פסיכולוגיה חיובית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסיכולוגיה חיובית - ילדה שמחה.

פסיכולוגיה חיובית הוא ענף בפסיכולוגיה העוסק בחקר האושר והשגשוג האנושיים. בניגוד לפסיכולוגיה הטיפולית הקלאסית שהתמקדה בזיהוי פתולוגיה נפשית ובטיפול בה, פסיכולוגיה חיובית אינה עוסקת בטיפול בהפרעות נפשיות‏‏, אלא בניסיון למצוא ולטפח "חוזקות" - תכונות חיוביות וכישרון אנושי ולהפוך חיים הנחשבים "נורמליים" למספקים יותר[1]. לפיכך זו גישה פסיכולוגית מניעתית שעוסקת בטיפוח חוסן נפשי וצמיחה בקרב האוכלוסייה הכללית ו"הבריאה" ולא רק בקרב הפונים לטיפול בשל קשיים והתמודדות נפשית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' מרטין סליגמן, פסיכולוג יהודי-אמריקאי, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית

הופעתה של הפסיכולוגיה החיובית כתחום חדש בפסיכולוגיה מיוחסת לשנת 1998, כאשר מרטין סליגמן בחר אותה כנושא המרכזי של כהונתו בנשיאות האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. עם זאת, הביטוי עצמו נטבע הרבה לפני כן, בספרו של אברהם מאסלו משנת 1954, "מוטיבציה ואישיות"‏‏[2]. בעקבות התפתחות המחקר בשנים האחרונות, תאוריות לגבי אושר ושגשוג אנושי שפותחו על ידי פסיכולוגים הומניסטים, כמו מאסלו, קארל רוג'רס ואריך פרום, קיבלו לאחרונה תמיכה ממחקרים אמפיריים, למשל בתחום תיאורית ההגדרה העצמית ‏‏[3].

התפתחות הגישה בשנים האחרונות מיוחסת בעיקר לשיעורי הדיכאון הגבוהים באוכלוסייה שנסקו למרות התפתחות במחקר ובטיפול הפסיכולוגי בתחום המחלות הנפשיות במאה שנים האחרונות. ארגון הבריאות העולמי צופה שעד שנת 2030 יהיה הדיכאון המחלה החמורה ביותר לאנושות בקיצור תוחלת החיים ובפגיעה באיכות החיים, היא ממוקמת במקום זה כבר כיום לבני הגיל הצעיר. גישתה המניעתית של הפסיכולוגיה החיובית באה לקדם חוסן נפשי כדי להוריד את שיעורי הדיכאון באוכלוסייה, וזו אחת מנקודות הדגש של הגישה שהביאה לה פופולריות ועניין בשנים האחרונות, בעיקר בארצות הברית ובמדינות המערב.

כינוס הפסיכולוגיה החיובית הראשון היה ב-1999, והכנס הבינלאומי הראשון התקיים בשנת 2009 בפילדלפיה על ידי IPPA, האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה חיובית שהוקמה בשנת 2007.

בין החוקרים העכשווים של הפסיכולוגיה החיובית ניתן למנות, בנוסף לסליגמן, גם את אד דיינר, מיהי צ'יקסנטמהיי, ס. ר. סינדר, כריסטופר פטרסון, ברברה פרדריקסון, דונלד קליפטון, אלברט בנדורה, שלי טיילור, צ'ארלס קרבר, מייקל פ. שייר, יונתן הידט וטל בן שחר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האושר האנושי והדרך להשגתו היו מושא מרכזי לעיון הפילוסופי בתקופות השונות.

יוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס דגל במודעות עצמית כדרך המובילה לאושר. משל המערה של אפלטון השפיע רבות על התרבות המערבית ברעיון שהאושר מושג על ידי גילוי משמעות עמוקה יותר. אריסטו האמין כי האושר (Eudaimonia) מגיע עקב חיים שלמים של פעילות רציונלית בהתאם למידות הטובות. האפיקורוסים האמינו כי האושר נמצא בעונג המושג בהנאות הפשוטות של החיים. אנשי האסכולה הסטואית האמינו כי הם יישארו מאושרים כל עוד יהיו אובייקטיביים והגיוניים.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות המשיכה את הגישה היהודית, המציעה אושר שמגיע בעקבות הישמעות לצו אלוהי. בימי הביניים הנצרות לימדה כי אושר אמיתי מושג רק בחיים לאחר המוות. שבעת החטאים החמורים קשורים לעינוג-עצמי ונרקיסיזם. לעומתם, ארבע המידות הטובות ושלוש הדוגמות הנכונות אמורות להרחיק את האדם מהחטא.

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס ועידן האורות עלתה קרנו של האינדיבידואליזם. במקביל, אנשים יצירתיים בעלי מחשבה מקורית, הוערכו מעבר לבעלי מלאכה פשוטים ונחשבו אמנים ולא רק אומנים. פילוסופים תועלתנים כמו ג'ון סטיוארט מיל האמינו כי פעולות מוסריות הן כאלה שמביאות כמה שיותר אושר לכמה שיותר אנשים. לפיכך, יש להפעיל מדע אמפירי של אושר, כדי לבחון מהן הפעולות המוסריות. תומכי הדמוקרטיה, כגון תומאס ג'פרסון, האמינו כי "חיים, חירות ורדיפת האושר" הן זכויות בלתי ניתנות לשלילה, ומהוות עילה מוצדקת להפיכת השלטון.

תנועת הרומנטיקה העריכה ביטויי רגש אישיים, וחתרה להגיע ל"אני האמיתי" שאינו מושפע מנורמות חברתיות. במקביל, אהבה ואינטימיות הפכו למוטיבציה העיקרית של אנשים להינשא.

במאה ה-20, פסיכולוגים החלו לחקור את האושר. פרויד הציע כי התת מודע משפיע על רמת האושר של האדם. מאוחר יותר, פסיכולוגים הומניסטים הפכו את האושר והשגתו למושא העיקרי של גישתם.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המחלקים את תחומי המחקר של הפסיכולוגיה החיובית לשלושה שדות מחקר עיקריים, החופפים בחלקם:

  • מחקר אודות החיים הנעימים בוחן כיצד אנשים חווים, צופים ומשמרים את התחושות והרגשות החיוביים הכלולים בחיים בריאים נורמלים, כגון במערכות יחסים, תחביבים ותחומי עניין, פנאי וכדומה.
  • מחקר אודות החיים הטובים בוחן את ההשפעה החיובית שיש לעיסוקם של אנשים בתחומים שהם מוצלחים וכישרוניים בהם, וכיצד ניתן להגיע לחיים ברי עניין ומעורבות (Engaged life) .
  • מחקר אודות חיים בעלי משמעות בוחן כיצד אנשים חווים מלאות עצמית וסיפוק כשהם מרגישים חלק ממסגרת גדולה יותר כגון הטבע, קבוצות חברתיות, ארגונים, תנועות, אמונות, מסורות ודתות, וכיצד אנשים יכולים להגיע לחיים ברי משמעות.

ממצאים כלליים לפי תחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אושר הפך נושא שיחה שכיח בתרבות הפופולרית, במיוחד בעולם המערבי. מחקרים רבים נעשו כדי להבהיר את הגורמים השונים הקשורים באושר.

גיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר אמצע החיים עשוי להיות הסימן המהימן הראשון לירידה ברמת האושר במהלך חייו של אדם ממוצע. ממצאים מראים כי רוב האנשים נעשים מאושרים יותר עם הגיל, למעט בגילאי 40-50, אשר בהם משבר עלול להתגלע. חוקרים מציינים כי אנשים בשנות ה-20 ובשנות ה-70 שלהם מאושרים יותר מאשר באמצע החיים, אם כי רמת האושר משתנה. למשל, רגשות לחץ וכעס דועכים לאחר גיל 20, דאגה דועכת לאחר גיל 50, והנאה יורדת לאיטה עם הבגרות, אך מתחילה לעלות שוב לאחר גיל 50.[4][5] ממצאים אלה מבוססים על עשורים של מידע, אשר נאסף מקבוצת אנשים בעלי אפיון סטטיסטי או דמוגרפי משותף; המחקר מתעלם מהסיכוי שהירידה באושר נובעת מחוויות ייחודיות של האוכלוסייה בחתך הגיל המסוים – כמו מלחמה למשל. המחקרים לקחו בחשבון גם הכנסה, תעסוקה והורות, כדי לנסות לבודד את אפקט הגיל. חוקרים מצאו תמיכה ברעיון של גיל תרומה בשינוי של האינדיווידואל, ולכך יש השפעה על האושר.

גורמים פסיכולוגיים יכולים להיות: מודעות גבוהה יותר של האדם להעדפותיו; היכולת לשלוט בתאוות ולאמץ ציפיות יותר ריאליסטיות – ציפיות לא ריאליסטיות נוטות לטפח אי שביעות רצון; קרבה למוות, מניעה אנשים לרדוף אחר מטרות אישיות; שיפור כישורים חברתיים, כמו סלחנות, תכונה שלוקח שנים לפתח – לניסיון בסלחנות קשר הדוק לרמות אושר גבוהות; שינויים כימיים בגוף הקשורים בגיל ומשחקים תפקיד.[4][5][6][7]

מחקרים אחרים הצביעו כי זקנים מדווחים יותר על בעיות בריאותיות, אך על פחות בעיות בסך הכול. מבוגרים צעירים דיווחו על יותר כעס, חרדה, דיכאון ובעיות כלכליות, בעיות במערכות יחסים ובקריירה. חוקרים הציעו כי דיכאון אצל זקנים הוא תוצאה של פסיביות או בטלה – והמליצו לאנשים להמשיך לקחת על עצמם מטלות, ופעילויות שיביאו אושר, גם בגיל מבוגר[8].

מזג האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות המציעות כי אקלים שמשי לא מצביע על אושר. במחקר שנערך, צפו גם תושבי קליפורניה וגם תושבי המערב התיכון של ארצות הברית, כי רמת האושר של תושבי קליפורניה תהיה גבוהה יותר, כתוצאה מהאקלים השמשי. למעשה, דירוג האושר של תושבי קליפורניה וגם של תושבי המערב התיכון, כפי שנמדד בשאלון, לא הראה הבדל משמעותי[9]. חוקרים אחרים טוענים, שהכמות המינימלית של אור שמש הדרושה היא חצי שעה ביום[10].

אין זה אומר כי מזג האוויר לעולם אינו גורם המשפיע על האושר. ייתכן כי שינוי ברף כמות השמש גורם להפרעה עונתית, שפוגעת ברמת האושר.

יישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שימוש שכותרתו development of the Character Strengths and Virtues, בקיצור CSV, מהווה הניסיון הראשון של קהילת המחקר לזהות ולהגדיר מהן התכונות והמאפיינים הפסיכולוגים החיוביים עבור בני אדם. בדומה ל-DSM של הפסיכולוגיה הכללית, ה-CSV נותן מסגרת תאורטית העוזרת לפתח יישומים מעשיים עבור הפסיכולוגיה החיובית. הספר מגדיר שישה סוגי תכונות חיוביות המורכבות מעשרים וארבעה מאפיינים אישיותיים.

מאחורי קטלוג ה-CSV עומדת ההנחה כי שש התכונות הללו נחשבות טובות על ידי רוב מוחלט של התרבויות האנושיות בכל מקום ובכל זמן, וכי התנהגות על פי תכונות אלו מובילה להגדלת האושר. הרעיון בדבר תכונות טובות אוניברסליות יוצא במידה מסוימת כנגד טענת הרלטיביזם המוסרי.

ארגון התכונות החיוביות והמאפיינים האישיותיים הוא כדלהלן:

1. חכמה וידע: יצירתיות, פתיחות מחשבתית, אהבת לימוד, נקודת מבט.

2. אומץ: גבורה, דבקות במטרה, יושרה, חיוניות.

3. אנושיות: אהבה, טוב לב, אינטליגנציה חברתית.

4. צדק: אזרחות, הוגנות, מנהיגות.

5. איפוק: סלחנות וחמלה, ענווה, זהירות, שליטה עצמית.

6. התעלות: יופי ומצוינות, הכרת תודה, תקווה, הומור, רוחניות.

הספר מסכם את המחקר שערכו פיטרסון וסליגמן שבסיומו פיתחו כלי מחקר בשם VIA - Values in Action שמהווה כיום כלי האבחון המקיף ביותר בפסיכולוגיה חיובית.

יישום מעשי של הפסיכולוגיה החיובית כולל סיוע בזיהוי הכוחות החיובים אצל אנשים וארגונים, ושימוש בהם כדי לשמר ולהגדיל את מצב הרווחה שלהם. מטפלים ויועצים שונים משתמשים בשיטות אלו כדי לשפר את חייהם של אנשים שאינם בהכרח סובלים מהפרעות נפשיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Compton, William C, (2005). “1”, An Introduction to Positive Psychology. Wadsworth Publishing, 1–22. ISBN 0-534-64453-8. 
  2. ^ ‏'Motivation and Psychology' - כותרת הפרק האחרון בספר: "לקראת פסיכולוגיה חיובית"‏
  3. ^ Patterson, T.G.; Joseph, S. (2007). "Person-centered personality theory: Support from self-determination theory and positive psychology". Journal of Humanistic Psychology 47 (1): 117–139. doi:10.1177/0022167806293008. 
  4. ^ 4.0 4.1 Bakalar, Nicholas (2010-05-31). "The Guardian, Happiness May Come With Age, Study Says. "...by almost any measure, people become happier with age, although researchers are not sure why"", Nytimes.com. אוחזר ב־ 2011-11-12. 
  5. ^ 5.0 5.1 Alok Jha, science correspondent (2008-01-29). "Happiness is being young or old, but middle age is misery", Guardian. אוחזר ב־ 2011-11-12. 
  6. ^ Bakalar, Nicholas (2010-05-31). "The Guardian, Happiness May Come With Age, Study Says", Nytimes.com. אוחזר ב־ 2011-11-12. 
  7. ^ "Age and happiness: The U-bend of life", The Economist (2010-12-16). אוחזר ב־ 2011-02-07. 
  8. ^ Vedantam, Shankar (2008-07-14). "Older Americans May Be Happier Than Younger Ones", The Washington Post. 
  9. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם NYSciHap
  10. ^ Aaronson, Lauren. Happiness Is a Beach, Sometimes. Psychology Today. אוחזר ב־2011-02-07.