טרוחיו (פרו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טרוחיו
Trujillo
Trujillo peru plaza.JPGפלאסה דה ארמאס
מדינה / טריטוריה פרו
מחוז לה ליברטד
שטח 1,768.65 קמ"ר
גובה 34 מטרים
תאריך ייסוד 6 בדצמבר 1534
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין

910,350‏  (נכון ל-2007)
811,979‏  (נכון ל-2007)
קואורדינטות 8°06′43″S 79°01′44″W / 8.112°S 79.0288°W / -8.112; -79.0288קואורדינטות: 8°06′43″S 79°01′44″W / 8.112°S 79.0288°W / -8.112; -79.0288
אזור זמן UTC -5
http://www.munitrujillo.gob.pe
החותם המלכותי של קרל החמישי, המכיר בטרוחיו כעיר
הקתדרלה של טרוחיו, שהוקמה במאה ה-17
כבכל ערי פרו, גם בטרוחיו נערך מדי יום א' טקס הנפת הדגל, ואולם בעיר זו, שבה הונף דגל פרו לראשונה, הטקס רב רושם יותר, והוא כולל מצעד ומסדר בהשתתפות חיילים ותלמידים
תחריט אבן בוואקה דה לה לונה
חלון טיפוסי
פלאסה דה ארמאס
טקס הנפת הדגל בפלאסה דה ארמאס

טרוחיוספרדית: Trujillo) היא עיר בצפון-מערב פרו. בשנת 2005 התגוררו בה כ-765 אלף תושבים, והיא העיר השלישית בגודלה במדינה, אחרי לימה וארקיפה. היא משמשת גם כבירת מחוז לה ליברטד. טרוחיו היא אחת הערים החשובות בפרו מבחינה היסטורית ותרבותית. בעיר זו נשמעו הקריאות הראשונות לעצמאותה של המדינה, ולמשך זמן קצר היא אף שימשה כבירתה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור בו שוכנת כיום טרוחיו היה בשליטתן של תרבויות המוצ'ה (בין המאה השלישית לפני הספירה לבין המאה העשירית) והצ'ימו (בין המאה העשירית לבין המאה ה-15). בני הצ'ימו הקימו בסמוך לטרוחיו של ימינו את צ'אן צ'אן, שנחשבת לעיר הגדולה ביותר בתקופה הטרום-קולומביאנית, עד שנחרבה בידי האינקה ומאוחר יותר בידי הספרדים.

הקמת העיר וימיה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוחיו הייתה אחת מהערים הראשונות שהקימו הספרדים ביבשת אמריקה. הקונקיסטאדור דייגו דה אלמגרו הקים אותה ב-6 בדצמבר 1534, וקרא לה "ויה טרוחיו", על שם עיר הולדתו של פרנסיסקו פיסרו, טרוחיו שבספרד. פיסרו עצמו הכריז באופן רשמי על הקמתה ב-5 במרץ 1535, תחת השם "סיודד דה טרוחיו דה נואבה קסטייה", וב-23 בנובמבר 1537 הכריז עליה קרל החמישי באופן רשמי כעיר.

את העיר תכנן דון מרטין דה אֶסְטֶטֶה, והיא כללה בלוקים גדולים, שאורכם 150-130 מ'. אמת מים הובילה מים לעיר מנהר מוצ'ה הסמוך.

הספרדים ראו בעיר מרכז חשוב, בשל מיקומה באמצע הדרך מלימה לפיורה והנמל הטבעי שבוונצ'אקו (Huanchaco) הסמוכה, והפכו אותה למרכז האדמיניסטרטיבי באזור. עד 1544 כבר היו בה כ-300 מבנים והתגוררו בה כ-1,000 תושבים. כלכלתה התבססה על גידול קני סוכר, חיטה ובקר.

ב-1577 כונן האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר את הדיוקסיה של טרוחיו, ובעיר החלו להיבנות מבנים דתיים רבים. בניית הקתדרלה הושלמה ב-1616. מבנים דתיים הוקמו מאוחר יותר גם בידי הישועים שהגיעו לעיר ב-1625 - תחילה סמינר דתי, ומאוחר יותר (1680) גם מנזר ובית חולים.

ב-14 בפברואר 1619 פקדה את טרוחיו רעידת אדמה חזקה שהחריבה מבנים רבים בעיר, והביאה למותם של 400 בני אדם. גלי צונאמי הרסו את כל הסירות בוונצ'אקו. העיר החלה בתהליך שיקום ממושך, במהלכו השתנה הסגנון הגותי-איזבליני שהיה מקובל בימיה הראשונים של העיר, ובתיה החדשים נבנו בסגנון מודרני יותר.

בין 1687 ל-1689 הוקמה חומה סביב העיר, שנועדה להגן עליה מפני התקפות אפשריות של שודדי ים. את החומה תכנן האדריכל האיטלקי ג'וזפה פורמנטו, על פי המודל לפיו נבנתה החומה של פירנצה. אורכה של החומה האליפטית היה 5.5 ק"מ, ולשם בנייתה השתמשו בכ-100 אלף לבנים. בחומה נבנו 15 צריחים מבוצרים ו-5 שערים.

בשלהי המאה ה-17 שוב ספגה העיר מכות קשות, עקב בצורות ומגפות שפקדו אותה. התאוששותה, בראשית המאה ה-18, הגיעה עקב אסון שפקד את העיר הצפונית לה, סָנְיָה, שנהרסה בשיטפונות ב-1720. במהלך המאה ה-18 סבלה גם טרוחיו מאסונות טבע שונים - רעידות אדמה (ב-1725 וב-1759) ושיטפונות (בשנים 1701, 1720, 1728 ו-1801), אך הם לא הסבו לה נזקים כמו רעידת האדמה של 1619.

במהלך מלחמת העצמאות הפרואנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוחיו הייתה אחד המרכזים בהם התגבשו רעיונות העצמאות הפרואנית. זמן קצר לאחר שחוסה דה סן מרטין החל במסעו לשחרור פרו, בספטמבר 1820, הכריז מושל העיר, חוסה ברנרדו דה טוֹרֶה טאגְלֶה על הקמתה של תנועה שמטרתה להביא לעצמאות עד סוף אותה שנה. בזמן ההכרזה הונף לראשונה דגל פרו, שעוצב בידי סן מרטין עצמו. ב-29 בדצמבר הכריזה העיר על עצמאותה, והייתה לראשונה בערי פרו לעשות כן. על כך אמר סן מרטין כי פרו חייבת את עצמאותה לטרוחיו.

זמן קצר לאחר שפרו כולה הכריזה על עצמאותה, ב-1821, קבע סן מרטין כי טרוחיו תשמש כבירתו של מחוז טרוחיו. החלטה זו אושררה בחוקת פרו מ-1823. בימיה הראשונים של המדינה הצעירה היה המחוז אי של יציבות, והמקום היחיד שבו הכלכלה ואספקת המזון היו יציבים. לזמן קצר, ב-1823, העיר אף שימשה כבירתה של פרו כולה. ב-1824 הגיע לעיר צבאו של סימון בוליבר, שסילק את גרעיני ההתנגדות הספרדיים האחרונים בפרו. זמן קצר אחר כך הוקמו בעיר בית המשפט העליון של פרו והאוניברסיטה הלאומית של טרוחיו.

ב-9 במרץ 1825 החליט הקונגרס הפרואני להנציח את חלקה של טרוחיו במאבק לעצמאות. הוא שינה את שם המחוז ל"לה ליברטאד" ("החירות") ואת שמה של העיר עצמה ל"סיודד בוליבר", על שם בוליבר. שמה של העיר שונה חזרה לטרוחיו כבר ב-1827, אך שם המחוז נותר בעינו עד היום.

לאחר העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עצמאותה של פרו החל עידן של שגשוג בעיר. חקלאות קני הסוכר סביבה עברה תהליכי מודרניזציה, והדבר תרם לכלכלתה. פריחתו של ענף זה הביאה ליצירתה של אריסטוקרטיה מקומית, בעל חשיבות ברמה הלאומית. הפריחה הכלכלית הביאה עמה השקעות זרות, בעיקר מאנגליה ומגרמניה. גם העובדה שמלחמות הגנרלים שהתנהלו בלימה פסחו עליה תרמה להתפתחות העיר. ב-1840 התגוררו בטרוחיו כ-15 אלף תושבים, והיא החלה להתרחב גם אל מחוץ לחומותיה. הבתים שנבנו עתה היו בסגנון נאו-קלאסי, שרווח באותה תקופה.

התפתחות העיר נעצרה עקב מלחמת האוקיינוס השקט, שהתנהלה בין פרו ובוליביה לבין צ'ילה בין השנים 1883-1879. במהלך המלחמה הייתה נתונה העיר תחת כיבוש צ'יליאני במשך 3 שנים. הכוחות הצ'יליאנים, בפיקודו של פטריסיו לינץ', זרעו הרס בתעשיית הסוכר המקומית.

עם סיום המלחמה החלה העיר לשקם את עצמה, והמשיכה בתהליכי ההתפתחות וההתרחבות שלה. החומה נהרסה, ובאזור שהיה בעבר מחוץ לחומה נבנו השכונות צ'יקאגוֹ, אוּניוֹן ופדרו מוּנְיִיז. בנוסף, הוחל בהקמתם של בניין חדש לעירייה ושל תיאטרון, והכיכר המרכזית של העיר, פלאסה דה ארמאס, עוצבה מחדש. בשנות ה-30 של המאה ה-20, נסללו כבישיה של העיר.

טרוחיו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 וה-60 הואץ תהליך העיור שהגדיל במהירות את אוכלוסייתה של טרוחיו. סביב העיר צצו רבעים שונים, המכונים "pueblos jóvenes" ("ערים צעירות"), וביניהם אל פּוֹרְוֶוניר, לה אֶסְפֶּרָנְסָה ופְלוֹרֶנְסְיה דה מוֹרָה השוכנים צפונית-מזרחית למרכז ההיסטורי. שכונות מגורים אחרות הוקמו דרומית-מערבית למרכז ההיסטורי, לכיוון הים.

המשטר הצבאי שהונהג בפרו ב-1968 ביצע רפורמה אגררית שפגעה בחקלאות באזור, וכפועל יוצא מכך גם בכלכלת העיר. בצורת שנמשכה 4 שנים בראשית שנות ה-70 גרמה אף היא נזקים כבדים לחקלאות. כתוצאה מכך, כפריים רבים עברו להתגורר בתחומי העיר, בניסיון למצוא פרנסה חדשה. ב-1972 עמד מספר התושבים בעיר על כ-280 אלף, ב-1981 זינק ללמעלה מ-400 אלף וב-1990 כבר עמד על כ-590 אלף. על פי התחזיות, יחצה מספר תושביה את קו המיליון בשנת 2010.

העיר התפתחה באופן לא מבוקר, וללא תכנון. מאחר שהתפתחה בעיקר לרוחב, ולא לגובה, התקשתה העירייה באספקת שירותים שונים לתושביה, המתגוררים על פני שטח נרחב, ואלה התייקרו. ב-1995 הכריזה העירייה על תוכנית PLANDEMETRU (ראשי תיבות של "Plan de Desarrollo Metropolitano de Trujillo" - "התוכנית לפיתוח מטרופוליטני של טרוחיו"), שנועדה להציג תוכנית מסודרת להתפתחות העיר עד שנת 2010. בימים אלה שוקלת העירייה על הרחבת התוכנית עד שנת 2015.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוחיו היא המרכז הכלכלי החשוב ביותר בצפון פרו. מאז ההתפתחו מערכות ההשקיה, צברה החקלאות סביב העיר תנופה. האזור ידוע כמרכז לגידולי אספרגוס, שפרו היא אחד מיצואניותיו הגדולות ביותר. גידולים נוספים כוללים, בין היתר, אורז, ארטישוק, פלפל, אבוקדו ומנגו.

בעיר עצמה תעשייה מפותחת של מפעלים לייצור נעליים ומוצרי עור. מדובר בעיקר במפעלים קטנים, שמתבססים יותר על עבודת יד ופחות על מכונות. תעשייה נוספת היא תעשיית המתכת, אף היא מבוססת על בתי מלאכה בסדר גודל קטן יחסית.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – צ'אן צ'אן, ואקה דה לה לונה, ואקה דל סול

חלק הארי של התיירות המגיעה לטרוחיו (93%) היא תיירות פנים. מוקדי המשיכה העיקריים לתיירים הם האתרים הארכאולוגיים שסביבה, של תרבויות המוצ'ה והצ'ימו, ובראשם צ'אן צ'אן (שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1986), ואקה דה לה לונה (מקדש הירח) וואקה דל סול (מקדש השמש). מקדשים נוספים, קטנים יותר הם ואקה דל דרגון (מקדש הדרקון וואקה דה לה אסמרלדה (מקדש האזמרגד). חופי הים הסמוכים לעיר מהווים אף הם מוקד משיכה לעיר, ובמיוחד חוף ונצ'אקו (Huanchaco), הפופולרי בקרב גולשים.

מדי ינואר נערכת בעיר תחרות ריקודי מארינרה, ובאוקטובר נערך פסטיבל האביב, הכולל תהלוכה ובה מלכות יופי מרחבי היבשת, לצד כלי רכב שעוצבו במיוחד לשם כך.

המבנים במרכז ההיסטורי של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזה ההיסטורי של העיר מאופיין בארכיטקטורה ייחודית, הכוללת מבנים עם סורגי ברזל מעוצבים. טרוחיו הגישה לאונסק"ו את מועמדותה לקבלת מעמד של אתר מורשת עולמית בשל השילוב בין הארכיטקטורה שלה לבין האתרים הארכאולוגיים שבסביבתה.

עם האתרים החשובים בעיר נמנים אתרים אלה:

  • פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas) היא הכיכר המרכזית של טרוחיו. סביב הכיכר מבנים רבים מהתקופה הקולוניאלית ומתקופת מלכות המשנה של פרו, ובהם הקתדרלה. במרכז הכיכר פסל גדול המכונה אנדרטת החירות. מדי יום א' נערך בכיכר טקס הנפת הדגל, הכולל מצעד של אנשי צבא ותלמידים מבתי הספר בעיר.
  • קאסה דה לה אמנסיפסיון (Casa de la Emancipación) הוא בניין בעל חשיבות היסטורית גדולה עבור פרו, שכן בו נשמעו לראשונה בפומבי הקריאות לעצמאות, ב-1820. המבנה שימש את הקונגרס הפרואני הראשון, וכמעונו הרשמי של נשיא פרו חוסה דה לה ריבה אגוארו ב-1823. כיום מוצגות במבנה יצירות אמנות בצבעי מים מהמאה ה-19, ומתקיימים בו אירועי תרבות כגון קונצרטים ותערוכות מתחלפות.
  • קאסה גאנוסה (Casa Ganoza) נחשב לאחד המבנים המאפיינים את הארכיטקטורה של העיר. המבנה ידוע גם כ"בית דלת האריות" (la casa de la portada de los leones), על שום האריות המעטרים את דלתו הראשית.
  • הקתדרלה, השוכנת בפלאסה דה ארמאס, נבנתה בין השנים 1647 ל-1666, והיא מאופיינת בסגנונות בארוק ורוקוקו. בקתדרלה מוזיאון לאמנות דתית, ובו מוצגים עשויים זהב וכסף מתקופת מלכות המשנה של פרו.
  • קאסה קאלונחה (Casa Calonge). מבנה נאוקלאסי שנבנה במאות ה-18 וה-19. המבנה שימש את סימון בוליבר, בעת שהגיע לעיר, ושולחן הכתיבה שלו, לצד רהיטים אחרים מתקופתו, מוצגים בו.
  • קאסה דל מאריסקאל דה אורבגוסו (Casa del Mariscal de Orbegoso) היה ביתו של נשיא פרו לואיס חוסה דה אורבגוסו אי מונקאדה, בתקופה שקדמה לעצמאות פרו. במבנה מוצגים כמה מפריטיו האישיים, כגון ציורים, רהיטים מראות ומוצרי כסף, והוא משמש לעתים גם כאכסניה לתערוכות אמנות.
  • כנסיית אל כרמן (Iglesia de El Carmen) נבנתה במאה ה-18. בכנסייה כ-150 ציורים מהמאות ה-17 וה-18, ובהם ציור של הסעודה האחרונה, מעשה ידיו של מורהו של פטר פאול רובנס, האמן ההולנדי אוטו ון פֶן.
  • כנסיית לה מרסד (Iglesia de la Merced) תוכננה בידי האדריכל הפורטוגלי אלונסו דה לאס נְיֶיבֶס במאה ה-17 בסגנון רוקוקו.
  • כנסיית סן אגוסטין (Iglesia de San Agustin) נבנתה בין המאות ה-16 וה-17, ובה מזבח בסגנון הבארוק ודוכן מעץ מוזהב מגולף. קירותיה הפנימיים מכוסים בציורי קיר המתארים את שנים עשר השליחים.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחומי העיר טרוחיו כ-4,000 ק"מ של כבישים. כביש מס' 1 הפרואני, החוצה את המדינה מצפון לדרום עובר בעיר, והוא מקשר אותה עם פיורה וצ'יקלאיו הצפוניות לה ועם לימה הדרומית לה. הכביש הוא חלק מהכביש הפאן-אמריקאי, החוצה את יבשת אמריקה מאלסקה ועד ארגנטינה.

שדה התעופה קפיטן פַאפּ קרלוס מרטינס דה פִּינִיוֹס מוגדר רשמית כנמל תעופה בינלאומי, אך הוא משרת טיסות פנים בלבד, לערים לימה, צ'יקלאיו וטומבס.

נמל סאלאווֶרי (Salaverry) משמש את מרבית הייצוא של טרוחיו ומחוז לה ליברטאד. בנמל עוגנות מעת לעת ספינות נוסעים וספינות של חיל הים הפרואני, אך עיקר שימושו הוא לספינות משא.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרוחיו פועלים 13 מוסדות להשכלה גבוהה, יותר מבכל עיר אחרת בפרו. בנוסף על האוניברסיטה הלאומית של טרוחיו, שהוקמה ב-1824, הוקמו בה, מאז 1988, 5 מכללות פרטיות. 7 אוניברסיטאות ומכללות פרואניות נוספות מחזיקות בה שלוחות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]