התנועה האסלאמית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנועה האסלאמית בישראל הוא השם בו משתמשים אמצעי התקשורת הישראליים לכינוי "התנועה האסלאמית באדמות 48" או " התנועה האסלאמית בפלסטין 48" (ערבית: الحركة الإسلامية في فلسطين 48 ). התנועה השואפת לעודד את האסלאם בקרב ערביי ישראל. תנועה זו פועלת בשלושה מישורים: דתי (חינוך מוסלמי, שירותי דת), חברתי (שירותי רווחה) ולאומי. לתנועה זו שני פלגים: הפלג הצפוני הקיצוני והפלג הדרומי המתון יותר. התנועה ככלל נחשבת לתנועה קיצונית, בדרגה של תנועת האחים המוסלמים בארצות ערב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של התנועה האסלאמית בישראל עוד בסוף ימי המנדט הבריטי. ההתארגנות הראשונית החלה בימי המרד הערבי הגדול, אל חוסייני אולץ לצאת לגלות לאחר כישלון המרד הערבי הגדול והוא בילה את שנות מלחמת העולם השנייה כאורחו של היטלר בברלין, כתוצאה מכך עוכבה התפתחותה של התנועה. התנועה קיבלה אחיזה של ממש רק בשנים שלאחר המלחמה וזאת תוך שיתוף פעולה בין המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני לבין האחים המוסלמים שמהווה את תנועת האם של כל התנועות האסלאמיות המודרניות.

במלחמת העצמאות הוכתה גם התנועה האסלאמית, שיתוף הפעולה שלה עם הוועד הערבי העליון כמו גם סיועה של תנועת האחים המוסלמים המצרית לצבא מצרים גרמו לסגירת כל מוסדות התנועה בישראל. במהלך שנות הממשל הצבאי דוכאה התנועה האסלאמית ולא הצליחה להתאושש. המוסדות שנותרו בגדה המערבית הושמו תחת פיקוח של שלטונות ירדן ששלטה בשטח ואילו ברצועת עזה חלה אמנם התאוששות מסוימת אולם גם היא דעכה.

מלחמת ששת הימים גרמה להתאוששות הקהילה הפלסטינית, הן עבור אש"ף שהפך מארגון בובה לארגון צבאי והן עבור התנועות האסלאמיות הפלסטיניות ובהן גם התנועה האסלאמית בישראל. המגע בין ערביי ישראל לערביי השטחים שבהם נשמרה התנועה הפוליטית האסלאמית מאורגנת (גם אם ברמה נמוכה) תרם גם הוא להתאוששות זו. כחלק מחידוש הקשר, נשלחו חלק מאנשי התנועה האסלאמית הישראלית ללימודים במוסדות דת בשטחים. במקביל גם החלו השלטונות הסעודיים לאפשר לערביי ישראל לקיים את מצוות החג' במכה.

מהקמת התנועה עד לאינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1971 הוקמה התנועה האסלאמית בישראל על ידי עבדאללה נימר דרוויש שלמד קודם לכן במכללה האסלאמית בשכם. במהלך שנות השבעים התמקדה התנועה בהקמת מוסדות רווחה המקבילים למוסדות המדינה וזאת עבור הקהילה המוסלמית. בין הפעילויות השונות היו אספקת מחשבים לבתי ספר, ארגון ליגת כדורגל אסלאמית, ארגון חתונות, ייעוץ זוגי, הקמת מעונות, ארגון התרמות לעניים ועוד.

במקביל לפעילות זו, חלק מראשי התנועה, בראשות דרוויש הקימו את אוסרת אל-ג'יהאד, ארגון טרור אסלאמי ראשון בישראל. ראשי הארגון נעצרו ב־1979 בעקבות ניסיון פיגוע, דבר שגרם לתנועה האסלאמית לנטוש (לפחות רשמית) את הטרור.

בשנות השמונים חלה התחזקות מהירה של התנועה האסאלמית, התחזקות זו התבטאה בהקמת סניפים, בארגון פעילויות צדקה והתנדבות מאורגנות ועוד.

מהאינתיפאדה הראשונה עד לאינתיפדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית

עם תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הקימה התנועה את "ועד הסיוע האסלאמי" שנועד לסייע לנזקקים בשטחים, בעיקר לאלו שנפגעו ישירות או בעקיפין על ידי צה"ל. ב־1995 סגר השב"כ את "ועד הסיוע האסלאמי" בשל הסיוע הכספי למשפחות אנשי חמאס אולם הוא נפתח מחדש תחת השם "ועד ההצלה ההומניטרי" שתפקידיו דומים. ב־1997 נסגר הוועד שנית לתקופה קצרה ולאחר מכן הוטלו עליו מגבלות.

ב־1989 החליטה התנועה להתמודד על הנהגת מספר יישובים ערביים, התנועה זכתה בראשות המועצה בשישה מהיישובים הערביים וכן להישגים משמעותיים ביישובים נוספים. הניצחון הגדול ביותר הושג על ידי שייח ראאד סלאח באום אל פחם, שהפכה להיות מרכז התנועה.

הסכמי אוסלו גרמו לפילוג מסוים בתנועה כאשר הפלג הצפוני התנגד להם (בדומה לעמדת החמאס) ואילו הפלג הדרומי תמך בהם. ב־1994 הורגשה הפעילות הציבורית של התנועה גם בציבור היהודי כאשר עבדאללה נימר דרוויש ניסה לתווך בין ישראל והחמאס בנושא נחשון וקסמן.

ב־1996 החליטה התנועה להתמודד בבחירות לכנסת לאחר 3 דחיות קודמות של ההחלטה. ההחלטה גרמה לפילוג מוחלט בין הפלג הצפוני בראשות ראאד סלאח לבין הפלג הדרומי שהונהג על ידי השייח אברהים צרצור. ההתמודדות נעשתה באמצעות מפלגה ערבית משותפת בשם רע"מ. המפלגה רצה לאורך השנים במשותף עם מפלגת מד"ע ותע"ל, ונקראה בשמות שונים-רע"מ, מד"ע-רע"ם, ורע"מ-תע"ל וכיום רע"מ-תע"ל-מד"ע.

במהלך שנים אלו המשיכה התנועה בפעילות הרווחה שלה ואף הגבירה אותה. למרות אי שביעות רצון מקיומה של מדינת ישראל, ראשי המועצות המקומיות מטעם התנועה נעזרו גם בכספי מדינה (נוסף על כספי תרומות) בשביל לשפר את המצב ביישוביהם.

ב־1996 החלה התנועה בשיפוץ "אורוות שלמה" שמתחת להר הבית, תוך הרס השרידים האריכאולוגיים במקום. אירועי מנהרת הכותל שהתרחשו בשנה זו גרמו לתנועה האסלאמית לערוך את העצרת ההמונית (מהרג'אן) הראשונה באום אל פחם, תחת הכותרת "מסגד אל אקצה בסכנה". עצרת זו הפכה בהמשך להפגנת כוח שנתית של התנועה.

ב־1997 החל סכסוך בנצרת שנגרם עקב ניסיון של התנועה האסלאמית להקים מסגד ליד כנסיית הבשורה. פרשה זו עברה מספר גלגולים ונכון לאמצע 2009, עדיין לא הסתיימה סופית.

לקראת סוף תקופה זו, התחילה התנועה במבצע נרחב לשיקום מסגדים נטושים, רובם משנת 1948, דבר שהוביל להתנגשויות רבות עם המשטרה ועם הציבור היהודי.

התנועה תומכת מאז במספר מאבקים של ערביי ישראל על קרקעות שמנסים להפקיע מהם לצרכים ביטחוניים או אחרים. האירוע החמור ביותר עד לפרוץ האינתיפדה השנייה התרחש ב־1998 באום אל פחם ובו הופעל לראשונה גז מדמיע כנגד ערביי ישראל.

האינתיפדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת ביקורו של אריאל שרון, ראש האופוזיציה דאז, בהר הבית התסיסה התנועה האסלאמית את ערביי ישראל. לאחר הביקור התנועה המשיכה, על שני פלגיה, לקרוא קריאות לשימוש באלימות על מנת "להגן על ההר". על פי ועדת אור קריאות אלו תרמו תרומה ממשית להתהלטות הרוחות בציבור הערבי וגרמו להחמרה ניכרת של אירועי אוקטובר. בין מוזהרי הוועדה היו ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה ושייח ראאד סאלח, אשר נמצאו על ידי הוועדה אשמים בהסתה, אולם לא ננקטו נגדם צעדים (ראו הפסקאות בערך על ועדת אור). אנשי התנועה מצידם, ובראשם השייח ראאד סלאח האשימו כי מהלך אירועי אוקטובר כלל טבח מתוכנן ביוזמת ובאישור ממשלת ישראל.

ב־2002 נסגר "ועד ההצלה ההומניטרי" ולאחר תקופת סגירה הוקם במקומו "הארגון של ועד ההצלה ההומניטרי". באותה שנה החליט, אלי ישי, שר הפנים לסגור את בטאון הפלג הצפוני אולם ההחלטה לא מתבצעת לבסוף. ההחלטה באה בעקבות הסתה אנטי-יהודית בעיתון שקרא ליהודים "חיידקי כל הזמנים" ולישראל "כינה שמקננת בגוף העולם הערבי ומוצצת את דמו ומשאביו... והרשתה לרבנים הפרעושים לפגוע באל-אקצה" וכן פרסם דברי שבח למחבלים מתאבדים ומעשי הרצח שלהם.

ב־2003 נעצרו ראשי הפלג הצפוני של התנועה בחשד לסיוע לחמאס, שני שליש מהם שוחררו כמעט מיד. שאר הנאשמים נשארו במעצר ורובם שוחררו במהלך 2005, לאחר חתימת עסקת טיעון. הן המעצר והן עסקת הטיעון עוררו התנגדות משמאל ומימין בהתאמה. העבירות העיקריות שיוחסו להם היו עבירות כלכליות (מעבר על החוק למניעת הלבנת הון) וכן מגע עם סוכן זר וחברות בארגון טרור ולבסוף הושארה על כנה רק העבירה הכלכלית.

שתי פרשיות אלה קיבעו את תדמיתה של התנועה האסלאמית בקרב חלק מהציבור היהודי כארגון טרור.

במהלך שנות האינתיפדה השנייה הצטמצמה פעילות התנועה במקצת (הן בשל הלחץ השלטוני והן בשל המיתון), אך היא נותרה גורם משמעותי בפוליטיקה של ערביי ישראל.

לאחר האינתיפדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 סיפרו נערים מאחד הכפרים הערביים בגליל המערבי לכתב העיתון "ישראל היום" כי פעילים מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שילמו להם כדי שיידו אבנים בכלי רכב הנעים בכבישי האזור. בכיר בתנועה האסלאמית אישר לכתב העיתון כי "אנחנו עוזרים לילדים האלו בדמי כיס" והוסיף:

אנחנו רוצים אוטונומיה כמו הקטלונים והבאסקים בספרד, כאשר כל האמצעים כשרים בדרך למטרה, בעיקר עידוד להתקוממות, כמו האינתיפאדה הראשונה בשטחים.

– דניאל סיריוטי, אידאולוגיה בתשלום, ישראל היום, 16/3/2008

באפריל 2010 נבחר השייח' חמאד אבו דעבאס, תושב רהט, לראשות הפלג הדרומי של התנועה במקומו של חה"כ אברהים צרצור.‏[1].

ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם החמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של החמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של החמאס.‏[2]

חברי כנסת מטעם התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1996, עת החליטה התנועה להתמודד בבחירות לכנסת והתרחש הפיצול בין הפלג הצפוני לדרומי, השתתפה התנועה האיסלאמית בכל אחת מהבחירות לכנסת באמצעות מפלגת רע"מ. בסך הכל כיהנו מאז הכנסת ה-14 שישה חברים שונים מהתנועה האיסלאמית כח"כ, ב-12 קדנציות שונות.


ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת חברי כנסת הערות
הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מד"ע-רע"ם 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): עבד אל-מאלכ דהאמשה, תאופיק חטיב
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת רע"מ 2 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): עבד אל-מאלכ דהאמשה , תאופיק חטיב

רשימת מועמדים מלאה ראו כאן.

הכנסת ה-16 (2003) במסגרת רע"מ מנדט אחד (מתוך 2 אל הרשימה כולה): עבד אל-מאלכ דהאמשה רשימת מועמדים מלאה של מפלגת רע"מ ראו כאן.
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת רע"ם-תע"ל 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): עבאס זכור, אברהים צרצור רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי מד"ע ותע"ל, ראו כאן.
הכנסת ה-18 (2009) במסגרת רע"ם-תע"ל 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): מסעוד גנאים, אברהים צרצור רשימת מועמדים מלאה הכוללת גם את מועמדי מד"ע ותע"ל, ראו כאן
הכנסת ה-19 (2013) במסגרת רע"ם-תע"ל-מד"ע 3 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): טלב אבו עראר, מסעוד גנאים, אברהים צרצור רשימת מועמדים מלאה הכוללת גם את מועמדי תע"ל ומד"ע, ראו כאן

מטרות התנועה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהותן דומות מטרות התנועה האסלאמית למטרות של כל תנועה אסלאמית מודרנית והאידאולוגיה שלה דומה מאוד לזו של האחים המוסלמים שהיא תנועת האם שלה. ההבדלים באידאלוגיה הם ברובם המוחלט תוצאה של קיומה של התנועה האסלאמית בתוך מדינה שרובה יהודית.

ההבדלים בין הפלגים הם בראש ובראשונה ביחס למדינת ישראל ואילו ההבדלים האחרים ביניהם הם זניחים יחסית להבדלים הפנימיים בתוכם.

המטרות הכלליות הן:

  • עידוד קיום מצוות האסלאם.
  • טיפוח התרבות האסלאמית.
  • חינוך אסלאמי.
  • קיום פעילות רווחה אסלאמית (על פי מצוות הצדקה המהווה אחד מחמשת עמודי האסלאם).
  • שמירה על המקומות הקדושים לאסלאם וטיפוחם.
  • עזרה לפלסטינים בשטחים.

העמדות לגבי ישראל הן שונות לפי הפלגים:

  • פלג צפוני - אי הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל (יש להחליפה במדינה מוסלמית), נכונות להיעזר בה לצרכים מיידים.
  • פלג דרומי - אי הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית, נכונות להשתתף במוסדות השלטון ולהשפיע מבפנים על ההחלטות בה.

פעילות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות התנועה מפוצלת ברובה לפי הפלגים, הפעילות אמנם זהה אולם מבוצעת בנפרד.

בין הפעולות המתבצעות:

  • שיעורי אסלאם.
  • ארגון תפילות.
  • מבצעים לעידוד קיום מצוות האסלאם.
  • ארגון קייטנות אסלאמיות.
  • שיפוץ מסגדים נטושים.
  • טיפול במסגדים קיימים.
  • שיפוץ קברי קדושים מוסלמים.
  • איסוף וחלוקת צדקה.
  • סיוע למשפחות נזקקות בשטחים.
  • סיוע משפחתי (ייעוץ משפחתי, פתרון סכסוכים וכדומה).
  • ארגון ליגת כדורגל.
  • הוצאת עיתונים.
  • הגנה על כבוד הדת האסלאמית.
  • מלחמה בתאונות הדרכים.
  • מלחמה בסמים.
  • בלימת חדירת תרבות המערב (ברים, דיסקוטקים, פמניזים וכדומה) לחייהם של ערביי ישראל.
  • טיפול בבעיות מוניציפליות.
  • שמירת קשר עם תנועות אסלאמיות מקבילות.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למרבית התנועות האסלאמיות אין לתנועה האסלאמית מבנה ארגוני רשמי. הפעילות מאורגנת על ידי מאות עמותות שעוסקות כל אחת מהן בעניין אחר ומקיימות קשרים, בעוצמה משתנה, ביניהן. מאז הפיצול בתנועה, רוב הפעילות מאורגנת בנפרד.

בנוסף על העמותות יש מספר אישים בולטים שמהווים את שכבת ההנהגה הלא רשמית של התנועה אולם הנהגתם נובעת מאישיותם ומקשריהם ולא ממערכת ארגונית כלשהי.

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלג צפוני:

פלג דרומי:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]