לדלג לתוכן

קהילת יהודי מרסיי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת הגדול של מרסיי, שנחנך ב-1864.

קהילת יהודי מרסיי היא הקהילה השלישית בגודלה ביהדות אירופה, והיא ממוקמת במרסיי שבצרפת. הקהילה מתועדת החל מהמאה ה-6 על ידי גרגוריוס מטור, אבל רמזים מצביעים על כך שהיא קיימת עוד מתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריה של יהודי מרסיי נבדלת ממרבית יהדות צרפת מפני שהייתה מחוץ לממלכת צרפת, לכן יהודי העיר לא גורשו ממנה במהלך הגירושים שביצעו מלכי צרפת. והם לא סבלו מרדיפה עד לשלהי ימי הביניים.

מהמאה ה-12, הקהילה היהודית של מרסיי השתתפה בפיתוח האינטלקטואלי ובתור הזהב של היהדות הפרובנסלית יחד עם ערים אחרות באזור. היהודים היו נוכחים מאוד בחיים הכלכליים-חברתיים ובמסחר הגדול של מרסיי בימי הביניים, וזכו ליחס הוגן בהשוואה לנוצרים.

בשנת 1501, לאחר איחוד מחוז פרובאנס עם הממלכה, היהודים גורשו מפרובנס על ידי מלך צרפת. כמה משפחות היגרו לאפיפיורות אביניון וקומטט ונסין, האחרות עזבו את האזור או התגיירו. ומאז הגירוש לא היה תיעוד לקיומה של קהילה יהודית במשך כמאתיים שנה.

בשנת 1791 במהלך המהפכה הצרפתית, האמנציפציה של היהודים אפשרה את חזרתם לעיר והאוכלוסייה היהודית המשיכה לגדול במהלך המאה ה-19. ערב מלחמת העולם השנייה היו במרסיי כמה עשרות אלפי יהודים ממוצאים שונים. אלפיים מהם גורשו ב-1943 למחנות השמדה.

בשנת 1962 ההשלכות של מלחמת העצמאות של אלג'יריה וחתימת הסכמי אוויאן הביאו להגעתם של יהודים ספרדים רבים מאלג'יריה שמצאו מקלט. נכון לשנת 2023 הם מייצגים את מרבית הקהילה היהודית הנוכחית בעיר, יותר מיהודי פרובנס, אשכנזים ויהודים מארץ ישראל.

לפי הארגון הבינלאומי לזכויות מיעוטים, העיר היא ביתם של האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה בצרפת עם 80,000 יהודים, המהווים כ-9% מאוכלוסיית מרסיי. מספר המעיד על הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה, אחרי אלה שבפריז ובלונדון.

עדויות ליהדות מרסיי בימי קדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנורת שמן יהודית מהמאה ה-1 שהתגלתה באורגון בבוש-דו-רון

אין מקור המעיד על יהדות בימי קדם במרסיי, אך כנראה התקיימה בה תחת האימפריה הרומית[1][2]. עם זאת, הנוכחות היהודית הייתה כנראה מצומצמת לפני חורבן בית המקדש השני ומוגבלת לסוחרים, המוזכרים בכמה ערים בגאליה נארבוננסיס, כולל מרסיי[3].

ההיסטוריון לאון פוליאקוב מסביר, כי לא ידוע מהם התנאים שבהם הופיעו המרכזים היהודיים הראשונים בגאליה. עם זאת, לפי דבריו, סביר להניח שהיהדות התבססה באותו אופן כמו הנצרות, כלומר על ידי גיורים[3].

אף-על-פי שאין הוכחה לנוכחות היהודית במרסיי לפני המאה ה-6, מספר תגליות ארכאולוגיות, כולל מנורת שמן שהתגלתה באורגון, באזור, מעידים על נוכחותם של יהודים בעמק הרון התחתון בין המאות ה-1 וה-5 לספירה[4].

קיימים מעט מסמכים המתארים את חיי היהודים במרסיי בראשית ימי הביניים. העדות השלמה ביותר לכך ניתנה על ידי ההיסטוריון גרגוריוס מטור. מטור מספר שהיהודי פריסקוס, משרתו של המלך כילפריך הראשון, חיתן את בנו ליהודייה ממרסיי. בשנת 576 יהודים מקלרמון-פראן מצאו מקלט במרסיי כדי להימלט מהמרת דת.[5].

ידוע גם, כי במאה העשירית צוין מקום בשם "Valle Judaica" (העמק היהודי) בכפר סנט-מארה, וכי יהודי בשם סלומון קנה כמות גדולה של דבש ממנזר סן-ויקטור, כנראה כדי לסחור בו. במאה ה-11, מוזכר כרם בשם Rua Judaica (רחוב יהודי)[6].

לפני האלף השני, חיו היהודים מחוץ לעיר. משנת 1000, הצמיחה הדמוגרפית ועליית המסחר, גרמו לתקומת הערים ולהרחבתן. מרסיי התרחבה בשנת 1040, וכך היהודים נכללו בעיר[7].

מרכז אינטלקטואלי יהודי של ימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-12, היו במרסיי מלומדים רבנים משפיעים ועד המאה ה-13 היא הפכה לאחד ממקומות המפתח של היהדות הפרובנסלית בתקופת הראשונים. חוקרים יהודים רבים התיישבו בה, כמו בערים אחרות של פרובנס ולנגדוק, ומילאו תפקיד חשוב בהעברת ידע עתיק ודיונים פילוסופיים ודתיים, במיוחד הודות לשליטתם בשפה הערבית, מיומנות שלא הייתה שכיחה אז בצרפת.

תיאור הקהילה היהודית במרסיי במסעות בנימין מטודלה, 1167-1165

"ומשם שלושה ימים למרשילייה והיא עיר גאונים וחכמים והם ב' קהילות ובם כמו שלוש מאות יהודים. הקהל האחד יושב על שפת הים למטה, והקהל האחר יושב על שפת הים יושבים במגדל למעלה והם ישיב גדולה ותלמידי חכמים רבי שמעון בר רבי אנטוליו ורבי יעקב אחיו ורבי לבארו והם ראשי [ישיבה] של מעלה. ובראש הקהל של מטה רבי יעקב פירפיינו העשיר ורבי אברהם ורבי מאיר חתנו ורבי יצחק ורבי מאיר זצ"ל. והיא עיר סחורה מאוד על שפת הים."

מסעות בנימין מטודלה

עיר של חכמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מסעותיו עבר בנימין דה טודלה במרסיי בסביבות 1165 ותיאר אותה כעיר חכמים.
מורה הנבוכים של הרמב"ם הוא אחד היצירות הפילוסופיות היהודיות החשובות ביותר. תורגם על ידי יהודי פרובנס דוברי הערבית.

בנימין מטודלה, שביקר בדרום צרפת בסביבות 1165, תיאר את מרסיי כעיר הגאונים והמלומדים. הוא גם העריץ את בית הספר התלמודי שלה והעיד על קיומן של שתי קהילות יהודיות בעיר. האחת בתחתית העיר על חוף הים, השנייה בחלק העליון באזור המבצר. בנימין העריך את מספרם בכ-300 ודיווח כי בעיר היו שני בתי כנסת. שהיהודים נכחו מאוד במסחר ושמרו על קשרים הדוקים עם הלבנט. ונראה שהיהודים חיו בפרובנס בשלווה ובידידות עם הנוצרים[8].

במקביל, כתב היהודי ממרסיי יצחק בן אבא מרי את העיטור, ספר הלכה שצוטט פעמים רבות בספרות ההלכה בדורות הבאים[9].

משפחת אבן תיבון בהם יהודה (1120-1190) ושמואל בן תיבון (1150-1230) התיישבו בסוף חייהם במרסיי וסיימו שם את ימיהם. הראשון, שהוא גם רופא, הוא המתרגם של יצירות של הפילוסופיה היהודית ושל שתי היצירות הלשוניות הגדולות של יונה בן ג'אנה. שמואל, גם הוא רופא, ידוע בעיקר בתרגומו של מדריך משה הרמב"ם מורה הנבוכים[10]. בשנת 1194, גם למלומדי מרסיי שלח הרמב"ם את מכתביו בנושא אסטרולוגיה[11]

המרכזיות האינטלקטואלית היהודית של מרסיי נמשכה עד המאה ה-13. שמואל בן יהודה ממרסיי תרגם יצירות מדעיות מערבית לעברית, כולל פירושיו של אבן רושד על הרפובליקה של אפלטון ועל האתיקה של אריסטו[12].

השפעת משפחת אבן תיבון נותרה נוכחת כאשר משה בן תיבון, בנו של שמואל בן תיבון ומתרגם הרמב"ם, ויעקב בן תיבון (1236-1304), אסטרונום ורופא נטל חלק חשוב במחלוקת סביב כתבי הרמב"ם[10]. שניהם נולדו במרסיי[13]. בשנת 1320 שיבח דוד כוכבי, יהודי יליד אסטלה שביקר במרסיי, את העיר כמרכז גדול ללימודי התלמוד, כמעט מאתיים שנה אחרי בנימין מטודלה[12].

האזרחים היהודים של מרסיי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1219, בכינוס בין העיר לבישוף של מרסיי, הפכו היהודים ל אזרחי מרסיי (cives Massiliæ)[11], עמדה שאושרה בעקבות כיבוש העיר על ידי שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה. עם זאת, הם לא היו שווים לנוצרים. ליהודים היו ארבע הגבלות: האיסור להעיד בבית המשפט נגד נוצרים, איסור עלייה של יותר מארבעה יהודים על ספינה (ונסיעה לאלכסנדריה), איסור עבודה בימי ראשון ובחגים נוצריים, ולבסוף החובה לענוד את הטלאי העגול[14] מגיל שבע[15]. אל מול האיסורים התאורטיים המציאות המופיעה במסמכים של אותה תקופה, מראה גמישות ביחס ליהודים.[16].

שארל הראשון, הבין את התפקיד שמרסיי יכולה למלא כממלכה ים תיכונית חדשה והעניק הטבות רבות ליהודי מרסיי, שהיו להם רשתות סחר מקומיות וים תיכוניות חשובות. לפי האמנה מנובמבר 1262, הוא ציווה כי מיסי היהודים ישולמו רק לו, כדי להגן עליהם מפני התעללויותיהם של הפקידים המקומיים. בשנים 1270 ו-1276, כאשר שארל הטיל על כל יהודי פרובנס מיסים בגובה של 6,000 ו-15,000 פאונד טורנירים, יהודי מרסיי קיבלו פטור[16].

המאות ה-14 וה-15: תור הזהב ליהודי מרסיי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי הביניים המאוחרים היו במרסיי 2,000 יהודים, ולאחר מגפת המוות השחור (1347-1352) נותרו כ-1,000 יהודים, שהיוו כ-10% מאוכלוסיית העיר,[17] שהייתה אז אחד משלושת היישובים היהודיים החשובים ביותר במחוז פרובאנס יחד עם אקס וארל[18].

בניגוד לקהילות אחרות בפזורה, כמו יהודי הח'ליפות העבאסית שהיגרו לאיפריקיה במאה ה-11, היחסים הבין-קהילתיים במרסיי לא היו מבוססים בעיקר על השתייכות דתית, אלא על קשרים בין קהילתיים. היהודים לא היו שווים לנוצרים, אבל זכו ליחס הוגן. הסולידריות וההעדפה הקהילתית הרגילה של הפזורה היהודית הוחלפה בחלקה ביחסים כלכליים ופוליטיים הדוקים בין יהודים בולטים ונוצרים[19]. החוקים שחלו על היהודים יושמו רק באופן חלקי והייתה סובלנות כלפי הקהילה.

יהודים בעיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהדות העיר התחתית משתרעת ליד כנסיית מרטין הקדוש

במאה ה-14, מרכז הפעילות של יהדות מרסיי היה ממוקם בעיר התחתית, ליד כנסיית סן מרטין. משנת 1361, נראה שהמרכז התרחב לכיוון המערב, לאורך רחוב "דה לאפרון". שם הוקמו שני בתי כנסת צמודים[19]. היהודים לא חיו בגטאות, ולא הייתה תקנה הכופה עליהם מקום מגורים ספציפי[20].

למרות האיסור על פעילות פוליטית, יהודים היו מעורבים בחיי העיר ולקהילה היה ייצוג רשמי אל מול הממשל, דבר שהוביל למשא ומתן על גובה המס השנתי ליהודים ועל פיקוח עצמי על גביית המס[21].

אין אזכור להאשמות אנטישמיות כלשהן נגד הקהילה כולה אפילו לא לאחר המוות השחור ההרסני של 1349-1351[11]. אולם בשנת 1306 דיווח הרב הספרדי הרשב"א על מקרה של יהודים ששיחקו במהלך פורים בבית הקרוב לביתו של הבישוף, הנוצרים ראו זאת כלעג לדתם וכדי לתקן את העלבון, הטילו קנס כבד על כל הקהילה היהודית[22].

גמישות של תקנון העיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת צרפת בשנת 1477. פרובנס, עצמאית מממלכת צרפת, נשלטת על ידי בית אנז'ו.

למרות ההגבלות של תקנון העיר, יהודים יכלו לסייע כמומחים בפעילות בעלת תוקף משפטי ולתרום ליצירת חוקים. היהודים אף התבקשו לסייע ביישוב סכסוכים שאינם דורשים מומחיות יהודית ספציפית, אלא להעריך מקרקעין או איכות מוצר[23].

האיסור להעיד נגד נוצרים כמעט לא יושמה ועשרים משפטים מראים התערבות של צד שלישי יהודי בתור צד מייצג או כעד. בשני מקרים בלבד הפעיל הצד שכנגד את תקנון העיר כדי לערער על חוקיות העדות. היהודים התערבו גם בבוררות כמי שמציעים פתרון לסכסוך במעלה ההליך המשפטי. בשנת 1327 למשל, במהלך פשרה בין אסטס דה נים לחתנו סמואל דה נים, הבעיה נפתרה על ידי בוררות של ויטל דה נים והיהודי ויולאס אסטרוג. לכל אורך המאה ה-14, 26 יהודים מילאו לפחות פעם אחת את תפקיד הבורר[14].

חובותיהם הדתיות של היהודים נלקחו בחשבון גם בתקנות העירוניות. אם התושבים חייבים לטאטא לפני דלתם בשבת, על היהודים לטאטא ביום שישי וכן הם היו פטורים מלהסתובב עם אור דולק בשבת ובחגי ישראל[24]. השלטונות הלא-יהודיים עסקו גם במניעת עירוב של בשרים, דבר המנוגד לתורה, ויהודים הורשו לשמור את הקצביות שלהם פתוחות במהלך התענית. בשנת 1381, מועצת מרסיי ביקשה מהשליט להסיר את החובה ללבוש את טלאי הגלגל כי הדבר מערער את ”החופש הקדום של היהודים”[23].

ההגנה על הרוזנים מפרובנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלורדים הבטיחו את ההגנה על היהודים לאורך שלהי ימי הביניים וכל עוד פרובאנס הייתה בשליטתם, הם סירבו להקשיב להאשמות נגד היהודים. בעיקר לנוכח העובדה שהם שילמו לנסיך את "המיסוי על היהודים" "tallia judeorum", שהיווה מקור הכנסה משמעותי עבור מי שנמצא כל הזמן במלחמה ומנסה לבנות מדינה[21]. בשנים 1331 ו-1332, קבע פיליפ דה סנגווינט, האחראי על פרובנס, כי יש להגן על קהילות יהודיות וסדרי העדיפויות שלהן בעזרת קציני מלכות. עוד בשנת 1422, אסרה יולנד ד'אראגון, רוזנת פרובאנס, על קציני המלוכה שלה לקחת נכסים פרטיים מסוימים מהיהודים. שני יהודים, סולומון בוטארלי והברון דה קסטרס, אף שכנעו את רנה מאנז'ו לסגור את בית הטבילה בסן מרטין שבו נוצרי הכריח נערה יהודייה צעירה להיטבל[11].

יהודים בחיי הכלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי האמון של ההלוואה היהודית-נוצרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית השתלבה בחיים הכלכליים-חברתיים של מרסיי וקיימה יחסים עם קבוצת הרוב, במיוחד באמצעות הלוואות המקרבות בין נוצרים ויהודים[25].

פעילות ההלוואות לא הייתה משתלמת במיוחד עבור היהודים. היא נועדה בעיקר לגרום לבירת האצולה הנוצרית לצמוח וההלוואה שימשה את הנכבדים היהודים כאמצעי ליצירת מגע המאפשר להם לתפוס תפקיד חשוב בתוך העיר[26]. אין אפוא מדיניות של הדרה כלפי הקהילה היהודית, אלא יחסים המבוססים על אתיקה משותפת[25].

מרסיי נמצאת בלב נתיבי הסחר של ימי הביניים המאוחרים.

הסחר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליהודי מרסיי היה מקום חשוב בסחר בתבלינים מהמאה ה-13. המאה. ישנם דיווחים, משנת 1248, על הזמנות רבות של ציפורן, זעפרן, כמון ואגוז מוסקט שנעשו על ידי יהודים כמו אנסרת בן אברם או אסטרוק קורדייר[27].

היחסים עם הקהילות היהודיות האחרות באגן הים התיכון ניכרים במסחר הגדול, במיוחד עם סרדיניה, נסיכות קטלוניה, ומיורקה. מהמערב הם מייצאים אלמוגים, יין כשר, סדינים ושמנים פרובנסליים ופירות יבשים[23]..

למרות האיסור לנסוע לאלכסנדריה. יהודי מרסיי מביאים משם פלפל, ג'ינג'ר וסוכר כדי למכור בשוק הקטלוני, הצרפתי והפלמי. בסוף המאה ה-14, מרבית ההזמנות מיהודי מרסיי לאלכסנדריה נעשות באמצעות נציגים נוצרים[23].

במחצית הראשונה של המאה ה-14, בונדווין דה דראגניאן היה איש העסקים היהודי שביצע הכי הרבה הזמנות. הוא הגדיל את נכסיו הכספיים והמקרקעין באופן מרשים, דבר המעיד הן על שילוב הקהילה היהודית בחברה הרחבה והן על האמון שניתן לו[28].

הסוחרים היהודים דאגו לאספקה לעיר במקרה של משבר. בשנת 1384, לאון פאספאייר הביא 156 שקי חיטה מארל. באותה שנה הוא ייבא מספר טונות של חיטה מקטלוניה[21]. יזמים יהודים רבים עסקו בחקלאות, ובגידול בעלי חיים[16].

רבים מיהודי מרסיי היו רופאים. הם עבדו בבתי חולים בעיר ושימשו כמומחים בתיקים פליליים שנידונו בבתי המשפט. למרות החוק הפרובנסלי משנת 1306 שאסר על נוצרים להשתמש ברופאים יהודים, הם נקראו לעיתים קרובות לבדוק פצעים וגופות[21].

בעשורים האחרונים של המאה-15 נחלש המסחר היהודי במרסיי, לרבות בתחום התבלינים, מה שהקדים את צמצום הקהילה היהודית וגירושה מפרובנס בתחילת המאה ה-16[27].

הגירה יהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר צו הגירוש הכללי של היהודים מצרפת על ידי פיליפ לה בל ב-1306, שהפך למסע צלב של ממש נגד יהודי הדרום-מערב[21], המחוז העצמאי של פרובנס נתפס על ידי הצרפתים היהודים כ"עוד יהודה" לפי הביטוי של ארמנד לונל[23]. עם זאת, נראה כי קליטת הפליטים במרסיי הוגבלה. מקורות לטיניים אינם מזכירים הגירה יהודית מסיבית לעיר בעקבות הרדיפות של 1306[23].

גירוש יהודים מפרובנס (1501–1791)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד של פרובנס עם צרפת וצווי הגירוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1482, דרך ירושה, איבדה שושלת אנז'ו את מחוז פרובנס, שנפל לידיו של מלך צרפת לואי ה-11. פרובנס סופחה לממלכת צרפת. כך היהודים נמנעו ממיסוי וחידשו את זכותם למגורים[29].

בתקופה של עליית הרדיפות האנטישמיות באירופה, מארסיי התאפיינה בכמה מהומות אנטי-יהודיות ב-1484, כמו בארל, שם הותירו העימותים 16 הרוגים[29]. לעיתים קרובות, האשימו את היהודים שהם עושי צרות וחברי מועצת העיר התחילו לדרוש את גירושם ; במיוחד מאז 1492, בה היהודים גורשו מספרד. שארל השמיני הוציא צו גירוש ב-1498 וקבע שיש לאפשר ליהודים המעוניינים לעזוב לעשות זאת ללא סכנה.

אולם הרדיפות נמשכו וצו חדש של לואי ה-12 ב-1501 דרש את הגירוש הסופי של יהודי מרסיי. הפעם, הם גורשו החוצה וכל רכושם נתפס[30]. מאז במשך מאתיים שנים אין תיעוד ליהדות מרסיי, בדומה למקומות אחרים בצרפת.

יהודים בתקופת האיסור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביניון וקומטט ונסין, תחת חסותו של האפיפיור, הם המקלטים הקרובים ביותר ליהודי פרובנס. יהודי האפיפיור הפכו לקהילה היהודית האחרונה בפרובנס, שם התגוררו במחצבות באביניון, באי-סור-לה-סורג, בקרפנטרס או בקאוויון. זאת יחד עם איסורים רבים כמו לא לישון מחוץ לשטח המוגדר שלהם[31].בתקופה זו יהודים רבים בחרו להתנצר במקום לאבד את בתיהם[29].

לאחר גירושם מפרובנס, ניסו היהודים מספר פעמים להתיישב שוב במרסיי[32] במחצית השנייה של המאה ה-17, התחרות העזה בין נמלי אירופה דחפה את קולבר לעודד ולהבטיח את פעילותם של הסוחרים הזרים, מה שהוביל את הסוחרים היהודים ג'וזף ויאריאל ואברהם אטיאס להגר לעיר. הם שגשגו בה למשך כעשור וכמעט הגיעו למעמד של אזרחים. משפחות נוספות הלכו בעקבותיהם ונפתח בית כנסת. סגני הסחר של העיר, שחששו מהגברת התחרות הזרה, התחילו במסע ארוך להגנה על המסחר המקומי מפני "סכנה יהודית ". בשנת 1682 גירשה מועצת המלך את הסוחרים היהודים מהעיר[33].

בשנת 1758 צו קבע כי ”היהודים התעצמו בתקופה האחרונה לבוא ולגור בעיירות [הצרפתיות] ובעיקר במרסיי, שם יש להם חנויות של סחורה, בתים שבהם הם מתאכסנים ברבעים השונים, ושם הם מוכרים את מרכולתם”[34]. בין 1768 ל-1770, ארגן הסוחר העשיר סבאטון קונסטנטיני את מקום הפולחן החשאי הראשון ליהודים ברחוב רומא. בשנים שלאחר מכן נמשכה צמיחת הקהילה הקטנה. בשנת 1783 היו לפחות 200 יהודים כאשר שלמה דה סילבה ומרדכי חי דרמון רכשו אדמות לאורך המעבר הנוכחי של בית הקברות היהודי כדי להקים בו מקום קבורה[35].

האמנציפציה של יהודי צרפת מאפשרת את חזרתם למרסיי ואת התקדמותם החברתית בעיר. כאן, נפוליאון הקים מחדש את הפולחן היהודי ב-1806.
יהודים רבים הם אלג'יראים. בתמונה ברובע היהודי של קונסטנטינוס (1851).

מאז האמנציפציה ליהודים ב-1791, התרכזו יהודי האפיפיור בבוש-דו-רון. במרסיי גדלה האוכלוסייה היהודית במהירות לאורך המאה ה-19 והגיעה ל-2,600 יהודים ב-1872. מעמדה של מרסיי כבית יהודי באזור היה ברור: 83% מהיהודים באזור חיו במרסיי ב-1872[36].

מיקרוקוסמוס של העולם היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1808, מרסיי היא מיקרוקוסמוס של העולם היהודי שבו מופיעה קוסמופוליטיות ברורה. אחד מכל חמישה יהודים הוא זר (12% מהזרים במרסיי)[37] ; ולפי סקר משנת 1808, ישנם בעיר יהודים מפרובנס, יהודים מהאפיפיור, מאגן הים התיכון, ואפילו מננסי ואמסטרדם[36].

במחצית השנייה של המאה ה-19, ההגירה היהודית הגיעה בעיקר מדרום צרפת, מאלזס-לורן (מהגר אחד מתוך חמישה לאחר מלחמת 1870) ומאגן הים התיכון. מבין האחרונים, האיטלקים הם הרבים ביותר (מה שלא מפתיע בהתחשב בכמות ההגירה למרסיי באותו זמן) ; ואחריהם אלג'יראים (שהם בני לאום צרפתי בעקבות צו כרמיה ב-1870) ; ו" לבנטינים (טורקים, ארץ ישראלים וסורים). בסוף המאה, זרים היוו את רוב האוכלוסייה היהודית של מרסיי ובמידה רבה תרמו לצמיחתה[37].

צמיחת האוכלוסייה היהודית במרסיי במאה ה-19, בעקבות ההגירה[37] :

1808[36][37], 1837[36] 1851[36] 1861[36] 1870[36],[37] 1900[38]
אוכלוסייה יהודית 440 975 986 2,113 2,600 2,500
% סה"כ 0.4% 0.7% 0.5% 0.8% 0.9% 0.5%
% יהודי צרפת 4/5 1/3
% יהודים זרים 1/5 2/3

יהודי מרסיי תחת האימפריה השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב היהודים גרו מדרום למרכז העיר, באזור אמיד הכולל את השכונות סן-ויקטור, אופרה, פאלה דה ג'סטיס, פרפקטורה ו-וואבן. רבע נוסף גר בשכונות הפועלים מצפון לנמל הישן, בעיר העתיקה ובבלסונס. מאז קבלתם לאזרחות צרפתית ב-1791, הייתה ליהודים הזדמנות לעסוק בכל המלאכה. באופן כללי, קל יותר להיות יהודי במרסיי. רובם עסקו במקצועות עם שכר גבוה, כסוחרים או כבעלי מלאכה. העבודה מחוץ לבית הייתה בבלעדיות של המין הגברי, נשים יהודיות היו למעשה נעדרות מעולם העבודה. מספר נישואי התערובת גדל מעט תחת הקייסרות השנייה. במרסיי, ב-1872, הם היוו כ-15% מנישואי היהודים[37].

היהודים הספרדים בחופי הים התיכון היו בעיקר סוחרים ומתווכים עם צפון אפריקה והמזרח התיכון. יהודים חוו לעיתים קרובות התקדמות חברתית מהירה; תחילה הם עבדו עבור אחרים ולאחר מכן יצרו עסק משלהם[37].

בשנת 1864 נחנך בית הכנסת הגדול של מרסיי. עיצובו היה מבוסס על בית הכנסת ברחוב נצרת בפריז, שנבנה ב-1852 בסגנון רומנסקי-ביזנטי. הוא גם היה בהשראת השפעות מזרחיות ומערביות, המזכירות את מקורותיהם של המאמינים, אך גם את הארכיטקטורה של קתדרלת מייג'ור ונוטרדאם דה לה גארד, שנבנתה במקביל[39].

בעקבות הגירה מסיבית שהואצה בסוף המאה, ולאחר מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 שהובילה לסיפוח מחוזות אלזס ולוריין על ידי הקיסרות הגרמנית ועם הגעתם של יהודים אלזסים רבים, הפכה מרסיי לקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, אחרי זו של פריז[37].

המאה ה-20: "ירושלים החדשה של הים התיכון"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטי המלחמה והנמל הישן (1914–1945)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל הפליטים היהודים מאלזס ולוריין נוספו במהרה יהודים אשכנזים רבים ממזרח אירופה, שנמלטו מהרדיפות והפוגרומים של תקופת בין המלחמות, אמנם במידה פחותה מאשר בפריז, שנותרה מרכז הפעילות של היהודים.[40],[41]. בשנת 1941 האוכלוסייה היהודית במרסיי מוערכת בכ-30,000, מתוכם כ-45 אחוז מיהודי פרובנס, שאליהם מתווספת קהילה גדולה של יהודים ספרדים מהמגרב (במיוחד אלג'יראים) ומהמזרח, וכן מיעוט של יהודים אשכנזים זרים.[40]

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב יהודי בוש-דו-רון החזיקו במקצועות חופשיים. המצב הסוציו-אקונומי של יהודי אלג'יריה היה קשה יותר, ורק מיעוט זעיר מהם הגיע למקצועות הנחשבים ביותר[40].

לפני מלחמת העולם השנייה, החינוך היהודי במרסיי הוגבל לחינוך הדתי שניתן על ידי משפחות ועל ידי תלמוד תורה. ההוראה הדתית, שהכינה את הבנים לקראת בר המצווה, התקיימה בשטח בית הכנסת הגדול, בהשגחת הרב הראשי ישראל זלצר.[42]

בשנות השלושים, הגעתם של אלפי יהודים אשכנזים שנמלטו מהרדיפות והפוגרומים של מזרח אירופה, בשילוב עם תלאות השפל הגדול, הביאו לעלייה באנטישמיות בצרפת, ובמרסיי בפרט[40]. עם פלישת הגרמנים ב-1940, יהודים מאלזס-לורן, מאזור פריז וממקומות אחרים בצרפת הכבושה, הצטרפו, בין היתר, למרסיי, העיר הגדולה ביותר באזור החופשי. בשנת 1941אומדן האוכלוסייה היה בסביבות 30,000[40] והעיתון היומי "לה מטן כינה אותה "ירושלים החדשה של הים התיכון"[42].

צמיחת האוכלוסייה היהודית במרסיי בתחילת המאה ה-20:

1900[38] 1930[38] 1941[40]
אוכלוסייה יהודית 2,500 2,000 (הערכה נמוכה)

12–13,000 (הערכה גבוהה)

~30,000

כולל 8,000 יהודים זרים

% סה"כ 0.5% 0.5 עד 1.6% 3%

העיתונאי האמריקאי וריאן פריי, אינטלקטואלים או פליטים צרפתים רבים, כולל יהודים רבים, יכלו לברוח ממרסיי לארצות הברית. בין אלף האנשים שהצליחו לעזוב את צרפת של וישי בזכות פעולתו, נמנים הסופרים פרנץ ורפל וליון פויכטונגר, הצייר מארק שאגאל, הפסל ז'אק ליפשיץ, הפילוסופית חנה ארנדט, זוכה פרס נובל לרפואה אוטו מאיירהוף והאנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס[43].

גירוש יהודים בתחנת הרכבת (1943)

ב-21 בינואר 1943 הגיעו למרסיי כוחות משטרה מטולוז, ליון, ננסי ואפילו פריז. בלילה התחיל איסוף יהודי מרסיי (או "ראונדאפ של הנמל הישן") המשטרה עקבה אחרי היהודים יומם וליל עד 27 בינואר. הבתים עברו חיפוש יסודי. בסופו של דבר נהרסו 1,600 מבנים בנמל הישן ו-2,000 יהודים נשלחו למחנות השמדה. שיתוף הפעולה של המשטרה הצרפתית עם הכובשים הנאצים צוין במיוחד במהלך אירוע זה[44].

השיבה מאלג'יריה (1945-היום)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1962 בעקבות הסכמי אוויאן, כמעט כל 150,000 יהודי אלג'יריה[45] הפליגו למרסיי. כמו מרבית הצרפתים באלג'יריה, הם חוו עם שובם את הסולידריות הלאומית. תחילה הם התמזגו עם המוני הפייה-נוארים. מרסיי הפכה לשער הראשי של המהגרים. יותר מ-80 אחוז מהמגיעים החדשים מתוניסיה, ולאחר מכן מאלג'יריה ב-1962, עברו דרך העיר. חלקם בטרם יציאתם לישראל, חלק גדול התיישב בה דרך קבע[46]. אוכלוסייתה היהודית של מרסיי צמחה מ-12,000 ל-50,000 איש[41].

בשנת 1986, העיתונאי אלן צ'ופאן כתב כי בעיר יש 22 בתי כנסת. בשלב זה נראה שהקשרים עם המסורת הדתית מתרופפים: רק 20 אחוז מהם משתתפים באדיקות בחיי הקהילה ונישואי תערובת הולכים וגדלים, אחד מכל שניים לפי לה נובל אובזרווטר[47].

בשנת 2015 הקהילה היהודית של מרסיי מנתה כ-70,000-80,000[48] והיא הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה, אחרי אלה של פריז ולונדון[49][50].

היהודים במרסיי - הקהילה השלישית בגודלה באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הקונסיסטוריאלי הראשי הוא בית הכנסת הגדול של מרסיי, ובסך הכל יש בעיר 58 בתי כנסת[51], שלא כולם קשורים לקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת.

פלגים יהודיים נוספים מיוצגים במרסיי, כמו הליובאוויטש[52], המסורתיים[53] והליברלים[54].

" חוצה בית הקברות היהודי ", אחד הרחובות הצרים של מרסיי

במרכז העיר, נמצא מרכז קבלת ההחלטות של הקהילה במרסיי. הוא מאכלס את בית הכנסת הגדול של מרסיי, בית ספר יהודי, קונסוליית ישראל במרסיי, הסוכנות היהודית לישראל, משרדי ה-קריף של מרסיי, וחנויות דת ואוכל.

במרסיי קיימים גם 23 בתי ספר יהודיים[55].

יחסים בין קהילתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובע בלסונס שבו משנות ה-70 התחככו יהודים וערבים.

נכון לשנת 2023, מרבית היהודים במרסיי הם יהודים ספרדים, צאצאים של מהגרים מאלג'יריה[50]. כך, רוב היהודים והערבים הגיעו באותו זמן לעיר בין שנות ה-50 ל-70 לאחר שעזבו את אלג'יריה, או אפילו את אותן ערים באותה מדינה.

ההיסטוריון האמריקאי מוד ס. מנדל מתאר את היחסים בין היהודים לערבים במרסיי כ"הרמוניים, אפילו נעימים". חילופי דברים שלווים יותר מאשר בערים אחרות בצרפת מוסברים בתפקידם של הנמל ומרכז העיר. שכונות אלו ראו גלי הגירה רצופים וקבוצות אתניות שונות ומצליחות להכיל את כולם[49].

מנדל סבור, שגם היציבות הפוליטית היחסית של בזמן כהונת דפר (צר') (ראש עיריית מרסיי מ-1953 עד 1986) ושליטתו ההדוקה בממסד הפוליטי מסבירים תופעה זו. לבסוף, למרות חזרת המתיחות היהודית-מוסלמית בצרפת מתחילת שנות ה-2000, במרסיי היחסים בין שתי הקהילות נותרו רגועים בדרך כלל[49].

אנטישמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 2009 ל-2011, תועדו 59 התקפות אנטישמיות במרסיי (לעומת 349 באזור פריז). במחוז סן-טרונק, שבו מתגוררת קהילה יהודית גדולה, מסתובבים ללא קושי יהודים מסורתיים[56]. עם זאת, קיימת עלייה חדשה באנטישמיות ברחבי צרפת החל משנות ה-2000[57].

בשנות ה-2010, לצד התקפות אנטישמיות אחרות במדינה, כגון: פיגועי הירי בטולוז ומונטובאן ב-2012, והפיגוע במרכול היהודי בפריז ב-2015, העיר הושפעה ממתח גובר ואף מספר פיגועי דקירה נגד יהודים[58][59].

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-14, יהודי מרסיי נשאו לעיתים שמות תנ"כיים, אשר הותאמו למאפייני השפה אוקסיטנית. למשל, השם "דוד" הופך ל"דווין", "מואיז" ל"מוסה" או "מוסון", אסתר ל"סטס"[60]. יהודי פרובנס דוברים שפה מקורית שהיא שילוב של אוקסיטנית, עברית ופרובאנס, והיא ידועה כ"פרובנסלית יהודית". הטקסט הידוע הראשון שנכתב בשפה זו מגיע מרבי יצחק בן אבא מרי בחיבורו "העיטור", שנכתב בין 1170 ל-1193[61]. שפה זו נכחדה מאז מותו של הדובר האחרון שלה, הסופר ארמנד לונל, ב-1977.

שפה נוספת היא ערבית יהודית, שפתם של יהודי צפון אפריקה, שעדיין מדוברת על ידי קומץ מיהודי מרסיי[62].

המטבח היהודי במרסיי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח במרסיי מושפע במיוחד מהמטבח היהודי הספרדי ומהמגרב הערבי, כמו גם מהמטבח של המזרח הקרוב. מטעמים כדוגמת קמיה, דפינה, פקאילה ומסוקי הם חלק מהמסורת הקולינרית הצפון אפריקאית ; בעוד פלאפל, חומוס ומזה מגיעים מהמטבח המזרחי.

מוסדות תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אדמון פלג הוא מרכז התרבות היהודי של מרסיי. הוא ממוקם באימפאס דרגון, הוא הוקם בשנת 1964 כאשר הקהילה נאלצה לבנות את עצמה עם שובם של היהודים שחזרו מצפון אפריקה[63]. הספרייה היהודית של מרסיי, שהוקמה ב-1994 ליד כיכר פראדו, מכילה יותר מ-6,500 יצירות[64].

התפתחות היסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחוזים קשורים למספר התושבים הכולל במרסיי באותה תקופה :

המאה ה-6[5] 1165[8] המאה ה-14[28] 1501-1791 המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 המחצית השנייה של המאה ה-20 2015
אוכלוסייה יהודית נוכחות מאושרת ראשונה אולי 300 2,000 לפני המוות השחור, 1,000 אחרי איסור על יהודים בפרובנס 2,500 בסביבות 1860 30,000

בשנת 1941

(כולל פליטים זמניים רבים)

65,000 בשנות ה-70 70,000 עד 80,000
% סה"כ / ? 10% 0% 1% 3% 7% 9%

יהודי מרסיי מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אדולף כרמיה, היישוב היהודי במרסיי במאה ה-17, כתב עת למדעי היהדות, LV, 1908
  • בנימין מטודלה, מסעות של רבי בנימן, רבי בנימן ב"ר יונה מטודילה, קושטנטינה : דפוס אליעזר בן גרשם שונצינו, ה'ש"ג.
  • ארמנד לונל, יהודים מלנגדוק, פרובנס ומדינות האפיפיור בצרפת, אלבין מישל, 1975 מסת"ב 2226002359
  • דריי-בנסוסן, רנה. היהודים במרסיי (1940–1944). Les Belles Lettres, "היסטוריה", 2004

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Brotons, Raymond (1997-01-01). L'histoire de Lunel, de ses juifs et de sa grande école (בצרפתית). R. Brotons. נבדק ב-2015-11-15.
  2. ^ Israël, Gérard (2002-01-01). Provences : pouvoir, religion, hérésies : juifs, chrétiens et hérétiques (בצרפתית). Tricorne. p. 337. ISBN 978-2-8293-0230-5. נבדק ב-2015-11-15.
  3. ^ 1 2 Poliakov, Léon (1994-04-01). Du christ aux Juifs de cour (בצרפתית). Calmann-Lévy. p. 352. ISBN 978-2-7021-4822-8. נבדק ב-2015-11-15.
  4. ^ Bernhard Blumenkranz (1969). "Les premières implantations de Juifs en France ; du I au V". e.
  5. ^ 1 2 de Tours, Grégoire (1862-01-01). Histoire des Francs (בצרפתית). Librairie Académique Didier. נבדק ב-2015-11-15.
  6. ^ Blumenkranz, Bernhard (1960-01-01). Juifs et chrétiens dans le monde occidental, 430-1096 (בצרפתית). Paris/Louvain/Dudley: Peeters Publishers. p. 440. ISBN 978-90-429-1879-5. נבדק ב-2015-11-13.
  7. ^ Masson, Paul R. (1935-01-01). Les Bouches-du-Rhône (בצרפתית). Archives départementales des Bouches-du-Rhône. נבדק ב-2015-11-16.
  8. ^ 1 2 Benjamin de Tudèle (1734). Voyage de Rabbi Benjamin, fils de Jona de Tudèle, en Europe, en Asie et en Afrique depuis l'Espagne jusqu'à la Chine. Compagnie des Libraires.
  9. ^ Shlomo Pereira. Biographical Notes (PDF) (באנגלית).
  10. ^ 1 2 Max Schloessinger; Isaac Broydé; Richard Gottheil. "IBN TIBBON". Jewish Encyclopedia.
  11. ^ 1 2 3 4 Gotthard Deutsch, S. Kahn. "MARSEILLES". Jewish Encyclopedia.
  12. ^ 1 2 Abdellatif, Rania; Benhima, Yassir; König, Daniel; Ruchaud, Elisabeth (2013-10-24). Acteurs des transferts culturels en Méditerranée médiévale (בצרפתית). Walter de Gruyter. p. 232. ISBN 978-3-486-98934-2. נבדק ב-2015-11-13.
  13. ^ "SOLOMON NASI BEN ISAAC NASI CAYL - JewishEncyclopedia.com". www.jewishencyclopedia.com. נבדק ב-2015-11-16.
  14. ^ 1 2 Denjean, Claude; Feller, Laurent (2014-02-13). Expertise et valeur des choses au Moyen Âge. I (בצרפתית). Madrid: Casa de Velázquez. p. 279. ISBN 978-84-96820-97-5. נבדק ב-2015-11-13.
  15. ^ Juliette Sibon (2012). "L'implication politique des juifs dans la cité à Marseille au XIVe siècle : entre normes et pratiques". Cahiers de Recherches médiévales et Humanistes (24): 213-226.
  16. ^ 1 2 3 Juliette Sibon. "Bondavin revisité. Le prêteur juif de Marseille Bondavin de Draguignan (v. 1285-1361), suite et fin". FRAMESPA, Université de Toulouse–Le Mirail.
  17. ^ Sibon, Juliette (2011-01-01). Les juifs de Marseille au XIVe siècle (בצרפתית). Paris: CERF. p. 585. ISBN 978-2-204-09506-8. נבדק ב-2015-11-15.
  18. ^ Laithier, Stéphanie; Vilmain, Vincent (2008-01-01). L'histoire des minorités est-elle une histoire marginale? (בצרפתית). Paris: Presses Paris Sorbonne. p. 326. ISBN 978-2-84050-555-6. נבדק ב-2015-11-13.
  19. ^ 1 2 Juliette Sibon (2014). « Insertion et rayonnement des élites juives de Marseille au XIVe siècle dans Elisabeth Malamut et Mohamed Ouerfelli (éd.), Villes Méditerranéennes au Moyen Âge. Les Temps de l'Histoire, Presses Universitaires de Provence. p. 231-241.
  20. ^ Denjean, Claude; Sibon, Juliette (2011-12-01). "Citoyenneté et fait minoritaire dans la ville médiévale". Histoire urbaine (בצרפתית). 32: 73-100. ISSN 1628-0482. נבדק ב-2015-11-16.
  21. ^ 1 2 3 4 5 Juliette Sibon (2012). "L'implication politique des juifs dans la cité à Marseille au XIVe siècle : entre normes et pratiques". Cahiers de Recherches médiévales et Humanistes (24): 213-226.
  22. ^ Solomon ibn Adret. Responsa. p. III. 389.
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Juliette Sibon (2014). « Insertion et rayonnement des élites juives de Marseille au XIVe siècle dans Elisabeth Malamut et Mohamed Ouerfelli (éd.), Villes Méditerranéennes au Moyen Âge. Les Temps de l'Histoire, Presses Universitaires de Provence. p. 231-241.
  24. ^ Bernhard Blumenkranz (1972). Histoire des Juifs en France. Privat, Éditeur, Toulouse.
  25. ^ 1 2 Laithier, Stéphanie; Vilmain, Vincent (2008-01-01). L'histoire des minorités est-elle une histoire marginale? (בצרפתית). Paris: Presses Paris Sorbonne. p. 326. ISBN 978-2-84050-555-6. נבדק ב-2015-11-13.
  26. ^ Sibon, Juliette (2009-02-24). "Le crédit et l'entreprise des juifs à Marseille après la Peste noire (1348)". Entreprises et histoire (בצרפתית). 52: 27-35. ISSN 1161-2770. נבדק ב-2015-11-14.
  27. ^ 1 2 Danièle Iancu (1988). Quelques notes sur les Juifs et le commerce des épices à Aix-en-Provence à la fin du xve siècle In : Herbes, drogues et épices en Méditerranée : Histoire, anthropologie, économie du Moyen Âge à nos jours. Institut de recherches et d'études sur le monde arabe et musulman. p. 186. ISBN 978-2-8218-3884-0.
  28. ^ 1 2 Sibon, Juliette (2011-01-01). Les juifs de Marseille au XIVe siècle (בצרפתית). Paris: CERF. p. 585. ISBN 978-2-204-09506-8. נבדק ב-2015-11-15.
  29. ^ 1 2 3 Philippe, Béatrice (1979). Être juif dans la société française (בצרפתית). Paris: Montalba. p. 52. ISBN 2-85870-017-6..
  30. ^ Beugnot, Arthur Auguste (1824-01-01). Les juifs d'occident, ou recherches sur l'etat civil, le commerce et la littérature des juifs, en France, en Espagne et en Italie (בצרפתית). נבדק ב-2015-11-04.
  31. ^ Moulinas, René (1992-01-01). Les juifs du Pape (בצרפתית). Editions Albin Michel. p. 181. ISBN 978-2-226-05866-9. נבדק ב-2015-11-15.
  32. ^ Szajkowski, Zosa (1970-01-01). Jews and the French Revolutions of 1789, 1830 and 1848 (באנגלית). KTAV Publishing House, Inc. p. 1161. ISBN 978-0-87068-000-7. נבדק ב-2015-11-23.
  33. ^ Xambo, Jean-Baptiste (2015-05-20). "Citoyenneté et commerce. L'affaire Villareal ou la fabrique controversée du mercantilisme marseillais (1669-1682)". Mélanges de l’École française de Rome - Italie et Méditerranée modernes et contemporaines (בצרפתית). ISSN 1123-9891. נבדק ב-2015-11-14.
  34. ^ Témime, Émile (1989-01-01). Migrance (בצרפתית). disud. p. 207. ISBN 978-2-85744-431-2. נבדק ב-2015-11-09.
  35. ^ Badet, Claude (1989-01-01). Marseille en révolution (בצרפתית). Rivages. נבדק ב-2015-11-15.
  36. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Hildesheimer, Françoise (1979). "Population et personnalités juives du Sud-Est (Bouches du Rhône et Alpes-Maritimes). À l'époque du grand Sanhédrin". Annales historiques de la Révolution française. 235: 67-85. doi:10.3406/ahrf.1979.1037. נבדק ב-2015-11-05.
  37. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Socio-démographie des Israélites de Marseille 1872-1891" (PDF). Provence Historique (Fascicule 173). 1993.
  38. ^ 1 2 3 Leitenberg, Laurence (2008-01-01). La population juive des villes d'Europe (בצרפתית). Berne: Peter Lang. p. 420. ISBN 978-3-03911-478-8. נבדק ב-2015-11-16.
  39. ^ "Drac paca - Protections au titre des monuments historiques". www.culture.gouv.fr. נבדק ב-2015-11-05.
  40. ^ 1 2 3 4 5 6 Ryan, Donna F. (1996-01-01). The Holocaust & the Jews of Marseille : The Enforcement of Anti-Semitic Policies in Vichy France (באנגלית). University of Illinois Press. p. 10. ISBN 978-0-252-06530-9. נבדק ב-2015-11-04.
  41. ^ 1 2 Zytnicki, Colette (2005-09-01). "Du rapatrié au séfarade. L'intégration des Juifs d'Afrique du Nord dans la société française : essai de bilan". Archives Juives (בצרפתית). 38: 84-102. ISSN 0003-9837. נבדק ב-2015-11-23.
  42. ^ 1 2 Dray-Bensousan, Renée (2002-09-01). "L'éducation juive à Marseille sous Vichy (1940-1943) : une renaissance circonstancielle". Archives Juives (בצרפתית). 35: 46-59. ISSN 0003-9837. נבדק ב-2015-11-16.
  43. ^ "Varian Fry". Jewish Virtual Library (באנגלית).
  44. ^ Poznanski, Renée (2001-01-01). Jews in France During World War II (באנגלית). UPNE. p. 601. ISBN 978-1-58465-144-4. נבדק ב-2015-11-16.
  45. ^ Richard Ayoun (20 ביוני 2006). "Les Juifs d'Algérie. Au-delà des pressions officielles et des lobbies de mémoire". École normale supérieure, Lettres et sciences humaines. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Repères méditerranéens - Marseille et ses migrations - Ina.fr". Repères méditerranéens..
  47. ^ Alain Chouffan (1989). "Ici, c'est boukha et Torah... Heureux comme Dieu à Marseille" (PDF). Le Nouvel Observateur: 28.
  48. ^ "World Jewish Congress". www.worldjewishcongress.org (באנגלית). נבדק ב-2015-11-04.
  49. ^ 1 2 3 Mandel, Maud S. (2014-01-05). Muslims and Jews in France (באנגלית). Princeton University Press. p. 272. ISBN 978-1-4008-4858-4. נבדק ב-2015-11-04.
  50. ^ 1 2 "World Directory of Minorities and Indigenous Peoples - France : Jews". UNHCR (באנגלית). Minority Rights Group International.
  51. ^ "Marseille : la communauté juive vigilante". LaProvence.com. נבדק ב-2015-11-18.
  52. ^ "Beth Habad of Marseille".
  53. ^ "Communauté Massorti Marseille Provence".
  54. ^ "Synagogue Libérale de Marseille et de Provence". נבדק ב-2022-11-22.
  55. ^ "Ecoles". consistoiredemarseille.com. נבדק ב-2016-01-15.
  56. ^ correspondant), Luc Leroux (Marseille (14 בינואר 2016). "L'enseignant juif agressé à Marseille : « Je ne comprends pas qu'on ait envie de tuer à 15 ans". Le Monde.fr (בצרפתית). ISSN 1950-6244. נבדק ב-2016-01-15. {{cite journal}}: (עזרה)
  57. ^ "Antisémitisme en France : les Juifs sont plus rassurés à Marseille qu'à Paris ! | © Alyaexpress-News". Alyaexpress-News. נבדק ב-2015-11-04.
  58. ^ "Marseille: un homme agresse un rabbin". Le Figaro. נבדק ב-2016-01-15.
  59. ^ correspondant), Luc Leroux (Marseille (13 בינואר 2016). "A Marseille, « le curseur en matière de haine des juifs est très élevé". Le Monde.fr (בצרפתית). ISSN 1950-6244. נבדק ב-2016-01-15. {{cite journal}}: (עזרה)
  60. ^ "Juifs de Marseille au XIVe siècle (Les) de Juliette Sibon - Les Editions du cerf". www.editionsducerf.fr. נבדק ב-2015-11-13.
  61. ^ "Judeo-Provençal". Encyclopaedia Judaica. 2007.
  62. ^ "Judéo-Arabe". Inalco. נבדק ב-2015-11-17.
  63. ^ "Centre Edmond Fleg Marseille Qu'est ce que le Centre Fleg?". www.centrefleg.com. נבדק ב-2015-11-15.
  64. ^ "Bibliothèque Juive de Marseille - Crif Marseille Provence". www.crif-marseilleprovence.org. נבדק ב-2015-11-17.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_מרסיי&oldid=39606735"