".[71] בנוסף, הוא הביע פרנויה כי יהודים בלשכת הסטטיסטיקה של מחלקת העבודה של ארצות הברית תמרנו את הנתונים הכלכליים נגדו, והוא הורה בסודיות על מספר מרבי של יהודים הרשאים להיות מועסקים בתוך הסוכנות.[7] ניקסון טען בשלב מסוים שהיהודים עומדים מאחורי התפשטות השימוש בקנאביס באמריקה, ואמר: "... כל אחד מהממזרים הפועלים למען לגליזציה של מריחואנה הוא יהודי, מה לעזאזל לא בסדר עם היהודים ..."[72]
אף על פי שלרוב שמר בפרטיות על דעותיו, השמועות על דעותיו של ניקסון פגעו בו במידת מה פוליטית, וגם הכעיסו בכירים בממשל כמו ארתור ברנס, יו"ר הפדרל ריזרב, שמצא את דבריו של ניקסון מקוממים.[7] ניקסון אמר ליועצו צ'ארלס קולסון כי ליהודים "אישיות מאוד תוקפנית, שוחקת ומגעילה". הוא גם אמר שיהודים נוטים פחות לשרת בצבא, ונוטים יותר לערוק, באומרו: "לא שמתי לב לשמות רבים של יהודים ברשימת החוזרים מווייטנאם, אני לא יודע איך לעזאזל הם משתמטים". ניקסון גם אמר: "אם מסתכלים על המשלחת הקנדית-שוודית, חלק לא פרופורציונלי בהם הם יהודים, העריקים".[71] הוא ועוזריו עשו לכאורה הבחנה בין יהודים ישראלים, שאותם ניקסון לפחות העריץ, לעומת יהודי אמריקה.[71] עם זאת, ניקסון השתמש במעשים של יהודים בודדים עליהם שמע על מנת לחזק את אמונתו כי כל היהודים ראויים לבוז ולשנאה שלו.[7]
כאשר נחשפה פרשת ווטרגייט, היו שטענו כי בילי גרהאם היה שותף לדעות האנטישמיות הרבות של הנשיא ריצ'רד ניקסון, אך הוא הכחיש טענות אלו והדגיש את מאמציו לבנות גשרים עם הקהילה היהודית. ב-2002, המחלוקת התחדשה מחדש לאחר חשיפתן של קלטות מסווגות המאשרות את דבריו של גרהאם לניקסון כשלושה עשורים קודם לכן.[73] בקלטות, נשמע גרהאם מסכים ניקסון שהיהודים שולטים בתקשורת האמריקאית, באומרו כי "חייבים לשבור את האחיזה הזו, אחרת המדינה תרד לטמיון", במהלך שיחה עם ניקסון בשנת 1972. גראהם הוסיף שאם ניקסון ייבחר מחדש – הם עשויים להיות מסוגלים לעשות משהו בקשר לזה. בשיחה, אמר ניקסון שגרהאם הוא ידיד של היהודים. גרהאם הגיב: "אבל הם לא יודעים מה אני באמת חושב על מה שהם עושים למדינה הזאת".[74]
כאשר הקלטות התפרסמו, גראהם התנצל[75][76] ואמר: "אף על פי שאין לי זיכרון מהאירוע, אני מצטער על הדברים שאמרתי כנראה בשיחה בחדר הסגלגל עם הנשיא ניקסון ... לפני כ-30 שנה ... הם אינם משקפים את דעותי, ואני מתנצל בכנות על כל פגיעה שנגרמה מהדברים".[77] על פי המגזין ניוזוויק, "הזעזוע מהחשיפה [של תוכן הקלטות] הועצם בשל תמיכתו הממושכת של גרהם בישראל וסירובו להצטרף לקריאות להמרת יהודים".[76]
בשנת 2009 קלטות נוספות של ניקסון נחשפו, שבהן הוא נשמע בשנת 1973 משוחח עם גראהם אודות טיסה 114 של ליביאן איירליינס שהופלה על ידי חיל האוויר הישראלי, וביקורה המתוכנן של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לארצות הברית. בשיחה, גראהם מתייחס אל היהודים כאל "בית הכנסת של השטן" והוא אומר לניקסון: "הם אלה שמוציאים את הספרות הפורנוגרפית, הם אלה שמוציאים את הסרטים הגסים האלה".[78] דוברו של גראהם אמר כי גראהם מעולם לא היה אנטישמי וכי ההשוואה שערך (לפי ההקשר של הציטוט מתוך חזון יוחנן)[79] הופנתה אך ורק כלפי אלה הטוענים שהם יהודים, אך אינם מחזיקים בערכים יהודיים מסורתיים.[80]
הכחשת השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכחשת השואה
אוסטין אפ, מרצה לספרות אנגלית מימי הביניים באוניברסיטת לה-סאל שבפילדלפיה, נחשב למכחיש השואה האמריקאי המשמעותי הראשון.[81] אפ כתב בהרחבה בעיתונים ובכתבי עת, ופרסם מספר ספרים המפרטים את ההגנה על גרמניה הנאצית והכחשת השואה. עבודתו של אפ שימשה השראה למכון לסקירה היסטורית, שהוקם בקליפורניה שנת 1978, שתפקידו היחיד הוא הכחשת השואה.[82]
אחת הצורות המודרניות של האנטישמיות היא הכחשת השואה על ידי היסטוריונים רוויזיוניסטים ונאו-נאצים.[83]
סקר שנערך ב-1994 על ידי הוועד היהודי-האמריקאי מצא כי הכחשת השואה היא עמדת שוליים זעירה בקרב החברה האמריקאית, כאשר 91% מהנשאלים הסכימו שהשואה התרחשה ורק אחוז אחד טען כי ייתכן והשואה מעולם לא התרחשה.[84]
ארגונים אנטישמיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארצות הברית יש מספר ארגונים אנטישמיים, חלקם אלימים, המדגישים את העליונות הלבנה. ארגונים אלו כוללים, בין השאר, את הכנסיות של הזהות הנוצרית, את ההתנגדות הארית לבנה, את הקו קלוקס קלאן ואת המפלגה הנאצית האמריקנית. מספר כנסיות פונדמנטליסטיות נוצריות, כגון הכנסייה הבפטיסטית וסטבורו, מטיפות גם הן למסרים אנטישמיים. הארגונים הנאו-נאצים הגדולים הם המפלגה הנאצית הלאומית והתנועה הלאומית הסוציאליסטית. רבים מחברי הקבוצות האנטישמיות הללו מגלחים את ראשיהם ומקעקעים על גופם סמלים נאציים כגון צלבי קרס, סמל האס אס, כתובת הייל היטלר ועוד. ארגונים אנטישמיים צועדים ומטיפים למסרים אנטישמיים ברחבי אמריקה.[85]
בסקר משנת 1998 של הליגה נגד השמצה נמצא קשר בין אנטישמיות לבין אהדה לקבוצות הימין האנטי-ממשלתיות. אף על פי שהאנטישמיות ירדה במהלך 35 השנים האחרונות, הפעילות של כמה קבוצות אנטישמיות גברה, אולי כתוצאה מהגדלת השוליים של השקפות אנטישמיות. בין השנים 1974 ל-1979, החברות בקו-קלוקס-קלן עלתה משפל היסטורי היסטורי של 1,500 איש עד ל-11,500 איש, ובמהלך שנות השמונים התאחדו פלגי קלן שונים עם קבוצות נאו-נאציות מפורשות יותר כמו האומות האריות.
הקמתו בשנת 1978 של המכון לסקירה היסטורית בקליפורניה סייעה לפופולריזציה של התפיסה האנטישמית שהשואה לא אירעה. באמצע שנות השמונים דנו קבוצות כמו "Posse Comitatus" ברטוריקה אנטישמית. בין 1986 ל-1991 גדל מספרם של גלוחי ראש נאו-נאצים פי עשרה, והגיע ל-3,500 איש ביותר מ-35 ערים שונות ברחבי ארצות הברית. באמצע שנות ה-90 הוקמו "מיליציות" אזרחיות פרה-מיליטריות, שרבים מחבריהם הואשמו בהפצת תאוריות קונספירציה אנטישמיות והטיפה לקנאות דתית.
אנטישמיות באמנות בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנטישמיות במוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להקת הרוק הפלסטינית "אל-סאקרה" ביצעה שירים אנטישמיים[86] במהלך סיבוב הופעות מחוף לחוף בארצות הברית.[87]
אנטישמיות בשירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2017 יצא לאור שיר שתואר "אנטישמי", ששמו "It Is Our (Frightful) Duty To Study The Talmud" (בתרגום לעברית: "זו החובה (המבהילה) שלנו ללמוד את התלמוד". השיר ממליץ לקוראים להתחיל עם יוטיוב על מנת ללמוד על הרעות של התלמוד.[88][89] בשיר נכתבו, בין השאר, השורות הבאות: "האם גויים (אנחנו) נועדו להיות עבדים של יהודים?" ; "האם ילדות בנות שלוש (ויום) מתאימות לנישואין ולמשגל?" ; "האם ילדים צעירים הם מטרה לגיטימית לאונס?"[90]
האנטישמיות החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האנטישמיות החדשה
בשנים האחרונות, מספר גורמים, המגיעים בו-זמנית מהשמאל הרדיקלי, מהימין הרדיקלי ומהאסלאם הרדיקלי, מקדמים את הרעיון של "האנטישמיות החדשה". גורמים אלו נוטים להתמקד בהתנגדות להקמתה של מולדת ליהודים במדינת ישראל, ועושים שימוש בטיעונים אנטי-ציוניים על מנת לתקוף יהודים בצורה רחבה יותר. הביקורת שלהם על ישראל ועל הציונות היא לעיתים קרובות בלתי-מידתית ומיוחדת במינה, ויש המייחסים זאת לאנטישמיות.
בהקשר של המלחמה העולמית בטרור נשמעו הצהרות, בין השאר מצד הדמוקרט פריץ הולינגס ומצד הרפובליקני פאט ביוקנן, המרמזות על כך שממשל ג'ורג' בוש יצא למלחמה כדי לזכות באהדת תומכי ישראל. במהלך 2004, כמה אנשי ציבור בולטים האשימו את החברים היהודים בממשל בוש בהטעיית אמריקה על מנת שזו תצא למלחמה נגד סדאם חוסיין – מהלך אשר יסייע לישראל. הולינגס טען כי הפעולה האמריקאית נגד סדאם נעשתה 'כדי להבטיח את ביטחון ישראל'. בתוכנית אירוח בטלוויזיה, ביוקנן אמר כי "קנוניה" הצליחה "לגרור את ארצנו לסדרה של מלחמות המנוגדות לאינטרסנטים של ארצות הברית".[91] הולנגס כתב מאמר מערכת ב-6 במאי 2004, שהתפרסם בעיתון "The Post and Courier" בצ'ארלסטון, בו טען כי בוש פלש לעיראק משום ש"הפצת הדמוקרטיה במזרח התיכון כדי להבטיח את ביטחון ישראל תמשוך קולות יהודים מהדמוקרטים".
מבקרים של מדינת ישראל, כמו נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין, מטילים ספק בהיקף הנרחב של האנטישמיות החדשה בארצות הברית. חומסקי כתב בעבודתו "Necessary Illusions" (בעברית: "אשליות הכרחיות") כי הליגה נגד השמצה מציגה כל ביקורת על המדיניות הפרו-ישראלית כאנטישמית.[92] פינקלשטיין הצהיר כי "אנטישמיות חדשה" היא מושג מגוחך שמציעה הליגה נגד השמצה למאבק במבקרי המדיניות הישראלית.[93]
אנטישמיות בקמפוסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אינטלקטואלים יהודים רבים שנמלטו מגרמניה הנאצית בשנות השלושים, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, הגיעו לארצות הברית. שם הם קיוו להמשיך את הקריירה האקדמית שלהם, אך בהיותם קומץ זעום, הם התקשו להתקבל אל המוסדות היוקרתיים של אמריקה במהלך תקופת השפל הגדול (שלוותה בזרם של אנטישמיות משלה), ובמקום זאת הם מצאו עבודה במכללות ובאוניברסיטאות המיועדות לסטודנטים אפרו-אמריקאים או במדינות הדרום.[94][95]
ב-3 באפריל 2006 פרסמה הוועדה לזכויות האזרח של ארצות הברית את ממצאיה על פיהם תקריות אנטישמיות הן "בעיה חמורה" בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. הוועדה המליצה כי המשרד לזכויות האזרח במחלקת החינוך של ארצות הברית יגן על סטודנטים מפני אנטישמיות באמצעות אכיפה נמרצת של סעיף 6 לחוק זכויות האזרח משנת 1964 והמליצה גם שהקונגרס יבהיר כי סעיף 6 חל על אפליה נגד סטודנטים יהודים.[96]
בפברואר 2015, מרכז לואיס ד. ברנדייס לזכויות האדם ומכללת טריניטי[97] הציגו תוצאות סקר ארצי של סטודנטים יהודים אמריקאים. שיעור המשיבים על הסקר עמד על 10%–12% ולא נטען שהוא מהווה מדגם מייצג. מהדו"ח עולה כי 54% מתוך 1,157 הסטודנטים היהודים ב-55 סטודנטים ברחבי הארץ, שהשתתפו בסקר המקוון, דיווחו על חוויות של אנטישמיות בקמפוסים שלהם במהלך סמסטר האביב של השנה האקדמית האחרונה.
סקר לאומי של תלמידי המכללות היהודים באמריקה סיפק תמונה של סוגי האנטישמיות, ההקשר והמיקום שבהם חוו מדגם לאומי גדול של סטודנטים יהודים באוניברסיטאות ובקולג'ים במשך ארבע שנים.[98] בתוך כך, התמקדו הממצאים המפתיעים יותר בדו"ח, בדומה לעובדה ששיעורי האנטישמיות הגבוהים דווחו גם במוסדות ללא קשר למיקום או לסוג המוסד, שהנתונים מהסקר מצביעים על כך שאפליה מתרחשת ברמה נמוכה, בפעילויות בין-אישיות יומיומיות, וסטודנטים יהודיים מרגישים שאפילו הממשל מתעלם במידה רבה מהדיווחים על אנטישמיות.[99] עם זאת, לא כל התגובות לסקר היו חיוביות; למשל, ה"הפורוורד" טען כי המחקר תיעד רק תמונת מצב בזמן ולא מגמה, שאין לו מדגם מייצג של סטודנטים יהודים וכי הוא פגום משום שהוא מאפשר לסטודנטים להגדיר בעצמם אנטישמיות (ובכך משאיר את המונח פתוח לפרשנות רחבה מדי).[100]
פשעי שנאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירועי ונדליזם על רקע אנטישמי על פי מיקום
הליגה נגד השמצה פרסמה באפריל 2014 סקירה של אירועים אנטישמיים שהתרחשו במהלך השנה הקודמת, כאשר הממצאים מצביעים על ירידה של 19% ב-2013 כחלק ממגמה של ירידה במספר האירועים הנמשכת מזה כעשור. 751 מקרים דווחו ברחבי ארצות הברית, הכוללים 31 תקיפות פיזיות, 315 תקריות של ונדליזם ו-405 מקרים של הטרדה.[101]
באפריל 2015 פרסמה הליגה נגד השמצה סקירה של אירועים אנטישמיים ב-2014. לפי הדיווחים, 912 מקרים כאלה התרחשו ברחבי ארצות הברית במהלך שנת 2014. זה מהווה גידול של 21% לעומת השנה הקודמת. 513 תקריות סווגו כ-"התעללויות, איומים ותקריות". 35% ממקרי הוונדליזם התרחשו בשטחים ציבוריים. מניתוח הממצאים עולה כי במהלך מבצע צוק איתן חלה עלייה משמעותית במספר האירועים האנטישמיים בהשוואה לשאר השנה. כרגיל, המספר הגבוה ביותר של תקריות אנטישמיות נמצא במדינות שבהן קיימת אוכלוסייה יהודית גדולה: 231 תקריות בניו יורק, 184 תקריות בקליפורניה, 107 תקריות בניו ג'רזי, 70 תקריות בפלורידה. בכל המדינות הללו נספרו בשנת 2014 יותר אירועים אנטישמיים מאשר בשנה הקודמת.[102]
לשכת החקירות הפדרלית (ה-FBI) עורך דו"ח פשיעה, שנועד לאסוף ולהעריך נתונים סטטיסטיים על עבירות שבוצעו בארצות הברית. בשנת 2014 נרשמו 1,140 קורבנות של פשעי שנאה אנטי-דתיים, מתוכם 56.8% אנטי-יהודיים. 15,494 רשויות אכיפת החוק תרמו לדו"ח.[103][104]
ביום שבת, 27 באוקטובר 2018, יורה אמריקאי נאו-נאצי אנטישמי רצח 11 יהודים בבית כנסת "קהילת עץ חיים – אור לשמחה" בפיטסבורג, פנסילבניה. אירוע זה הוא המעשה האנטישמי הקטלני ביותר בהיסטוריה האמריקנית.[105] פשעי שנאה אנטישמיים בניו יורק עלו בצורה חדה בשנת 2018.[106]
משטרת העיר ניו יורק דיווחה על עלייה של 75% בגרפיטי של צלבי קרס בין השנים 2016 ל-2018, עם עלייה מובחנת לאחר הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. מתוך 189 פשעי שנאה בניו יורק בשנת 2018, 150 כללו הצגה של צלבי קרס.[107] ב-1 בפברואר 2019 נמצאה כתובת "fucking Jews" (בעברית: "יהודים מזדיינים") על קיר בית כנסת בלוס אנג'לס.[108]
ביום שבת, 27 באפריל 2019, התבצע אירוע ירי בבית כנסת של חב"ד בעיירה פאוויי באזור סן דייגו. כתוצאה מכך נהרגה אישה ושלושה נוספים נפצעו. היורה היה אמריקאי אנטישמי בן 19 בשם ג'ון ארנסט.[109]
כשבוע לאחר פיגוע הירי בג'רזי סיטי, נעצרה ברכבת התחתית של ניו יורק מוסלמית ממוצא אפרו-אמריקאי שתקפה בגידופים ובאלימות פיזית חסיד חב"ד וסטודנטית ישראלית שנסעו ברכבת, והביעה תמיכה בעת התקיפות שלה ולאחריהן בפיגוע הירי בג'רזי סיטי "בשם האסלאם" ובעמדות של כת "העבריים השחורים".[110]
בפברואר 2022, נמנו כבר 22 מעשי שנאה נגד יהודים. בין היתר רוססו כתובות נאצה אנטישמיות בחזית מסעדה ישראלית "מרים", שנפתחה בשכונת אפר ווסט סייד במנהטן, ניו-יורק, כשבמקביל רוססו גם מספר כלי רכב ליד בית הכנסת "פארק איסט" בניו-יורק. פוליטיקאים ודיפלומטים גינו את המעשים והגיעו למסעדה להזדהות.[111]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לאומנות לבנה#לאומנות לבנה בארצות הברית
- נאו-נאציזם
- הימין האלטרנטיבי (אלט-רייט)
- קו קלוקס קלאן (KKK)
- אנטישמיות מודרנית
- אומת האסלאם – ארגון אפרו-אמריקאי
- העבריים השחורים (בארצות הברית)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Buckley, William F. In Search of Anti-Semitism, New York: Continuum, 1992
- Carr, Steven Alan. Hollywood and anti-Semitism: A cultural history up to World War II, Cambridge University Press 2001
- Dershowitz, Alan M. Chutzpah 1st ed., Boston: Little, Brown, c1991
- Dinnerstein, Leonard. Antisemitism in America, New York: Oxford University Press, 1994
- Dinnerstein, Leonard Uneasy at Home: Antisemitism and the American Jewish Experience, New York: Columbia University Press, 1987.
- Dolan, Edward F. Anti-Semitism, New York: F. Watts, 1985.
- Extremism on the Right: A Handbook New revised edition, New York: Anti Defamation League of B'nai B'rith, 1988.
- Flynn, Kevin J. and Gary Gerhardt The Silent Brotherhood: Inside America's Racist Underground, New York: Free Press; London: Collier Macmillan, c1989
- Ginsberg, Benjamin The Fatal Embrace: Jews and the State, Chicago: University of Chicago Press, c1993
- Hate Groups in America: a Record of Bigotry and Violence, New rev. ed. New York: Anti-Defamation League of B'nai B'rith, c1988
- Hirsch, Herbert and Jack D. Spiro, eds. Persistent Prejudice: Perspectives on Anti-Semitism, Fairfax, Va.: George Mason University Press; Lanham, MD: Distributed by arrangement with University Pub. Associates, c1988
- Jaher, Frederic Cople A Scapegoat in the Wilderness: The Origins and Rise of Anti-Semitism in America, Cambridge: Harvard University Press, 1994
- Lang, Susan S. Extremist Groups in America, New York: F. Watts, 1990
- Lee, Albert Henry Ford and the Jews, New York: Stein and Day, 1980
- Lipstadt, Deborah E. Denying the Holocaust: The Growing Assault on Truth and Memory, New York: Free Press; Toronto: Maxwell Macmillan Canada; New York: Maxwell Macmillan International, 1993
- Rausch, David A. Fundamentalist-evangelicals and Anti-semitism, 1st ed. Philadelphia: Trinity Press International, 1993
- Ridgeway, James Blood in the Face: The Ku Klux Klan, Aryan Nations, Nazi Skinheads and the Rise of a New White Culture, New York: Thunder's Mouth Press, 1990
- Roth, Philip The Plot Against America, Boston, MA: Houghton Mifflin, 2004
- Tobin, Gary A. and Sharon L. Sassler Jewish Perceptions of Antisemitism, New York: Plenum Press, c1988
- Volkman, Ernest A Legacy of Hate: Anti-Semitism in America, New York: F. Watts, 1982
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- State of the Nation: Anti-Semitism and the economic crisis by Neil Malhotra and Yotam Margalit, באתר Boston Review
- אמיר בוגן, ניו-יורק, "חששתי שבני יענוד מגן דוד": המסע של כתבת ה-CNN בעקבות האנטישמיות בארה"ב, באתר ynet, 29 באוגוסט 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 "Anti-Semitism and Prejudice in America: Highlights from an ADL Survey - November 1998". Anti-Defamation League. נבדק ב-31 בינואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Aquí Se Habla Español – and Two-Thirds Don't Mind" (PDF). ABC News. 8 אוק' 2007. נבדק ב-20 דצמ' 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "ADL poll: Anti-Semitic attitudes on rise in USA". The Jerusalem Post. 3 בנובמבר 2011. נבדק ב-20 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Astor, Maggie (2018-04-12). "Holocaust Is Fading From Memory, Survey Finds". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2018-04-17.
- ^ Krefetz, 1985
- ^ Goldberg, Michelle. Kingdom Coming: The Rise of Christian Nationalism. New York: W.W. Norton & Company, 2006. pp. 186-187.
- ^ 1 2 3 4 5 Greenberg, David (12 במרץ 2002). "Nixon and the Jews. Again". Slate. נבדק ב-29 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Harris, Paul (2 בפברואר 2011). "Glenn Beck and the echoes of Charles Coughlin". The Guardian. נבדק ב-31 בינואר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Encyclopedia of Women and Religion in North America. Indiana University Press. 2006. p. 589.
- ^ Marger, Martin N. (2008). Race and Ethnic Relations: American and Global Perspectives. Cengage Learning. p. 3234.
It is the connection of Jews with money, however, that appears to be the sine qua non of anti-Semitism.
- ^ Schneider, David J. (2004). The psychology of stereotyping. Guilford Press. p. 461.
- ^ See Merton P. Strommen et al., A Study of Generations (Minneapolis: Augsburg Publishing, 1972), p. 206. P. 208 also states "The clergy [ALC, LCA, or LCMS] are less likely to indicate anti-Semitic or racially prejudiced attitudes [compared to the laity]."
- ^ 1 2 3 "The Resuscitation of Anti-Semitism: An American Perspective - An Interview with Abraham Foxman". Jerusalem Center for Public Affairs. נבדק ב-24 באוקטובר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "ADL Survey: Antisemitism In America Remains Constant; 14 Percent Of Americans Hold 'Strong' Antisemitic Beliefs".
- ^ "ADL Audit: Antisemitic Incidents At Highest Level in Nine Years".
- ^ Modern Anti-Semitism and Anti-Israeli Attitudes, Florette Cohen, Department of Psychology, The College of Staten Island, City University New York; Lee Jussim, Department of Psychology, Rutgers University, New Brunswick; Kent D. Harber, Department of Psychology, Rutgers University, Newark; Gautam Bhasin, Department of Counseling, Columbia Teacher's College, Journal of Personality and Social Psychology, 2009, Vol. 97, No. 2, 290–306 psycnet.apa.org
- ^ "ADL 2011 Antisemitism Presentation" (PDF). Anti-Defamation League. נבדק ב-31 בינואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "To what degree does Anti-Semitism among African Americans simply reflect Anti-White sentiment?". אורכב מ-המקור ב-2007-10-20.
- ^ "H-Antisemitism - H-Net".
- ^ Nation of Islam (אורכב 26.04.2006 בארכיון Wayback Machine)
- ^ "Wiesenthal ranks top 10 anti-Semites, Israel-haters".
- ^ Farrakhan and the Jewish Rift; A Historic Reference (אורכב 22.08.2007 בארכיון Wayback Machine)
- ^ The Final Call, February 16, 1994
- ^ 1 2 3 "Noted Catholic, on Coughlin Network, Warns Against Bigotry Preachers As Priest Widens Attack". Jewish Telegraphic Agency. 12 בדצמבר 1938. נבדק ב-31 בינואר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "The Perilous Fight. Anti-Semitism - PBS".
- ^ Howard P. Segal (2008). Recasting the Machine Age: Henry Ford's Village Industries. p. 46.
- ^ Glock, Charles Y. and Quinley, Harold E. (1983). Anti-Semitism in America. Transaction Publishers. ISBN 0-87855-940-X, p. 168.
- ^ Zeitlin, Alan (15 בנובמבר 2010). "Jews and Baseball Is a Film You Should Catch". The New York Blueprint. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2010. נבדק ב-6 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Allen, Michael Thad (2002). The Business of Genocide: The SS, Slave Labor, and the Concentration Camps. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press. pp. 14, 290. ISBN 0-8078-2677-4. See also, Pfal-Traughber, Armin (1993). Der antisemitisch-antifreimaurerische Verschwörungsmythos in der Weimarer Republik und im NS-Staat. Vienna: Braumüller. p. 39.. See also: Eliten-Antisemitismus in Nazi-Kontinuität. In: Graswurzelrevolution. December 2003. Pfal-Traughber and Allen both cite Ackermann. Heinrich Himmler als Ideologe. p. 37.
- ^ Adolf Hitler (20 בספטמבר 2018). "Mein Kampf". Reynal And Hitchcock – via Internet Archive.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "Ford and GM Scrutinized for Alleged Nazi Collaboration". Washington Post. 30 בנובמבר 1998. pp. A01. נבדק ב-5 במרץ 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Watts, p. xi.
- ^ Wallace, Max. The American Axis: Henry Ford, Charles Lindberg and the Rise of the Third Reich, St. Martin's Griffin, New York, p. 52
- ^ Rudin, A. James (10 באוקטובר 2014). "The dark legacy of Henry Ford's anti-Semitism". The Washington Post. נבדק ב-14 בינואר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Max Wallace. The American Axis: Henry Ford, Charles Lindbergh, and the Rise of the Third Reich, (Macmillan, 2004), pp. 50–54, ISBN 0-312-33531-8. Years later, in 1977, Winifred claimed that Ford had told her that he had helped finance Hitler. This anecdote is the suggestion that Ford made a contribution. The company has always denied that any contribution was made, and no documentary evidence has ever been found. Ibid p. 54. See also Neil Baldwin, Henry Ford and the Jews: The Mass Production of Hate (Public Affairs, 2002), pp. 185–89, ISBN 1-58648-163-0.
- ^ Ford, Henry (2003). The International Jew: The World's Foremost Problem. Kessinger Publishing. ISBN 0-7661-7829-3, p. 61.
- ^ Watts pp. x, 376–387; Lewis (1976) pp. 135–59.
- ^ 1 2 3 Wallace, Max. (2003). The American axis: Henry Ford, Charles Lindbergh, and the rise of the Third Reich. New York: St. Martin's Press.
- ^ Lewis, (1976) pp. 140–56; Baldwin pp. 220–21.
- ^ Wallace, Max. (2003). The American Axis: Ford, Lindbergh, and the Rise of the Third Reich. New York: St. Martin's Press. p. 30.
- ^ Barkun, Michael (1996). Religion and the Racist Right: The Origins of the Christian Identity Movement. UNC Press. ISBN 0-8078-4638-4, p. 35.
- ^ Blakeslee, Spencer (2000). The Death of American Antisemitism. Praeger/Greenwood. ISBN 0-275-96508-2, p. 83.
- ^ 1 2 3 Lewis, David I. (1976). The Public Image of Henry Ford: An American Folk Hero and His Company. Wayne State University Press. ISBN 0-8143-1553-4., pp. 146–154.
- ^ Pool & Pool 1978
- ^ Farber, David R. (2002). Sloan Rules: Alfred P. Sloan and the Triumph of General Motors. University of Chicago Press, ISBN 0-226-23804-0, p. 228.
- ^ "Arnstein & Lehr, The First 120 Years" (Louis A. Lehr, Jr.)(Amazon), p. 32
- ^ Baldur von Schirach before the International Military Tribunal at Nuremberg. 23 במאי 1946.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ de:Der internationale Jude
- ^ Lacey 1986, pp. 218–219; which in turn cites:
- Bentley Historical Library, Josephine Fellows Gomon papers, Box 10, draft manuscript, The Poor Mr Ford.
- ^ "Leader in Production Founded Vast Empire in Motors in 1903. He had Retired in 1945. Began Company With Capital of $28,000 Invested by His Friends and Neighbors. Henry Ford Is Dead. Founder of Vast Automotive Empire and Leader in Mass Production". Associated Press. 8 באפריל 1947.
Henry Ford, noted automotive pioneer, died at 11:40 tonight at the age of 83. He had retired a little more than a year and a half ago from active direction of the great industrial empire he founded in 1903.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Medoff, Dr. Rafael. "FDR's Jewish Problem – And Its Japanese Link".
- ^ Ball, Hugo L. Black Page 96.
- ^ "FDR Press Conference #398" (PDF). 14 בספטמבר 1937. נבדק ב-8 בנובמבר 2016 – via FDR Presidential Library & Museum.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Roger Daniels (15 באוקטובר 2015). Franklin D. Roosevelt: Road to the New Deal, 1882-1939. University of Illinois Press. p. 381. ISBN 978-0-252-09762-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "The Voyage of the St. Louis" (PDF). American Jewish Joint Distribution Committee. 15 ביוני 1939. נבדק ב-29 ינו' 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lanchin, Mike (13 במאי 2014). "The ship of Jewish refugees nobody wanted" – via www.bbc.com.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Madokoro, Laura. "Remembering the Voyage of the St. Louis". Active History.
- ^ Medoff, Rafael (7 באפריל 2013). "What FDR said about Jews in private" – via LA Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "FDR'S Jewish Problem–and its Japanese link". 14 בדצמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hersh 63.
- ^ Leamer 115.
- ^ Hersh 64; Renehan 29.
- ^ Renehan 60.
- ^ Renehan 26–27; Leamer 136.
- ^ Renehan, "Joseph Kennedy and the Jews".
- ^ Leamer 134.
- ^ Fleming, Thomas. The New Dealers' War: F.D.R. And The War Within World War II, Basic Books, 2001.
- ^ Renehan 311.
- ^ 1 2 Singer, Saul Jay. "Gen. Patton's Appalling Anti-Semitism".
- ^ "Patton questions necessity of Germany's "denazification" - Sep 22, 1945 - HISTORY.com".
- ^ 1 2 3 Nagourney, Adam (2010-12-10). "In Tapes, Nixon Rails About Jews and Blacks". הניו יורק טיימס.
- ^ News, A. B. C. (6 בינואר 2006). "Tapes Reveal Nixon's Prejudices Again". ABC News.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Billy Graham Responds to Lingering Anger Over 1972 Remarks on Jews, The New York Times, March 17, 2002
- ^ "Graham regrets Jewish slur", BBC, March 2, 2002.
- ^ "Graham Apology Not Enough", Eric J. Greenberg, United Jewish Communities.
- ^ 1 2 "Pilgrim's Progress, p. 5". Newsweek. 14 באוגוסט 2006. נבדק ב-20 בספטמבר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Newton, Christopher (Associated Press Writer) (2 במרץ 2002). "Billy Graham apologizes for anti-Semitic comments in 1972 conversation with Nixon". BeliefNet. נבדק ב-28 באפריל 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ http://www.talk2action.org/story/2009/10/31/133853/93
- ^ "Revelation 3:9". Bible Gateway.
- ^ Grossman, Cathy Lynn (24 ביוני 2009). "In Nixon tapes, Billy Graham refers to 'synagogue of Satan'". USA Today. אורכב מ-המקור ב-28 ביוני 2009. נבדק ב-31 ביולי 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Atkins, Stephen E. (2009). Austin J. App and Holocaust Denial. Holocaust denial as an international movement. Westport, Conn.: Praeger. pp. 153–55. ISBN 0-313-34539-2.
- ^ Carlos C. Huerta and Dafna Shiffman-Huerta "Holocaust Denial Literature: Its Place in Teaching the Holocaust", in Rochelle L. Millen. New Perspectives on the Holocaust: A Guide for Teachers and Scholars, NYU Press, 1996, ISBN 0-8147-5540-2, p. 189.
- ^ Antisemitism In The Contemporary World. Edited by Michael Curtis. Boulder, Colo.: Westview Press, 1986, 333 pp., $42.50. ISBN 0-8133-0157-2
- ^ Kagay, Michael R. (8 ביולי 1994). "Poll on Doubt Of Holocaust Is Corrected". נבדק ב-30 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Extremism in America - About Westboro Baptist Church".
- ^ "Jurors see bin Laden's mentor stumping for Holy Land Foundation". The Dallas Morning News. באוקטובר 2008. נבדק ב-26 בדצמבר 2018.
Mufid Abdulqader - a former city of Dallas civil engineer - is seen performing with his Palestinian folk band, Al Sakhra, or "the rock," singing stridently anti-Semitic songs
{{cite news}}: (עזרה) - ^ TODD BENSMAN (1 בינואר 2005). "The Terrorist at City Hall". D Magazine. נבדק ב-26 בדצמבר 2018.
Mufid's secrets. For more than a decade, he'd been touring the country with the popular Arabic singing troupe Al-Sakhra. If he had muffled his political views about the Middle East while at City Hall, the Arabic lyrics he sang on weekend gigs all across the country left no doubt about his true feelings. With all the angst of a rock star, he urged on the violent holy war and glorified the martyrdom of suicide bombers
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Rosenberg, Yair. "'The New York Times' Just Published an Unqualified Recommendation for an Insanely Anti-Semitic Book". Tablet Magazine. נבדק ב-17 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Walker, Alice. "It Is Our (Frightful) Duty". Alice Walker: The Official Website. נבדק ב-17 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cohen, Richard (December 24, 2018) "Anti-Semitism is not just another opinion. The New York Times should know better." The Washington Post
- ^ Rafael Medoff, President Lindbergh? Roth's New Novel Raises Questions About Antisemitism in the 1940s--and Today (אורכב 23.03.2008 בארכיון Wayback Machine), David S. Wyman Institute for Holocaust Studies, September 2004. Retrieved June 20, 2007.
- ^ Noam Chomsky, Necessary Illusions, Appendix V, Segment 20
- ^ "Congressmember Weiner Gets It Wrong On Palestinian Group He Tried To Bar From U.S." Democracy Now!. 2006-08-30. אורכב מ-המקור ב-2007-11-14.
- ^ "Jewish Prof's and HBCU's - African American Registry". African American Registry. נבדק ב-2018-12-24.
- ^ Hoch, Paul K. (1983-05-11). "The reception of central European refugee physicists of the 1930s: USSR, UK, US". Annals of Science (באנגלית). 40 (3): 217–246. doi:10.1080/00033798300200211. ISSN 0003-3790.
- ^ U.S. Commission on Civil Rights: "Findings and Recommendations Regarding Campus Antisemitism" (PDF). (19.3 KiB). April 3, 2006
- ^ Kosmin, Barry; Keysar, Ariela. "Anti-Semitism Report" (PDF). Louis D. Brandeis Center. Louis D. Brandeis Cent for Human Rights Under Law. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-03-18.
- ^ "National Survey of U.S. Jewish College Students Shows High Rate of Anti-Semitism on Campuses". Trinity College. נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mulhere, Kaitlin. "Campus Anti-Semitism". נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ulinich, Anya. "The Anti-Semitism Surge That Isn't". The Forward. נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "ADL Audit: Anti-Semitic Incidents Declined 19 Percent Across the United States in 2013". ADL. נבדק ב-17 במאי 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Audit: In 2014 Anti-Semitic Incidents Rose 21 Percent Across The U.S. In A "Particularly Violent Year for Jews"". Anti Defamation League. נבדק ב-31 במרץ 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Latest Hate Crime Statistics Available".
- ^ "Victims".
- ^ "Why Pittsburgh matters - Religion News Service". Religion News Service. 28 באוקטובר 2018. נבדק ב-1 בנובמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Liphshiz, Cnaan (28 בדצמבר 2018). "Hate crimes in NY: Jews targeted in 2018 more than all other groups combined". Jewish Telegraphic Agency. נבדק ב-1 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Hate crimes in NY: Jews targeted in 2018 more than all other groups combined". Forward. 23 בינואר 2018. נבדק ב-23 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Anti-Semitic graffiti found on LA synagogue". The Times of Israel. 1 בפברואר 2019. נבדק ב-23 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 50 כדורים שלא נורו: הרוצח מבית הכנסת בפנים חתומות בבית המשפט, באתר ynet, 30 באפריל 2019
- ^ ‘אללה אכבר’: מוסלמית גידפה חב"דניק – ישראלית יצאה להגנתו, באתר חרדים10, 2019-12-17
- ^ איתמר אייכנר, אנטישמיות במסעדה ישראלית בניו-יורק: "עצוב לראות את זה", באתר ynet, 20 בפברואר 2022
