רצח העם בדארפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה לכך היא: ויקיזציה, הגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

רצח העם בדארפור
חלק ממלחמת האזרחים השנייה בסודאן
מחנה פליטים בצ'אד, 2005
תאריך: 26 בפברואר 2003 – עד היום מקום: דארפור, סודאן תוצאה:
הצדדים הלוחמים
התנועה לצדק ושוויון (JEM) החזית לשחרור סודאן (NRF) לכאורה נתמכות על ידי:: צ'אד אריתריאה[1][2][3][4]	סודאן
מפקדים
איבראהים ח'ליל אחמד דיראייג'	עומר אל בשיר מיני מינאווי
כוחות
?	?
אבדות
450,000+	?

הסכסוך בדארפור הוא סכסוך אתני אלים המתרחש כעת (נכון ל-2009) באזור דארפור שבמערב סודאן בין הג'נג'וויד, מיליציה מזוינת המגויסת מקרב שבטים ערבים ונתמכת על ידי הממשלה הסודנית, לבין התושבים האפריקנים השחורים של האזור. הסכסוך תואר בהיקף נרחב כ"טיהור אתני". נכון לאפריל 2007 מוערך שכ-450,000 אנשים נהרגו או רעבו למוות וכי למעלה מ-1.8 מיליון נפשות נעקרו מבתיהם.

תוכן עניינים 1 מקורות הסכסוך 2 מסכסוך לרצח המוני 3 הצטרפות הג'ינג'וויד 4 שנת 2006 4.1 הסכם מאי 4.2 יולי-אוגוסט 4.2.1 הצעה חדשה לכוח משקיפים 4.3 ספטמבר: כישלון ביישום 4.4 אוקטובר-נובמבר: הסלמה 4.4.1 הצעת פשרה ומתקפה סודנית 5 שנת 2007 5.1 ינואר-אפריל: הסכם הפסקת אש והפרתו 5.2 מאי 5.2.1 הפרת הסנקציות 5.3 יוני 5.4 יולי 5.5 אוגוסט 5.6 ספטמבר 5.7 אוקטובר 5.8 נובמבר 6 שנת 2008 6.1 פברואר 6.2 מאי 7 כיום (2009) 8 אישומים בבית הדין הבינלאומי 9 ישראל והסכסוך בדארפור 10 ראו גם 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים

[עריכה] מקורות הסכסוך

באופן כללי, מורכבת האוכלוסייה בדארפור משתי קבוצות נפרדות:

• שבטים אפריקנים שחורים, כגון פור (Fur), מאסאלית וזאגהאווה.
• שבטים ערביים, הקרויים בצוותא באגגארה, אשר התיישבו באזור בערך מהמאה ה-13 ואילך.

שתי הקבוצות מוסלמיות. היחסים בין שתי הקבוצות מתוחים במשך זמן רב; ממלכת פור הקדם קולוניאלית התנגשה בקביעות עם הבאגגארה, במיוחד שבט הריזיגאט (חלק מפור). נוסף על כך, לפני המאה ה-20 (ועל פי כמה תיאורים גם במהלך המאה ה-20) דארפור הייתה מרכז לסחר עבדים וסוחרי העבדים של פור התחרו עם ערבים אחדים על פשיטה על בחר אל גזאל, כדי להשיג עבדים לאזורי החוף.

שתי הקבוצות גם חלקו על צרכים כלכליים, אשר הובילו להתנגשויות: פור ומאסאלית הם בעיקר איכרים יושבי קבע, ואילו הערבים וזאגהאווה הם רועים נוודים והדבר הביא אותם לסכסוכים על גישה למקורות מים ואדמה.

[עריכה] מסכסוך לרצח המוני

לממשלת סודאן אופי ערבי חזק מאז קבלת העצמאות בשנת 1956, ומאז 1958 שלטת בה דיקטטורה צבאית. בשנת 1962 פרצה מלחמת אזרחים בין הממשלה המוסלמית ורוב האוכלוסייה האפריקנית הלא מוסלמית של דרום סודאן, והמשיכה עם הפוגה בין השנים 1972–1983, עד להפסקת אש שהוכרזה ב-2002. שיחות השלום ב-2003 הביאו להסכם שהכנסות המדינה – בפרט כסף מנפט – יחולקו בין הממשלה לקבוצות המורדים בדרום.

ההסכם לא סיפק את דרישות המורדים לעסקה הוגנת לאוכלוסיית האזור. שתי קבוצות מורדים מקומיות – התנועה לצדק ולשוויון (JEM) והתנועה/צבא לשחרור סודאן (SLA) – האשימו את הממשלה ביחס מועדף לערבים. SLA קשורים באופן כללי לפור ומאסאלית, ו-JEM לזאגהאווה של החצי הצפוני של המחוז.

נהוג לציין את נקודת ההתחלה של המאבק בחבל דארפור בתאריך ה-25 בפברואר 2003, כאשר קבוצה המתכנה "החזית לשחרור דארפור" (Darfur Liberation Front,‏ DLF) קיבלה אחריות על מתקפה על גולו (Golo), המפקדה של מרחב ג'בל מרה (Jebel Marra). גם לפני התקפה זו, פרץ מאבק בדארפור, כאשר מורדים תקפו מפקדות משטרה, בסיסים ושיירות צבאיות. בתגובה פתחה הממשלה במתקפה קרקעית ואווירית כבדה על עוצבת המורדים בהרי מרה (Marrah). המתקפה הראשונה של המורדים הייתה למעשה התקפה על מוצב צבאי בהרי מרה ב-25 בפברואר 2002 והממשלה הסודאנית נעשתה מודעת לקיומה של תנועת מרי מאוחדת ביוני 2002 אחרי מתקפה על תחנת משטרה בגולו. ההיסטוריונים ג'ולי פלינט (Julie Flint) ואלכס דה ואאל (Alex de Waal) טוענים שיותר מדויק לתארך את תחילת המרד ב-21 ביולי 2001, כאשר קבוצה של בני שבט זאגהאווה ובני שבט פור התכנסו באבו גמרה (Abu Gamra) ונשבעו בספר קוראן לברית כנגד מתקפות, במימון הממשלה, על כפריהם. יש לציין שכמעט כל תושבי דארפור הינם מוסלמים, כולל הג'נג'וויד ושולחיהם, הממשל בחרטום. ב-25 במרץ 2003, כבשו המורדים את עיר הספר טיין (Tine) שעל גבול צ'אד. על אף איומו של נשיא סודאן עומאר אל-באשיר "לשסות" את הצבא במורדים, לצבא סודאן היו למעשה מעט מאוד חיילים לשלוח. הצבא היה כבר פרוס בדרום, מסיים את מלחמת האזרחים השניה של סודאן, ובמזרח, היכן שכוח מורדים הממומן על ידי אריתריה היווה איום לצינור הנפט החדש באזור משדות הנפט לנמל סודאן. לצבא הסדיר לא הייתה יכולת להתמודד עם טקטיקת הלחימה המהירה של המורדים שכללה פשיטות פתע והתפשטות מהירה על פני השטח המדברי למחצה, שטח אליו לא היה הצבא מאומן כלל. אולם, ההפצצות האוויריות על בסיסי המורדים בהרים היו יעילות והרסניות.

ב-25 באפריל 2005 בשעה 5.30 תקפו המורדים בכוח משולב של החזית לשחרור סודאן ושל התנועה לצדק ושוויון (Justice and Equality Movement) המונה 33 ג'יפים, את מוצב אל-פאשיר (al-Fashir). בתוך 4 שעות הושמדו 4 מפציצים ומסוקים (על פי המורדים: 7) על האדמה, 75 טייסים, מכונאים וחיילים נהרגו ו32 נלקחו בשבי לרבות מפקד הבסיס בדרגת אלוף. הצלחת המבצע הייתה חסרת תקדים; ב-20 שנות הלחימה בדרום, מעולם לא ביצעו המורדים מבצע שכזה.

[עריכה] הצטרפות הג'ינג'וויד

הפשיטה באל-פאשיר היוותה נקודת מפנה, הן צבאית והן פסיכולוגית. הצבא הסודאני היה מוכה ומושפל והממשלה ניצבה בפני בעיה אסטרטגית. היה ברור שיש צורך לאמן ולפרוס מחדש את הצבא כדי שיוכל להתמודד עם צורת הלחימה החדשה. כמו כן עלו חששות מבוססים היטב לגבי נאמנותם של החיילים והקצינים מחבל דארפור בקרב הצבא. האחריות לניהול המלחמה הועברה למודיעין הצבאי.

במהלך 2003 ניצחו המורדים 34 קרבות מתוך 38. במאי הביס הצבא לשחרור סודאן חטיבה בקוטום (Kutum), הרג 500 חיילים ולקח בשבי 300. באמצע יולי נהרגו עוד 250 במתקפה השניה על טיין. הצבא לשחרור סודאן התקדם עוד ועוד מזרחה כשהוא דוחק את החזית אל תוך אזור קרודופאן (Kordofan). בשלב זה החליטה הממשלה לשנות אסטרטגיה, בהתחשב בעובדה שהצבא הסדיר המשיך להפסיד בקרבות, הלחימה הסתמכה על 3 מרכיבים עיקריים: מודיעין צבאי, תקיפות אוויריות והג'ינג'וויד, רועים בני בגרה (עם בדואי נודד באזור Baggara) חמושים אשר שימשו את הממשלה בדיכוי התקוממות של בני מסליט (Masalit) בין השנים 1996–1999. הג'ינג'וויד הושמו במרכז האסטרטגיה לדיכוי ההתקוממות. על אף שהממשלה מכחישה בתוקף כל קשר לג'ינג'וויד, אספקה ממקורות צבאיים הוזרמה בכמויות אל תוך דארפור והג'ינג'וויד צוידו ככוחות צבאיים עם מערכות קשר וארטילריה. אין ספק, שהמתכננים של המהלך היו מודעים להשלכות , אותן השיטות לחימה שהופעלו קודם לכן בהרי נובה (Nuba Mountains) ומסביב לשדות הנפט בשנות ה-90 גרמו להפרות מרחיקות לכת של זכויות אדם ועקירה בכוח של אוכלוסייה אזרחית.

הג'ינג'וויד המצוידים היטב התחילו לנצח. באביב 2004 נהרגו כבר כמה אלפי אנשים, בעיקר ממוצא לא ערבי, ועוד כמיליון גורשו מבתיהם. פרץ משבר הומניטארי חריף באזור, שהפך לבינלאומי כאשר כ-100,000 פליטים שזרמו לצ'אד השכנה נרדפו על ידי כוחות הג'ינג'וויד שהתעמתו עם כוחות צבא צ'אד בגבול. יותר מ-70 פורעים ו-10 חיילים צ'אדים נהרגו בקרב יריות באפריל. צוות המשקיפים של האו"ם דיווח שכפרים של אוכלוסייה לא ערבית סומנו לחיסול בעוד שכפרים ערבים הושארו לנפשם.

23 כפרים של בני שבט פור באזור שטיה (Shattaya) רוקנו מאוכלוסייתם, נבזזו ונשרפו עד אפר. בינתיים, ליד אותם כפרים, נמצאים התיישבויות ערביות ללא פגע ומתפקדות. בחלק מהמקומות המרחק בין כפר של בני שבט פור והתיישבות כזאת הוא 500 מטר. ב-2004, החלה צ'אד במגעים דיפלומטים בנג'מנה, אשר הובילו להסכם ההומניטארי להפסקת אש של ה-8 באפריל בין ממשלת סודאן והכוחות המורדים. המתקפות הן של המורדים והן של הג'ינג'וויד נמשכו למרות הסכם הפסקת האש, הקים האיחוד האפריקאי (AU) "וועדת הפסקת אש" לפיקוח על קיומה של זאת. ההיקף המאמיר של המשבר הוביל לדאגה בקהילה הבינלאומית, מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן הזהיר כי הסיכוי לרצח עם בדארפור גבוה בצורה מפחידה. היקף המערכה של הג'ינג'וויד הוביל להשוואות לרצח העם ברואנדה, ההשוואות הוכחשו בתוקף על ידי הממשלה הסודאנית. משקיפים עצמאיים מעידים על טקטיקה הכוללת, קטיעת איברים ורצח של אזרחים ואפילו של ילדים ותינוקות. הריחוק של האזור למעשה חיסל כל סיכוי לעזרה. קבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group) שבסיסה בבריסל, דיווחה במאי 2004 כי קרוב ל-350,000 בני אדם נמצאים בסכנת מוות מרעב ומחלות. ב-10 ביולי הושבע מנהיג החזית העממית לשחרור סודאן, ג'ון גרנג, כסגן נשיא סודאן, אך ב-30 ביולי נהרג בגבול אוגנדה בתאונת מסוק בנסיבות עלומות. למותו היו השלכות ארוכות טווח ושיחות השלום בין הממשלה לגורמים מורדים שונים דשדשו במקום.

התקפה על העיר אדרה (Adré), הנמצאת בצ'אד וממוקמת ליד הגבול הסודני, גבתה את חייהם של עוד כ-300 מורדים סודנים בדצמבר 2005. האחריות על ההתקפה, שהייתה השניה בתוך 3 ימים הוטלה על סודאן. המתח הגובר בגבול הוביל את ממשלת צ'אד להכרזת עוינות כלפי סודאן תוך קריאה לאזרחי צ'אד להתגייס נגד "האויב המשותף".

[עריכה] שנת 2006

[עריכה] הסכם מאי

ב-5 במאי 2006 נחתם הסכם הבנות בין ממשלת סודאן לפלג ב-SLA בהנהגתו של מיני מינאווי (Minni Minnawi), אך נדחה על ידי שתי הקבוצות האחרות בשורות המורדים – התנועה לצדק ושוויון והפלג הנוסף בתוך ה-SLA. ההסכם תווך ואורגן על ידי סגן מזכיר המדינה האמריקאי, רוברט ב. זואליק (Robert B. Zoellick), סאלים אחמד סאלים (נציג האיחוד האפריקאי) ונציגים זרים אחרים מניגריה. ההסכם קרא לפירוז הג'נג'אוויד מנשקם, פיזור כוחות המורדים ושילובם בתוך הצבא הסודני.

[עריכה] יולי-אוגוסט

בחודשים אלו התחדשו הקרבות באזור, כוחות הסיוע הזרים עזבו בעקבות בתקפות חוזרות ונשנות על אנשי צוות. קופי אנאן קרא להצבת כוח משקיפים של 18,000 איש שיחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי המונה רק 7,000 אנשים. באחת התקריות בקאלמה (Kalma) נאנסו ונשדדו על ידי כוחות הג'נג'וויד 7 נשים שעזבו את שטח המחנה כדי למצוא עצים להסקה. בתום האונס, הפשיטו אותן התוקפים ולעגו להם בעודן בורחות. בפגישה חסויה ב-18 באוגוסט, הזהיר הדי אנאבי (Hédi Annabi), סגן המזכיר הכללי של מחלקת המבצעים של כוחות המשקיפים הבינלאומיים, כי ממשלת סודאן מתכוננת למתקפה צבאית גדולה בחבל דארפור. ההזהרה באה רק יום לאחר שחוקרת מיוחדת מטעם הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, סימה סמר (Sima Samar), הצהירה כי למרות הסכם מאי, המאמצים המושקעים מצד סודאן להשכנת שלום הינם דלים. ב-19 באוגוסט משכה ממשלת סודאן את התנגדותה לפריסת כוח המשקיפים המונה 17,000 איש לאחר שארצות הברית איימה על ממשלת סודאן לגבי "התוצאות האפשריות" של התנגדות מעין זו.

ב-24 באוגוסט דחתה סודאן זימון להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שבו אמורה הייתה להסביר את תוכניתה לשלוח 10,000 חיילים סודנים לדארפור במקום כוח המשקיפים הרב-לאומי, המונה כ-20,000, משקיפים. מועצת הביטחון הודיעה כי תקיים את הדיון למרות אי-השתתפותהּ של סודאן. באותו יום דיווחה ועידת ההצלה הבינלאומית (International Rescue Committee) על מאות מקרי אונס באזור מחנה הפליטים קאלמה שהתרחשו בשבועות הקודמים. ככל הנראה, הג'נג'וויד משתמשים באונס ככלי להשפלת נשים ולגרום לנידוין. יום לאחר מכן, ב-25 באוגוסט, הזהיר ג'נדאי פרייזר (Jendayi Frazer), ראש דסק אפריקה במשרד החוץ האמריקאי, שהאזור כולו ניצב בפני משבר ביטחוני חריף ללא פריסתו המיידית של כוח המשקיפים של האו"ם.

למחרת, ב-26 באוגוסט, יומיים לפני הפגישה במועצת הביטחון ויום לפני הגעתו של פרייזר לחרטום, החל בדארפור משפטו של כתב אמריקאי של הנשיונל ג'יאוגרפיק, פול סאלופק, באשמת ריגול. סאלופק חצה את הגבול מכיוון צ'אד בצורה בלתי חוקית, ובכך הפר את איסור השלטונות על כניסת כתבים זרים. הוא שוחרר זמן קצר לאחר מכן בעקבות משא ומתן ישיר עם נשיא סודאן, אל- באשיר. הפרשה התרחשה כחודש לאחר שנספח לנשיא סלובניה, פעיל השלום טומו קריזנר (Tomo Križnar), נשלח למאסר של שנתיים בעוון ריגול.

[עריכה] הצעה חדשה לכוח משקיפים

ב-31 באוגוסט 2006 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את ההחלטה (החלטה 1706 של מועצת הביטחון של האו"ם) לשלוח לאזור כוח בן 17,300 משקיפים; סודאן התנגדה בתקיפות להחלטה. ב-1 בספטמבר, דיווחו נציגים של האיחוד האפריקאי על מתקפה של ממשלת סודאן על דארפור בה נהרגו 20 ו-1,000 נעקרו מבתיהם . ב-4 בספטמבר הביע נשיא צ'אד את תמיכתו בהחלטת האו"ם, כצפוי. ב-5 בספטמבר נתבקש כוח המשקיפים של האיחוד האפריקאי לעזוב את סודאן עד סוף החודש. בבקשתהּ הדגישה ממשלת סודאן כי לאיחוד האפריקאי אין זכות להעביר את המשימה לאו"ם או לכל גוף אחר, וכי זכות זו שמורה לממשלת סודאן. האיחוד האפריקאי הסכים בלית ברירה, אך יום לאחר מכן הצהיר בכיר במשרד החוץ האמריקאי שיכול להיות שהכוח של האיחוד האפריקאי יישאר אחרי הזמן שהוקצב.

[עריכה] ספטמבר: כישלון ביישום

בשמיני בספטמבר הזהיר אנטוניו גוטרס (António Guterres), ראש נציבות האו"ם לפליטים‎ (UNHCR) כי דארפור ניצבת בפני "אסון הומניטרי". ב-12 בספטמבר טען שליח האיחוד האירופי בסודאן, פקה האביסטו (Pekka Haavisto), כי הצבא הסודני "מפציץ אזרחים בדארפור". בכיר בתוכנית המזון העולמית דיווח שסיוע המזון נמנע מכ-355,000 אנשים באזור. קופי אנאן נאם בפני מועצת הביטחון ואמר, "הטרגדיה בדארפור הגיע לרגעים קריטיים. המצב דורש את ההתערבות המיידית של המועצה".

ב-14 בספטמבר הצהיר מנהיג בתנועה לשחרור סודאן (SLA), מיני מינאווי, כי אינו מתנגד לפריסת כוח האו"ם, בניגוד לעמדת ממשלת סודאן שרואה בהצבת הכוח כפלישה מערבית. לדעתו של מינאווי, הכוח של האיחוד האפריקאי מוגבל ועל כן אינו יכול לעשות דבר. חרטום עמדה איתה בהתנגדותה להתערבות של האו"ם, נשיא סודאן תיאר את היוזמה כקולוניאליסטית ואמר, "סודאן לא תהפוך לעוד עיראק".

[עריכה] אוקטובר-נובמבר: הסלמה

ב-2 באוקטובר, לאחר שנגנזה תוכנית האו"ם לזמן לא מוגדר בשל התנגדות סודאן, הודיע האיחוד האפריקאי כי יאריך את שהות הכוח באזור עד 31 בדצמבר 2006. 200 חיילים של האו"ם נשלחו כדי לתגבר את הכוח האפריקאי. ב-6 באוקטובר, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להאריך את המנדט של כוח המשימה בסודאן (כוח שנועד לעזור לאכוף את הסכם השלום המקורי אבל שאינו קשור ליוזמה הקודמת של כוח מסיבי לשמירה על השלום- ל. ל) עד לסוף אפריל 2007. ב-9 באוקטובר הגדיר ארגון המזון והחקלאות (FAO) את דארפור כמקרה החירום המרכזי מבין 40 המדינות הנתונות לטיפולו. ב-10 באוקטובר טען המפקח הראשי על זכויות אדם של האו"ם, לואיס ארבור (Louise Arbour), כי ממשלת סודאן ידעה מראש על מתקפת הג'נג'וויד על בוראם (Buram) שבדרום דארפור, שבה נרצחו מאות אזרחים, בחודש שלפני ההתקפה. ב-12 באוקטובר הגיעה שרת החוץ הניגרית ג'וי אוגוו (Joy Ogwu) לביקור בן יומיים בדארפור, ודחקה בממשלת סודאן לקבל את הצעת האו"ם. בנאום באתיופיה יצא הנשיא הניגרי אולוסגן אובסאניו (Olusegun Obasanjo) נגד "העמידה מהצד מנגד רצח העם המתפתח בדארפור." ב-13 באוקטובר הטיל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש סנקציות כנגד המעורבים בזוועות בדארפור, תחת "החוק לשלום ואחריות בדארפור 2006". הסנקציות החדשות באו לחזק סנקציות קיימות, כגון הטלת איסור על אזרחים אמריקאים לסחור בנפט עם סודאן (על אף שכבר מאז 1997 נאסר על חברות אמריקאיות לסחור עם סודאן), הקפאת נכסי המעורבים בטבח ואיסור כניסתם לתחומי ארצות הברית.

היעדר המימון והציוד של הכוח האפריקאי גרם לעבודתם של ארגוני הסיוע השונים להיות מוגבלת על ידי הלחימה. כמה מארגוני הסיוע הזהירו שהמצב יכול להידרדר חזרה לתהום שבה נמצא ב-2003, כאשר נציגי האו"ם כינו את סודאן "המצב ההומניטרי החמור בעולם".

ב-22 באוקטובר נמסר לשליח האו"ם יאן פרונק (Jan Pronk) כי עליו לעזוב את המדינה תוך 3 ימים. הצבא הסודני מתח ביקורת עזה על פרונק, נציג האו"ם הבכיר במדינה, לאחר שפרסם כמה תיאורים של תבוסות קשות של הצבא בדארפור בבלוג האיש שלו. ב-1 בנובמבר הודיעה ארצות הברית שתנסח יוזמה בינלאומית חדשה שממשלת סודאן תוכל לקבל. ב-9 בנובמבר יצא יועץ בכיר לנשיא סודאן, נאפי עלי נאפי (Nafie Ali Nafie), בהודעה לתקשורת, שלפיה מוכנה ממשלת סודאן להתחיל במגעים ללא תנאים מוקדמים עם ברית המורדים, החזית הלאומית לגאולה (National Redemption Front,‏ NRF), אך העיר שאין הוא רואה טעם בהסכם שלום חדש. ה-NRF, שדחתה מכול וכול את הסכם מאי וניסתה לבסס הסכם חדש, לא פרסמה תגובה.

בסוף 2006 הקימו הערבים בדארפור קבוצת מורדים משלהם, חיילות הכוחות העממיים, וב-6 בדצמבר לקחו אחריות על מתקפה כנגד צבא סודאן בקאס-זאלינגי (Kas-Zallingi) שנערכה יום קודם לכן. בהצהרתם כינו חיילות הכוחות העממיים את הג'נג'וויד "שכירי חרב, שאינם מייצגים את הערבים של דארפור". אלה היו האחרונים מיני קבוצות רבות של ערבים מדארפור שהצהירו על התנגדותם למלחמה שניהלה הממשלה מאז 2003; כמה מהקבוצות חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם ארגוני המורדים.

באותה תקופה התרחש פילוג על בסיס שבטים בקרב הכוחות הערביים, כאשר חלה החמרה ביחסים בין שבט החקלאים טריים (Terjem) ושבט מהריה (Mahria), נוודים מגדלי גמלים. שבט טריים האשים את שבט מהריה בחטיפת ילד מטריים, ובתגובה האשים המהריה את טריים בגניבת גמלים. מושל דרום דארפור, עלי מחמוד מוחמד, העיד כי הלחימה בין השבטים החלה כאשר המהריה הדהירו את גמליהם דרך שטח של טריים ליד נהר בולבול, רומסים את השדות בעוברם. הלחימה תחל שוב ביולי 2007.

[עריכה] הצעת פשרה ומתקפה סודנית

ב-17 בנובמבר החלו דיווחים על עסקה מתרקמת להצבת "כוח או"ם של פשרה" בדארפור, על פניו, ממשלת סודאן דחתה את ההצעה. אף על פי כן, ב-18 בנובמבר טען האו"ם שסודאן הסכימה להצבת כוח האו"ם. שר החוץ של סודאן, לם אקול (Lam Akol), הצהיר ש"אסור שיהיו דיבורים על כוח מעורב" ושתפקיד האו"ם צריך להישאר בפן הסיוע הטכני. באותו יום דיווח האיחוד האפריקאי שהצבא הסודני ומליציות הנתמכות על ידו החלו מבצע קרקעי ואווירי באזור שבמהלכו נהרגו 70 אזרחים. האיחוד קרא למבצע "הפרה בוטה של הסדרי הביטחון".

ב-25 בנובמבר דובר של המפקח הראשי של האו"ם לזכויות אדם האשים את הממשלה הסודנית בביצוע "מתקפה מכוונת וללא התגרות" כנגד אוכלוסייה אזרחית בעיירה סירבה (Sirba) ב-11 בנובמבר, 30 איש נהרגו. בהמשך להודעת המפקח נאמר שהמתקפה גררה הרס וביזה נרחבים של רכוש.

[עריכה] שנת 2007

[עריכה] ינואר-אפריל: הסכם הפסקת אש והפרתו

לדברי "הקואליציה להצלת דארפור", המושל של ניו-מקסיקו, ביל ריצ'רדסון, הגיע להסכם עם נשיא סודאן, אל-באשיר, על הפסקת אש בת 60 יום במהלכה תעשה העבודה לקראת הסכם שלום בר-קיימא. בנוסף, נטען בהודעה לעיתונות, כלל ההסכם הבנות לגבי שיפור התנאים ההומניטאריים והגישה לעיתונות הזרה. למרות ההסכם הרשמי, נרשמו עוד תקריות אלימות.

ביום ראשון, 15 באפריל 2007, התרחשה מתקפה כנגד כוחות המשקיפים של האיחוד האפריקאי. בניו יורק טיימס נכתב שדו"ח מסווג של האו"ם מוסר כי הממשלה הסודנית מטיסה כוחות בהיקפים גדולים לתוך דארפור במטוסים שנצבעו בלבן כדי שייראו כמו מטוסים של האו"ם או האיחוד האפריקאי. הטבח התפשט לכל אורך הגבול עם צ'אד וב-31 במרץ 2007 רצחו הג'נג'וויד כ-400 אנשים בכפרים טיירו (Tiero) ומרנה (Marena), אשר על הגבול בין סודאן ומזרח צ'אד. הכפרים הוקפו בהתחלה ואז הותקפו במטחי אש, הכפריים שברחו נרדפו, הנשים נשדדו והגברים נורו. רבים שהצליחו להימלט מתו לאחר זמן מה מתשישות והתייבשות.

ב-14 באפריל 2007 התרחשו עוד התקפות לאורך הגבול, אותם כפרים הותקפו שוב גם כן. ב-18 באפריל, נשא הנשיא בוש נאום במוזיאון השואה האמריקאי בו גינה את הממשלה הסודנית ואיים בסנקציות נוספות, ביניהן הגבלת העסקאות הדולריות והמסחר עם הממשלה הסודנית ו 29 עסקים סודנים.

[עריכה] מאי

נשיא סודאן, עומאר חסאן אל-באשיר, ונשיא צ'אד, אידריס דבי, חתמו על הסכם שלום ב-3 במאי 2007 כדי להוריד את המתיחות בין שתי המדינות. ההסכם תווך על ידי סעודיה ושאף להבטיח כי אף ממשלה לא תתמוך בכסף, נשק או מחסה באף תנועה המתנגדת לממשלה השנייה. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה ש"חששותיו של דבי מארגון ה UFDD שככל הנראה קיבל סיוע סודני וסעודי כנראה דחקו בו לחתימת ההסכם". קולין תומס-ג'נסן (Colin Thomas-Jensen), מומחה לסודאן ולצ'אד ממכון המחקר למשברים בינלאומיים, הביע ספקות כבדים בשאלה האם "הסכם זה הוא שיפור כלשהו במצב הביטחוני או יוביל לאיזושהי הפשרה אמיתית ביחסים". כמו כן, הודיע הארגון המורד "הכוחות המאוחדים לדמוקרטיה וקידמה" (UFDD), אשר לחם מלחמת גרילה כנגד צבא צ'אד שלא יפסיק את מאבקו בשלטונו של דבי. על כן, התוצאה העיקרית של ההסכם היא ככל הנראה פגיעה במורדים הסודנים והגדלת מרחב התמרון של ממשלת סודאן.

[עריכה] הפרת הסנקציות

דו"ח של אמנסטי מאשים את סין ורוסיה במכירת נשק, תחמושת וציוד צבאי לסודאן. ציוד זה הועבר לסודאן לשימוש הצבא הסודני והג'נג'וויד ועל כן מהווה הפרה של אמברגו הנשק של האו"ם על סודאן. בדו"ח מצולם מטוס פנטן מתוצרת סין שנצפה בניילה שבדארפור ומטוס אנטונוב-26 אוקראיני (צבוע לבן). בדו"ח מוצגות ראיות (לרבות עדויות של עדי-ראייה) שסודאן מפציצה כפרים ללא הבחנה בדארפור ומזרח צ'אד בעזרת מטוסים אלה. כמו כן מוצגת תמונה של מסוק רוסי, מיל Mi-24, שנצפה בשדה התעופה של ניילה במרץ 2007. במשך שנים רבות השתמש חיל האוויר הסודני במסוקים אלו בסיוע להתקפות הג'נג'וויד על הכפרים. הדו"ח כולל גם עדויות לגבי הסוואת המטוסים והמסוקים הצבאיים ככלי טיס אזרחיים על ידי צביעתם בלבן. ב-יוני 2007 אושר על ידי הירחון של חיל האוויר האמריקאי שסין ואיראן מימנו משלוח של מטוסים חדשים לסודאן, 15-20 מטוסי פנטאן A-5 מתוצרת סין להתקפות אוויר קרקע. כמו כן, אושרה הידיעה על שימוש במסוקי קרב Mil Mi-24 ו- Mil Mi-171. הם צולמו צבועים בלבן עם כיתוב של האו"ם עליהם, דווח על 8 כאלה בשימוש. כמו כן, מטוס תובלה מסוג An-26 שהוכנסו לו מתלי פצצות ונצבע לבן עם כיתובים של האו"ם נשלח על ידי תאגיד התעופה האזרחית הרוסי. אימון של צוות סודני החל בדזפול-ארדסטאני (Dezful-Ardestani ) בדרום אירן. סין ורוסיה הכחישו את ההפרה של הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. לסין יש יחסים הדוקים עם סודאן ושיתוף פעולה צבאי הולך וגדל מאז תחילת 2007. בגלל מאגרי הנפט הגדולים של סודאן, סין מחשיבה יחסים אלו כנכס אסטרטגי לתדלוק הכלכלה ההולכת וגדלה שלה. יש לציין שגם להודו יש עניין בנפט הסודאני. חברת הנפט הממשלתית של סין שולטת בכ-60-70% מייצור הנפט בסודאן. כמו כן היא בעלת 40% מחברת הנפט של סודאן (למעשה הבעלים הגדולים ביותר). סין הינה מתנגדת עקבית לסנקציות לא-צבאיות על סודאן. לאחרונה שוער בדו"ח על תפוצת נשק קל שסין משנה את עמדותיה בעקבות לחץ בינלאומי.

[עריכה] יוני

ארגון הסיוע אוקספם (Oxfam) הודיע ב-17 ביוני על הפסקת את פעילותו מגריידה (Gereida), מחנה הפליטים הגדול בחבל המונה כ 130,000 נפש. הארגון הביע מיאוס מחוסר יכולתו של ה-SLM השולט באזור למנוע אלימות נגד עובדי סיוע. מקרים של שוד ואלימות נגד עובדי האו"ם וארגוני הסיוע, כולל רצח של פעיל זכויות אדם במערב דארפור, מקשים על ארגונים אלו להישאר באזור.

[עריכה] יולי

ה-BBC דיווח על גילוי אגם תת-קרקעי ענק בדארפור, הפרסום משער שהגילוי יעזור לסיים את המלחמה מפני שהמאבק על מקורות מים נגמר. בריטניה וצרפת הודיעו שיתמכו ביוזמה לשליחת משקיפים של האו"ם והאיחוד האפריקאי לדארפור, ידחפו להפסקת אש מיידית ומוכנות להשקעות כלכליות משמעותיות ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.

ב-14 ביולי 2007 פורסם מאמר שטוען שבחודשיים האחרונים, 75,000 ערבים מצ'אד וניגריה חצו את הגבול לדארפור, רובם יושבו על ידי הממשלה בכפרים שהשתייכו פעם לאוכלוסייה לא ערבית. הכוח המשולב של האו"ם והאיחוד האפריקאי אושר לבסוף ב-31 ביולי 2007 בפה אחד במועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 1769). הכוח החדש יחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי ב-31 בדצמבר 2007 לכל המאוחר והמנדט שלו אושר עד יולי 2008.

באותו יום התפוצץ הסכסוך בין שבט טריים ומהריה כאשר לוחמים משבט מהריה הקיפו הלוויה של שייח חשוב של טריים ובעזרת מכונות ירייה ו RPG הרגו 60 איש.

[עריכה] אוגוסט

מה-3 עד ה- 5 באוגוסט, התרחשה וועידה בארושה, טנזניה לאיחוד הפלגים השונים בתנועת ההתנגדות כדי להציג דרישות אחידות אל מול ממשלת סודאן. רוב ההנהגה הבכירה של ארגוני המורדים נכחה בוועידה למעט עבדול וואחיד אל נור, שאמנם עמד בראש ארגון לא-גדול שהתפצל מה-SLA, אבל נחשב כמייצג של אוכלוסייה ניכרת של שבט פור, והיו חששות שהעדרו יפגע בעמדה האחידה בשיחות השלום. בכירים בינלאומיים העירו ש"אין ג'ון גרנג בדארפור", בהתייחסם למנהיג צוות המשא ומתן של דרום סודאן שהיה מקובל על שלל הקבוצות בדרום סודאן.

לוח הזמנים כלל פגישות בין נציגים של האו"ם והאיחוד האפריקאי למנהיגי המורדים וכן פגישות של מנהיגי המורדים בלבד. מנהיגי המורדים שהגיעו היו גמאלי גללאידין, חליל עבדאללה אדם, סאלח אבו סורה, חמיס עבדאללה אבאקר, אחמד עבדלשאפי, עבדאללה יחיא, חליל איברהים (התנועה לצדק ושוויון) ואחמד איברהים עלי דיראיג (Gamali Galaleiddine,] Khalil Abdalla Adam, Salah Abu Surra, Khamis Abdallah Abakar, Ahmed Abdelshafi, Abdalla Yahya, Khalil Ibrahim , Ahmed Ibrahim Ali Diraige). בנוסף ל-8 הללו, נוספו עוד 8 ביום לאחר מכן, אך הסיעה לאיחוד ה-SLM לא הגיעה לאחר שהממשלה כלאה את מנהיגה בבית החולים. הדרישות שייצאו מוועידה זאת כללו פיצויים לקורבנות ואוטונומיה לחבל דארפור. לבסוף הגיעו להסכמות בנושאים של חלוקת סמכויות ועושר, ביטחון, שטח ונושאים הומניטאריים. בתקופה זאת החלו מאבקים בין השבטים הערביים שהרכיבו את מליציית הג'נג'וויד. שבט טריים נלחם בשבט מהריה כאשר לוחמים משני הצדדים נעו מאות קילומטרים כדי להילחם על עמק נהר בולבול. דרומה משם נלחמו שבט חבנייה (Habanniya) וסלאמאת (Salamat). הלחימה לא גבתה קורבנות רבים כמו ב-2003-2004, שיא האלימות. האו"ם העלה השערה שהשבטים מנסים לתפוס כמה שיותר אדמה לפני הגעת כוח האו"ם.

[עריכה] ספטמבר

ב-6 בספטמבר, נקבע תאריך תחילתו של הסבב השני של שיחות השלום, ה-27 באוקטובר 2007. ב-18 בספטמבר הצהירה התנועה לצדק ושוויון שאם ייכשלו שיחות השלום בסבב זה, יעלו דרישות התנועה מממשל עצמי לדארפור לעצמאות מלאה. ב-30 בספטמבר, פשטו המורדים על בסיס של כוח השלום של האיחוד האפריקאי והרגו 12 אנשים במה שהוכתר "כמתקפה הגדולה ביותר על הכוח האפריקאי". הפשיטה התרחשה בסוף חג הרמאדן.

[עריכה] אוקטובר

החלו שיחות השלום בלוב בהשתתפות

• פלגי התנועה לצדק ושוויון: ההנהגה המשותפת בהנהגת בכר אידריס אבו גרדה, אזרק בהנהגת אידריס איברהים אזרק, התנועה הלאומית לרפורמה ופיתוח בהנהגת חאליל עבדוללה
• חזית הכוחות המהפכניים הדמוקרטית
• חזית הכוחות המהפכניים המאוחדת
• התנועה לשחרור סודאן (SLM ) G-19 בהנהגת חאמיס עבדוללה
• ברית הדמוקרטיה הפדרלית של סודאן בהנהגת אחמד איברהים דיראייג

הארגונים שלא נכחו:

• התנועה לצדק ושוויון בהובלת חאליל איברהים, אשר התנגדה להשתתפותן בדיונים של תנועות שנחשבו בעיניה לקיקיוניות מדי.
• התנועה לשחרור סודאן של עבד אל וואחיד מוחמד אל נור אשר סירבה להתחיל בשיחות לפני פריסת כוח להפחתת האלימות.
• התנועה לשחרור סודאן - איחוד, ארגון המרד המרכזי, סירב להשתתף גם כן בגלל נוכחותן של תנועות קיקיוניות.

השיחות שהוחרמו על ידי הפלגים המרכזיים של ארגוני המורדים שונו ל"שיחות התייעצות" כשהשיחות עצמן יחלו בנובמבר-דצמבר.

[עריכה] נובמבר

ב-15 בנובמבר 2007 נחתם הסכם איחוד בין 9 קבוצות מורדים - 6 סיעות SLM, החזית העממית הדמוקרטית, החזית המהפכנית הסודנית והתנועה לצדק ושוויון - הזרוע הצבאית. ארגוני המורדים היו מאוגדים בשני גופים מרכזיים והיו מוכנים להתחיל את השיחות על הסכם השלום.

[עריכה] שנת 2008

[עריכה] פברואר

ב-20 בפברואר התקיפו כוחות סודניים ושכירי חרב ערבים את כוחות המורדים בדארפור ולכדו אלפי פליטים בגבול עם צ'אד. ב-21 בפברואר דיווחו עובדי הסיוע על כ-450,000 הרוגים ו-3,245,000 עקורים במלחמה.

[עריכה] מאי

ב-10 במאי התנגשו כוחות המורדים עם הצבא בעיר אומדורמן (Omdurman), בקרבת הבירה חרטום בקרב על מפקדה צבאית. דובר משטרת סודאן מסר שמפקד הכוחות מוחמד סאלח גרבו וקצין המודיעין שלו מוחמד נור אל-דין נהרגו. עדי ראיה מדווחים על יריות שנשמעו ברחובות המערביים של חרטום ועל תנועה ערה של מסוקים ורכבים צבאיים. אחרי שצבא סודאן השתלט על הבסיס, דיווחה רשת החדשות של סודאן באותו אחה"צ שהמורדים הובסו לחלוטים תוך הקרנת תמונות של רכבים בוערים וגופות מוטלות ברחוב. הממשלה הטילה עוצר על העיר חרטום בין 17.00 ל6.00 וציוותה על עובדי הסיוע בעיר להישאר בבתיהם. 93 חיילים, 13 שוטרים ו 30 אזרחים נהרגו בקרב על רודורמן וחרטום. הצבא מאשר את מציאתן של כ-90 גופות מורדים אך משער את מניין האבדות של המורדים בכ-400. המורדים מכחישים.

[עריכה] כיום (2009)

[עריכה] אישומים בבית הדין הבינלאומי

השר הסודני, אחמד הרון (Ahmed Haroun), ומנהיג הג'נג'וויד, הידוע בשם אלי קושייב (Ali Kushayb), הואשמו על ידי בית הדין הבינלאומי ב-51 סעיפים של פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות. בתגובה אמר אחמד הרון ש"אינו מרגיש אשם, מצפונו נקי והוא מוכן להגן על עצמו".

[עריכה] ישראל והסכסוך בדארפור

ב-29 באפריל 2007 קרא ארגון יד ושם לאו"ם לפעול נגד רצח העם.

רוב הפליטים מדארפור הגיעו לישראל דרך הגבול המצרי, כמו יתר המהגרים ממדינות אפריקה. ממשלת ישראל החליטה על קבלה והכרה בכ-600 פליטים ולאחר מכן ביקשה ממצרים לעצור את מעבר הפליטים משטחה לשטח ישראל. נכון לשנת 2008 נמצאים בארץ כמה אלפי מהגרים מאפריקה, מתוכם כ- 4000 מסודאן ומהם כ- 1200 מחבל דארפור.‏‏ ^[5] חלקם פליטים על-פי ההגדרה של האו"ם אולם רק בודדים מחזיקים באישור רשמי על מעמדם כפליטים. חלקם בעלי אישורים זמניים לעבודה ולשהייה בישראל. חלק מבין אלו שאינם בעלי אישורי שהייה, נמצאים במעצר, רובם בבית-המעצר בקציעות.

בשל הגדרתה של סודאן כ"מדינת אויב" של ישראל, המגיעים ממנה מוגדרים "נתיני מדינת אויב" ויכולים להיעצר על פי פקודת "החוק למניעת הסתננות". עם זאת, הנחיית היועץ המשפטי לגבי המסתננים מסודאן היא כי "אין להחיל את חזקת המסוכנות על כלל המסתננים ולפגוע בזכויותיהם, וכי על צה"ל לחקור כל מסתנן ואם יתברר שאין בו סיכון ביטחוני הוא יטופל לפי הוראות חוק הכניסה לישראל בידי גופים אזרחיים". ‏‏^[6]

בשנת 2007, 48 סודאנים שהסתננו לישראל הוחזרו למצרים מבלי שהיו ערובות לביטחונם שם. נוהל זה, שמכונה "החזרה חמה", הופסק בעקבות עתירות של ארגוני זכויות אדם. בחודש אוגוסט 2008 נעשה שוב שימוש בנוהל, והוחזרו למצרים 91 אפריקאים, חלקם מסודאן. צה"ל טען בפני בג"ץ שהחזרת המסתננים למצרים מבלי שעברו תשאול הינה תקלה, ובכוונתו להמשיך בהחזרת מסתננים לאחר תשאול ובכפוף לו. ‏‏^[7]

[עריכה] ראו גם

• עומר אל-באשיר, נשיא סודאן

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: דארפור
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הסכסוך בדארפור

• רצח העם בדארפור - אתר אינטרנט
• פרופורציות - תולדות הסכסוך בסודאן - רחביה ברמן, וואלה!
• רצח עם בדארפור באתר "אפוק טיימס"
• רצח עם בדארפור, באתר "סיקור ממוקד"
• ד"ר יוחאי סלע, רצח-העם בדארפור שבמערב-סודאן
• כרוניקה של שואה ידועה מראש - תמר דרסלר, ynet
• המשבר בדרפור - אמנסטי ישראל
• ענת ברשקובסקי, 50 פליטים אפריקנים נזרקו לרחוב בבאר שבע , באתר ynet
• למען פליטי דארפור - ארגון סיוע והפצת מידע על הפליטים

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ Eritrea, Chad accused of aiding Sudan rebels
2. ^ Eritrean president hopes to unite Darfur rebels
3. ^ Eritrea's mediation in Darfur controversial
4. ^ Eritrea's Big Footprint in East Africa
5. ^ ‏פליטים ומבקשי מקלט בישראל, תמונת מצב ספטמבר 2008. הפורום לזכויות פליטים.‏
6. ^ ‏דו"ח 58ב, האגף לביקורת המדינה.‏
7. ^ ‏המדינה מודה: תקלה חמורה בהחזרת 91 אפריקאים למצרים. הארץ, ספטמבר 2008.