דונלד ויניקוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דונלד וודס ויניקוטאנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 189628 בינואר 1971) היה פסיכיאטר ילדים, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית.‏[1].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונלד ויניקוט נולד בשנת 1896 בעיר פלימות שבמחוז דבון בדרום מערב אנגליה, למשפחה פרוטסטנטית מתודיסטית מבוססת מהמעמד הבינוני. בגיל ארבע-עשרה עזב את בית הוריו לפנימיית לייס (Leys) שבקיימברידג'. בעת שהותו בפנימיה, שבר ויניקוט את עצם הצוואר בזמן משחק רוגבי, אירוע אשר הוביל להחלטתו ללמוד רפואה.

ויניקוט החל את לימודי הרפואה בשנת 1916, במכללת "ג'יזס" שבאוניברסיטת קיימברידג'. במלחמת העולם הראשונה הפכה האוניברסיטה לבית חולים צבאי, וויניקוט עבד בה כאח מסייע. עם התארכות המלחמה, התנדב לצי המלכותי הבריטי (כסטודנט לרפואה לא היה חייב בגיוס) והוצב על גבי משחתת, שבה שירת בתפקיד קצין רפואה עד תום המלחמה. בשנת 1918 חזר ויניקוט ללימודי הרפואה בבית-החולים סט. ברתולומאוס (St Bartholomew) אשר בלונדון, שם סיים את לימודיו בשנת 1920‏‏‏[2].

ויניקוט התוודע אל הפסיכואנליזה מקריאה מקרית בספרו של פרויד "פשר החלומות". בשנת 1923, לאחר שסיים את התמחותו ברפואת ילדים, החל את האנליזה האישית הראשונה שלו אצל ג'יימס סטרייצ'י (James Strachey), תלמידו הישיר של זיגמונד פרויד. באותה שנה, קיבל ויניקוט משרה כמנהל מחלקת ילדים כללית בבית החולים לילדים פדינגטון גרין (Paddington Green) שבלונדון. ויניקוט החזיק במשרה זו במשך ארבעים שנה שבהן הפך את המחלקה בהדרגה למחלקה פסיכולוגית לילדים.‏[2] במהלך חייו עבר אנליזה גם אצל ג'ואן ריבייר (Joan Riviere) שהייתה יד ימינה של מלאני קליין.

ויניקוט נפטר בלונדון ב-28 בינואר 1971 לאחר סדרה של התקפי לב.

התאוריה של ויניקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שכתב מאמרים רבים, לויניקוט – בניגוד למוריו פרויד וקליין – לא הייתה משנה סדורה‏[1]. ויניקוט עסק רבות בניסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק. הפסיכולוגיה שלו מאופיינת כפסיכולוגיה של יחסים, במיוחד בין התינוק לאימו. הוא טען שאין לראות את התינוק כשלעצמו אלא רק בהקשר של אימו. ויניקוט טען שתינוק האדם נולד כחומר בעל פוטנציאל במצב של חוסר אינטגרציה. לדבריו התהוות התינוק ל"יש" נפשי מותנית בהימצאותה של אם, שמאפשרת לתינוקה להיווצר כיחידה אינטגרטיבית. ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי. בניגוד לפרויד לא ראה במעשיו היצירתיים של האדם סובלימציה של דחפים, אלא טען כי אלו צרכים מולדים העומדים בפני עצמם.

יחידת אם-תינוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מחידושיו של ויניקוט עלה בתפיסתו כי בראשית, מבחינת הנפש, התינוק אינו קיים לבדו אלא רק כחלק מיחידת אם-תינוק. משמעות תפיסה זו היא כי התהליכים הראשוניים לא מתרחשים בתוך התינוק, אלא בתוך הקשר של הילד ומטפליו. הוא מבטל את התיאורים של קודמיו לגבי הנעשה בתוך התינוק ומפנה את הזרקור ליחסים עם אמותיהם. מתוך אותה תפיסה עולים שני מושגי יסוד נוספים: החזקה (Holding) המדגישה את החשיבות ביחס הגופני אך נותנת דגש חשוב במיוחד למענה על צרכים רגשיים מורכבים; והרעיון של אם-סביבה לפיו אנו שורדים את הילדות המוקדמת מתוך האשליה שהאם והסביבה שהיא יוצרת הן העולם כולו, כיוון ש"אי בשלות האני מאוזנת באופן טבעי על ידי תמיכת-אני מצד האם" (ההדגשה במקור)‏[3].

תפיסות אלו מהוות אבני יסוד גם בתפיסה הקלינית של ויניקוט ובהתייחסות שלו לטיפול כסביבה היוצרת החזקה ומאפשרת התפתחות של המטופל בתוך סביבה בטוחה.

אם טובה דיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. האם הטובה דיה, מתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק התאמה זו הינה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה, ולפתח בוחן מציאות.

לעומת זאת, האם שאינה טובה דיה נכשלת מלספק סביבה מושלמת, או נכשלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד.

ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים: האחד, חוסר היכולת להענות לצורכי התינוק כאשר הוא במצב ערות. השני, התערבות במצב מנוחה, בו התינוק מצוי בחוסר אינטגרציה. הכשלונות בטיפול האימהי נחווים עבור התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף ומלווים בתחושת כליון של העצמי.

מושקעות אמהית ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושקעות אמהית ראשונית הוא תיאור חוויה רגשית של האם בשבועות הראשונים שלאחר הלידה, המאופיינת ברגישות מועצמת. מצב פסיכולוגי זה נמשך מספר שבועות והאם נוטה להדחיק אותו אחר כך. ויניקוט מדמה מצב זה למחלה, כיוון שלדבריו יש צורך להיות בריא כדי להגיע אליו, ובסופו יש להחלים ממנו.

מושג זה טבע ויניקוט במאמר משנת 1956 בשם זה. המושג השפיע לא רק על השיח בגישת יחסי אובייקט, אלא על השפה הפסיכואנליטית בכלל. בנוסף להשפעתו על השפה, העניק ויניקוט מעמד משמעותי לא רק למצב התינוק בשלב זה, אלא גם לתהליך אותו עוברת האם. לטענתו, גם לאחר הלידה ממשיכה האם להתייחס לתינוק כחלק מגופה, ובכך היא שומרת על אשליית חוסר הנפרדות, דבר היוצר רציפות והמשכיות לחווית ההריון.

כישלון בשלב זה יוצר אצל התינוק תחושת הכחדת עצמי. בניית הארגון הראשוני של האני נובע מתוך אותה תחושת איומה של הכחדה והחלמה ממני. החוויה יוצרת ביטחון בהחלמה ויכולת להתמודד עם תסכול.

מצב זה מדגיש גם את חשיבותה של האם שנשאה את התינוק ברחמה בגידול התינוק בשלב זה, אך ויניקוט מוסיף ומציין כי גם אם מאמצת המסוגלת "לחלות" במצב זה, ויכולה לבצע התאמה טובה דיה מתוך היכולת שלה להזדהות עם התינוק.

רעיון זה מעלה ביקורת על התאוריות של אנה פרויד ומרגרט מאהלר, המתארות תקופה זו כתקופה של סימביוזה בין האם והתינוק.

היכולת להיות לבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפסיכואנליטית רצופה ניסיונות להבין את יכולתו של אדם להיות בקשר, אך במאמרו משנת 1958 עוסק ויניקוט בשאלה ההפוכה. מסקנתו היא שהיכולת להיות לבד משלימה את היכולת להיות בקשר והניגוד להן הוא החרדה מלהיות לבד או בקשר. שורש היכולת להיות לבד נבנה במהלך הילדות המוקדמת והוא אחד הסימנים החשובים לבשלות רגשית. בתהליך התפתחות היכולת להיות לבד הילד הוא חסר בשלות אך הוא נתמך על ידי נוכחותה של האם ובלעדיה נוצרת חרדה שמקשה על ההמצאות לבד. ויניקוט מדגיש שאין הכוונה להיות האדם לבד במשמעות של היעדר האחר, אלא במשמעות מורכבת יותר של היכולת ליהנות מלבדיות.‏[3]

רעיון זה של ויניקוט יוצא כנגד רעיונותיו של פרויד. לטענתו, ההתייחסות ליכולת זו כנגזרת של החשיפה ליחסי המין של ההורים (הסצנה הראשונית) כפי שטוען פרויד היא "ניסוח פסיכואנליטי שחוק", והוא מפנה את שורשיו התפתחות יכולת זו לשלב התפתחותי מוקדם אפילו יחסית לגישה של מלאני קליין המתייחסת לרעיון הפנמת האובייקט כיוון שעל פי ויניקוט תהליך זה קודם להפרדה בין פנים לחוץ. רובד נוסף בו רעיון זה נוגד את רעיונותיו של פרויד נובע מההתייחסות שהתפתחות הפרט אינה נובעת מיצריות מינית (יחסי-סתמי) שעוברת עידון, אלא מתוך הקשר (התייחסות-אני) שמהווה סביבה בטוחה להתפתחות.‏[4]

תופעות מעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אובייקט מעבר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרחב פוטנציאלי

אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית.

תהליך ההפרדות של התינוק מאימו, כרוך בתסכול גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו, כמו חיתול, שמיכה או מוצץ, שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ועליו הוא משליך את הרגשות שיש לו כלפי אימו. זהו אובייקט המעבר. תחילת תהליך האימוץ של אובייקט המעבר יהיה בין הטווח של 4 ל-12 חודש ויכול להמשך עד גיל הגן.

עצמי אמיתי ועצמי כוזב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, משמע היא אם טובה דיה, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי, זהו הארגון המנטלי הראשוני המופיע בינקות. העצמי האמיתי קשור לחיוניות גופנית, מקורו בחיות רקמות הגוף והתפקודים הגופניים. ממנו נובעות המחווה הספונטנית והמחשבה האישית. העצמי האמיתי הוא מקור האותנטיות והיצירתיות והוא בעל תחושת ממשות וחיוניות בעולם. אסור שהעצמי האמיתי יושפע ממציאות חיצונית או יענה לה.

עצמי כוזב הינו חזות מזויפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, כדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת.

בניגוד לאם הטובה דיה הנענית לצורכי התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני שלו, האם שאינה טובה דיה היא חודרנית. ישנם שני מצבים של חודרנות: תביעה מהתינוק להגיב כאשר הוא במצב רגוע, או כפייה על התינוק לנטוש את משאלותיו, ולעצב את עצמו לפי מה שמסופק לו על ידי הסביבה. בשני המצבים הללו תוצאת החודרנות המתמשכת הינה שברים בחוויותיו של הילד. כאשר האם מכניסה בתינוקה את מחוותיה ואת התנהגויותיה, לא נותר לו אלא להיכנע בפני התנהגותה. כניעות זו היא תחילת התפתחותו של עצמי כוזב.

תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. הוא עושה זאת באמצעות הענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי כוזב, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. כאשר מנצלים את העצמי הכוזב ומתייחסים אליו כאל אמיתי, גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר ערך. אך בדברו על התמודדות עם לחצים סביבתיים בגיל ההתבגרות מדגיש ויניקוט שעיבוד הקונפליקט בין דרישות וציפיות הסביבה לרצונות וצרכי האדם, הינה משימה המוטלת על המתבגר, ואדם אחר אינו יכול לפתרה עבורו.

ויניקוט טוען שהטעם היחידי בניסיון להגדיר את העצמי האמיתי, הוא כדי לנסות להבין את העצמי הכוזב. הוא יוצר הקבלה בין החלוקה שלו לעצמי אמיתי וכוזב לבין חלוקתו של זיגמונד פרויד את העצמי לאיד (הממוקד באינסטינקטים) ולאגו (המכוון כלפי העולם החיצוני).

העצמי האמיתי והכוזב ברצף בין הנורמלי לפתולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי ויניקוט כל אחד מאיתנו נחלק לעצמי אמיתי ולעצמי כוזב, וישנו רצף בין הנורמלי לפתולוגי:

  • במצב של בריאות העצמי הכוזב עבר סוציאליזציה, הוא מסתגל לסביבה ומאורגן סביב מנהגים חברתיים מקובלים. האדם מסוגל להפטר ברצונו מן העצמי הכוזב, במצבים חברתיים המאפשרים אינטימיות ולהציג בהם את העצמי האמיתי שלו. ההישג החשוב של העצמי הכוזב, הוא רכישת מקום בחברה שלא היה ניתן לרכישה או לשימור, על ידי העצמי האמיתי לבדו.
  • במצב בריא פחות העצמי הכוזב מבוסס על הזדהויות.
  • במצב אף פחות בריא העצמי הכוזב מחפש תנאים, שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי, אם לא ימצאו תנאים שכאלו תחוזק ההגנה למניעת ניצול העצמי האמיתי. העצמי הכוזב שכושל מלהגן על העצמי האמיתי, כמוצא אחרון מארגן התאבדות, ובכך בו זמנית הוא מביא כליון על עצמו (המשך קיומו אינו נחוץ אם אינו מסוגל למלא את פונקציית ההגנה) וכליון של העצמי האמיתי (שחדל מלהתקיים, אך בכך גם נמנעת חשיפתו).
  • לכיוון הפתולוגיה העצמי הכוזב מגן על העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מוכר כפוטנציאל והוא מנהל חיים סודיים.
  • בדרגה הקיצונית ביותר העצמי הכוזב נחווה כאמיתי על ידי האדם וסביבתו. העצמי האמיתי מוחבא בשלמותו. ביחסים אישיים וביחסי עבודה העצמי הכוזב נכשל לעתים. בסיטואציות בהן מצופה להציג אדם שלם, לעצמי הכוזב יש חסר בסיסי.

במקום אחר טען דונלד ויניקוט שבמצב החמור ביותר, נהפך הפיצול לשבר נפשי, שבשיא עומקו הינו סכיזופרניה. בסכיזופרניה מוצג עצמי כוזב שמסתגל לציפיות הרבדים השונים של סביבת האינדיבידואל. במצב הפתולוגי הקיצוני העצמי האמיתי נמצא בסכנת הכחדה והאינדיבידואל הורס לבסוף את העצמי הכוזב ומנסה להכריז מחדש על העצמי האמיתי, למרות שייתכן שזה לא יהיה תואם לחיים בעולם. לדעת דונלד ויניקוט, במקרה זה התמוטטות נפשית הינה סימן בריא של ויתור על מנגנון ההגנה של העצמי הכוזב. התאבדות יכולה אף היא להיות הכרזה מחודשת של העצמי האמיתי.

ויניקוט אינו מסביר כיצד הפרט עובר משלב אחד לאחר ברצף. ניתן לראות שישנם פרדוקסים וסתירות פנימיות בדבריו. התאבדות הינה פתרון במצב הפתולוגי ביותר, אך גם בשלב השלישי ברצף. בראשון ההתאבדות הינה הכרזה מחודשת על קיומו של העצמי האמיתי, ובשני היא דרכו האחרונה של העצמי הכוזב להגן על העצמי האמיתי מפני ניצול. ישנו גם פרדוקס בכך שהבאת כיליון על העצמי כולו, הינה דרך להגן על העצמי האמיתי מפני כיליון.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויניקוט פרסם ספרים ומאמרים רבים. כמה מספריו תורגמו לעברית:

  • הילד, משפחתו וסביבו, תרגמה יהודית כפרי, הוצאת ספרית פועלים, 1989
  • הכל מתחיל בבית, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1995
  • משחק ומציאות, תרגם יוסי מילוא, הוצאת עם עובד, 1996
  • תינוקות ואמותיהם, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1998
  • הילדה פיגי: דו"ח על טיפול פסיכואנליטי בילדה קטנה, תרגמה יהודית גולדברג, הוצאת דביר, 1999
  • עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תירגמו מאנגלית: אסנת אראל, נעמי בן-חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון.הוצאת עם עובד, 2009

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏ענת פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות, באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
  2. ^ 2.0 2.1 ‏רענן קולקה, מבוא לספר משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד, 2007‏
  3. ^ 3.0 3.1 היכולת להיות לבד, ויניקוט, 1958
  4. ^ מבוא למאמר היכולת להיות לבד, עמנואל ברמן, עצמי אמיתי עצמי כוזב, 2009, עם עובד