מלחמת אפגניסטן (2001-)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת אפגניסטן
מלחמה: המלחמה העולמית בטרור
US Army Afghanistan 2006.jpg
כוחות אמריקניים מתצפתים במחוז קונאר, 2006
תאריך התחלה: 7 באוקטובר 2001
תאריך סיום: נמשך
משך הסכסוך: ?
מקום: אפגניסטן
תוצאה:

סכסוך מתמשך שעיקריו:

הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

Flag of Afghanistan.svg הצבא האפגני: 55,000 חיילים
ISAF-Logo.svg Flag of NATO.svg ISAF - נאט"ו: 64,000 חיילים
Flag of the United States.svg ארצות הברית: 71,000 חיילים, שלא כחלק מ-ISAF

Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת: 10,200 חיילים, שלא כחלק מ-ISAF
 

Flag of Taliban.svgטליבאן: בסביבות 36,000 חיילים‏[1]
Flag of Jihad.svgאל-קאעידה: 100 - 500 חיילים
מליציית האקני: +1,000 חיילים
חזבי איסלמי: 5,000 חיילים
התנועה האיסלמית של אוזבקיסטן: 10,000 חיילים
Flag of Jihad.svgטליבאן ואל-קאעידה בפקיסטן: 45,000 חיילים
Quetta שורה: +חיילים
20,000

סך הכול: 120,000+ פעילים חמושים (2010) 
אבידות

הצבא האפגני: מעל ל-6,500 הרוגים
הברית הצפונית: 200 הרוגים
קואליציה: 1,908 הרוגים (ארצות הברית: 1,162, הממלכה המאוחדת: 313, מדינות אחרות: 433) 15,000 פצועים (ארצות הברית: 6,772, הממלכה המאוחדת: 3,954, מדינות אחרות: +4,000)
ארצות הברית קבלנים אזרחיים 338 הרוגים, 7,224 פצועים‏[2]

סך הכול: 9,000 הרוגים, 25,000 פצועים 

מעל ל-38,000 הרוגים (מרביתם שייכים לארגון הטליבאן)

מעל ל-1,000 עצורים 

מלחמת אפגניסטן, המכונה על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית "מבצע חירות מתמשכת" (באנגלית: Operation Enduring Freedom - OEF), היא מלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001, שהעלו את אפגניסטן כחשודה העיקרית במתן בסיסים לאוסמה בן לאדן ולארגון הטרור האסלאמיסטי אל-קאעידה. במסגרתה נכבשה אפגניסטן והופל שלטון הטליבאן שעבר למלחמת גרילה נגד שלטון הכיבוש החדש, בעיקר מבסיסי פעולה שהקים במקומות שונים במדינה ובפקיסטן השכנה.

ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי בינלאומיים רחבים, ובין היתר הברית הצפון אטלנטית - נאט"ו - הפעילה לראשונה מאז הקמתה את סעיף מספר 5 באמנתה, לפיו תקיפה באחת המדינות החברות בברית משמעה פגיעה בכל המדינות החברות בה. בנוסף לכך, מדינות רבות כדוגמת סין, רוסיה, והודו הציעו שיתוף פעולה מודיעיני (ורוסיה אף שלחה כסיוע כוחות ספצנאז של השירות הפדרלי ללוחמה בסמים), או כדוגמת יפן ודרום קוריאה שהציעו שיתוף פעולה צבאי ורפואי. אחד הביטויים לתמיכה ולגיבוי הרחבים ניתן למצוא בקואליציית ה- ISAF (קיצור של International Security Assistance Force, כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי) שהוקם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 בדצמבר 2001 ומטרתו לשמור על הביטחון והפיתוח של אפגניסטן לאחר מפלת שלטון הטליבאן בה.

לאחר הפלת שלטון הטליבאן וכיבוש הבירה קאבול, הוקם שלטון חדש שהתבסס על הברית הצפונית (איגוד של ארגונים המתנגדים לטליבאן וששלטו באפגניסטן לפני שהארגון השתלט עליה). כיום הקואליציה בראשות ארצות הברית מנסה לייצב את המדינה על ידי ביסוס משטר דמוקרטי בה ועל ידי חיזוק צבאה כדי שיוכל להתמודד עם ארגוני הטרור. בנוסף לכך, הקואליציה עוסקת בפעולות ביטחון שוטף במדינה שכוללות לחימה במעוזי טליבאן החוזרים ומתגבשים במקומות שונים במדינה ובפקיסטן השכנה (הדבר נגרם עקב היעדר צבא חזק שישליט סדר במדינה).

דרישות ארצות הברית מהטליבאן וההכנות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001 העמיד הנשיא בוש בפני שלטון הטליבאן אולטימטום שדרש להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל קאעידה שהיו אחראים לפיגועים ולסגור את מחנות האימונים של ארגוני הטרור. האולטימטום כלל גם דרישות לשחרור אזרחים זרים שהוחזקו במאסר והפסקת התנכלות לעיתונאים זרים.

עם הצגת האולטימטום לאפגניסטן, פעל ממשל בוש כדי לאפשר לכוחות ארצות הברית, מדינות נאט"ו ומדינות נוספות שסייעו לארצות הברית, לפעול באפגניסטן המוקפת במדינות מוסלמיות וחסרת המוצא לים. לשם כך נדרש בראש ובראשונה שיתוף פעולה מצד ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן – מדינה שלצד קשרים הדוקים עם ארצות הברית בימי המלחמה הקרה, גם היוותה את החממה בה גדלה תנועת הטליבאן, ושמרה על קשרים חמים אתה אחרי עלייתה לשלטון. גם כמה מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר שגובלות באפגניסטן מצפון שיתפו פעולה. בשביל לשלוט באפגניסטן נוצר קשר עם אנשי "הברית הצפונית" (ברית של ארגונים אפגניים ששלטו במדינה לפני השתלטות הטליבאן על המדינה), שנשאו ברובו של עול הלחימה הקרקעית, והם נועדו להוות את הבסיס לשלטון החדש שיחליף את שלטון הטליבן.

משלחת פקיסטנית רמת דרג דרשה ממנהיגי הטאליבן באפגניסטן להסגיר את אוסמה בן-לאדן, אך היא נדחתה. הטאליבן הודיע כי הם מוכנים לשפוט את אוסמה בן-לאדן בבית משפט אפגני, בתנאי שארצות הברית תספק הוכחות ברורות כנגדו. ארצות הברית דחתה דרישה זו וחזרה על כך שלא יהיה כל משא ומתן בנוגע לדרישתה להסגיר את בן-לאדן.

טוני רוברטסון, המזכיר הכללי של נאט"ו הודיע כי ארצות הברית סיפקה לנאט"ו הוכחות למעורבות של אוסמה בן-לאדן וארגונו בהתקפות הטרור על ארצות הברית. הממשל האמריקאי לחץ על בעלות הברית האירופאיות להסכים למתקפה צבאית שמטרתה הפלת משטר הטאליבן באפגניסטן. הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר הזהירו את הטאליבן מפני המתקפה המתקרבת.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר ההגנה של ארצות הברית דונלד רמספלד פירט את מטרות התקיפה באפגניסטן:

  • להבהיר לטליבאן ותומכיהם כי מתן חסות לטרור אינה קבילה ונושאת עמה מחיר.
  • להשיג מודיעין לפעולות עתידיות נגד אל-קאעידה והטליבאן.
  • לחזק את הקשר עם קבוצות באפגניסטן המתנגדות למשטר הטליבאן ולארגוני הטרור שבחסותו.
  • להקשות על הטרוריסטים להשתמש באפגניסטן כבסיס לפעילותם.
  • לספק סיוע הומניטרי לעם האפגני הנתון תחת משטר הדיכוי של הטליבאן.

כיבוש אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוקטובר 2001 החלו כוחות הקואליציה של ארצות הברית ונאט"ו במתקפה מתואמת עם הברית הצפונית: חיילי הברית הצפונית החלו במרד כנגד הטליבאן שכלל כיבוש שטחים, איסוף מודיעין ותקיפה של לוחמי טליבאן, כשהם תחת פיקוד חיילים מצבאות הקואליציה ומקבלים סיוע אווירי מהקואליציה שבאותו הזמן תקפה גם יעדים משלה באפגניסטן והצניחה אספקה הומניטרית לתושבים. בנוסף לכך, כוחות מיוחדים של צבאות הקואליציה ביצעו מספר מתקפות נקודתיות על מנת לנסות לתפוס מבוקשים או לאסוף מודיעין. כמו כן צנחו לוחמים מחטיבת הריינג'רס ופשטו על שדה תעופה בקנדהר במסגרת מבצע "קרנף"‏[3].

בליל 12 בנובמבר 2001 כוחות הטליבאן עזבו את הבירה קאבול. יום לאחר-מכן כוחות הברית הצפונית פלשו אל העיר והחזירו את הנשיא הגולה רבאני, שהעביר בהמשך את השלטון לידי חמיד קרזאי שהפך לבעל ברית קרוב של בוש, ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002. לאחר כיבוש קאבול, מעוזי הטליבאן החלו לאורך כל הגבול הצפוני והמערבי ליפול לידי הברית הצפונית, וב-7 בדצמבר נפלה העיר האחרונה שהייתה בשליטת הטליבאן ושהיוותה את המרכז הרוחני של הארגון, קנדהאר. לאחר נפילת העיר, חיילי חיל הנחתים האמריקני התחילו לערוך חיפושים בסביבתה אחר מבוקשים‏‏‏[4]. בעקבות הכיבוש הנרחב של השטחים והמעוזים של הטליבאן ברחו חיילים רבים של הארגון אל ההרים שלאורך הגבול הפקיסטני, במיוחד באזור דרום מערב אפגניסטן. הדבר הוביל להשערה לפיה בן לאדן ושאר בכירי אל-קאעידה והטליבאן מסתתרים במערות בהרי טורה בורה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טורה בורה

כוחות הברית הצפונית החלו בתקיפה על הרי טורה בורה ובניסיון לכיבושם, כשבאותו הזמן חיילים מכוח דלתא של צבא ארצות הברית תפסו עמדות סביב להרים על-מנת לעקוב אחרי המתרחש ולסמן מטרות לתקיפות אוויריות על-מנת לסייע לכוחות הברית הצפונית. במהלך הקרב הצליחו החיילים האמריקניים להאזין למערכות הקשר ברשות הטליבאן באזור ואף שמעו את קולו של בן לאדן עצמו, דבר שעזר להם לשער את מקום הימצאו ואת המרחק ביניהם‏[5]. לאחר קרב קשה שבמהלכו נתקלו באויבים בעלי מוטיבציה גבוהה, הצליחו הכוחות להגיע למרחק של פחות משני קילומטרים מהמחסה המשוער של בן לאדן‏[5]. במהלך הקרב, מצביא אפגני פנה אל חיילי הברית הצפונית באומרו שהצליח להשיג הסכם כניעה עם אל-קאעידה והטליבאן, בתנאי שתהיה הפוגה בקרבות. משהבינו החיילים האמריקנים כמה הם קרובים אל בן לאדן הם רצו להתקדם אליו בעצמם, אך חיילי הברית הצפונית אסרו עליהם להתקדם ואף איימו עליהם כי נשקם יופנה נגדם אם יעשו כן.‏[5] מאוחר יותר התברר שבן לאדן ושאר בכירי ארגון אל-קאעידה השתמשו בהפוגה על מנת לברוח אל פקיסטן. לאחר תום ההפוגה, ניסו כוחות הטליבאן להמשיך את הקרבות. בתגובה כוחות הברית הצפונית והקואליציה החלו בתקיפה מאסיבית של הבונקרים בהרים, בסיומה כבשו אותם.

לאחר כיבוש המדינה הוקם כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי, ISAF, שהיה מבוסס על הקואליציה שהקימה ארצות הברית לפני היציאה למלחמה. מטרת כוח הסיוע היה לתמוך בשלטון החדש באפגניסטן ולסייע לו בבנייה מחדש של המדינה, בנוסף לסיוע לשלטון במלחמה בטרור בכלל ובטליבאן בפרט.

מבצע אנקונדה ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע אנקונדה
חיילים אמריקניים מונחתים ממסוק במהלך מבצע אנקונדה

בתחילת 2002 החלו להתלכד כוחות גדולים של טליבאן ותומכיהם בעמק בשם שאח-אי-קוט שבגבול הדרום-מזרחי של אפגניסטן. בתגובה, הקואליציה יחד עם הצבא האפגני החדש שהוקם על מנת לשמש צבאה של אפגניסטן ולהילחם בארגוני הטרור, החלו בתקיפה ב-1 במרץ על עמק שאח-אי-קוט, תקיפה שהייתה הראשונה במלחמה של כוחות גדולים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית, תחת השם "מבצע אנקונדה". המבצע נמשך כשבועיים במהלכם ארצות הברית שלחה חיילים מיחידת הקומנדו כוח דלתא ומה-Navy Seals והנחיתה צנחנים באמצעות מסוקים, על מנת לחסום דרכי מילוט אל פקיסטן, על מנת לאסוף מודיעין על בכירים ששהו במקום ובשביל לכוון את חיל האוויר אל מטרותיו, ועל מנת לתפוס עמדות להסתערות על האזור. בנוסף לכך, ארצות הברית בסיוע של הצבא האפגני החלו בריכוך של כפרים בקרבת האזור ובכיבושם על מנת ליצור נקודות להתלכדות של כוחות לתקיפה ועל מנת לחסום צירי בריחה. בסיוע לחיילים, ארצות הברית השתמשה במטוס תקיפה כבד מסוג AC-130 (שאפילו גרם בתחילת המבצע לאירוע של ירי דו-צדדי, כשזוהתה שיירה של כלי רכב בהם היו הכוחות מיוחדים של ארצות הברית כשיירה של כוחות טליבאן, וזאת משום שלא שמרו על אלמנט ההפתעה לתקיפה על ידי הדלקת אורות כלי הרכב בשל בעיות בנסיעה באזור). לעומתם, כוחות הטליבאן השתמשו בכמויות גדולות של מרגמות, טילי RPG, ומכונות ירייה בעמדות שיכלו לפגוע במסוקים, ואף הצליחו להפיל שניים (תקרית מפורסמת בה הופל מסוק היא כשמסוק חילוץ הופל לאחר שנשלח לאתר חייל בשם ניל רוברטס מצוות סיור של ה-Navy Seal שנהרג לאחר שהועף ממסוק שנפגע מרקטת RPG). בעזרת הציוד הזה, כוחות הטליבאן גרמו לעשרות פצועים ו-15 הרוגים בצד התוקף, אך עם זאת ספג הטליבאן אבדות רבות שנאמדות בין 500 ל-800 הרוגים. לאחר מבצע אנקונדה כוחות הקואליציה בעיקר עסקו באימון הצבא האפגני, בסיוע לו ובפעולות של ביטחון שוטף ברחבי המדינה. פעילות הטליבאן מתרכזת בשליחת מחבלים החודרים דרך הגבול הפקיסטני על מנת לבצע פיגועים כנגד הצבא האפגני וכוחות ISAF.

הלחימה במחוז הלמנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008 המועמד ברק אובמה הבטיח במצעו להוציא את הכוחות האמריקניים בעיראק (הנמצאים שם בשל מלחמת עיראק) ולהגדיל את כמות החיילים האמריקניים באפגניסטן. לאחר בחירתו לנשיא, ברק אובמה קיים את הבטחתו והוציא את כל כוחות הצבא האמריקניים מהערים בעיראק והוסיף עוד כ-30,000 חיילים אמריקניים אל אפגניסטן. ב-25 ביוני 2009 הודיעה התקשורת האמריקנית על המבצע הגדול ביותר מאז כניסת ברק אובמה לבית הלבן, שהוא גם המבצע הגדול ביותר של חיל הנחתים מאז הפלישה לפאלוג'ה במלחמת עיראק, ובמהלכו כוחות מצבא ארצות הברית והממלכה המאוחדת תקפו את מחוז הלמנד שבדרום מערב המדינה, וכונה מכת החרב או טפר הפנתר על ידי הכוחות הבריטיים. בנוסף לכך דיווחה התקשורת כי חייל אמריקני בשם בו ברגדאל[6] נחטף על ידי כוחות הטליבאן, ומאוחר יותר פורסמה קלטת בה הוא מופיע שצולמה על ידי שוביו‏[7]. במהלך המתקפה במחוז נתקלו כוחות הקואליציה בחיילי טליבאן שהתחפרו ומוגנו היטב, דבר שגרם להרג של מספר חיילים אמריקניים ויותר מכ-20 חיילים בריטיים (15 מהם תוך שבוע אחד, 8 מהם תוך יום אחד‏‏) ובהם היה גם סגן קולונל, ובכך הוא היה החייל הבכיר ביותר שנהרג לצבא הבריטי מזה 25 שנה‏‏‏[8] הדבר גרם למחאה חריפה בבריטניה, בה בין היתר הוזכרה העובדה שהצבא סבל מקיצוצים נרחבים במהלך השנים ולכן הם נתקלים במחסור חמור במסוקים, בתחמושת ובשאר אספקה שוטפת. בנוסף לכך התברר שהטליבאן משתמש בעובדה זו במלחמה, בכך שהוא מתמקד בהתקפה של כוחות בריטיים ועל מנת שיבואו כוחות אמריקניים לעזרתם, ובכך להוריד חלק מהלחץ עליו. במהלך הלחימה במחוז הלמנד חצה מספר הרוגי הבריטים את רף ה-200, ובכך קרוב לרבע מההרוגים במהלך כל שנות המלחמה הם בריטים‏‏‏[9]‏‏.

לאחר שברק אובמה הודיע ב-1 בדצמבר 2009 על שליחת כ-30,000 חיילים אמריקניים נוספים לאפגניסטן יחד עם עוד 10,000 חיילי נאט"ו (צעד שהשוו למלחמת וייטנאם), החלה מתקפה נוספת במחוז הלמנד במטרה לנתק קווי אספקה וקשר של כוחות טליבאן. ב-13 בפברואר 2010 החל מבצע רחב היקף בשם מבצע מושתראק (משמעות השם בערבית או בדארי היא "ביחד"), המבצע הגדול ביותר מאז תחילת המלחמה, ובו 15,000 חיילים (מרביתם אמריקנים, בריטיים ואפגנים) תקפו את העיר מרג'ה, בה התרכזו ב-2,000 לוחמי טליבאן, שנמצאת במרכז המחוז ושימשה כמנוף הכלכלי של הטליבאן (בעיר מפעלים רבים לייצור סמי אופיום). המטרה הראשית של המבצע הייתה לעזור לממשלה האפגנית בחיזוק סמכותה במחוז.

הלחימה בפקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן קרב טורה בורה ואחריו ברחו בכירי אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, שם נהנו מתמיכה של טרוריסטים רבים, דבר שגרם לפקיסטן להפוך לתחליף של אפגניסטן לארגוני הטרור, שביצעו כנגד השלטון פיגועים. בתגובה לכך ארצות הברית נהגה לתקוף יעדים לאורך הגבול של פקיסטן עם אפגניסטן בעזרת מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני לפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.

לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את הטליבאן ולהבריח אותו עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף החליטו שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל חיסולו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטולה מחסוד ב-5 באוגוסט על ידי כטב"מ אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בערך בין 1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטנים, זאת בנוסף לנזק רב שגרם למיליוני אנשים לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים‏‏‏[10]. בנוסף לכך, כתוצאה של מותו של בייטולה מחסוד, הוצתו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן‏‏‏[11].

ב-17 באוקטובר הצבא הפקיסטני החל במתקפה חוזרת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאים במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר החרפה בפיגועים בארץ, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע ובין היתר חבלי טליבאן הצליחו להשתלט על בניין מטכ"ל פקיסטני. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או חיסול של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חקימוללה מחסוד, ובמידה מועטה, תפיסה או חיסול של מפקדי אל קאעידה שברחו מאפגניסטן.

ב-15 באוקטובר 2011 החלה ארצות הברית בגישה אגרסיבית יותר כלפי גורמי הטרור בפקיסטן. הכוחות המזוינים של ארצות הברית החלו לתפוס עמדות שולטות על גבעות באזורי הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן, והקימו נקודות תצפית. בנוסף, פעילותם של מטוסי קרב ומסוקים גברה, כמו גם תקיפות טילים של מל"טים; נחסמה התנועה באחת הדרכים המרכזיות, הוטל עוצר על אזורים במחוז חוסט ובוצעו חיפושים מבית לבית אחרי חשודים בפעילות טרור. הפעילות כוונה במיוחד נגד רשת חקאני, הקשורה לטליבן, ועל פי טענות ארצות הברית נתמכת על ידי ממשלת פקיסטן. הדיווחים על פעולות אלה שודרו בטלוויזיה הפקיסטנית ונמסרו גם מאת גורמי ביטחון פקיסטניים ותושבי האזור.‏[12]

חיסול בן לאדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע חנית נפטון

בערב 1 במאי 2011 שודר בפתאומיות בשידור ישיר נאום של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, בו הודיע שהטרוריסט אוסמה בן לאדן חוסל, דבר שגרם לגל של התרגשות בקרב הציבור האמריקני. אמריקנים רבים פתחו בחגיגות ספונטניות ברחובות, כשהבולטות שביניהן היו חגיגות מול הבית הלבן, בטיימס סקוור, ובגראונד זירו (האתר בו היו מגדלי התאומים).

בהמשך פורסמו הפרטים על חיסולו של בן לאדן במסגרת מבצע חנית נפטון: החל מאוגוסט 2010, עם חקירת מתכנן פיגועי 11 בספטמבר, חאליד מוחמד, המודיעין האמריקני חקר השערה לפיה אוסמה בן לאדן מתגורר במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 ק"מ צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי 8 מהבית הממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תייל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים‏[13], וזאת בעקבות מידע שעלה במהלך חקירתו של הטרוריסט חאליד מוחמד‏[14]. אל האחוזה היו מגיעים משלוחים על ידי שני שליחים אלמונים. החל מחודש מרץ 2011 המודיעין החל להיות יותר מוחשי, כשלאחר מספר פגישות של הנשיא אובמה עם המועצה לביטחון לאומי, הוחלט לפעול בעניין‏[15].

לשם הפעולה הוסקו כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים האמריקנית אל האחוזה עם הוראה שבמקרה וייתקלו בבן לאדן, עליהם יהיה לחסלו‏[16]. במהלך הפשיטה על האחוזה החל קרב יריות שנמשך כ-40 דקות בין הלוחמים לבן לאדן עצמו, בסופו בן לאדן חוסל יחד עם אחד מבניו ועוד אישה ששימשה מגן אנושי. מיד לאחר מכן הועברה הגופה אל אפגניסטן שם נעשה וידוי באמצעות DNA שהיא אכן שייכת לאוסמה בן לאדן. משערב הסעודית סירבה לאפשר את קבורתו על אדמתה, הושלכה הגופה בלב ים‏[17].

בתגובה לחיסול החלו, ככתוב לעיל, גילויי שמחה נרגשים בכל רחבי ארצות הברית. שיא נרשם כאשר באתר "טוויטר" נשלחו במהלך נאומו של ברק אובמה כ-4,000 הודעות (המכונות באתר "ציוצים") בשנייה‏[18]. במהלך משחקי ספורט אוהדים קראו קריאות "יו.אס. איי" (ראשי תיבות באנגלית של "ארצות הברית של אמריקה"). כלי התקשורת האמריקניים הרבו לתאר את התרגשות הציבור ולתעד מסיבות רחוב ספונטניות בהן הונפו דגלי ארצות הברית ושרו את המנון המדינה. עם זאת, צוינה על ידי התקשורת העובדה שבן לאדן היה פחות מקילומטר מאקדמיה צבאית פקיסטנית, כשהגדיל לעשות סוכן לשעבר בסוכנות הבין המרכזית האמריקנית ומי שהופקד במשך שנים על המצוד אחר בן לאדן, מייקל שיור, כשאמר ש"על ארצות הברית לסמוך על עצמה בלבד ולא על פקיסטנים, כוויתים, או סעודים"‏[19]. הנשיא האמריקני הקודם ומי שהחל את המלחמה באפגניסטן, ג'ורג' בוש, יצא בהודעה:

"... ההישג האדיר הזה מסמן ניצחון לאמריקה, לאנשים המחפשים שלום ברחבי העולם, ועבור כל אלו שאיבדו את אהוביהם ב-11 בספטמבר 2001."‏[20]

בכל רחבי העולם נשמעו קריאות תמיכה בארצות הברית, כשיוצאי דופן היו ארגוני טרור וארגונים איסלאמים קיצוניים דוגמת חמאס שאמרו שמת מות קדושים.‏[21]

מצב מדיני באפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המלחמה הקרה ברית המועצות תמכה בשלטון הקומונסטי באפגניסטן. בדצמבר 1978 ברית המועצות חתמה עם אפגניסטן על ברית הגנה לפיה ברית המועצות תוכל להכניס כוחות צבאיים לאפגניסטן במקרה שהממשל האפגני יבקש. בשנת 1979 המצב באפגניסטן החריף והחלו פעולות טרור קשות של מורדים מוסלמים כנגד המשטר, ולכן פתחה ברית המועצות במלחמה באפגניסטן עם התערבות של כוחות צבאיים הולכים וגדלים, למשך זמן של כ-10 שנים. במהלך המלחמה ארצות הברית וה-CIA חימשו את ארגוני המורדים, ביניהם גם את אוסמה בן לאדן, בין היתר בטילי סטינגר (בתחילת הפלישה של ארצות הברית לאפגניסטן היה קיים החשש שטרוריסטים השייכם לאל קאעידה ישתמשו בציוד שניתן מארצות הברית, אך החשש התבדה עם הזמן, במיוחד במבצע אנקודה שבו השתמשו בטילי RPG ומכונות ירייה כנגד מסוקים).

לאחר ההפסד והיציאה של ברית המועצות מאפגניסטן השתלט עליה ארגון הטליבאן שהנהיג בה מדיניות איסלאמית אדוקה שכללה דיכוי אכזרי של נשים, וכפייה דוגמת פיצוץ פסלי בודהה בבמיאן. במהלך שנות השליטה של הטליבאן באפגניסטן נהנו ארגוני טרור רבים (ביניהם אל-קאעידה) מתמיכה של השלטון ולכן בחרו במקום כבסיס הראשי שלהם. בנוסף לכך, בשנת 1996 התאגדו מספר קבוצות שהתנגדו לשלטון הטליבאן תחת השם הברית הצפונית. ב-10 בספטמבר 2001 נרצח המנהיג של הברית הצפונית על ידי שני חיילי טליבאן שהתחזו לעיתונאים והשליכו רימון רסס לעברו.

לאחר הפלישה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה של הקואליציה בראשות ארצות הברית לאפגניסטן חיילי הברית הצפונית נטלו ברוב עול הלוחמה הקרקעית, ולאחר-מכן היוו את הבסיס לשלטון שהחליף את הטליבאן. הנשיא הגולה רבאני הוחזר, ומאוחר יותר העביר את השלטון לידי חמיד קרזאי. בנוסף לכך, ארצות הברית הקימה את הצבא האפגני על בסיס חיילי הברית הצפונית, וחימשה אותו. מטרת הצבא היא להמשיך את הלחימה במעוזי הטרור במדינה ולמנוע השתלטות חוזרת של גורמי טרור שונים על השלטון. עם זאת, לקראת סוף הקדנציה השנייה שלו, נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש הביע אכזבה מההתמודדות של הצבא עם הטרור האפגני, ולאחריו גם הנשיא ברק אובמה.

ב-20 באוגוסט 2009 נערכו הבחירות הראשונות באפגניסטן, בהן המתמודדים העיקריים היו חאמיד כרזאי ושר החוץ לשעבר עבדאללה עבדאללה, כששני הצדדים מצביעים על זיופים בבחירות. הבחירות נערכו בצל איומי הטליבאן לפגוע במצביעים, וכללו בין היתר כריתת אצבעות לשני מצביעים‏‏‏[22] ומספר פיצוצים בקרבת קלפיות. כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות. ב-16 באוקטובר פורסם כי אכן היו בבחירות זיופים של מאות אלפי קולות וכי כרזאי זכה רק ב-47% מהקולות החוקיים, ולכן נקבע מועד לסיבוב חוזר ב-7 בדצמבר (על מנת להיבחר יש לזכות ביותר מ-50% מהקולות). גם הפעם הטליבאן איים על הבוחרים. ב-2 בנובמבר עבדאללה עבדאללה הודיע על פרישה מהמירוץ, ולכן חאמיד כרזאי זכה בבחירות.

אנשי הטליבאן המשיכו בהתנגדותם ל"כיבוש האמריקני", וביצעו פיגועים כנגד מטרות מערביות ונגד השלטון. ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום קוריאנים, ובנובמבר 2007 התפוצץ מחבל מתאבד במפעל סוכר והרג שישה חברי פרלמנט.

במחצית הראשונה של 2012 נהרגו 34 חיילים אמריקניים על ידי כוחות הביטחון האפגניים‏[23].

תגובות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Granai airstrike

בתחילה ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי מלאים מרוב מדינות העולם, והתבטאה בין היתר בקואליציית מדינות רחבה לתקיפה באפגניסטן ושכללה צבאות רבים שהיו מוכנים לקחת חלק במלחמה עצמה ובשיתוף פעולה מודיעיני עם סין ורוסיה (שכאמור לעיל אף שלחה כוח עילית חשאי של הרשות למלחמה בסמים). אך ככל שהמלחמה נמשכה, ובמיוחד לאחר הכרזת הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש על ציר הרשע (רשימה של מדינות תומכות טרור, שכוללת את איראן, סוריה, צפון קוריאה, אפגניסטן, עיראק וסודאן) ועל כוונתו לפתוח במלחמה על אחת מהמדינות שמרכיבות אותו, במיוחד על עיראק תחת שליטתו של סדאם חוסיין. לאחר פתיחת מלחמת עיראק שעליה הייתה ביקורת חריפה מצד גורמים רבים בעולם ובארצות הברית, שאמרו בין היתר שהמלחמה לא כוונה נגד הטרור אלא על מנת לקדם אינטרסים אמריקניים של השתלטות על הנפט העיראקי וסיום "החשבון שפתוח" של ג'ורג' בוש האב עם סדאם חוסיין.

המחאה התגברה במיוחד לאחר לכידת סדאם חוסיין, בשל העובדה שחיילי ארצות הברית נשארים בעיראק ובאפגניסטן למרות שהשיגו את המטרות (פרשנים אמריקניים אמרו כי אל-קאעידה והטליבאן ספגו מכה קשה באפגניסטן וכי בן לאדן אינו מסוגל להוציא אל הפועל פיגוע ענק נוסף מבלי שצבאות הקואליציה יידעו על כך). ביטוי נוסף למחאה כנגד המלחמה ניתן לראות בסקר גלובלי שפורסם בחודש יוני בשנת 2007 שנערך ב-47 מדינות, ולפיו רק ב-4 מדינות נמצא רוב שתומך בהישארות של כוחות זרים באפגניסטן: בארצות הברית (50%), בישראל (59%), בגאנה (50%), ובקניה (60%)‏‏‏[24]. בכ-41 מתוך 47 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים ייצאו מאפגניסטן כמה שיותר מהר‏‏‏[25], ובכ-7 מתוך 12 מדינות החברות בנאט"ו היה רוב שהעדיף הסגה של הכוחות הזרים כמה שיותר מהר‏‏‏[26]. סקר דומה שנערך ביוני 2008 בכ-24 מדינות, היה רוב של כ-21 מדינות שהעדיף הסגת כוחות זרים כמה שיותר מהר, כך שרק ב-3 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים יישארו עד שהמצב יתייצב: בארצות הברית (50%), באוסטרליה (60%), ובבריטניה (48%). בסקר נוסף שפורסם באוגוסט 2009 בארצות הברית לפיו קיים רוב כנגד הרצון של ברק אובמה להגדיל את הנוכחות של ארצות הברית באפגניסטן, וכי קיים רוב שמתנגד ללחימה‏[27]. ב-27/05/2014 הצהיר הנשיא אובמה כי החייל האחרון יעזוב את אפגניסטאן עד סוף 2016‏[28].

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bush at War - Bob Woodward (Simon & Shuster, 2002)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.timesonline.co.uk/tol/news/world/afghanistan/article7047321.ece
  2. ^ U.S. Department of Labor - Office of Workers' Compensation Programs (OWCP) - Division of Longshore and Harbor Workers' Compensation (DLHWC)
  3. ^ חיילי קומנדו אמריקניים נחתו באפגניסטן ותקפו שתי מטרות, ערוץ 7, 21 באוקטובר 2001‏
  4. ^ לוחמי המארינס במצוד אחרי בכירי אל-קאעידה, 9 בדצמבר 2001‏
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Delta Force commander explains how close they came to catching Osama Bin Laden
  6. ^ רגדאל שוחרר בעסקת שחרור שבויים על הטאליבן תמורת 5 מחבלים, בסוף מאי 2014.
  7. ^ AP, החייל בשבי הטליבאן: "אני מפחד ורוצה הביתה", באתר ynet‏, 19 ביולי 2009
  8. ^ כתבה מערוץ 10, כשבוע אחרי תחילת המבצע‏
  9. ^ סוכנויות הידיעות, מספר החללים הבריטים באפגניסטן עלה ל-201, באתר ynet‏, 16 באוגוסט 2009
  10. ^ הפרשן של ערוץ 10, צביקה יחקאלי, מספק סיקור של הקרבות‏
  11. ^ AP, קרב ירושה בטליבאן: 70 חמושים נהרגו בפקיסטן, באתר ynet‏, 12 באוגוסט 2009
  12. ^ "ארצות הברית תגברה כוחות מול הגבול הפקיסטני", באתר nrg מעריב, 17 באוקטובר 2011
  13. ^ Bin Laden hid in Pakistan city laden with military
  14. ^ CBS News: Bush's counterterror chief defends harsh interrogations
  15. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, המבצע: הכוחות המיוחדים באחוזה של בן-לאדן, באתר ynet‏, 2 במאי 2011
  16. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, המטרה, בן לאדן: "רצינו להרוג אותו, לא ללכוד", באתר ynet‏, 2 במאי 2011
  17. ^ Bin Laden remains given burial at sea
  18. ^ "Twitter Reactions To Osama Bin Laden's Death (TWEETS)"
  19. ^ Fox News: What Is Navy SEAL Team 6?
  20. ^ President George W. Bush Congratulates Obama on Bin Laden Killing
  21. ^ Hamas leader condemns US killing of bin Laden
  22. ^ AP, אפגניסטן: טליבאן כרת אצבע למצביעים בקלפי, באתר ynet‏, 22 באוגוסט 2009
  23. ^ אלי לאון, שוב: שוטר אפגני רצח חיילים אמריקנים, ישראל היום, 12 באוגוסט 2012
  24. ^ עמוד 26‏
  25. ^ עמוד 24‏
  26. ^ עמוד 116‏
  27. ^ כתבה על הסקר
  28. ^ MARK LANDLER , U.S. Troops to Leave Afghanistan by End of 2016, The New York Times, 27 במאי 2014