אנצו סרני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנצו חיים סרני
EnzoSereni22.jpg
אנצו סרני ובני משפחתו
נולד 17 באפריל 1905, רומא, איטליה Flag of Italy.svg
עלה לישראל 1927
נהרג 18 בנובמבר 1944, מחנה הריכוז דכאו
השתייכות Flag of the British Army.svg הצבא הבריטי
תקופת שירות 1944
תפקידים צבאיים

צנחן

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה

תפקידים אזרחיים

פעיל עלייה

הנצחה

קיבוץ נצר סרני

קבר ריק ומעליו מצבה לזכרו של אנצו סרני בחלקת שבעת הצנחנים שנפלו באירופה בהר הרצל.

אֶ‏נְצוֹ חיים סֶרֶנִי (Enzo Sereni;‏ 17 באפריל 1905, י"ב בניסן תרס"ה, רומא18 בנובמבר 1944) היה סופר, פעיל ציוני ובין צנחני היישוב - צנחנים יהודים שצנחו באירופה במלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנצו סרני נולד ברומא בי"ב בניסן תרס"ה (17 באפריל 1905), נצר למשפחה עתיקה ומיוחסת של יהודים איטלקים. משפחתו ישבה ברומא לפני גרוש ספרד.‏‏‏[1] אביו, שמואל סרני, היה רופא בית המלך. דודו, עורך הדין אנג'לו סרני, היה יושב ראש הקהילה היהודית ברומא במשך 35 שנה. הוא היה מראשוני העסקנים הציוניים באיטליה. הוא התגאה בהיותו יועץ מינהלי לבנק "מונטה דה-פיטה", אשר הוקם במטרה לחסל את עסקי המלווים היהודים בתקופת ימי הביניים. גם במשפחת אמו, אלפונסה פונטקורבו, היו אישים מפורסמים מבין יהודי איטליה.

סרני למד ברומא בבית ספר עירוני, סיים את לימודיו בהצטיינות ולמד בגימנסיה על שם ויסקונטי. בשנת 1927 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת רומא (כותרת הדיסרטציה: "Il libro di Tobit").

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מגיל צעיר אנצו סרני הראה את כוחו בכתיבה, גם של יומנים וגם של רומנים, פואמות ומחזות‏‏.‏[2] ספרו הראשון היה "נערים טובים", ובו הוא תיאר את ימי ילדותו ברומא. הוא החל לנהל יומן. בפתח יומנו הוא מגדיר את עצמו: קצת רומנטי, טוב, אדיב וסוציאליסט - תכונה שתבוא לידי ביטוי בעתידו. הוא עסק גם בתרגומים מלטינית של יצירות של הוראציוס. הוא כתב שירי אהבה על העלמות שראה, הכיר או שמע.

לאחר הבר מצווה, הוא החל בכתיבה ספרותית מאסיבית: פואמה הירואית על גריבלדי, רומן ששמו "החובה", נובלה בשם "שלוש האחיות", מחזה "כיסופים". הנושאים היו תמיד גדולים ונעלים: אהבה, בגידה ומות גיבורים. הוא נטל חלק בתחרות של אגודת הסופרים והוציאה לאור את מבחר שיריו תחת הכותרת: "שירי האפלה והאור".

פעילות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגע הראשון של סרני עם התנועה הציונית היה באמצעות אחיו, אשר ארגן את המשלחת האיטלקית לוועידה שדנה בגורל ארץ ישראל. התנועה הציונית הסכימה כי שני נציגים מטעם יהדות איטליה יצטרפו למשלחת בראשות חיים ויצמן. הדבר נעשה בתיאום עם ממשלת איטליה אשר חששה מהתוצאות.

בתום המלחמה סרני הצטרף לתנועת נוער ברומא שנקראה "ג'ורנלינו". זו הייתה תנועה לא יהודית, אך רוב חבריה היו יהודים. מטרתה המוצהרת הייתה לחנך אזרחים בעלי רגש לאומי ולהקנות להם ידע בניהול דמוקרטי של המדינה.

מגעו הבא עם התנועה הציונית היה בשנת 1921. הוא החליט לטייל בגרמניה ובאוסטריה. שם נודע לו על קיום של הקונגרס הציוני בקרלסבד בצ'כוסלובקיה. הוא החליט לבקר באזור ונשאר בו כל ימי הקונגרס. בסוף שנת 1921, בעקבות ביקור של ישראל רייכרט, מורה לטבע בארץ ישראל שהיה במסע השתלמות לקראת הקמת תחנת ניסיונות בארץ, הוקמה ברומא ובפירנצה תנועת הנוער בשם "עבודה" לפי מתכונת הפועל הצעיר. סרני, שהיה בגיל 17, נבחר למזכיר התנועה. בשנת 1922 הקבוצה זכתה להכרה מהקהילה וניתן לה טור קבוע בבטאון יהדות איטליה "ישראל". הוא הכיר את עורך הבטאון, אלפונסו פצ'יפיצ'י, אשר כונה על ידי מוסוליני "הנביא של היהודים", בשל השפעתו הרבה על יהודי איטליה. עקב קרבתו אליו, הפך סרני לשומר מסורת.

ביולי 1922 הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת לה ספציה שבליגוריה. הוא המשיך במגעיו עם התנועה הציונית ובשנת 1923 השתתף בקונגרס הציוני נוסף. בשנת 1925 הופיע במפגש סטודנטים בפירנצה וטען נגד הנאמנות הכפולה של הבונד לעם ישראל מחד ולמולדת האיטלקית מאידך. עם זאת, הוא התגייס לצבא ועבר בהצטיינות קורס קצינים בחיל רגלים.

במרוצת שרותו הצבאי, בשנת 1926, הוא התחתן עם עדה לבית אסקרלי. שנה לאחר מכן, ב-17 בפברואר 1927 השניים עלו לארץ יחד עם בתם הקטנה חנה. תחילה הגיעו למכרם משה בלינסון שגר בתל אביב, ואחרי זמן קצר התיישבו ברחובות. באותה שנה הקימו ביחד עם חברי פלוגת העבודה של רחובות את קיבוץ גבעת ברנר.

שליחויות לחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש הראשון בין יהודי סן ניקנדרו, איטליה, והחיילים היהודים מארץ ישראל ובהם אנצו סרני - 1943

בשנת 1931 יצא סרני לגרמניה כשליח תנועת ברית עולים כדי לשכנע את הנוער היהודי-גרמני לעלות ארצה. בשנת 1936 נסע לארצות הברית בשליחות עלייה. בשנת 1940 יצא לחלקי אירופה שלא נכבשו עדיין על ידי הנאצים כדי לשכנע את היהודים שם לעלות ארצה. עם שובו לארץ נסע למצרים לפעולות הסברה בקרב שבויי המלחמה האיטלקים-פשיסטים.

בשנת 1942‏‏[3] יצא לבגדד, במסווה של איש הקשר בין משרד סולל בונה בעיראק לבין הצבא הבריטי. תפקידו היה לארגן קבוצות ציוניות בעיראק ולהכשיר קבוצת מדריכים מבין חניכי תנועת החלוץ ותנועות נוער נספחות לארגן הוראת עברית לצעירים אלו, לארגן העפלה של צעירים מתאימים ולעזור בארגון הגנה עצמית.

בשנת 1943 הצטרף לחיילי הבריגדה היהודית הכובשים את דרום איטליה והיה בין היהודים הראשונים שנפגשו עם יהודי סן ניקנדרו.

בשנת 1944, בהיותו בן 39, יצא, חרף התנגדות ראשי היישוב העברי בארץ ישראל, עם קבוצת צנחנים מקרב היישוב שהוא ארגן בעצמו, לחלקי אירופה הכבושה על מנת לארגן שם קבוצות פרטיזניות להגנה עצמית. הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנה עבודה ואחר כך למחנה הריכוז דכאו. שם, ב-18 בנובמבר 1944 נרצח בירייה בעקבות הוראה מיוחדת.‏‏[4]

על שמו נקרא הקיבוץ נצר סרני.‏[5]

המצבה לזכר אנצו סרני בבית הקברות הצבאי בהר הרצל

לזכרו הוקם קבר ריק ומעליו מצבה בחלקת יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.‏[6]

אשתו של אנצו, עדה סירני, הייתה פעילה במוסד לעלייה ב' באיטליה. באסון מעגן, שאירע ב-29 ביולי 1954, בעת גילוי אנדרטה שהוקמה לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, נספו דניאל סרני, בנו של אנצו, ועופרה, אשתו ההרה של דניאל. אחייניתו היא חברת הכנסת לשעבר עדה פיינברג-סירני.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האביב הקדוש: יומנים, מכתבים, מאמרים, קובץ (הסדיר תירגם והקדים כלב קסטלבולונזי), תל אביב: עם עובד (ספריה לדור), תש"ז 1947.
  • ח"א סריני, מקורות הפאשיזם האיטלקי (תרגם מכתב-היד דאנטה לאטס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"א 1951.
  • Enzo Sereni and R.E. Ashery (eds.), Jews and Arabs in Palestine: studies in a national and colonial problem ,New York: Hechalutz Press, 1936.‎
  • La questione ebraica, Roma: Hechaluz, 1946.‎
  • Enzo Sereni: vita e brani scelti, Milano: Gruppo Sionistico Milanese Hechaluz Keren Kajemeth Leisrael, 5708 1947.‎
  • Per non morire: Enzo Sereni, vita, scritti, testimonianze / a cura di Umberto Nahon, Milano: Federazione sionistica italiana, 1973 5733.‎
  • Enzo Sereni, Le origini del fascismo /‎ a cura di Yacob Viterbo; introduzione di Maria Grazia Meriggi; postfazione di David Bidussa, Scandicci (Firenze): Nuova Italia (Biblioteca di storia, 74),‎ 1998.‎ (נכתב במקור: Origini del fascismo italiano, ca. 1939.)
  • Enzo Sereni, Emilio Sereni, Politica e utopia: lettere 1926-1943 /‎ a cura di David Bidussa e Maria Grazia Meriggi, Firenze: Nuova Italia (Biblioteca di storia, 86), 2000.‎

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתיאל מילאנו, שלמה א' נכון, דניאל קארפי (עורכים), ספר זיכרון לחיים אנצו סיריני: כתבים על יהדות רומא (Scritti in memoria di Leone Carpi: saggi sull’ebraismo italiano),‫ ירושלים – מילאנו: מוסד שלמה מאיר: מכון למדעי היהדות, תשל"א.
    • זלמן שזר, 'אנצו סיריני', עמ' 15-20.
    • דנטה לטס, 'האביב האיטלקי של אנצו סיריני', עמ' 21-32.
    • גולדה מאיר, 'אחד ויחיד', עמ' 33-35.
    • Daniel Carpi, "Le ultime lettere scambiate fra Enzo Sereni e Leone Carpi, aprile 1944", pp. 285-294.
    • עמ' 57-58: כתבי אנצו סיריני בעברית ובשפות אחרות.
  • משה שרת, 'פלא דמותו של אנצו סיריני ז"ל', בתוך: שלמה א. נכון (עורך), ספר זיכרון לשלמה ס' מאיר (תרל"ה-תשי"ג): קובץ לתולדות יהודי איטליה, ירושלים: מוסד שלמה מאיר, מכון למדעי היהדות, מילאנו, תשט"ז, עמ' 214-217.
  • איזה פרליס, 'חייו ומותו של אנצו סירני', הדאר נג (תשל"ד), 327-328.
  • רות בונדי, השליח: חייו ומותו של אנצו סרני, עם עובד, 1973.
  • פועה הרשלג, שליחות של אהבה: סיפורו של אנצו סרני, יד יצחק בן צבי, 1993.
  • שבעה שלא שבו: סיפורם של צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה / כינס, כתב, ערך והביא לדפוס: מאיר אהד,‫ ירושלים: העמותה להנצחת שבעת הצנחנים שלא שבו משליחותם, תשס"ו 2006.
  • Clara Urquhart and Peter Ludwig Brent, Enzo Sereni: A Hero of Our Times, London: Hale, 1967.‎
  • Lea Scazzocchio Sestieri, Enzo Sereni, primer jalutz de Italia, Buenos Aires: Ejecutivo Sudamericano del Congreso Judio Mundial (Biblioteca popular judía. Colección Grandes figuras del judaísmo, 62), 1971.‎
  • Shlomoh Umberto Nahon, "Enzo Sereni e il volume di scritti in sua memoria", Rassegna Mensile di Israel 37 (1971), 558-571.
  • Lia Cases, "Ultimo incontro con Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 40 (1973), 454-458.
  • Mark A. Raider, "Emissaries in the Promised Land: Manya Shohat, Chaim Arlosoroff, and Enzo Sereni in the USA", Judaism 49,1 (2000), 59-79.
  • David Bidussa, "Una certa aria di famiglia: Enzo ed Emilio Sereni", Keshet 5,1-2 (2007), 3-22.
  • Carlo Ghisalberti, "Antifascismo e sionismo in Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 74,1-2 (2008), 209-218.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]