דונלד ויניקוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה פסיכואנליטיקאי ורופא ילדים אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית.^[1].

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 התאוריה של ויניקוט 3 מושגים שטבע ויניקוט 3.1 אם טובה דיה 3.2 אובייקט מעבר 3.3 עצמי אמיתי 3.4 עצמי מזויף 3.5 הרצף בין העצמי האמיתי למזויף 4 מספריו 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה] קורות חייו

דונלד ויניקוט נולד בשנת 1896 בעיר פלימות שבמחוז דבון בדרום מערב אנגליה, למשפחה פרוטסטנטית מתודיסטית מבוססת מהמעמד הבינוני. בגיל ארבע-עשרה עזב את בית הוריו לפנימיית לייס (Leys) שבקיימברידג'. בעת שהותו בפנימיה, שבר ויניקוט את עצם הצוואר בזמן משחק רוגבי, אירוע אשר הוביל להחלטתו ללמוד רפואה.

ויניקוט החל את לימודי הרפואה בשנת 1916, במכללת "ג'יזס" שבאוניברסיטת קיימברידג'. במלחמת העולם הראשונה הפכה האוניברסיטה לבית חולים צבאי, וויניקוט עבד בה כאח מסייע. עם התארכות המלחמה, התנדב לצי המלכותי הבריטי (כסטודנט לרפואה לא היה חייב בגיוס) והוצב על גבי משחתת, שבה שירת בתפקיד קצין רפואה עד תום המלחמה. בשנת 1918 חזר ויניקוט ללימודי הרפואה בבית-החולים סט. ברתולומאוס (St Bartholomew) אשר בלונדון, שם סיים את לימודיו בשנת 1920‏‏^[2].

ויניקוט התוודע אל הפסיכואנליזה מקריאה מקרית בספרו של פרויד "פשר החלומות". בשנת 1923, לאחר שסיים את התמחותו ברפואת ילדים, החל את האנליזה האישית הראשונה שלו אצל ג'יימס סטרייצ'י (James Strachey), תלמידו הישיר של זיגמונד פרויד. באותה שנה, קיבל ויניקוט משרה כמנהל מחלקת ילדים כללית בבית החולים לילדים פדינגטון גרין (Paddington Green) שבלונדון. ויניקוט החזיק במשרה זו במשך ארבעים שנה שבהן הפך את המחלקה בהדרגה למחלקה פסיכולוגית לילדים.^[2] במהלך חייו עבר אנליזה גם אצל ג'ואן ריבייר (Joan Riviere) שהייתה יד ימינה של מלאני קליין.

ויניקוט נפטר בלונדון ב־28 בינואר 1971 לאחר סדרה של התקפי לב.

[עריכה] התאוריה של ויניקוט

למרות שכתב מאמרים רבים, לויניקוט – בניגוד למוריו פרויד וקליין – לא הייתה משנה סדורה^[1]. ויניקוט עסק רבות בניסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק. הפסיכולוגיה שלו מאופיינת כפסיכולוגיה של יחסים, במיוחד בין התינוק לאימו. הוא טען שאין לראות את התינוק כשלעצמו אלא רק בהקשר של אימו. ויניקוט טען שתינוק האדם נולד כחומר בעל פוטנציאל במצב של חוסר אינטגרציה. לדבריו התהוות התינוק ל"יש" נפשי מותנית בהימצאותה של אם, שמאפשרת לתינוקה להיווצר כיחידה אינטגרטיבית. ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי. בניגוד לפרויד לא ראה במעשיו היצירתיים של האדם סובלימציה של דחפים, אלא טען כי אלו צרכים מולדים העומדים בפני עצמם.

[עריכה] מושגים שטבע ויניקוט

[עריכה] אם טובה דיה

ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. האם הטובה דיה, מתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק התאמה זו הינה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה, ולפתח בוחן מציאות.

לעומת זאת, האם שאינה טובה דיה נכשלת מלספק סביבה מושלמת, או נכשלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד.

ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים: האחד, חוסר היכולת להענות לצורכי התינוק כאשר הוא במצב ערות. השני, התערבות במצב מנוחה, בו התינוק מצוי בחוסר אינטגרציה. הכשלונות בטיפול האימהי נחווים עבור התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף ומלווים בתחושת כליון של העצמי.

[עריכה] אובייקט מעבר

ערך מורחב – אובייקט מעבר

אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית.

תהליך ההפרדות של התינוק מאימו, כרוך בתסכול גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו, כמו חיתול, שמיכה או מוצץ, שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ועליו הוא משליך את הרגשות שיש לו כלפי אימו. זהו אובייקט המעבר. תחילת תהליך האימוץ של אובייקט המעבר יהיה בין הטווח של 4 ל-12 חודש ויכול להמשך עד גיל הגן.

[עריכה] עצמי אמיתי

כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, משמע היא אם טובה דיה, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי, זהו הארגון המנטלי הראשוני המופיע בינקות. העצמי האמיתי קשור לחיוניות גופנית, מקורו בחיות רקמות הגוף והתפקודים הגופניים. ממנו נובעות המחווה הספונטנית והמחשבה האישית. העצמי האמיתי הוא מקור האותנטיות והיצירתיות והוא בעל תחושת ממשות וחיוניות בעולם. אסור שהעצמי האמיתי יושפע ממציאות חיצונית או יענה לה.

[עריכה] עצמי מזויף

עצמי מזויף הינו חזות מזויפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, כדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת.

בניגוד לאם הטובה דיה הנענית לצורכי התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני שלו, האם שאינה טובה דיה היא חודרנית. ישנם שני מצבים של חודרנות: תביעה מהתינוק להגיב כאשר הוא במצב רגוע, או כפייה על התינוק לנטוש את משאלותיו, ולעצב את עצמו לפי מה שמסופק לו על ידי הסביבה. בשני המצבים הללו תוצאת החודרנות המתמשכת הינה שברים בחוויותיו של הילד. כאשר האם מכניסה בתינוקה את מחוותיה ואת התנהגויותיה, לא נותר לו אלא להכנע בפני התנהגותה. כניעות זו היא תחילת התפתחותו של עצמי מזויף.

תפקידו של העצמי המזויף הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. הוא עושה זאת באמצעות הענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי מזויף, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. כאשר מנצלים את העצמי המזויף ומתייחסים אליו כאל אמיתי, גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר ערך. אך בדברו על התמודדות עם לחצים סביבתיים בגיל ההתבגרות מדגיש ויניקוט שעיבוד הקונפליקט בין דרישות וציפיות הסביבה לרצונות וצרכי האדם, הינה משימה המוטלת על המתבגר, ואדם אחר אינו יכול לפתרה עבורו.

ויניקוט טוען שהטעם היחידי בניסיון להגדיר את העצמי האמיתי, הוא כדי לנסות להבין את העצמי המזויף. הוא יוצר הקבלה בין החלוקה שלו לעצמי אמיתי ומזויף לבין חלוקתו של זיגמונד פרויד את העצמי לאיד (הממוקד באינסטינקטים) ולאגו (המכוון כלפי העולם החיצוני).

[עריכה] הרצף בין העצמי האמיתי למזויף

לדברי ויניקוט כל אחד מאיתנו נחלק לעצמי אמיתי ולעצמי מזויף, וישנו רצף בין הנורמלי לפתולוגי:

• במצב של בריאות העצמי עבר סוציאליזציה, הוא מסתגל ומאורגן סביב מנהגים חברתיים מקובלים, ההישג החשוב של העצמי המזויף, הוא רכישת מקום בחברה שלא היה ניתן לרכישה או לשימור, על ידי העצמי האמיתי לבדו.
• במצב בריא פחות העצמי המזויף מבוסס על הזדהויות.
• במצב אף פחות בריא העצמי המזויף מחפש תנאים, שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי, אם לא ימצאו תנאים שכאלו תחוזק ההגנה למניעת ניצול העצמי האמיתי. העצמי המזויף שכושל מלהגן על העצמי האמיתי, כמוצא אחרון מארגן התאבדות, ובכך בו זמנית הוא מביא כליון על עצמו (המשך קיומו אינו נחוץ אם אינו מסוגל למלא את פונקציית ההגנה) וכליון של העצמי האמיתי (שחדל מלהתקיים, אך בכך גם נמנעת חשיפתו).
• לכיוון הפתולוגיה העצמי המזויף מגן על העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מוכר כפוטנציאל והוא מנהל חיים סודיים.
• בדרגה הקיצונית ביותר העצמי המזויף נחווה כאמיתי על ידי האדם וסביבתו. העצמי האמיתי מוחבא בשלמותו. ביחסים אישיים וביחסי עבודה העצמי המזויף נכשל לעתים. בסיטואציות בהן מצופה להציג אדם שלם, לעצמי המזויף יש חסר בסיסי.

במקום אחר טען דונלד ויניקוט שבמצב החמור ביותר, נהפך הפיצול לשבר נפשי, שבשיא עומקו הינו סכיזופרניה. בסכיזופרניה מוצג עצמי שיקרי שמסתגל לציפיות הרבדים השונים של סביבת האינדיבידואל. במצב הפתולוגי הקיצוני העצמי האמיתי נמצא בסכנת הכחדה והאינדיבידואל הורס לבסוף את העצמי המזויף ומנסה להכריז מחדש על העצמי האמיתי, למרות שייתכן שזה לא יהיה תואם לחיים בעולם. לדעת דונלד ויניקוט, במקרה זה התמוטטות נפשית הינה סימן בריא של ויתור על מנגנון ההגנה של העצמי המזויף. התאבדות יכולה אף היא להיות הכרזה מחודשת של העצמי האמיתי.

ויניקוט אינו מסביר כיצד הפרט עובר משלב אחד לאחר ברצף. ניתן לראות שישנם פרדוקסים וסתירות פנימיות בדבריו. התאבדות הינה פתרון במצב הפתולוגי ביותר, אך גם בשלב השלישי ברצף. בראשון ההתאבדות הינה הכרזה מחודשת על קיומו של העצמי האמיתי, ובשני היא דרכו האחרונה של העצמי המזויף להגן על העצמי האמיתי מפני ניצול. ישנו גם פרדוקס בכך שהבאת כיליון על העצמי כולו, הינה דרך להגן על העצמי האמיתי מפני כיליון.

[עריכה] מספריו

ויניקוט פרסם ספרים ומאמרים רבים. כמה מספריו תורגמו לעברית:

• הילד, משפחתו וסביבו, תרגמה יהודית כפרי, הוצאת ספרית פועלים, 1989.
• הכל מתחיל בבית, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1995.
• משחק ומציאות, תרגם יוסי מילוא, הוצאת עם עובד, 1996.
• תינוקות ואמותיהם, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1998.
• הילדה פיגי: דו"ח על טיפול פסיכואנליטי בילדה קטנה, תרגמה יהודית גולדברג, הוצאת דביר, 1999.
• עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009.

[עריכה] ראו גם

• פסיכולוגיה קלינית
• מונחים בפסיכולוגיה קלינית
• היינץ קוהוט

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דניה נבו, תרומתם של לימודי האמנות במערכת החינוך אתר אומנות
• דן לחמן, חרדות פסיכוטיות והכלה, אנליזה אצל ויניקוט / מרגרט ליטל, מגזין אימגו
• רוני סולן (2007), חידת הילדות: פרק ז: יחסי אובייקט - מערכת ההתקשרות, באתר פסיכולוגיה עברית

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1} ‏ענת פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות, באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ‏
2. ^ ^{2.0 2.1} ‏רענן קולקה, מבוא לספר משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד, 2007‏