אנטישמיות בארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריהציר זמןגאוגרפיה

אנטישמיות קיימת בארצות הברית מזה מאות שנים. בארצות הברית, רוב המוסדות העוסקים ביחס הקהילה הכללית אל הקהילה היהודית מבחינים בין אנטישמיות, הנמדדות במונחים של עמדות והתנהגויות; לבין הביטחון והמעמד של יהודי ארצות הברית, הנמדדים על ידי אירועים ספציפיים. תקריות אנטישמיות נמצאות במגמה של ירידה כללית במאה האחרונה, עם צמצום כללי של הגזענות שהייתה המקובלת בחברה האמריקאית, במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה והתנועה לזכויות האזרח. השינויים התרבותיים משנות ה-60 ואילך למאה ה-21 גרמו לשינוי גדול בעמדות הכלליות, כך שבשנים האחרונות רוב האמריקאים הצהירו על עמדות חיוביות ביחס ליהודים בסקרי דעת קהל.[1] בשנת 2007, חדשות ABC דיווח כי כ-6% מהאמריקנים דיווחו על היותם בעלי דעות קדומות נגד יהודים.[2] על פי סקר של הליגה נגד השמצה‎ משנת 2011, רוב ברור של האמריקאים מתנגדים לאנטישמיות, כאשר 64% אף משבחים את תרומתם התרבותית של היהודים לאומה האמריקאית. עם זאת, עדיין קיים מיעוט המחזיק בדעות שנאה כלפי יהודים, עם כ-19% מהאמריקאים אשר סוברים כי היהודים שולטים בוול סטריט.[3] הכחשת השואה הייתה ועודנה רק תופעה שולית בחברה האמריקאית; נכון לאפריל 2018 - רוב של 96% מהאמריקאים מאמינים שהשואה התרחשה.[4]

עמדות אמריקאים כלפי יהודים ואנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרפץ (1985) טוען שהאנטישמיות של שנות השמונים נובעת "פחות מדת או בוז ויותר מקנאה ופחד" כלפי השפע היהודי וכוחו הנסתר של "הכסף היהודי".[5] באופן היסטורי, עמדות אנטישמיות ורטוריקה נוטות לצמוח כאשר ארצות הברית מתמודדת עם משבר כלכלי חמור.[6] איש האקדמיה דיוויד גרינברג כתב בסלייט: "האנטי-קומוניזם הקיצוני תמיד הכיל מרכיב אנטישמי: יהודים קיצוניים, זרים, בדמונולוגיה שלהם, ניהלו את הקונספירציה הקומוניסטית". הוא גם טען כי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נותרו כמה קבוצות של "הימין האמריקאי קשורות קשר הדוק לאנטישמים הלא-משוחדים של שנות ה-30 שהסתערו על 'עסקת היהודים'", מונח קדום של מתנגדי הניו דיל תחת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.[7] האנטישמים האמריקאים ראו את הטקסט המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון" כהתייחסות אמיתית לקנוניה יהודית כביכול לחתור ולהשמיד את ארצות הברית.[8]

סטריאוטיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת הביטוי הוותיקה ביותר של אנטישמיות היא סדרה של סטריאוטיפים אודות יהודים, המציגים אותם כבעלי אורח חיים ותפיסות דתיות וכלכליות שאינן תואמות לאורח החיים האמריקאי, ומשום כך הם מהווים חברת שוליים מאיימת.[9]

מרטין מרגר כותב: "קבוצה של סטריאוטיפים שליליים ברורים ועקביים, שחלקם ניתן לייחס עד לימי הביניים באירופה, הוחל על היהודים".[10] דיוויד שנדר כותב: "שלושה אשכולות משמעותיים של תכונות הם חלק מהסטריאוטיפ היהודי (Wuthnow, 1982): ראשית, [האמריקאים] היהודים נתפשים כבעלי עוצמה ומניפולטיביים, שנית, הם מואשמים בחלוקת הנאמנויות שלהם בין ארצות הברית וישראל, קבוצה שלישית של תכונות נוגעת לערכים חומריים, תוקפנות, התנגשות".[11]

חלק מהאשמות השווא האנטישמיות שהובאו על ידי הליגה נגד השמצה במחקריהם על המגמות החברתיות בארצות הברית כוללים את הטענות כי "ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים", "היהודים מוכנים יותר להשתמש בשיטות מפוקפקות כדי להשיג את מה שהם רוצים", ו-"יהודים תמיד אוהבים להיות בראש הדברים". סוגיות אחרות הנוגעות לתשומת לב הן הטענה של השפעה יהודית מופרזת בקולנוע האמריקאי, בחדשות ובתקשורת.[1]

סקרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרים ומחקרים בשני העשורים האחרונים מצביעים על ירידה מתמדת בעמדות האנטישמיות, באמונות ובביטויים בקרב הציבור האמריקאי.[1][12] סקר שנערך ב-1992 על ידי הליגה נגד השמצה הראה כי כ-20% מהאמריקאים - בין 30 ל-40 מיליון מבוגרים - היו בעלי השקפות אנטישמיות, ירידה משמעותית מ-29% שנמצאו ב-1964. עם זאת, סקר אחר של אותו ארגון בנוגע לתקריות על רקע אנטישמי הראה מגמת עלייה מאז 1986.‏[12]

מספר האמריקאים בעלי השקפות אנטישמיות ירד במידה ניכרת כעבור שש שנים, כאשר מחקר נוסף של הליגה נגד השמצה סיווג רק 12% מהאוכלוסייה - בין 20 ל-25 מיליון מבוגרים - כ-"אנטישמיים ברובם". על פי ממצאי הסקרים הקודמים, שני המחקרים גם מצאו כי אפרו-אמריקאים נטו יותר מאשר לבנים להיות בעלי דעות אנטישמיות, כאשר 34% מהשחורים סווגו כ-"אנטישמיים ברובם", לעומת 9% מהלבנים ב-1998.‏[12] במרץ 2005 נערך סקר ארצי של עמדות אמריקאים כלפי יהודים באמריקה שסקר כ-1,600 אמריקאים בוגרים, ועל פי ממצאיו 14% מהאמריקאים - או קרוב ל-35 מיליון מבוגרים - מחזיקים בדעות אנטישמיות כלפי יהודים לעומת 17% ב-2002. סקרים קודמים של הליגה נגד השמצה בעשור האחרון הצביעו על כך שהאנטישמיות נמצאת במגמת ירידה. בשנת 1998 ירד מספר האמריקאים עם עמדות אנטישמיות מובהקות ל-12% מ-20% ב-1992.

"מה שמטריד אותנו הוא שרבים מההישגים שראינו בבניית אמריקה סובלנית ומקבלת יותר לא הכו שורש כפי שקיווינו", אמר אברהם ה. פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה. "למרות שישנם גורמים משפיעים רבים, הממצאים מצביעים על כך שאמונות אנטישמיות מחזיקות מעמד בחלק ניכר מהאוכלוסייה, כמעט 35 מיליון איש".

בסקר של הליגה נגד השמצה שנערך בשנת 2005 נמצא כי 35% מההיספנים שאינם ילידי ארצות הברית ו-36% מהאפרו-אמריקאים הם בעלי אמונות אנטישמיות חזקות, פי ארבעה יותר מאשר הלבנים (9%).‏[13] היספנים שנולדו בארצות הברית סייעו לשפר את הנתונים האלו: שיעור האנטישמיות בקרב היספנים שלא נולדו בארצות הברית עומד של 35%, אך רק 19% בקרב מהנולדים בארצות הברית.[13]

ממצאי הסקר מגיעים בתקופה של פעילות אנטישמית מוגברת באמריקה. בדו"ח של הליגה נגד השמצה משנת 2004 פורסם כי תקריות אנטישמיות הגיעו לרמה הגבוהה ביותר מזה תשע שנים. בסך הכל דווחו בשנת 2004 על 1,821 תקריות אנטישמיות, גידול של 17% לעומת 1,557 מקרים שדווחו במהלך 2003.[14]

מחקר משנת 2009 תחת הכותרת "Modern Anti-Semitism and Anti-Israeli Attitudes" (בעברית: אנטישמיות מודרנית וגישות אנטי-ישראליות"), שפורסם בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, בחן את המודל התיאורטי החדש של אנטישמיות בקרב אמריקאים באזור ניו יורק רבתי באמצעות שלושה ניסויים. המודל התיאורטי של הצוות המחקרי הציע שחשיבות התמותה (להזכיר לאנשים שיום אחד ימותו) מגבירה את האנטישמיות, והאנטישמיות מתבטאת לעתים קרובות כגישה אנטי ישראלית. הניסוי הראשון הראה שחשיבות התמותה הובילה לרמות גבוהות יותר של אנטישמיות ורמות נמוכות יותר של תמיכה בישראל. מתודולוגיית המחקר נועדה לעורר עמדות אנטישמיות שמסתירים אנשים מנומסים. הניסוי השני הראה שחשיבות התמותה גורמת לאנשים לתפוס את ישראל כחשובה מאוד, אך לא גרמה להם לתפוס כל מדינה אחרת בדרך זו. הניסוי השלישי הראה שחשיבות התמותה הובילה לרצון להעניש את ישראל על הפרות זכויות אדם, אך לא על רצון להעניש את רוסיה או את הודו על הפרות זהות של זכויות אדם. לדברי החוקרים, תוצאותיהם "מעידות על כך שיהודים מהווים איום תרבותי ייחודי לתפיסות העולם של אנשים רבים, שהאנטישמיות גורמת לעוינות לישראל, וכי העוינות לישראל עשויה להוביל להגברת האנטישמיות". יתר על כן, "הטוענים כי אין קשר בין אנטישמיות לבין עוינות כלפי ישראל שוגים".[15]

בסקר משנת 2011 של עמדות אמריקאים כלפי יהודים באמריקה שפורסם על ידי הליגה נגד השמצה נמצא כי המיתון הכלכלי העולמי הגביר כמה תפיסות אנטישמיות בקרב האמריקאים. מנהל הארגון הלאומי, אברהם פוקסמן, טען כי "עם כל הצעדים שעשינו בהפיכתנו לחברה סובלנית יותר, האמונות האנטישמיות ממשיכות להחזיק מעמד בקרב חלק קטן אך לא מהותי של הציבור האמריקאי". באופן ספציפי, הסקר מצא כי 19% מהאמריקנים ענו "כנראה נכון" לקביעה כי "ליהודים יש יותר מדי שליטה / השפעה על וול סטריט", שעה ש-15% הסכימו עם האמירה הקשורה לכך כי היהודים "מוכנים יותר להשתמש בשיטות מפוקפקות" בעסקים. עם זאת, הסקר בדרך כלל דיווח על עמדות חיוביות מצד רוב האמריקאים, רוב המרואיינים ביטאו רגשות פילוסמיים כאשר 64% הסכימו שיהודים תרמו רבות לתרבות החברתית בארה"ב.[3]

ב-2007 דווח ב-ABC News כי בסקרים קודמים, שנערכו במשך מספר שנים, נמצא כי כ-6% מהאמריקאים דיווחו כי הינם בעלי דעות קדומות נגד יהודים, לעומת 25% נגד אמריקאים ממוצא ערבי וכ-10% נגד אמריקאים ממוצא היספני או לטיני. הדיווח גם ציין כי 34% מהאמריקאים דיווח על "רגשות גזעניים כלשהם" באופן כללי כתיאור עצמי.[2]

תפיסות של קהילות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרו-אמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקרים שנערכו על ידי הליגה נגד השמצה בשנים 2007, 2009 ו-2011 נמצא כי רובם הגדול של האפרו-אמריקאים הסתייגו או התנגדו לאנטישמיות והביעו את אותה השקפה סובלנית ככל שאר הקהילות האמריקאיות שנסקרו. לדוגמה, על פי מחקר משנת 2009, כ-28% מהאפרו-אמריקאים שנסקרו הביעו דעות אנטישמיות בעוד שרוב של 72% לא. עם זאת, שלושה סקרים אלה מצאו כי עמדות שליליות כלפי יהודים היו חזקות יותר בקרב האפרו-אמריקנים מאשר בקרב כלל האוכלוסייה.[16]

על פי סקרים קודמים של הליגה נגד השמצה, משנת 1964 ואילך, נשמרת המגמה שהאפרו-אמריקאים נוטים להחזיק באמונות אנטישמיות באופן מובהק יותר מלבנים בכל רמות ההשכלה. אף על פי כן, אחוז האוכלוסייה המחזיקה באמונות שליליות נגד יהודים פחת במידה ניכרת גם בקרב הקהילה השחורה בתקופה זו. בסקר משנת 1992 נמצא כי 37% מהאפרו-אמריקאים שנסקרו הציגו עמדות אנטישמיות.[1] לעומת זאת, בסקר שנערך בשנת 2011 נמצא כי רק 29% עשו זאת.[16]

נמצא כי הרקע האישי ממלא תפקיד עצום בקרב אלו בעלי דעות קדומות לבין אלו בעלי דעות סובלניות. בקרב אמריקאים שחורים ללא השכלה, 43% משתייכים לקבוצה האנטישמית ביותר (לעומת 18% בקרב כלל האוכלוסייה), לעומת 27% בלבד בקרב שחורים עם קצת השכלה אקדמית ורק 18% בקרב שחורים עם ארבע שנות לימוד (לעומת 5% בקרב אלו באוכלוסייה הכללית עם תואר אקדמי בן ארבע שנים). נתונים אלו ממחקר של הליגה נגד השמצה משנת 1998 מראים דפוס ברור.[1]

למרות שיעור ההשתתפות הגבוה של יהודים אמריקאים בתנועה לזכויות האזרח של שנות ה-50 וה-60, עלייתה של "תנועת הכוח השחור" ("Black Power") הובילה גם לעלייה ניכרת בכמות החיכוכים ביחסים שבין האפרו-אמריקאים לבין היהודים בארצות הברית.

בשנת 1967 פורסם מאמר במגזין הניו יורק טיימס שכותרתו "Negroes are Anti-Semitic Because They're Anti-White" (בתרגום חופשי: "כושים הם אנטישמיים כי הם אנטי-לבנים"), הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין ביקש להסביר את השכיחות הגבוההשל האנטישמיות השחורה.[17] למרות שסקר של הליגה נגד השמצה משנת 1998 מצא קשר חזק בין רמת השכלה לבין אנטישמיות בקרב אפרו-אמריקאים, אמריקאים שחורים בכל הרמות החינוכיות עדיין נמצאים בסיכון גבוה יותר מאשר אמריקאים לבנים לאמץ סטריאוטיפים אנטי-יהודיים, דבר שבא לידי ביטוי ברטוריקה של מנהיגים שחורים רבים בעלי השפעה, ובראשם לואיס פרחאן, מנהיג אומת האסלאם.

אומת האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ארגונים יהודיים, ארגונים נוצריים, ארגונים מוסלמים ואקדמאים רואים באומת האסלאם אנטישמית. באופן ספציפי, הם טוענים שאומת האסלאם עוסקת בפרשנויות רוויזיוניסטיות ואנטישמיות של השואה ומעצימה את חלקם של היהודים בסחר העבדים האטלנטי.[18] הליגה נגד השמצה טוענת כי שר הבריאות של אומת האסלאם, עבד אל-מוחמד, האשים את הרופאים היהודים הדבקת אפרו-אמריקאים עם נגיף האיידס. [19]

בדצמבר 2012 הכניס מרכז שמעון ויזנטל את מנהיג אומת האסלאם לואיס פרחאן לרשימת עשרת האנטישמים הבולטים בעולם. הוא היה האמריקאי היחיד שנכנס לרשימה. הארגון ציטט את ההצהרות שהציג באוקטובר באותה שנה בטענה כי "היהודים שולטים בתקשורת" וכי "היהודים הם העם האלים ביותר".[20]

אומת האסלאם הכחישה שוב ושוב את ההאשמות באנטישמיות,[21] ומנהיגה לואיס פרחאן הצהיר כי "הליגה נגד השמצה ... משתמשת במונח 'אנטישמיות' כדי להדוף את כל הביקורת על הציונות והמדיניות הציונית של מדינת ישראל, כמו גם את כל הביקורת הלגיטימית על ההתנהגות השגויה של חלק מהעם היהודי כלפי האוכלוסייה הלא-יהודית של כדור הארץ".[22]

אמריקאים בולטים בעלי דעות אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס קוגלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכומר הקתולי הרדיקלי ושדרן הרדיו המפורסם צ'ארלס קוגלין היה אמריקאי אנטישמי בולט.[8][23][24] הוא מילא תפקיד מרכזי בהשראת הקבוצה הידועה בשם Christian Front, ארגון שתואר על ידי PBS כ-"צבא מחתרתי שתקף יהודים ברחובות ניו יורק ובמקומות אחרים". האנטישמיות הנלהבת של קוגלין גרמה לו לעזוב את America First Committee, על אף שהיה שותף לדעת הארגון שעל ארצות הברית לא לקחת חלק במלחמת העולם השנייה.[24] על אף תהילתו הדמגוגית, שבין השאר שיבחה את שלטונו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית,[8] קאופלין הכחיש שהוא תומך באנטישמיות באומרו כי הוא רוצה שיהיו "יהודים טובים" יחד איתו.[23] הטפות השנאה של קוגלין זכו לגינויים חריפים בפרסומים שונים, כגון על ידי סוכנות הידיעות היהודית, וכן על ידי קתולים אמריקאים בולטים כגון פרנק ג'. הוגאן, נשיא לשכת עורכי הדין דאז.[23] בתחילה, קוגלין היה דמות לא ידועה, אך עם הזמן הצליח לגבש קהל שבשיאו הגיע ל-40 מיליון איש, אולם כניסתה של ארצות הברית למלחמה נגד מדינות הציר והעלייה ברגשות אנטי-נאציים במדינה קטעו את הצלחתו.[8]

הנרי פורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים המוקדמות, הנרי פורד מימן עיתון שבועי שפירסם דעות אנטישמיות חריפות. עם זאת, חברת פורד מוטור הייתה בעלת מוניטין של אחת החברות הגדולות ביותר המעסיקות שחורים, ולא נאשמה באפליה נגד עובדים או ספקים יהודים. כמו כן, הוא העסיק נשים ואנשים עם מוגבלויות בתקופה שבה זה היה נדיר.[25]

ב-1918 רכש עוזרו הקרוב ביותר של פורד ומזכירו הפרטי, ארנסט ג' ליבולד, עיתון שבועי בשם The Dearborn Independent. העיתון יצא לאור במשך שמונה שנים, מ-1920 ועד 1927, עם ליבולד כעורך. כל זכייניות פורד נאלצו להפיץ את העיתון ללקוחותיהן.

בתקופה זו הופיע פורד בתור "דוברו המכובד של הימין הרדיקלי וקנאים דתיים בעלי דעות קדומות", עם קהל קוראים של כ-700 אלף איש.[26] הסרט התיעודי משנת 2010Jews and Baseball: An American Love Story‏ (שנכתב על ידי חתן פרס פוליצר איירה ברקוב) קובע כי פורד כתב ב-22 במאי 1920: "אם המעריצים רוצים לדעת את הבעיה עם בייסבול אמריקאי יש להם [תשובה] בשלוש מילים - יותר מדי יהודים".[27]

בגרמניה, מאמריו האנטישמיים של פורד מ-The Dearborn Independent פורסמו בארבעה כרכים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי", על ידי תיאודור פריץ, מוציא לאור ומייסד של מספר מפלגות אנטישמיות וחבר הרייכסטאג. במכתב שנכתב ב-1924, תיאר היינריך הימלר את פורד כ"לוחם בעל הערך הרב ביותר, החשוב ביותר והשנון ביותר שלנו".[28] פורד הוא האמריקאי היחיד שהוזכר בחיוב ב-"מיין קאמפף", אם כי הוא מוזכר רק פעמיים:[29] אדולף היטלר כתב: "רק אדם אחד גדול, פורד, על אף זעמם [של היהודים], עדיין שומר על עצמאות מלאה ... [מתוך] בעלי השליטה של היצרנים במדינה של מאה ועשרים מיליון [איש]". ב-1931, בראיון לכתב חדשות של Detroit News, אמר היטלר כי הוא רואה את פורד כ-"השראה" שלו, ומסביר את הסיבה לשמירת דיוקנו של פורד ליד שולחנו. סטיבן ווטס כתב כי היטלר "העריץ" את פורד, והכריז כי "אעשה כמיטב יכולתי כדי ליישם את התיאוריות שלו בגרמניה", ולעצב את הפולקסווגן, מכונית העם, על פי דגם T.‏[30] מקס וואלאס הצהיר כי "קיים תיעוד היסטורי על פיו ... אדולף היטלר היה אנטישמי נלהב עוד לפני שקרא את 'היהודי הבינלאומי' של פורד".[31] תחת פורד, העיתון הדפיס את הטקסט האנטישמי המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון".[32]

ב-1 בפברואר 1924 אירח פורד את קורט לודקה, נציגו היטלר, בביתו. את לודקה הכיר פורד באמצעות זיגפריד וגנר (בנו של המלחין ריכרד וגנר) ואשתו ויניפרד, גם הם תומכי נאצים ואנטישמים. לודקה ביקש מפורד תמיכה במאמץ הנאצי, אך ככל הנראה נענה בשלילה.[33]

בעוד שמאמריו של פורד הוקעו על ידי הליגה נגד השמצה, המאמרים גינו במפורש פוגרומים ואלימות נגד יהודים, אך האשימו את היהודים במעשי התגרות שהובילו לאלימות המונית.[34] אף אחד מהמאמרים לא נכתב על ידי פורד עצמו, אך הוא הותיר לצרף את שמו למאמרים ככותבם. על פי עדותו המשפטית הוא לא כתב כמעט כלום. חברים ועמיתים לעבודה אמרו שהם הזהירו את פורד על תכני ה-Independent ושהוא כנראה לא קרא את הכתבות (הוא טען שהוא רק קרא את הכותרות).[35] בעדות בבית המשפט בתביעת דיבה (משפט בו נתבע על ידי אחד מנשואי מאמריו בעיתון) נטען כי פורד ידע על תכני ה-Independent לפני פרסומם.[36]

פרנקלין דלאנו רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923, בעת שכיהן כחבר במועצה המפקחת של אוניברסיטת הרווארד, קבע פרנקלין דלאנו רוזוולט מכסות על מנת להגביל את מספר הסטודנטים היהודים שהתקבלו ללימודים להרווארד.[37]

בשנת 1937 מינה רוזוולט את הוגו בלאק, סנטור אמריקאי ולשעבר חבר בקו קלוקס קלאן, לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. זמן קצר לאחר מינויו, פירסם ריי ספיגל, עיתונאי של ה-Pittsburgh Post-Gazette, שורה של מאמרים שחשפו את מעורבותו של בלאק בקלאן, ועל כך זכה בפרס פוליצר.[38] במסיבת עיתונאים שנערכה בתאריך 14 בספטמבר 1937, נשאל רוזוולט אם ידע או לא על מעורבותו של בלאק עם הקו קלוקס קלן. הוא השיב בין השאר: "אני יודע רק את מה שקראתי בעיתונים ... כבוד השופט בלאק נמצא בחו"ל, עד שלא יחזור אין תגובה נוספת".[39] ב-21 בספטמבר 1937, רוזוולט נשאל שוב במסיבת עיתונאים אותה השאלה. שוב, רוזוולט הכחיש ששוחח על כך עם בלאק, וכאשר נשאל אם מחלקת המשפטים של ארצות הברית צריכה לחקור את מינויו של בלאק לבית המשפט העליון, אמר בין השאר: "לא, בוודאי לא ... החיים הפרטיים של אדם אמורים להיות חייו הפרטיים".[40]

ג'וזף קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הארווי קלמר, ששימש כעוזר בשגרירות ארה"ב בלונדון, השגריר ג'וזף קנדי נהג להתייחס אל יהודים בכינויי גנאי (כגון kikes או sheenies). נטען כי קנדי אמר לקלמר ש"יהודים מסויימים הם בסדר, הארווי, אבל בתור גזע הם מסריחים. הם מקלקלים כל מה שהם נוגעים בו".[41] כאשר חזר קלמר ממסע לגרמניה ודיווח על שגרת ונדליזם ותקיפות אלימות כלפי היהודים על ידי הנאצים, הגיב קנדי: "ובכן, הם הביאו את זה על עצמם".[42]

ג'ורג' פטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד ניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילי גרהאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים אנטישמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות בקמפוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשעי שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Circle frame.svg

אירועי ונדליזם על רקע אנטישמי על פי מיקום

  בתי מגורים פרטיים (22%)
  קמפוסים (7%)
  מוסדות יהודיים (לרבות בתי-ספר יהודיים) (11%)
  בתי-ספר שאינם יהודיים (12%)
  שטח ציבורי (35%)
  שטח פרטי (לרבות בנייני מגורים) (12%)
  בתי קברות (1%)

הליגה נגד השמצה פרסמה באפריל 2014 סקירה של אירועים אנטישמיים שהתרחשו במהלך השנה הקודמת, כאשר הממצאים מצביעים על ירידה של 19% ב-2013 כחלק ממגמה של ירידה במספר האירועים הנמשכת מזה כעשור. 751 מקרים דווחו ברחבי ארצות הברית, הכוללים 31 תקיפות פיזיות, 315 תקריות של ונדליזם ו-405 מקרים של הטרדה.[43]

באפריל 2015 פרסמה הליגה נגד השמצה סקירה של אירועים אנטישמיים ב-2014. לפי הדיווחים, 912 מקרים כאלה התרחשו ברחבי ארצות הברית במהלך שנת 2014. זה מהווה גידול של 21% לעומת השנה הקודמת. 513 תקריות סווגו כ-"התעללויות, איומים ותקריות". 35% ממקרי הונדליזם התרחשו בשטחים ציבוריים. מניתוח הממצאים עולה כי במהלך מבצע צוק איתן חלה עלייה משמעותית במספר האירועים האנטישמיים בהשוואה לשאר השנה. כרגיל, המספר הגבוה ביותר של תקריות אנטישמיות נמצא במדינות שבהן קיימת אוכלוסייה יהודית גדולה: 231 תקריות בניו יורק, 184 תקריות בקליפורניה, 107 תקריות בניו ג'רזי, 70 תקריות בפלורידה. בכל המדינות הללו נספרו בשנת 2014 יותר אירועים אנטישמיים מאשר בשנה הקודמת.[44]

לשכת החקירות הפדרלית (ה-FBI) עורך דו"ח פשיעה, שנועד לאסוף ולהעריך נתונים סטטיסטיים על עבירות שבוצעו בארצות הברית. בשנת 2014 נרשמו 1,140 קורבנות של פשעי שנאה אנטי-דתיים, מתוכם 56.8% אנטי-יהודיים. 15,494 רשויות אכיפת החוק תרמו לדו"ח.[45][46]

ב-27 באוקטובר 2018 ביצע רוברט באוורס, אמריקאי ניאו-נאצי, את הטבח בבית הכנסת "קהילת עץ חיים – אור לשמחה" בפיטסבורג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Buckley, William F. In Search of Anti-Semitism, New York: Continuum, 1992
  • Carr, Steven Alan. Hollywood and anti-Semitism: A cultural history up to World War II, Cambridge University Press 2001
  • Dershowitz, Alan M. Chutzpah 1st ed., Boston: Little, Brown, c1991
  • Dinnerstein, Leonard. Antisemitism in America, New York: Oxford University Press, 1994
  • Dinnerstein, Leonard Uneasy at Home: Antisemitism and the American Jewish Experience, New York: Columbia University Press, 1987.
  • Dolan, Edward F. Anti-Semitism, New York: F. Watts, 1985.
  • Extremism on the Right: A Handbook New revised edition, New York: Anti Defamation League of B'nai B'rith, 1988.
  • Flynn, Kevin J. and Gary Gerhardt The Silent Brotherhood: Inside America's Racist Underground, New York: Free Press; London: Collier Macmillan, c1989
  • Ginsberg, Benjamin The Fatal Embrace: Jews and the State, Chicago: University of Chicago Press, c1993
  • Hate Groups in America: a Record of Bigotry and Violence, New rev. ed. New York: Anti-Defamation League of B'nai B'rith, c1988
  • Hirsch, Herbert and Jack D. Spiro, eds. Persistent Prejudice: Perspectives on Anti-Semitism, Fairfax, Va.: George Mason University Press; Lanham, MD: Distributed by arrangement with University Pub. Associates, c1988
  • Jaher, Frederic Cople A Scapegoat in the Wilderness: The Origins and Rise of Anti-Semitism in America, Cambridge: Harvard University Press, 1994
  • Lang, Susan S. Extremist Groups in America, New York: F. Watts, 1990
  • Lee, Albert Henry Ford and the Jews, New York: Stein and Day, 1980
  • Lipstadt, Deborah E. Denying the Holocaust: The Growing Assault on Truth and Memory, New York: Free Press; Toronto: Maxwell Macmillan Canada; New York: Maxwell Macmillan International, 1993
  • Rausch, David A. Fundamentalist-evangelicals and Anti-semitism, 1st ed. Philadelphia: Trinity Press International, 1993
  • Ridgeway, James Blood in the Face: The Ku Klux Klan, Aryan Nations, Nazi Skinheads and the Rise of a New White Culture, New York: Thunder's Mouth Press, 1990
  • Roth, Philip The Plot Against America, Boston, MA: Houghton Mifflin, 2004
  • Tobin, Gary A. and Sharon L. Sassler Jewish Perceptions of Antisemitism, New York: Plenum Press, c1988
  • Volkman, Ernest A Legacy of Hate: Anti-Semitism in America, New York: F. Watts, 1982

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "Anti-Semitism and Prejudice in America: Highlights from an ADL Survey - November 1998". Anti-Defamation League. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2015. 
  2. ^ 2.0 2.1 "Aquí Se Habla Español – and Two-Thirds Don't Mind". ABC News. 8 באוקטובר 2007. בדיקה אחרונה ב-20 בדצמבר 2013. 
  3. ^ 3.0 3.1 "ADL poll: Anti-Semitic attitudes on rise in USA". The Jerusalem Post. 3 בנובמבר 2011. בדיקה אחרונה ב-20 בדצמבר 2013. 
  4. ^ Astor, Maggie (12 באפריל 2018). "Holocaust Is Fading From Memory, Survey Finds". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2018. 
  5. ^ Krefetz, 1985
  6. ^ Goldberg, Michelle. Kingdom Coming: The Rise of Christian Nationalism. New York: W.W. Norton & Company, 2006. pp. 186-187.
  7. ^ Greenberg, David (12 במרץ 2002). "Nixon and the Jews. Again.". Slate. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2015. 
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Harris, Paul (2 בפברואר 2011). "Glenn Beck and the echoes of Charles Coughlin". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2015. 
  9. ^ Encyclopedia of Women and Religion in North America. Indiana University Press. 2006. עמ' 589. 
  10. ^ Marger, Martin N. (2008). Race and Ethnic Relations: American and Global Perspectives. Cengage Learning. עמ' 3234. It is the connection of Jews with money, however, that appears to be the sine qua non of anti-Semitism. 
  11. ^ Schneider, David J. (2004). The psychology of stereotyping. Guilford Press. עמ' 461. 
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 "The Resuscitation of Anti-Semitism: An American Perspective - An Interview with Abraham Foxman". Jerusalem Center for Public Affairs. בדיקה אחרונה ב-24 באוקטובר 2013. 
  13. ^ 13.0 13.1 "ADL Survey: Antisemitism In America Remains Constant; 14 Percent Of Americans Hold 'Strong' Antisemitic Beliefs". 
  14. ^ "ADL Audit: Antisemitic Incidents At Highest Level in Nine Years". 
  15. ^ Modern Anti-Semitism and Anti-Israeli Attitudes, Florette Cohen, Department of Psychology, The College of Staten Island, City University New York; Lee Jussim, Department of Psychology, Rutgers University, New Brunswick; Kent D. Harber, Department of Psychology, Rutgers University, Newark; Gautam Bhasin, Department of Counseling, Columbia Teacher's College, Journal of Personality and Social Psychology, 2009, Vol. 97, No. 2, 290–306 psycnet.apa.org
  16. ^ 16.0 16.1 "ADL 2011 Antisemitism Presentation". Anti-Defamation League. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2015. 
  17. ^ "To what degree does Anti-Semitism among African Americans simply reflect Anti-White sentiment?". אורכב מ-המקור ב-2007-10-20. 
  18. ^ "H-Antisemitism - H-Net". 
  19. ^ Nation of Islam תבנית:Webarchive
  20. ^ "Wiesenthal ranks top 10 anti-Semites, Israel-haters". 
  21. ^ Farrakhan and the Jewish Rift; A Historic Reference תבנית:Webarchive
  22. ^ The Final Call, February 16, 1994
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 "Noted Catholic, on Coughlin Network, Warns Against Bigotry Preachers As Priest Widens Attack". Jewish Telegraphic Agency. 12 בדצמבר 1938. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2015. 
  24. ^ 24.0 24.1 "The Perilous Fight . Anti-Semitism - PBS". 
  25. ^ Howard P. Segal (2008). Recasting the Machine Age: Henry Ford's Village Industries. עמ' 46. 
  26. ^ Glock, Charles Y. and Quinley, Harold E. (1983). Anti-Semitism in America. Transaction Publishers. ISBN 0-87855-940-X, p. 168.
  27. ^ Zeitlin, Alan (15 בנובמבר 2010). "Jews and Baseball Is a Film You Should Catch". The New York Blueprint. אורכב מ-המקור ב-December 10, 2010. בדיקה אחרונה ב-6 בפברואר 2014. 
  28. ^ Allen, Michael Thad (2002). The Business of Genocide: The SS, Slave Labor, and the Concentration Camps. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press. עמ' 14, 290. ISBN 0-8078-2677-4.  See also, Pfal-Traughber, Armin (1993). Der antisemitisch-antifreimaurerische Verschwörungsmythos in der Weimarer Republik und im NS-Staat. Vienna: Braumüller. עמ' 39. . See also: Eliten-Antisemitismus in Nazi-Kontinuität. In: Graswurzelrevolution. December 2003. Pfal-Traughber and Allen both cite Ackermann. Heinrich Himmler als Ideologe. עמ' 37. 
  29. ^ Adolf Hitler (20 בספטמבר 2018). "Mein Kampf". Reynal And Hitchcock – באמצעות Internet Archive. 
  30. ^ Watts, p. xi.
  31. ^ Wallace, Max. The American Axis: Henry Ford, Charles Lindberg and the Rise of the Third Reich, St. Martin's Griffin, New York, p. 52
  32. ^ Rudin, A. James (10 באוקטובר 2014). "The dark legacy of Henry Ford's anti-Semitism". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2018. 
  33. ^ Max Wallace. The American Axis: Henry Ford, Charles Lindbergh, and the Rise of the Third Reich, (Macmillan, 2004), pp. 50–54, ISBN 0-312-33531-8. Years later, in 1977, Winifred claimed that Ford had told her that he had helped finance Hitler. This anecdote is the suggestion that Ford made a contribution. The company has always denied that any contribution was made, and no documentary evidence has ever been found. Ibid p. 54. See also Neil Baldwin, Henry Ford and the Jews: The Mass Production of Hate (Public Affairs, 2002), pp. 185–89, ISBN 1-58648-163-0.
  34. ^ Ford, Henry (2003). The International Jew: The World's Foremost Problem. Kessinger Publishing. ISBN 0-7661-7829-3, p. 61.
  35. ^ Watts pp. x, 376–387; Lewis (1976) pp. 135–59.
  36. ^ Wallace, Max. (2003). The American axis: Henry Ford, Charles Lindbergh, and the rise of the Third Reich. New York: St. Martin's Press.
  37. ^ Medoff, Dr. Rafael. "FDR's Jewish Problem – And Its Japanese Link". 
  38. ^ Ball, Hugo L. Black Page 96.
  39. ^ "FDR Press Conference #398". 14 בספטמבר 1937. בדיקה אחרונה ב-8 בנובמבר 2016 – באמצעות FDR Presidential Library & Museum. 
  40. ^ Roger Daniels (15 באוקטובר 2015). Franklin D. Roosevelt: Road to the New Deal, 1882-1939. University of Illinois Press. עמ' 381. ISBN 978-0-252-09762-1. 
  41. ^ Hersh 63.
  42. ^ Leamer 115.
  43. ^ "ADL Audit: Anti-Semitic Incidents Declined 19 Percent Across the United States in 2013". ADL. בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2014. 
  44. ^ "Audit: In 2014 Anti-Semitic Incidents Rose 21 Percent Across The U.S. In A "Particularly Violent Year for Jews"". Anti Defamation League. בדיקה אחרונה ב-31 במרץ 2015. 
  45. ^ "Latest Hate Crime Statistics Available". 
  46. ^ "Victims".