פשע שנאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גופות תומס שיפ ואברהם סמית', אמריקאים שחורים, תלויות לראווה לאחר לינץ' גזעני. ארצות הברית, 1930.

פשע שנאה הוא מונח מתחום מדעי החברה, המתאר פשע שבו הפושעים בוחרים את קורבנותיהם על בסיס שנאה לקבוצה החברתית שאליה הקורבנות שייכים. בחירת הקורבנות מבוססת על הדעה הקדומה של העבריינים נגד הסטטוס החברתי, האמיתי או הנתפש, של הקורבנות. במילים אחרות, המניע העיקרי לפשע הוא שנאה חברתית-קבוצתית (להבדיל משנאה אישית).

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב מיעוטים אתניים ודתיים, להט"בים ומוגבלים פיזית ונפשית. פשעי שנאה יכולים לכלול אלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, הסתה לגזענות, ואף רצח. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל, ובגלל היותו קשור לסטטוס שיוכי (להבדיל מסטטוס הישגי), ולעתים קרובות נתפש כחמור יותר. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגרום קיילצה: הבניין ברחוב פלנטי 7, בו נטבחו 40 יהודים, כשנה לאחר תום השואה. קיילצה, פולין, 1946.
קברי קורבנות טבח סרברניצה בו נרצחו כ-8,000 גברים בוסנים. בוסניה, 1995.

המודעות לפשעי שנאה גברה עם השנים, אך התופעה עצמה איננה חדשה. פשעי שנאה התקיימו משחר ההיסטוריה והיוו גורם חשוב בעיצובה. בין הדוגמאות ההיסטוריות: רדיפת יהודים בעת העתיקה ובימי הביניים, רצח העם הארמני ושואת העם היהודי. למרות פשעי העבר התופעה אינה פוסקת. כך, למשל, בשנים האחרונות התרחשו הטיהור האתני המכונה טבח סרברניצה שבבוסניה, וכן רצח העם ברואנדה. פשעי שנאה עיצבו, ולעתים אף הגדירו, את ההיסטוריה האנושית.

בארצות הברית, שבה התבצע מחקר רב על אודות פשעי שנאה המתרחשים בתחומה, נמצא שהגורמים למרבית פשעי השנאה הן דעות קדומות על בסיס נטייה מינית וגזע.

במאה ה-17, כאשר החלה ההתיישבות המאסיבית של אירופים ב"עולם החדש", היוו האינדיאנים מטרה לרדיפות, להשפלות ולאלימות מצד הכובש האירופאי. פשעי שנאה אופייניים בארצות הברית של המאה העשרים היו מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים, שריפת צלבים על מנת לגרש משפחות שחורות משכונות "לבנות", פגיעה בהומואים, לסביות וטראנסג'נדרים, והשחתת בתי עלמין ובתי כנסת של יהודים.[1]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודיות פשע השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות פשעי השנאה עשויה להיראות קטנה ביחס לסוגי פשעים אחרים. לדוגמה, 11 מקרי רצח מתוך 24,526 מעשי הרצח שאירעו במהלך שנת 1993 בארצות הברית, ו-13 מקרי אונס מתוך 104,806 מקרי האונס באותה שנה, הוגדרו כפשעי שנאה.

למרות כמותם הקטנה, באופן יחסי, נהוג להתייחס לפשעי שנאה בחומרה רבה. פשעי השנאה נחשבים כפוגעים לא רק בקורבן הישיר, אלא בכל אחד מחברי קבוצת המיעוט שהקורבן השתייך אליה. פשע שנאה עלול להגביר מערכות יחסים עכורות בין מגזרים בחברה. מקרה של קיצוני אחד עלול ליצור לגיטימציה ולהוות גורם מדרבן לקיצונים אחרים לפגיעה בחברים אחרים בקבוצת המיעוט. לכן, מעבר לפגיעת הפשע בפרט, שהיא חמורה כעילות פשע דומות שאינן פשע שנאה, פשעי שנאה מהווים סיכון חברתי ופסיכולוגי הרה אסון למדינה. בעקיפין, פוגעים פשעי השנאה באושיות המדינה כמדינת כל אזרחיה, ולכן בכל אוכלוסיית המדינה.

הפעלת אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממאפייני פשעי השנאה הוא הפעלת האלימות. בפשעי שנאה מעורבים ונדליזם והרס ברמות גבוהות במיוחד, אף כאשר עניינם בגניבת רכוש. לפי מחקרים שונים‏[2] בפשעי שנאה אלימים, מופעלות לעתים קרובות רמות גבוהות ביותר של אלימות, ביחס לסוגי פשעים אלימים על בסיס אישי. ככלל, בפשעי שנאה קיימת סבירות גבוהה לאיום ופגיעה פיזיים. מחצית מהקורבנות של פשעי שנאה נפגעים פיזית, והצורך באשפוז קיים אצל קורבנות פשעי שנאה פי שלושה יותר מאשר בקרב קורבנות של פשעים אחרים.

ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאת פשעי השנאה מבצעים, לעתים קרובות, שני פוגעים או יותר, כאשר הלחץ החברתי מהווה גורם מדרבן לקבוצה. בנוסף, במרבית המקרים של פשעי שנאה, הפוגעים חמושים ומצוידים, ואילו הקורבנות חסרים כלי נשק כדי להגן על עצמם.

בניגוד לקורבנות שהפשע נעשה באזור מגוריהם או במקום עבודתם של הפוגעים, הרי שבמקרים רבים משקיעים הפוגעים זמן, כסף ומשאבים על מנת להגיע לאזור היעד ולבצע את הפשע, כהמשך לתהליך מקדים של ליבוי השנאה.

מצוקה נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין נוסף של פשעי שנאה הוא המצוקה הנפשית המתמשכת שממנה סובלים הקורבנות. לפי מחקרים שונים, קורבנות של פשעי שנאה עלולים לחוות דחק ומצוקה פסיכולוגית, כדוגמת הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), חרדה ודיכאון, יותר מאשר קורבנות של פשעים אחרים.

קורבנות פשעי שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב בני מיעוטים אתניים ודתיים, הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים ואנשים עם מוגבלות פיזית או נפשית. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל. לעתים קרובות פשע השנאה נתפש כחמור יותר מפעולות פשע דומות שאינן על רקע שנאה, בשל היותו קשור לסטטוס שיוכי, להבדיל מסטטוס הישגי. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.‏[3]


נוֹאֵל מרטין, בריטי יליד ג'מייקה. בשנת 1997, בעת שעבד כפועל בניין בגרמניה, הותקף באכזריות בידי ניאו נאצים בגלל עורו השחום. הוא נפגע קשות בראשו ובעמוד השדרה, נותר משותק בארבע הגפיים, ונזקק לעזרה של 24 שעות ביממה.

בארצות הברית, קבוצת האפרו-אמריקאים, הנחשבת כקבוצת המיעוט הגדולה ביותר, הם באופן מובהק הקורבנות השכיחים ביותר של פשעי שנאה. מתוך 8,000 פשעי שנאה שדווחו בשנת 1995, כ-3,000 מקרים הופנו כלפי אפרו-אמריקאים.

אוכלוסיית המיעוט השנייה בגודלה המהווה קורבן לפשעי שנאה היא אוכלוסיית ההומואים, לסביות וטרנסג'נדרים. הדעות הקדומות הקיימות בחברה, בעיקר מצד גורמי דת שונים, משפיעות עדיין על אי קבלת ההומוסקסואליות במקומות רבים בעולם. כתוצאה מכך, רבים מהקורבנות של פשעי שנאה כלפי אוכלוסיית הלהט"בים אינם מדווחים לרשויות על האלימות שהופנתה נגדם.‏[4]

כמו כן נפגעים מפשעי שנאה, בהיקף קטן יותר, הם יהודים, מוסלמים, ואמריקאים ממוצא אסייתי.

כמות פשעי השנאה אינה קשורה בהכרח בשינויים דמוגרפיים. למרות שמספר היהודים בארצות הברית נותר בלא שינוי משמעותי במשך שנים רבות, ומספרם קטן ממספר המוסלמים בארצות הברית, שעלה משמעותית לאחרונה, עדיין מהווים יהודים אמריקאים מטרה לפשעי שנאה פי שבעה יותר ממוסלמים. לפי דו"ח הבולשת הפדרלית בארצות הברית (FBI) משנת 2005, מתוך 1,314 עבירות שהיו ממניעים של הסתה דתית, 69 אחוז היו כלפי אנשים או מוסדות יהודיים, בעוד 11 אחוז היו כלפי אנשים או מוסדות מוסלמיים.‏[5]

עברייני פשעי השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב פשעי השנאה מבוצעים על ידי אנשים ללא עבר פלילי, שרובם אינם חברים בארגוני שנאה וגזענות ממוסדים. המאפיין הסטטיסטי המובהק היחיד של מבצע פשע שנאה הוא היותו גבר בשנות העשרים לחייו‏[6].

מאפיין נוסף של העבריינים הוא חשש להימצאות בקרבה מאיימת. נמצא לעתים קרובות, שהעבריינים המבצעים את פשעי השנאה נמצאים במצב של קרבה מאיימת, מבחינתם, כלפי הקורבנות. במחקרים שונים‏[7] נמצא כי התוקפים קבוצות מיעוט על רקע גזעני, תופסים עצמם כנתונים במצוקה, כלכלית או אחרת, או בנחיתות חברתית ומעמדית, ביחס לחברה הכללית. אותם עבריינים, הנראים לכאורה קרובים במאפייניהם למאפייני הקורבנות, עשויים להימצא במצב של איום פנימי, ומאמינים כי מצוקתם נובעת מקיומה של קבוצת המיעוט. בקרב עבריינים שתקפו הומואים, לעתים קרובות ניתן היה למצוא במחקרים דווקא נטיות הומוסקסואליות לטנטיות (סמויות), שהמלחמה הפנימית בהן והאיום הפנימי שהציבו בנפשם של התוקפים, עודדו את התוקפנות כלפי הקורבנות.


עזיז צלאחה, אחד ממבצעי הלינץ', מניף את ידיו המגואלות בדם
הלינץ' ברמאללה נעשה בחייל המילואים יוסי אברהמי וברב טוראי ואדים נורז'יץ, בידי פלסטינים, ב-12 באוקטובר 2000. לינץ' זה שיקף את ההסלמה בעוינות הפלסטינית כלפי ישראל והיה אחד האירועים הזכורים ביותר של תחילת האינתיפאדה השנייה.
בתמונה: עזיז צלאחה, אחד ממבצעי הלינץ', מניף את ידיו המגואלות בדם.

מאפיין כללי נוסף אצל מבצעי פשעי השנאה הוא גזענות וחוסר סובלנות[8]. נמצא כי ראייתם של מבצעי פשעי השנאה היא לרוב צרת אופקים ואינה סובלנית כלפי עמדות ודעות אחרות, גם בתחומים השונים מתחומי המושא של פשע השנאה. עבריינים שביצעו פשעי שנאה גדלים לרוב בבתים שבהם הייתה מקובלת אווירה גזענית ולא סובלנית. לא נמצא קשר בין רמת הדתיות של העבריינים לבין ביצוע העבירות, גם בעבירות שבהן איסורי הדת הם המניעים המוצהרים לאלימות ולפשעי השנאה, כמו למשל בפשעים הנעשים נגד הומואים. בנוסף, נמצא כי בין העבריינים של פשעי השנאה, 60% חוו, לפי עדותם, התעללות פיזית בעבר, ו-20% היו בטיפול פסיכיאטרי.‏[8]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים רבים יכולים ליצור אקלים חברתי, שבו אנשים המוכוונים על ידי שנאה ודעות קדומות, נוקטים בפעולות פליליות.

ליאו פרנק
ליאו פרנק, 1884-1915, יהודי אמיד בן 31, שניהל בית חרושת וריצה עונש מאסר, נגרר על ידי המון אנטישמי מחצר בית הכלא. נרצח במעשה לינץ' כיהודי. ארצות הברית, 1915.

בין הגורמים המוכרים כיום כמגבירים את התופעה:

  • תנאים של עוני או של חוסר ודאות כלכלית
  • קיומם של סטריאוטיפים גזעניים בתרבות הפופולרית, כדוגמת סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה
  • מתן לגיטימציה להטפות ולדו-שיח מעורר שנאה באמצעי תקשורת, ובעצרות פוליטיות או דתיות.
  • שימוש בשפה מכלילה בעלת קודים גזעניים.

משנוצר אקלים של שנאה חברתית לקבוצת מיעוט, מקרים של קיצונים יחידים עלולים להצית תבערה, ולהוביל לגל מתפשט של פשעי שנאה ברמה מילולית או פיזית, שקשה יהיה לעצרו.

מחקרים שנעשו בארצות הברית מצביעים על כך שאוכלוסיית מיעוטים גדולה "לא לבנה", בצירוף עם הפרדה קהילתית בין "לא לבנים" ל"לבנים", תורמת להגברת פעולות גזעניות כדוגמת פשעי שנאה.


מת'יו שפרד
מת'יו שפרד, 1976-1998, קורבן פשע שנאה, היה סטודנט אמריקאי ופעיל זכויות אדם. באוקטובר 1998 הוא הוכה בכל חלקי גופו, נקשר לגדר וגסס משך כ-18 שעות בקור עז. הסיבה לרצח, כפי שנקבעה בבית המשפט: היותו הומוסקסואל.

היחס החברתי כלפי פשעי השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס החברתי אל הקורבן ואל מבצע הפשע ממזג בתוכו שני ייחוסים מנוגדים. מצד אחד, קיימת האשמת הקורבן, הנובעת מסטיגמה כלפי קבוצות המיעוטים. מצד שני, קיימת בחברה אמפתיה כלפי הקורבן, הנובעת מרחמים, מצער, או מהזדהות עם מצבו של המיעוט ושל האינדיבידואל כמייצג שלו. במחקר שנערך בקרב תלמידי קולג' בארצות הברית והתפרסם ב-2006, נמצא שהנחקרים גילו מידה רבה של אמפתיה כלפי קורבנות פשעי השנאה, ומידה רבה של האשמה כלפי מבצעי הפשעים. עוד נמצא, כי קורבנות של פשעי שנאה על רקע אתני הם הזוכים למידה הרבה ביותר של אמפתיה; זאת, למשל, ביחס לקורבנות על רקע פשע שנאה הומוסקסואלי. כמו כן נמצא כי בפשעי שנאה על רקע אתני זוכים קורבנות אפרו-אמריקאים למידה רבה יותר של אמפתיה ומידה פחותה יותר של אשמה, ביחס לקורבנות "לבנים".‏[9]

שנאה חברתית וקירבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרגשות אחרים, גם רגש של שנאה מחייב לכאורה קירבה מסוימת, חברתית או פסיכולוגית, בין בעל הרגש לבין מושאו.‏[10] יש חשיבות לקירבה ברגשות כמו אהבה וכעס. על מנת לאהוב אדם או קבוצה יש צורך בקירבה מסוימת אליהם, המביאה להזדהות או לחיבה. גם על מנת לכעוס על אדם או על קבוצה יש צורך בקירבה אליהם; אלא שכשמדובר ברגש של כעס, הקירבה לאדם או לקבוצה וקיומן של ציפיות מהם, יביאו דווקא להגברת הכעס.

בניגוד לרגשות של אהבה וכעס, השנאה כוללת לכאורה את הרצון להתרחק ממושא הרגש. שנאה איננה מתעוררת כלפי מישהו שזר לחלוטין עבור הפרט, ואין לו כל מגע, פיזי או פסיכולוגי, עימו. כאשר הרצון להתרחק ממושא השנאה מוגשם, הרי (לכאורה) אין שום סיבה שהשנאה תתעורר. ההסבר לסתירה בין קיומו של רגש השנאה, המחייב מידה מסוימת של קירבה, לבין ההתרחקות הנובעת מעצם השנאה, מוסבר בקושי להתרחק, למרות רצון הפרט. השנאה מתעוררת כלפי מישהו שהפרט רוצה להרחיקו מחייו, פיזית או פסיכולוגית, אך אינו יכול. לפי בן זאב (1997)‏[11], עומדת ביסוד השנאה שאיפה, שאינה ניתנת להגשמה, להרחקתו של מושא הרגש. ככל שהקירבה גדולה ומשמעותית יותר, כך הבעייתיות שביסוד השנאה מחריפה, דבר המגביר את עוצמתה של השנאה.

אימות לעמדה זו ניתן למצוא למשל במחקר בתחום ההומופוביה שפורסם באוניברסיטת ג'ורג'יה‏[12] בשנת 1996. במחקר נבדקה רמת ההיגדים בתחום הסובלנות כלפי הומוקסואליות אצל גברים שהכריזו על עצמם כ"הטרוסקסואליים", ובהמשך נבדקה רמת העוררות המינית שלהם כלפי תמונות וסרטונים בעלי גוון ארוטי. המחקר אישש באופן מובהק כי הגברים, ההטרוסקסואליים לטענתם, בעלי הצהרות השנאה ההומופוביות ביותר, היו גם אלה שגילו עוררות מינית רבה יותר כאשר הוקרנה בפניהם אירוטיקה בעלת גוון הומוארוטי.‏[13][14]

קושי נוסף בהנחת הקירבה, הוא ביסוד השלילה הכוללת והדעות הקדומות המכלילות, המהוות חלק ממאפייני השנאה. שלילה כוללת ודעות קדומות נובעות דווקא מהכרה שטחית ורחוקה של האדם או של הקבוצה, שיופחתו במקרה של קירבה והיכרות מעמיקה.

שנאה בכלל, ושנאה חברתית בפרט, מאופיינים לפיכך בקירבה כלשהי, אך בדרך כלל בקירבה שאינה רבה מדי. המונח "שנאת זרים" אינו מתייחס לאנשים שהם זרים לחלוטין, אלא לאנשים שהיו זרים ונעשו קרובים, פסיכולוגית, חברתית או פיזית. מדובר בקירבה שהיא מספיק גדולה כדי להשפיע על מהלך החיים, אך אינה קרובה דיה במידה שתאפשר היכרות עמוקה והפחתת הדעות הקדומות. מאחר שביסוד השנאה מצויים חוסר סובלנות קיצוני והתנגדות לשונוּת, הרי שנוצר מרחק פסיכולוגי משמעותי. הסתירה בין המרחק הפסיכולוגי לבין הקירבה הקיימת, והיעדר היכולת להרחיק או "לשנות" את מושא השנאה, הם הגורמים לאלימות, ובמקרים קיצוניים אף לרצון להרוג את מושאי השנאה, הקבוצה או האדם.

דוגמה לסוגיית הקירבה ניתן למצוא במחקרם של טמקין וינאי (1988).‏[15] הם עסקו במכתבי שנאה שנשלחו לפוליטיקאים ישראלים בשנות השמונים של המאה ה-20, כמבטאים תוקפנות מילולית הבאה במקום תוקפנות פיזית שהיא בלתי אפשרית. במכתבי שנאה הנשלחים לפוליטיקאים יכולים לבוא לידי ביטוי הרצון לפגוע בהם פיזית או אף להורגם, ולעתים גם איום להוציא את היריב מהמחנה הלגיטימי ולהחשיבו כאויב חיצוני, ובכך להרחיק לכאורה את מושא השנאה. במחקרם של טמקין וינאי נמצא כי מרבית מכתבי השנאה הפוליטיים בישראל נשלחו מצד גורמי ימין קיצוניים אל אנשי התנועה לזכויות האזרח, ובעיקר לאנשי השמאל הפוליטי שולמית אלוני ויוסי שריד. לעומת זאת, אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית והמפלגות הערביות, המייצגות עמדות שמאל קיצוניות יותר, כמעט ולא נשלחו מכתבי שנאה פוליטיים. ההסבר לכך הוא שמפלגות אלה, שרוב מצביעיהן וחלק מחבריהן הם ערבים ישראלים, נתפשות כמפלגות שכבר יצאו מהמחנה הציוני, ובתור שכאלה המרחק מהן רב וקיומן פחות בעייתי. לעומת זאת, התנועה לזכויות האזרח מעוגנת במחנה הציוני, ואף על פי כן עמדותיה נראות לאנשי הימין הקיצוני שכתבו את מכתבי השנאה כמסכנות את עצם קיום המדינה. דווקא הקירבה, שלא ניתן לבטלה, גורמת להעצמת השנאה. במכתבי השנאה נדרשו המכותבים "לחזור למוטב", או אויימו בהרחקתם מהמחנה הציוני, או בפגיעה פיזית בהם.

התמודדות עם פשעי שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרכים למנוע פשעי שנאה היא חינוך והסברה לסובלנות כלפי בני אדם ולקבלת השונה והחלש כבר מגיל צעיר, כמו גם יצירת מסגרות שבהם יוכלו בני אדם מכל הסוגים לחיות יחד בשלום.

הוגה הדעות אלבר ממי, בספרו "הגזענות", דן בגזענות ובפשעי שנאה, ומציע מספר דרכים בהן יכולה החברה להתמודד איתם. הצעותיו כוללות:

  • חינוך מתמיד: החל מגיל צעיר ולכל אורך החיים. על חינוך זה ללמד את הילדים, וכן את המבוגרים, שלא רק שאין לפחד מהשונה, אלא מותר אף ליהנות ממנו; שאהבה אמיתית של הזולת אין פירושה "לאהוב את דמותך שלך", אלא גם את מה ששייך לזולתך, ואת שונוּתו ממך.
  • שינוי מדיניות בציבור: החינוך והתרבות מקורם הן בגורמי השלטון, בבעלי ההון, בבעלי הסמכויות; והן בציבור הרחב. מכיוון ש"השנאה מזינה את השנאה", ומכיוון שלבעלי הזכויות היתרות תמיד יש אינטרס לשמר את המצב הקיים, שינוי כזה אינו קל. מדיניות הציבור בנויה על שני מרכיבים: דעות ופעולות. יש צורך להתמודד עם שניהם. הדרך לשנות דעות קיימות, לפי ממי, היא להעמיד כנגדן דעות מנוגדות, הקוראות להפחתה של ניצול האחר ושל הפגיעה בזכויותיו.
  • ענישה: ממי קורא להגברת הענישה על פשעי שנאה, כגורם שיוכל לפעול להפחתתם.

ההתייחסות לפשעי שנאה בחוק העונשין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 תוקן חוק העונשין בישראל, ונקבע בו כי:

העובר עבירה מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.

– חוק העונשין, סעיף 144ו', עבירות שנאה (נסיבה מחמירה, תיקון: תשס"ה)

כך לדוגמה, נגד קבוצת חיילים מחיל הים, שבחודש יולי 2008 תקפו קבוצת דרוזים בצעקות "ערבים חייבים למות",‏[16] הוגש לבית דין צבאי כתב אישום חמור שבו הואשמו בתקיפה שהיא גם "פשע שנאה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך מזכר של משרד המשפטים האמריקאי, סיכום והנחיות בעניין פשעי שנאה.
    {לפתוח בחלון נפרד}
  2. ^ Mark Sherry, Don't Ask, Tell or Respond: Silent Acceptance of Disability Hate Crimes
  3. ^ types of assault - hate crimes, באתר המרכז האמריקאי לנפגעי תקיפה מינית, גילוי עריות והתעללות
  4. ^ רן הלחמי, קורבנות ההומופוביה נשארים בארון, באתר nrg‏, 16 באוגוסט 2006
  5. ^ American Jews top hate-crime targets, wotld daily net, 26/10/06
  6. ^ כמפורט במאמרו של קלינה (2002):
    Kellina M. Craig. 2002. "Examining hate-motivated aggression: a review of the social psychological literature on hate crimes as a distinct form of aggression". Aggression and Violent Behavior. Volume 7, Issue 1, January-February 2002, Pages 85-101
  7. ^ לפי אלבר ממי, "הגזענות", הוצאת כרמל, 1998
  8. ^ 8.0 8.1 Kellina M. Craig. 2002. "Examining hate-motivated aggression: a review of the social psychological literature on hate crimes as a distinct form of aggression". Aggression and Violent Behavior. Volume 7, Issue 1, January-February 2002, Pages 85-101
  9. ^ Christopher J Lyons. 2006. "Stigma or Sympathy? Attributions of Fault to Hate Crime Victims and Offenders", Social Psychology Quarterly. Vol.69: 39-59
  10. ^ תקצור הפרק "שינאה וקירבה", בתוך המאמר על טיבעה של שנאה, מאת אהרון בן זאב; בתוך: בן זאב אבינועם (עורך), שנאה, הוצאת זמורה-ביתן, 1997.
  11. ^ שם, עמ' 26
  12. ^ Henry E. Adams, Ph.D., Lester W. Wright, Jr., Ph.D. and Bethany A. Lohr, 'Is Homophobia Associated With Homosexual Arousal?', University of Georgia, in Journal of Abnormal Psychology, Vol. 105, No. 3, pp 440-445.
  13. ^ דני זאק, ‏מחקר: ההומופובים הגדולים ביותר נמשכים לבני מינם, באתר ‏mako‏‏, ‏9 באפריל 2012‏
  14. ^ תקציר המחקר, המחלקה לפסיכולוגיה, אונ' ג'ורג'יה, 1996
  15. ^ Temkin B. & Yanay N. (1988) "'I shot them with words' :An An analaysis of political hate-letters. British Journal of Political Science, 18. p 467-483
  16. ^ חנן גרינברג, אישום: חיילים תקפו וצעקו "ערבים חייבים למות", באתר ynet‏, 1 באוגוסט 2008