נוירופסיכולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נוירופסיכולוגיה היא תחום ידע מדעי העוסק בניסיון להבין כיצד מבנה המוח ותפקודו קשורים לתהליכים פסיכולוגיים ספציפיים, והיא בעלת היבטים מחקריים, קליניים ויישומיים.

מייסד התחום הינו החוקר היהודי-רוסי אלכסנדר רומנוביץ' לוריא. בני הזוג הבריטיים מרק סילמן וקרן קפלן-סילמן, חוקרים בולטים בתחום, התבססו על המיפוי של לוריא והוסיפו לו נתונים בהתאם לממצאים העדכניים‏[1].

תחום המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוירופסיכולוגיה משיקה כתחום מחקר למדעי העצב ופסיכולוגיה קוגניטיבית. בהיבטיה הקליניים קרובה הנוירופסיכולוגיה לתחומים ברפואה כמו נוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמקצועות פארא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. בהיבטים יישומיים אחרים - להנדסת אנוש וחקר ביצועים. מעצם טיבו מדובר בתחום התמחות בינתחומי.

הגדרה דומה נוסחה ואומצה על ידי העמותה הישראלית לנוירופסיכולוגיה והיא דומה גם להגדרה המוצעת על ידי החברה הבינלאומית לנוירופסיכולוגיה (נוסדה ב-1967, ומאגדת בתוכה כ-4,500 חברים) ואשר שמה לה למטרה מרכזית את קידום המחקר המדעי הבינתחומי ברחבי העולם באשר ליחסי הגומלין מוח והתנהגות. בהמשך להתפתחות המחקר האקדמי בתחום החל מיסוד תחום העיסוק המקצועי בנוירופסיכולוגיה יישומית וקלינית.

בפועל עוסקים נוירופסיכולוגים בחקר תהליכי עיבוד מידע במוח האנושי בבריאים ובחולים, אבחון, טיפול ושיקום חולים עם אבדנים קוגניטיביים נרכשים וכשלים קוגניטיביים התפתחותיים ומעורבים בתכנון סביבות אינטראקטיביות אדם-מכונה עתירות מידע. ייחודה של הנוירופסיכולוגיה הוא בחתירה המדעית והקלינית להבנת וניסוח התופעות שהיא חוקרת במונחים קוגניטיביים מתחום הפסיכולוגיה ובה בעת במונחים מקבילים, שמקורם מדעי העצב והמתארים תהליכים מוחיים מנקודת הראות של המערכת הפועלת – מערכת העצבים.

לאור האמור, נוירופסיכולוג אמור להיות אמון על ידע מדעי נרחב ומבוסס בתחומים של נוירופיזיולוגיה, נוירואנטומיה, נוירוכימיה ונוירופתולוגיה, ידע נרחב באשר לתהליכים חישוביים במערכת העצבים המרכזית ופסיכולוגיה קוגניטיבית.

היקף ועושר הידע הנדרש הביאו רבים כיום למסקנה כי ההכשרה הנדרשת מחייבת לימודי דוקטורט ובתר – דוקטורט בתוכנית ייעודית כדי להיעשות לנוירופסיכולוג. תוכנית זו היא תוכנית רב תחומית המשלבת לימודים מכל התחומים הנ"ל ומבוססת על ידע הנרכש בלימודי יסוד בפסיכולוגיה (אם המדובר בהכשרה לנוירופסיכולוגיה קלינית) או בכל אחד מהתחומים הנ"ל (אם המדובר בנוירופסיכולוגיה מחקרית).

היסטוריה של הנוירופסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל ספרי המבוא לנוירופסיכולוגיה, המשמשים כספרי חובה ללומדי התחום בראשית דרכם, מצוינים כאבות המייסדים של הנוירופסיכולוגיה המודרנית חמישה עד שישה שמות - כולם אנשים שפעלו במהלך המאה ה-19, ואשר עבודתם נתפסת כיום כהנחת יסודות המחקר של הקשר מוח – התנהגות. ארבעה מתוכם (פול ברוקה, קארל ורניקה, הינשלווד וג'קסון) היו רופאים בהשכלתם ושניים (מארק דאקס ולואיס הנרי מורגן) חוקרים מדיסציפלינות שונות.

התחום קיבל תנופה נוספת במאה ה-20 ולאבות המייסדים התווספו שמות רבים אשר הטביעו את חותמם על התחום. התפתחות חשובה בדרכי המחקר ויכולתנו לחדור ולהבין את תפקודי המוח התרחשה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. הזרז להתפתחות זו היה גילוי ופיתוח שיטות דימות רפואי של פעילות מוחית על בסיס פעילות המודינאמית (PET ו-fMRI) אלו התווספו לשיטות הישנות יותר אשר התבססו על רישום הפעילות החשמלית של המוח ושימוש במבחני ביצוע. בעוד שהרישום החשמלי מאפשר הערכה טובה של תזמון הפעילות המוחית, הדימות ההמודינאמי מאפשר מיקום פעילות זו במוח במידה רבה של דיוק. ביחד, נוצרו בידי הנוירופסיכולוגים כלים אשר קידמו רבות הן את המחקר והן את הדיאגנוסטיקה והקליניקה הנוירופסיכולוגית. בה במידה תורמת להתפתחות מואצת של הנוירופסיכולוגיה ההתפתחות של מודלים חישוביים המתחקים אחר תהליכי עיבוד מידע ברשתות נוירונים ופיתוח אפשרויות לסימולציה של רשתות כאלה באמצעות מחשב.

ההגדרה בישראל מבחינה חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועל, למרות ההתפתחות המואצת בתחום בעשורים האחרונים, אין עדיין בישראל חקיקה המסדירה את הרישוי לעיסוק קליני ויישומי בנוירופסיכולוגיה.

הגורסים כי הנוירופסיכולוגיה היא ענף של מקצוע הפסיכולוגיה שואפים כי זו תוגדר כהתמחות פסיכולוגית במסגרת חוק הפסיכולוגים. אחרים מציעים חקיקה רחבה יותר אשר תאפשר הכרה בבוגרי תוכניות לימודי מוח–התנהגות לתארים מתקדמים גם ממסלולים שאינם שייכים למחלקות לפסיכולוגיה. כך או כך, בהיעדר חקיקה כלשהי אין כיום דרך להגדיר נוירופסיכולוג על בסיס מעוגן בחוק אלא על פי השכלה ורקע מקצועי, כפי שנעשה הדבר על ידי האקדמיה הלאומית של ארצות הברית לנוירופסיכולוגיה.

גישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות וכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה בנטין, פרקים בנוירופסיכולוגיה, הוצאת משרד הביטחון, 2003.
  • ניל. ר. קרלסון; "הפיזיולוגיה של ההתנהגות".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר יורם יובל, סערת נפש, עמ' 315-317