פסיכולוגיית הגשטלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכולוגיית הגשטלט (גרמנית: Gestalt, מילולית: צורה, תבנית, דפוס) היא אסכולה בפסיכולוגיה, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם של וילהלם וונדט ומבטאת את האנטיתזה שלה, בתפיסתה כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הוא הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי.

התפתחות האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי גישת הגשטלט, שצמחה במקביל לצמיחת אסכולת הביהביוריזם בארצות הברית הוא מקס ורטהיימר (Max Wertheimer), שהגדיר את תופעת פי (Phi Phenomenon). ורטהיימר ערך ניסוי לבדיקת תפיסת התנועה, שבו הקרין לנבדקיו בתנאי מעבדה שני הבזקי אור משתי נקודות שונות בפסקי זמן קרובים. הנבדקים ראו את שני ההבזקים כנקודת אור בודדת, שנעה ממקום אחד למקום שני, למרות שלא התרחשה שום תנועה של האורות, שהודלקו כל אחת בעתה במקום אחר. ורטהיימר הסיק מכך כי התודעה היא זו שהשליכה את התבנית שלה של תפיסת התנועה על הקלט החושי, והיא זו שנתנה פירוש לטבעם של גירויים אלו.

את התאוריה פיתחו שניים מתלמידיו של ורטהיימר: קורט קופקה וולפגנג קולר, שפיתחו את הגישה שיש להבין התנהגות על פי המכלול ולא על פי מרכיביה הבודדים, וקורט לוין שלקח אלמנטים של הגשטלט אל הפסיכולוגיה החברתית.

ניתן להבין את תאוריית הגשטלט באמצעות משפט מפתח אחד, "השלם גדול מסכום חלקיו". כוונת משפט זה היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, ואף רואה או משליכה את חוקיה על הקלט החושי, ופירוק תבנית זו לחלקיה, ובחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורלים, אינו מסייע להבנת התבנית והמכלול. טענתם של אנשי הגשטלט הייתה, כי אין טעם בפירוק התהליכים המנטליים למרכיביהם, כיוון שהתהליך המנטלי הוא 'יותר' מצירוף פשטני של מרכיביו. החוויה בעצם תלויה בהכתבה של תודעת האדם לתנאי הסביבה, ואינה תוצר פשוט של צירופם יחד אפילו לא ב"סינתזה היצירתית" של וונדט, או ב"כימיה המנטלית" של ג'ון סטיוארט מיל.

אחד הרעיונות המשמעותיים בגשטלט הוא שבני האדם בנויים מהמון תבניות, אותן אספו במהלך חייהם. חוויות, זיכרונות, פרשנויות על חוויות עבר, אפילו דעות של אחרים נכנסו לתוך התבניות של הפרט. תרפיית הגשטלט עוסקת בעיקר בפנומנולוגיה - היא מדגישה את החוויה הסובייקטיבית של היחיד ותהליך צמיחתו, תוך יחסי גומלין מתמידים עם הסביבה. העבודה בגשטלט היא בעיקר חווייתית התנסותית, ומדגישה את ה"כאן ועכשיו". הזמן הוא נושא חשוב ומרכזי בשיטת הגשטלט ועיקר ההתייחסות היא להווה. העבר חשוב אך ורק לצורך ההווה והעתיד.

עקרונות הגשטלט -[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. קירבה - עצמים או אנשים שקרובים אלי בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים האחד אל השני, ולהניח את התשתית לסכמה.
  2. דמות/ רקע - בתוך הסכמה יש משמעות רבה לפרטים, לתפאורה של האירוע ולכל מה שיש ברקע. לפי וורטהיימר הרקע הזה משתלט בשלב מסוים על התמונה והופך לחלק משמעותי בתוך התבנית. הרקע הופך להיות ה- תבנית.
  3. דמיון - היצירה של תבנית של סכמה מנסה למצוא עיקרון משותף שיסביר את המציאות באופן שיהיה ברור יותר לפרט. כל הסימנים והמידע שמועבר יטופלו תחת אותו עיקרון משותף.
  4. סגירה- גם כאשר המידע שמגיע אלינו הוא לא שלם, אנחנו ננסה לסגור אותו באופן שיתאים לנתונים שיש לנו כך שלתבנית יהיו גבולות ברורים ומוצהרים. אם הסגירה שיצרנו תתנגש עם המציאות ישנה תחושה כבדה של דיסוננס.
  5. פשטות - כל נתון שהפרט נחשף אליו מתורגם תמיד לרמה הכי פשוטה שאפשר, במידה והפרט אינו מצליח לפשט את הנתון- הוא מתייחס אל המידע כאילו זה מידע מניפולטיבי.
  6. צמצום הדיסוננס - מצב של חוסר איזון בין משמעויות. במצבים שהפרט נאלץ להקנות משמעות באופן עצמאי למצב, הוא יפעל להפחתת הדיסוננס. מאחר שחוסר איזון גורם לבלבול צריך ליצוק לתוך התבנית של התפיסה משמעות ייחודית שתפתור את הבעיה, בדרך כלל אנו נפנה לשדה של אמונות, תפיסות ומיתולוגיות במרחב האישי שלנו. כאשר הפרט חווה חוסר איזון הוא יחפש תבנית שבתוכה יהיה הסבר, הוא בעצם יחזור לשורשים הבסיסים של המיתוס כדי לפתור את חוסר האיזון.
  7. המשכיות - הנטייה של בני אדם היא לייצר רצף, המשכיות בין אירועים. אירועים לא מתנהלים באופן אקראי אלא יש ביניהם איזשהו רציונל מקשר. כאשר מנסים לייצר רצף בדרך כלל אותה הדמות תשחק תפקיד במשחק והנטייה היא לא לערבב בין הדמויות.

בין התאורטיקנים הבולטים בתחום ניתן למנות את מקס ורטהיימר, קורט קופקה, ולפגנג קולר וקורט לוין.

גשטלט ותפיסה חזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התחומים שבהם תאורית הגשטלט מצליחה להסביר הרבה תופעות הוא תחום התפיסה החזותית. אם נבדוק את העקרונות הגשטלט בהקשר זה אפשר ללמוד הרבה על הצורה שבה אנחנו מפענחים או מנסים להסביר את מה שעיננו רואות.

קירבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדימוי שיש בו פריטים רבים, נחפש משמעות לקירבה ביניהם. לדוגמה, קו מרוסק נתפס בעינינו כקו, כי אנחנו מניחים שהקירבה בין נקודות משמעותה קו. אם מסתכלים באיור 1, המוח מפענח את השרטוט כשורות של נקודות כחולות, מכיוון שיש יותר קירבה בין הנקודות באותה שורה, מאשר הקירבה בין הנקודות באותו טור. לעומת זאת, באיור 2 המצב הפוך ולכן המוח שלנו יפענח את השרטוט כטורים של נקודות.

דמות רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל דימוי שאנחנו נתקלים בו, אנו מחליטים מה הדמות ומה הרקע. בחלק מהמקרים, אם היינו מתופסים זאת בצורה אחרת, היינו מפענחים את הדימוי בצורה שונה. הדוגמה הידועה ביותר היא הגביע שהרקע שלו יכול להתפרש כשתי דמויות בפרופיל.

דמיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנחנו נוטים לצרף פריטים דומים לקבוצה ולתת לה משמעות. מסיבה זו, "נעדיף" לפענח את השרטוט באיור 3 כטורים של נקודות באותו צבע, ולא כשורות בצבעים מתחלפים.

סגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנזהה צורה סגורה נעדיף להתייחס אליה כאובייקט. רוב האנשים יפענחו את איור 4 כמורכב מריבוע בין שני קווים (ראו איור 5). זאת למרות שלכאורה אפשר היה לפענח את השרטוט כשתי אותיות "k" מחוברות (ראו איור 6). דוגמה לעקרון זה הוא החץ ש"כלוא" בין אותיות הלוגו של חברת פדקס: ברגע שגילינו אותו קשה לנו להתעלם ממנו. אם נראה צורה שהיא כמעט סגורה, נשלים אותה במוחנו, כמו במקרה של דמות הפנדה בלוגו של הקרן העולמית לשימור חיות הבר.

פשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם ניתן לזהות סידור פשוט של אלמנטים בדימוי, כגון שורות, טורים, ריבוע וכו', נעדיף לתפוס את האלמנטים כמסודרים כך.

המשכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנו נוטים לחפש צורות זורמות, ללא שבירות פתאומיות. ולכן נחפש המשך של קווים וקשתות גם אם הם לא קיימים בדימוי. לדוגמה, רוב האנשים יפענחו את איור 7 כקן מאוזן על קו מפותל (ראו איור 8). זאת למרות שלכאורה אפשר היה לפענח את השרטוט כאוסף של צורות סגורות (איור 9), או כחיבור של שני קווים שבורים (איור 10).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.