רצח העם בדארפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רצח העם בדארפור
Darfur refugee camp in Chad.jpg

מחנה פליטים מדארפור בצ'אד, 2005
תאריך התחלה: 26 בפברואר 2003
תאריך סיום: מתמשך
משך הסכסוך: 11 שנים ו-200 ימים
מקום: חבל דארפור שבסודאן
תוצאה: משבר הומניטרי, בריחה המונית של פליטים למדינות הסמוכות ובראשן צ'אד
הצדדים הלוחמים

התנועה לצדק ושוויון (JEM)
החזית המאוחדת למאבק (NRF)
התנועה לשחרור סודאן (SLA)

מפקדים

איבראהים ח'ליל
אחמד דיראיג'
מיני מינאווי

כוחות
אבידות
כ-450,000 אזרחים‏[1] 
חבל דארפור בסודן

רצח העם בדארפור הוא רצח עם מכוון ושיטתי שמתבצע על ידי צבא סודאן והג'נג'וויד כנגד השבטים האפריקאים הילידים בחבל דארפור שבמערב סודאן מאז 2003 ועד היום‏[2]. על-פי נתוני האו"ם מוערך כי כ-450,000 אנשים נהרגו או הורעבו למוות במהלך השנים 2010 - 2003 וכי למעלה משלושה מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ומוגדרים כפליטים.‏[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סודאן הייתה המדינה הגדולה ביותר באפריקה עד היפרדותה של דרום סודאן בשנת 2011, וחיים בה כיום כארבעים מיליון בני אדם. האוכלוסייה בסודאן מורכבת מ-140 קבוצות אתניות, 36% מתוכן ערביות. בסודאן מדוברות 114 שפות, אולם ערבית היא השפה הרשמית. מאז עצמאותה של סודאן השלטון בה תמיד היה בידי הערבים.‏[3]

מלחמת הצפון בדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סודאן מעולם לא הייתה ישות מאוחדת לגמרי. גם במאה ה-18, במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, שלטו הערבים מהצפון ביד קשה בשבטים האפריקאים הרבים בפריפריה שבדרום. בתקופת השליטה הבריטית המציאות השתנתה מעט, אך השליטה הכלכלית והפוליטית של הצפון נשמרה.

סודאן קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-1956. לפני קבלת העצמאות, דרשו שבטי הדרום לקבל עצמאות ולהיפרד מהצפון, אך בריטניה סירבה והכריזה על סודאן כמדינה אחת בשליטה פוליטית וכלכלית של הערבים שבצפון. מיד עם קבלת העצמאות פרצה מלחמת אזרחים, בה שבטי הדרום ביקשו להשיג לעצמם עצמאות. המלחמה נמשכה עשרות שנים, עם הפסקה בשנים 1972 - 1983. במלחמה השתמשו השלטונות בשיטות לחימה אכזריות: הפצצת כפרים מהאוויר, הרעלת בארות המים, רצח המוני של אזרחים, שימוש באונס כנשק וחטיפת ילדים לחינוך במוסדות אסלאמיים. אנשי הדרום השתמשו אף הם בשיטות לחימה אכזריות. לאורך השנים נהרגו במלחמה מעל שני מיליון בני-אדם. מלחמת האזרחים קיבלה אופי רצחני ביותר לאחר "הסכמי חרטום" משנת 1997. באותה תקופה החל רצח של אזרחים באזור שכונה אז "מערב הנילוס העליון", הממוקם על הגבול בין סודאן לדרום סודאן. עם זאת, המלחמה לא הוכרה כרצח עם, אלא כמלחמת אזרחים.

המלחמה הדגישה אידאולוגיה של מאבק דתי מובהק בין האסלאם לנצרות, בנוסף למאבק האתני בין ערבים לאפריקאים ובנוסף למאבק הכלכלי. שטחה של דרום סודאן עשיר בנפט והמאבק על השליטה בו היה מרכיב מרכזי במלחמת האזרחים. לאורך שנות המאבק התרחשו מספר הפיכות בשלטון, והשלטון הסודאני הלך והקצין בעמדתו הדתית. ב-1983 הוכרזה סודאן כרפובליקה אסלאמית השואפת להחיל את חוקי השריעה על כלל אזרחי המדינה. בשנת 1989 התבצעה הפיכה צבאית נוספת בה תפסה את השלטון מפלגת החזית האסלאמית הלאומית, בראשותו של עומר אל-בשיר, המחזיקה בו עד היום.

בשנת 2005 נחתמו הסכמי שלום בין הצפון לדרום – הוסכם על הפסקת אש ועל אוטונומיה חלקית בדרום למספר שנים. לפי ההסכמה, שימש מנהיג הדרום כסגן נשיא סודאן, וכן הוסכם שבשנת 2011 יתקיים משאל עם בין אזרחי הדרום, ובו יבחרו אם להתנתק מסודאן ולהכריז על עצמאות או להישאר חלק מסודאן הגדולה. משאל העם התקיים בינואר 2011, ובו בחרו אזרחי הדרום ברוב של 98% להיפרד ולהכריז על עצמאותה של מדינת דרום סודאן. הכרזת העצמאות התרחשה ב-9 ביולי 2011.‏[4]

דארפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דארפור הוא חבל ארץ במערב סודאן. פור הוא העם הגדול ביותר באזור זה ("דאר-פור" בערבית משמעו "בית הפור"), ולצדו חיים שבטים נוספים ביניהם ה"מסליט", ה"זח'אווה", "טאמה", "ברגו" ו"בנג'ו" . רוב השבטים באזור הם אפריקאים-מוסלמים, אך המנהגים שלהם שונים בחלקם מהמנהגים של האסלאם הערבי.

המתחים בחבל דארפור התפתחו לאורך שנים רבות. להם שני גורמים מרכזיים:

  1. מתח בין מרכז לפריפריה – תושבי דארפור סבלו לאורך כל שנות קיומה של סודאן מאפליה – הדבר מתבטא העדר משאבים, בהזנחת החינוך, במערכת בריאות דלה ולא מפותחת ועוד.
  2. חיכוכים בין שבטי חקלאים ושבטי נוודים בעקבות תהליכי מדבור – כבר משנות השמונים התחילו חיכוכים בין שבטי הנוודים הערבים לשבטים הילידים האפריקאים בדארפור. בגלל התפשטות קו המדבר, שבטי הנוודים חדרו אל שטחי החקלאות כדי להגיע לאזורי מרעה, והדבר יצר מאבקים מקומיים בין השבטים. המאבק המשמעותי ביותר היה "המלחמה בין הפור לערבים" ב-1987.

עם השנים, מחאת תושבי דארפור כלפי הממשלה גברה. זאת לנוכח האפליה בחלוקת המשאבים, חוסר המענה לצרכים בסיסיים והפקרת התושבים לפולשים הערביים, שנוכחותם הלכה וגדלה. התנכלויות אלה פגעו קשות בפרנסת החקלאים.‏[4]

פרוץ המרד (2002)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות המורדים הן מפלגות פוליטיות, שהחליטו לצאת למאבק מזוין, עקב הייאוש ממצב העניינים בדארפור; התנועה/צבא לשחרור סודאן (SLM/A), ארגון חילוני המורכב בעיקר מהפור והמאסאליט, והתנועה לצדק ולשוויון (JEM), ארגון מוסלמי המורכב בעיקר מהזאח'ווה, שבט מצפון דארפור.

דגל המורדים מהתנועה לשחרור סודאן

המתקפה הראשונה של המורדים הייתה התקפה של קבוצה המתכנה "החזית לשחרור דארפור" (Darfur Liberation Front,‏ DLF) על מוצב צבאי בהרים ב-25 בפברואר 2002. הממשלה הסודאנית נעשתה מודעת לקיומה של תנועת מרי מאוחדת ביוני אותה שנה, לאחר מתקפה על תחנת משטרה בגולו. ההיסטוריונים ג'ולי פלינט (Flint) ואלכס דה ואאל (de Waal) טוענים שיותר מדויק לתארך את תחילת המרד ל-21 ביולי 2001, כאשר קבוצה של בני שבט זאח'ווה ובני שבט פור התכנסו באבו גמרה (Abu Gamra) ונשבעו בספר הקוראן לברית כנגד מתקפות במימון הממשלה על כפריהם.

ב-25 במרץ 2003 כבשו המורדים את עיר הספר טינה (Tine) שעל גבול צ'אד. על אף איומו של נשיא סודאן עומאר אל-באשיר לשסות את הצבא במורדים, לצבא סודאן היו מעט מאוד חיילים שביכולתו לשלוח. הצבא היה כבר פרוס בדרום, בסופה של מלחמת האזרחים השנייה של סודאן, וכן במזרח, שם כוח מורדים הממומן על ידי אריתריאה היווה איום לצינור הנפט החדש באזור משדות הנפט לנמל סודאן. לצבא הסדיר לא הייתה יכולת להתמודד עם טקטיקת הלחימה המהירה של המורדים, שכללה פשיטות-פתע והתפשטות מהירה על פני השטח המדברי למחצה, שטח שאליו הצבא לא היה מאומן כלל. עם זאת, ההפצצות האוויריות על בסיסי המורדים בהרים היו יעילות והרסניות.‏[5]

ב-25 באפריל 2003 תקפו המורדים את מוצב אל-פאשיר (Al-Fashir) בכוח משולב של "החזית לשחרור סודאן" (SLA) ושל "התנועה לצדק ולשוויון" (JEM) שמנה 33 רכבי שטח. בתוך 4 שעות הושמדו 4 מפציצים ומסוקים (על פי המורדים: 7) על האדמה, 75 טייסים, מכונאים וחיילים נהרגו ו-32 נלקחו בשבי לרבות מפקד הבסיס בדרגת אלוף. הצלחת המבצע הייתה חסרת תקדים; ב-20 שנות הלחימה בדרום, מעולם לא ביצעו המורדים מבצע שכזה.

הצטרפות הג'נג'וויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים במחנה פליטים בדארפור מתארים התקפה של הג'נג'וויד בעזרת דמויות חרס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'נג'וויד

הפשיטה באל-פאשיר היוותה נקודת מפנה, הן צבאית והן פסיכולוגית. הצבא הסודאני היה מוכה ומושפל והממשלה החליטה לאמן ולפרוס מחדש את הצבא כדי שיוכל להתמודד עם צורת הלחימה החדשה. כמו כן עלו חששות לגבי נאמנותם של החיילים והקצינים מחבל דארפור בקרב הצבא. האחריות לניהול המלחמה הועברה למודיעין הצבאי שעמד תחת פיקודו של נאפי עלי נאפי.

במהלך 2003 ניצחו המורדים 34 קרבות מתוך 38. במאי הביס 'הצבא לשחרור סודאן' חטיבה בקוטום (Kutum), הרג 500 חיילים ולקח בשבי 300. באמצע יולי נהרגו עוד 250 במתקפה השנייה על טינה. 'הצבא לשחרור סודאן' התקדם עוד ועוד מזרחה כשהוא דוחק את החזית אל תוך אזור קורדופאן (Kurdufan). בשלב זה החליטה הממשלה לשנות אסטרטגיה, בהתחשב בעובדה שהצבא הסדיר המשיך להפסיד בקרבות. הלחימה הסתמכה על 3 מרכיבים עיקריים: מודיעין צבאי, תקיפות אוויריות וכוחות הג'נג'וויד, רועים חמושים בני בגארה (עם בדואי נודד) אשר שימשו את הממשלה בדיכוי ההתקוממות של בני מאסאליט בין השנים 1996–1999. הג'נג'וויד הושמו במרכז האסטרטגיה לדיכוי ההתקוממות. על אף שהממשלה מכחישה בתוקף כל קשר לג'נג'וויד, אספקה ממקורות צבאיים הוזרמה אל תוך דארפור והג'נג'וויד צוידו בכוחות צבאיים עם מערכות קשר וארטילריה. אותן שיטות לחימה שהופעלו קודם לכן בהרי נובה (Nuba) וסביב שדות הנפט בשנות ה-90 גרמו להפרות מרחיקות לכת של זכויות אדם ולעקירה בכוח של אוכלוסייה אזרחית.

מהלך רצח העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הג'נג'וויד המצוידים היטב חברו לכוחות צבא סודאן ויחד השמידו בשיטתיות מאות כפרים דארפוריים. ההתקפות בדרך כלל החלו באמצעות מטוסים מפציצים, מסוקים או ארטילריה שהפעיל צבא סודאן, ולאחר מכן הגיעו הג'נג'וויד רכובים על גבי ג'יפים, טנדרים, סוסים וגמלים, הרגו אזרחים במנוסתם, שרפו את הכפרים, הרעילו בארות, שרפו שדות ובזזו את כל הרכוש ובעלי החיים. צבא סודאן והג'נג'וויד עברו יחד בשיטתיות, כפר אחרי כפר, וטיהרו הלכה למעשה את דארפור מבני השבטים האפריקאיים. עד אביב 2004 נהרגו עשרות אלפי אנשים, בעיקר ממוצא לא-ערבי, ועוד כמיליון גורשו מבתיהם. לאורך חודשים ארוכים המשיכו כוחות הג'ינגאוויד יחד עם צבא סודאן להחריב בשיטתיות כפר אחרי כפר. דווח על מעשי זוועות איומים כגון: בורות הריגה, השלכת תינוקות לתוך בקטות בוערות, הרעלת בארות, שריפת גברים ונשים הקשורים בשלשלאות וכדומה. כבר באפריל צוות המשקיפים של האו"ם דיווח שכפרים של אוכלוסייה לא-ערבית סומנו לחיסול בעוד שכפרים ערביים הושארו לנפשם. הג'נג'וויד השתמשו באונס ככלי מלחמה ואנסו בשיטתיות אלפי נשים.‏[5] מאז סוף שנות התשעים החל מסע הפצצות של כפרים דרפורים על ידי חיל האוויר של צבא סודאן, ההפצצות התגברו באמצע שנת 2003 והגיעו לשיא של עשרות הפצצות ביום.‏[6]

בעקבות טור שכתב ניקולאי כריסטוף במרץ 2004‏[7] רצח העם בדרפור נכנס לשיח הציבורי בעולם כולו והמשבר הפך לבינלאומי. באותו זמן כ-100,000 פליטים שזרמו לצ'אד השכנה נרדפו על ידי כוחות הג'נג'וויד שהתעמתו עם כוחות צבא צ'אד בגבול. יותר מ-70 לוחמי ג'נג'וויד ו-10 חיילים צ'אדים נהרגו בקרב יריות. בעקבות זאת צ'אד החלה במגעים דיפלומטיים בנג'מנה, אשר הובילו להסכם ההומניטרי להפסקת אש של 8 באפריל‏[8] בין ממשלת סודאן וחלק מהכוחות המורדים. המתקפות, הן של המורדים והן של הג'נג'וויד, נמשכו חרף הסכם הפסקת האש, ובעקבות כך הקים האיחוד האפריקאי (AU) "ועדת הפסקת אש" לפיקוח על קיומה. ההיקף המאמיר של המשבר הוביל לדאגה בקהילה הבינלאומית. מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן הזהיר כי הסיכוי לרצח עם בדארפור גבוה בצורה מפחידה.‏[9] היקף המערכה של הג'נג'וויד הוביל להשוואות לרצח העם ברואנדה, השוואות שהוכחשו בתוקף על ידי הממשלה הסודאנית.‏[7] עיתונאים, עדים ומשקיפים עצמאיים העידו על מעשי זוועות הכוללים קטיעת איברים ורצח של אזרחים ואפילו של ילדים ותינוקות {{IN DARFUR, סמנתה פאוור, ניו-יורקר, 30/8/2004}}. קבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group) שבסיסה בבריסל, דיווחה במאי 2004 כי קרוב ל-350,000 בני אדם נמצאים בסכנת מוות מרעב ומחלות.‏[5] ב-9 בספטמבר 2004 אמר מזכיר המדינה של ארצות הברית קולין פאוול, כי המתרחש בדרפור הוא רצח עם וכי ארצו במסגרת מועצת הביטחון של האו"ם ככל יכולתה לעצור את הטבח באזרחים דרפורים.‏[10]

2005-2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם דארפורית עם תינוק חולה במחנה פליטים בצפון דארפור, 2004

ב-10 ביולי 2005 הושבע מנהיג "החזית העממית לשחרור סודאן" (SPLA), ג'ון גרנג, כסגן-נשיא סודאן, אך ב-30 ביולי הוא נהרג בגבול אוגנדה בתאונת מסוק בנסיבות עלומות.‏[11] ב-7 במרץ 2005 רופאים ללא גבולות פרסמו דו"ח ובו עדויות על הטיפול הרפואי שהגישו ליותר מ-500 ילדות ונשים שנאנסו בדרפור.‏[12] ב-5 במאי 2006 נחתם הסכם הבנות בין ממשלת סודאן לפלג ב-SLA בהנהגתו של מיני מינאווי (Minnawi), אך נדחה על ידי שתי הקבוצות האחרות בשורות המורדים – התנועה לצדק ושוויון והפלג הנוסף בתוך ה-SLA. ההסכם תווך ואורגן על ידי סגן מזכיר המדינה האמריקאי, רוברט ב. זליק (Zoellick), סלים אחמד סלים (נציג האיחוד האפריקאי) ונציגים זרים אחרים מניגריה. ההסכם קרא לפירוז הג'נג'וויד מנשקם, פיזור כוחות המורדים ושילובם בתוך הצבא הסודאני.

בחודשים יולי-אוגוסט 2006 התחדשו הקרבות באזור, וכוחות הסיוע הזרים עזבו בעקבות התקפות חוזרות ונשנות על אנשי צוות. מזכ"ל האו"ם קופי אנאן קרא להצבת כוח משקיפים של 18,000 איש שיחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי שמנה רק 7,000 אנשים. באחת התקריות בקאלמה (Kalma) נאנסו ונשדדו 7 נשים שעזבו את שטח המחנה כדי למצוא עצים להסקה, על ידי כוחות הג'נג'וויד. בפגישה חסויה ב-18 באוגוסט, הזהיר הדי אנאבי (Annabi), סגן המזכיר הכללי של מחלקת המבצעים של כוחות המשקיפים הבינלאומיים, כי ממשלת סודאן מתכוננת למתקפה צבאית גדולה בחבל דארפור. ההזהרה באה יום לאחר שחוקרת מיוחדת מטעם הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, סימה סאמאר (Samar), הצהירה כי למרות הסכם מאי, המאמצים המושקעים מצד סודאן להשכנת שלום הינם דלים. ב-19 באוגוסט משכה ממשלת סודאן את התנגדותה לפריסת כוח המשקיפים המונה 17,000 איש לאחר שארצות הברית איימה על ממשלת סודאן לגבי "התוצאות האפשריות" של התנגדות מעין זו.‏[5]

ב-23 באוגוסט 2006 דחתה סודאן זימון להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שבו אמורה הייתה להסביר את תוכניתה לשלוח 10,000 חיילים סודאנים לדארפור במקום כוח המשקיפים הרב-לאומי, המונה כ-20,000 משקיפים. מועצת הביטחון הודיעה כי תקיים את הדיון למרות אי-השתתפותהּ של סודאן. באותו יום דיווחה ועידת ההצלה הבינלאומית (International Rescue Committee) על מאות מקרי אונס באזור מחנה הפליטים קאלמה שהתרחשו בשבועות הקודמים‏[13]. הג'נג'וויד השתמשו באונס ככלי להשפלת נשים ולגרימה לנידוין. יום לאחר מכן, ב-25 באוגוסט, הזהיר ג'נדאי פרייזר (Frazer), ראש דסק אפריקה במשרד החוץ האמריקאי, שהאזור כולו ניצב בפני משבר ביטחוני חריף ללא פריסתו המיידית של כוח המשקיפים של האו"ם.

ב-31 באוגוסט 2006 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1706 של מועצת הביטחון של האו"ם לשלוח לאזור כוח בן 17,300 משקיפים; סודאן התנגדה בתקיפות להחלטה‏[5]. ב-1 בספטמבר דיווחו נציגים של האיחוד האפריקאי על מתקפה של ממשלת סודאן על דארפור בה נהרגו 20 ועוד 1,000 נעקרו מבתיהם‏[14].

ב-8 בספטמבר 2006 הזהיר אנטוניו גואטרס (Guterres), ראש נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) כי דארפור ניצבת בפני "אסון הומניטרי". ב-12 בספטמבר טען שליח האיחוד האירופי בסודאן, פקה האביסטו (Haavisto), כי הצבא הסודאני "מפציץ אזרחים בדארפור". בכיר בתוכנית המזון העולמית דיווח שסיוע המזון נמנע מכ-355,000 אנשים באזור. קופי אנאן נאם בפני מועצת הביטחון ואמר כי "הטרגדיה בדארפור הגיע לרגעים קריטיים. המצב דורש את התערבותה המיידית של המועצה".‏[15]

כפר בדארפור שהוחרב על ידי הג'נג'וויד, 2004

ב-2 באוקטובר 2006, לאחר שנגנזה תוכנית האו"ם לזמן לא מוגדר בשל התנגדות סודאן, הודיע האיחוד האפריקאי כי יאריך את שהות הכוח באזור עד 31 בדצמבר. 200 חיילים של האו"ם נשלחו כדי לתגבר את הכוח האפריקאי. ב-6 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להאריך את המנדט של כוח המשימה בסודאן (כוח שנועד לעזור לאכוף את הסכם השלום המקורי ואינו קשור ליוזמה הקודמת של כוח מסיבי לשמירה על השלום) עד לסוף אפריל 2007. ב-9 באוקטובר הגדיר ארגון המזון והחקלאות (FAO) את דארפור כמקרה-החירום המרכזי מבין 40 המדינות הנתונות לטיפולו. ב-10 באוקטובר טענה המפקחת הראשי על זכויות אדם של האו"ם, לואיז ארבור (Arbour), כי ממשלת סודאן ידעה מראש על מתקפת הג'נג'וויד על בוראם (Buram) שבדרום דארפור, שבה נרצחו מאות אזרחים, בחודש שלפני ההתקפה. ב-12 באוקטובר הגיעה שרת החוץ הניגרית ג'וי אוגוו (Ogwu) לביקור בן יומיים בדארפור, ודחקה בממשלת סודאן לקבל את הצעת האו"ם. בנאום באתיופיה יצא הנשיא הניגרי אולוסגן אובסאניו (Obasanjo) נגד "העמידה מנגד מול רצח העם המתפתח בדארפור". ב-13 באוקטובר הטיל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש סנקציות כנגד המעורבים בזוועות בדארפור, תחת "החוק לשלום ואחריות בדארפור 2006". הסנקציות החדשות באו לחזק סנקציות קיימות, כגון הטלת איסור על אזרחים אמריקאים לסחור בנפט עם סודאן (על אף שכבר מאז 1997 נאסר על חברות אמריקאיות לסחור עם סודאן), הקפאת נכסי המעורבים בטבח ואיסור כניסתם לתחומי ארצות הברית.‏[5]

ב-22 באוקטובר 2006 הורתה ממשלת סודאן לשליח האו"ם יאן פרונק (Pronk) כי עליו לעזוב את המדינה תוך 3 ימים.‏[16] הצבא הסודאני מתח ביקורת עזה על פרונק, נציג האו"ם הבכיר במדינה, לאחר שפרסם כמה תיאורים של תבוסות קשות של הצבא בדארפור בבלוג האישי שלו. ב-1 בנובמבר הודיעה ארצות הברית שתנסח יוזמה בינלאומית חדשה שממשלת סודאן תוכל לקבל. ב-9 בנובמבר יצא יועץ בכיר לנשיא סודאן, נאפי עלי נאפי (Nafie Ali Nafie), בהודעה לתקשורת, שלפיה מוכנה ממשלת סודאן להתחיל במגעים ללא תנאים מוקדמים עם ברית המורדים, החזית הלאומית לגאולה (National Redemption Front,‏ NRF), אך העיר שאין הוא רואה טעם בהסכם שלום חדש. ה-NRF, שדחתה מכל וכל את הסכם מאי וניסתה לבסס הסכם חדש, לא פרסמה תגובה.‏[17]

באותה תקופה התרחש פילוג שבטי בקרב הכוחות הערביים, כאשר חלה החמרה ביחסים בין שבט החקלאים טרג'ם (Terjem) ושבט מאהריה (Mahria), נוודים מגדלי גמלים. שבט טרג'ם האשים את שבט מאהריה בחטיפת ילד מטרג'ם, ובתגובה האשים המאהריה את טרג'ם בגניבת גמלים. מושל דרום דארפור, עלי מחמוד מוחמד, העיד כי הלחימה בין השבטים החלה כאשר המאהריה הדהירו את גמליהם דרך שטח של טרג'ם ליד נהר בולבול, רומסים את השדות בעוברם. הלחימה התחדשה ביולי 2007.‏[18]

ב-17 בנובמבר החלו דיווחים על עסקה מתרקמת להצבת "כוח או"ם של פשרה" בדארפור; על פניו, ממשלת סודאן דחתה את ההצעה. אף על פי כן, ב-18 בנובמבר טען האו"ם שסודאן הסכימה להצבת כוח האו"ם. שר החוץ של סודאן, לם אקול (Akol), הצהיר ש"אסור שיהיו דיבורים על כוח מעורב" ושתפקיד האו"ם צריך להישאר בפן הסיוע הטכני. באותו יום דיווח האיחוד האפריקאי שהצבא הסודאני ומליציות הנתמכות על ידו החלו במבצע קרקעי ואווירי באזור שבמהלכו נהרגו 70 אזרחים. האיחוד קרא למבצע "הפרה בוטה של הסדרי הביטחון".‏[19]

ב-25 בנובמבר האשים דובר של המפקח הראשי של האו"ם לזכויות אדם את הממשלה הסודאנית בביצוע "מתקפה מכוונת וללא התגרות" כנגד אוכלוסייה אזרחית בעיירה סירבה (Sirba) ב-11 בנובמבר, שבה נהרגו 30 איש. בהמשך להודעת המפקח נאמר שהמתקפה גררה הרס וביזה נרחבים של רכוש.‏[20]

2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים דארפורים במחנה עקורים

ביום ראשון, 15 באפריל 2007, התרחשה מתקפה כנגד כוחות המשקיפים של האיחוד האפריקאי. בניו יורק טיימס נכתב שדו"ח מסווג של האו"ם מוסר כי הממשלה הסודאנית מטיסה כוחות בהיקפים גדולים לתוך דארפור במטוסים שנצבעו בלבן כדי שייראו כמו מטוסים של האו"ם או האיחוד האפריקאי‏[21].

הטבח התפשט לכל אורך הגבול עם צ'אד וב-31 במרץ 2007 רצחו הג'נג'וויד כ-400 אנשים בכפרים טיירו (Tiero) ומרנה (Marena), אשר על הגבול בין סודאן ומזרח צ'אד. תחילה הוקפו הכפרים, ואז הותקפו במטחי אש; הכפריים שברחו נרדפו, הנשים נשדדו והגברים נורו. רבים מאלה שהצליחו להימלט מתו לאחר זמן מה מתשישות והתייבשות. ב-14 באפריל 2007 התרחשו עוד התקפות לאורך הגבול. ב-18 באפריל נשא נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש נאום במוזיאון השואה האמריקני בו גינה את הממשלה הסודאנית, ואיים בסנקציות נוספות, ביניהן הגבלת העסקאות הדולריות והמסחר עם הממשלה הסודאנית ועם 29 עסקים סודאניים‏[22].

ב-14 ביולי 2007 פורסם מאמר שטען כי בחודשיים החולפים, 75,000 ערבים מצ'אד וניגריה חצו את הגבול לדארפור, ורובם יושבו על ידי הממשלה בכפרים שהשתייכו פעם לאוכלוסייה לא-ערבית.‏[23]

הפרת הסנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח של אמנסטי מאשים את סין ורוסיה במכירת נשק, תחמושת וציוד צבאי לסודאן. על פי הדו"ח, ציוד זה הועבר לסודאן לשימוש הצבא הסודאני והג'נג'וויד ועל כן מהווה הפרה של אמברגו הנשק של האו"ם על סודאן. בדו"ח מצולם מטוס פנטן מתוצרת סין שנצפה בניילה שבדארפור ומטוס אנטונוב-26 אוקראיני (צבוע לבן). בדו"ח מוצגות ראיות (לרבות עדויות של עדי-ראייה) שסודאן מפציצה כפרים ללא הבחנה בדארפור ובמזרח צ'אד בעזרת מטוסים אלה. כמו כן מוצגת תמונה של מסוק רוסי, מיל Mi-24, שנצפה בשדה התעופה של ניילה במרץ 2007 - במשך שנים רבות השתמש חיל האוויר הסודאני במסוקים אלו בסיוע להתקפות הג'נג'וויד על הכפרים. הדו"ח כולל גם עדויות לגבי הסוואת המטוסים והמסוקים הצבאיים ככלי טיס אזרחיים על ידי צביעתם בלבן.‏[24]

ביוני 2007 נכתב בירחון של חיל האוויר האמריקאי כי סין ואיראן מימנו משלוח של מטוסים חדשים לסודאן, 15-20 מטוסי פנטן A-5 מתוצרת סין להתקפות אוויר-קרקע. כמו כן, חזר הדיווח אודות שימוש במסוקי קרב Mil Mi-24 ו-Mil Mi-171. הם צולמו צבועים בלבן עם כיתוב של האו"ם עליהם. דווח על 8 כאלה בשימוש.‏[25]

סין ורוסיה הכחישו את ההפרה של הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. לסין יש יחסים הדוקים עם סודאן ושיתוף פעולה צבאי הולך וגדל מאז תחילת 2007. בשל מאגרי הנפט הגדולים של סודאן, סין מחשיבה יחסים אלו כנכס אסטרטגי לתדלוק הכלכלה ההולכת וגדלה שלה. חברת הנפט הממשלתית של סין שולטת בכ-60-70% מייצור הנפט בסודאן. כמו כן, היא בעלת 40% מחברת הנפט של סודאן (למעשה הבעלים הגדולים ביותר). סין מתנגדת בעקביות לסנקציות לא-צבאיות על סודאן.‏[24]

הצבת הכוח המשולב של האו"ם והאיחוד האפריקאי אושרה ב-31 ביולי 2007 פה אחד במועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 1769). הכוח החדש נועד להחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי ב-31 בדצמבר לכל המאוחר והמנדט שלו אושר עד יולי 2008. באותו יום החריף הסכסוך בין השבטים טרג'ם ומאהריה כאשר לוחמים משבט מאהריה הקיפו הלוויה של שייח חשוב של טרג'ם ובעזרת מכונות ירייה ו-RPG הרגו 60 איש.

מ-3 עד 5 באוגוסט התרחשה בארושה, טנזניה ועידה לאיחוד הפלגים השונים בתנועת ההתנגדות כדי להציג דרישות אחידות אל מול ממשלת סודאן. רוב ההנהגה הבכירה של ארגוני המורדים נכחה בוועידה, למעט עבד אל-ואחיד אל-נור, שעמד בראש ארגון לא-גדול שהתפצל מה-SLA, ונחשב כמייצג של אוכלוסייה ניכרת של שבט פור. היו חששות שהיעדרו יפגע בעמדה האחידה בשיחות השלום. בכירים בינלאומיים העירו ש"אין ג'ון גרנג בדארפור", בהתייחסם למנהיג צוות המשא ומתן של דרום סודאן שהיה מקובל על שלל הקבוצות באזור זה‏[26].

לוח הזמנים כלל פגישות בין נציגים של האו"ם והאיחוד האפריקאי למנהיגי המורדים וכן פגישות של מנהיגי המורדים בלבד. מנהיגי המורדים שהגיעו היו גמאלי גללאידין, חליל עבדאללה אדם, סאלח אבו סורה, חמיס עבדאללה אבאקר, אחמד עבדלשאפי, עבדאללה יחיא, חליל איברהים (התנועה לצדק ושוויון) ואחמד איברהים עלי דיראיג'. בנוסף לשמונה הללו, נוספו עוד שמונה ביום שלאחר מכן, אך הסיעה לאיחוד ה-SLM לא הגיעה, לאחר שהממשלה כלאה את מנהיגה בבית החולים[27]. הדרישות שיצאו מוועידה זאת כללו פיצויים לקורבנות ואוטונומיה לחבל דארפור. לבסוף הגיעו המשתתפים להסכמות בנושאים של חלוקת סמכויות ועושר, ביטחון, שטח, ונושאים הומניטריים. בזמן זה החלו מאבקים בין השבטים הערביים שהרכיבו את מליציית הג'נג'וויד. שבט טרג'ם נלחם בשבט מאהריה כאשר לוחמים משני הצדדים נעים מאות קילומטרים כדי להילחם על עמק נהר בולבול. דרומה משם נלחמו שבט חבנייה (Habanniya) וסלאמאט (Salamat). הלחימה לא גבתה אמנם קורבנות רבים כמו ב-2003-2004, שהיו שיא האלימות. האו"ם העלה השערה שהשבטים מנסים לתפוס כמה שיותר אדמה לפני הגעת הכוח מטעמו‏[28].

הרחקת ארגוני סיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הסיוע אוקספם (Oxfam) הודיע ב-17 ביוני על הפסקת פעילותו בגריידה (Gereida), מחנה הפליטים הגדול בחבל המונה כ-130,000 נפש. {הערה|1=Oxfam to withdraw from Darfur’s largest camp, אתר אוקספם, 18/6/2007}} הארגון הביע מיאוס מחוסר יכולתו של ה-SLM השולט באזור למנוע אלימות נגד עובדי סיוע. מקרים של שוד ואלימות נגד עובדי האו"ם וארגוני הסיוע, כולל רצח של פעיל זכויות אדם במערב דארפור, מקשים על ארגונים אלו להישאר באזור. ביולי, ה-BBC דיווח על גילוי אגם תת-קרקעי ענק בדארפור; הפרסום משער שהגילוי יעזור לסיים את המלחמה מפני שהמאבק על מקורות מים נגמר. בריטניה וצרפת הודיעו שיתמכו ביוזמה לשליחת משקיפים של האו"ם והאיחוד האפריקאי לדארפור, ידחפו להפסקת אש מיידית ומוכנות להשקעות כלכליות משמעותיות ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.‏[29]

שיחות השלום בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוכות מאולתרות במחנה עקורים בדארפור

לאחר שהמשטר הסודאני הצליח לטהר את שטחי דארפור מהשבטים האפריקאיים הוא החל לנקוט בצעדים אשר מטרתם המוצהרת הייתה פיוס. המשטר החל לגייס כספים לשיקום דארפור (בפועל, יישובם של שבטים ערביים המקורבים לשלטון על חורבות הכפרים של השבטים האפריקאיים) ולקיים מגעים ומשא ומתן עם המיליציות אשר מייצגות את השבטים הערביים המקומיים תוך כדי שהוא טוען שהם המנהיגים הייצוגיים והלגיטימים של דארפור.‏[30]

השיחות שהוחרמו על ידי הפלגים המרכזיים של ארגוני המורדים שונו ל"שיחות התייעצות", כשהשיחות עצמן יחלו בנובמבר-דצמבר. ב-15 בנובמבר 2007 נחתם הסכם איחוד בין 9 קבוצות מורדים - 6 סיעות SLM, החזית העממית הדמוקרטית, החזית המהפכנית הסודאנית והתנועה לצדק ושוויון - הזרוע הצבאית. ארגוני המורדים היו מאוגדים בשני גופים מרכזיים והיו מוכנים להתחיל את השיחות על הסכם השלום.‏[31]

2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2008 נשלחו כ-20,000 משקיפים מטעם האו"ם לדארפור בכוח שמכונה UMANID. זאת כשנתיים לאחר שהתקבלה החלטה באו"ם על הקמת הכוח ועל ההסדרים לארגונו.‏[32] ב-10 במאי התנגשו כוחות המורדים עם הצבא בעיר אום דורמאן, שממערב לחרטום, בקרב על מפקדה צבאית. דובר משטרת סודאן מסר שמפקד הכוחות מוחמד סאלח גרבו וקצין המודיעין שלו מוחמד נור אל-דין נהרגו. עדי ראיה דווחו על יריות שנשמעו ברחובות המערביים של חרטום ועל תנועה ערה של מסוקים וכלי רכב צבאיים. לאחר שצבא סודאן השתלט על הבסיס, דיווחה רשת החדשות של סודאן באותו אחר צהריים כי המורדים הובסו לחלוטין, תוך הקרנת תמונות של כלי רכב בוערים וגופות מוטלות ברחוב. 93 חיילים, 13 שוטרים ו-30 אזרחים נהרגו בקרב על אום דורמאן וחרטום. הצבא אישר את מציאתן של כ-90 גופות מורדים אך שיער את מניין האבידות מקרב המורדים בכ-400. המורדים הכחישו‏[33].

2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2009 העריך האו"ם כי בדארפור יש כ-2.7 מיליון עקורים וכ-270,000 פליטים שוהים במזרח צ'אד. הקרבות בין ארגוני המורדים ובין הג'נג'וויד המשיכו גם בתחום צ'אד, דבר שיצר מתח ביחסים בין שתי המדינות, וקושי רב של ממשלת צ'אד להתמודד עם הפליטים הרבים (בצ'אד הוקמו מחנות פליטים על ידי נציבות האו"ם לפליטים וארגוני סיוע). הג'נג'וויד המשיכו לאנוס ולרצוח בהתקפותיהם על הכפרים ועל מחנות העקורים, ונשים רבות שיצאו ממחנות העקורים לאסוף עצים להסקה נתפסו על ידי הג'נג'וויד ונאנסו. עקורים רבים שברחו מבתיהם המשיכו לברוח מהתקפות חוזרות ונשנות של הג'נג'וויד באזור דארפור.‏[34]

הרחקתם וחסימתם של ארגוני הסיוע בדארפור (מלבד האו"ם) ב-2009 על ידי ממשלת סודאן יצרו אסון הומניטארי חמור, שתוצאתו הינה מוות המוני בעקבות רעב, מחלות וזיהומים. סוכנויות בינלאומיות מעריכות את מספר הנרצחים ברצח העם בחצי מיליון בני-אדם. האו"ם מעריך כי ישנם מעל לשלושה מיליון עקורים בתחומי דארפור וחרטום, בערך כ-330,000 במזרח צ'אד, כ- 50,000 ברפובליקה המרכז אפריקאית, 50,00 נוספים במצריים ונוספים במדינות מפותחות שקלטו פליטים (ביניהם גם ישראל)‏[34].

2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים ובו סעיף המתייחס לשילובם של המורדים בכל דרגי המערכת הפוליטית בסודן.‏[35] למרות זאת, מעשי האלימות בחבל לא נפסקו כליל, ובחלקים אחרים של סודן המשיכה להתנהל מלחמת אזרחים. כך לדוגמה, דווח כי בדצמבר 2010 40,000 תושבים נוספים נפלטו מבתיהם עקב קרבות בין כוחות הממשלה למורדים.‏[36]

ב-12 ביולי 2010 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר שני במספר נגד נשיא סודאן עומר אלבשיר, באשמת שלושה סעיפים של רצח עם.‏[37]

2011-2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים במחנה עקורים אבו שוק בדארפור, 2009

בדארפור ובמזרח צ'אד (בסמוך לגבול עם דארפור) חיים יותר ממיליון פליטי רצח העם משבטי הפור, הזח'ווה והמסליט בעשרות מחנות פליטים. תנאי המחיה במחנות הפליטים קשים במיוחד בשל המחסור במזון, במים, בתרופות ובאמצעי חימום. במהלך 2011 הרחיקה ממשלת סודאן את סיוע המזון של תוכנית המזון העולמית וכן הקשתה על הכנסת משאיות מים וציוד רפואי למחנות הפליטים שבשטחיה. נשים היוצאות מהמחנות לחפש אחר עצים להסקה ומים נחשפות לפגיעות אלימות, רצח ואונס על ידי המיליציות השונות ועל ידי כוחות הביטחון הסודאנים‏[34].

במחצית הראשונה של 2012 דווח על הפצצות אוויריות של 25 כפרים ברחבי דארפור בהן נהרגו עשרות אזרחים ואלפי אזרחים נמלטו מבתיהם למחנות פליטים בדארפור ובצ'אד הסמוכה. בנוסף לאלה דווחו מספר מקרים בהם פליטים ששבו לכפרם גורשו על ידי מתיישבים חדשים על אדמותיהם באלימות.‏[34] מספר הפליטים והעקורים הדארפורים גדל בשל התקיפות של צבא סודאן על הכפרים. דווח על מחסור חמור במים ומזון במרבית מחנות הפליטים, במיוחד אלה שבדארפור. דווח אף על ילדים שמתו ברעב ובצמא. דווח על אחוזים גבוהים של נגועים במגפות: מלריה, דיפתריה, בילהרציה, פילריאסיס וחצבת. בחלק מהמחנות עד תשעים אחוז מהפליטים חולים. עשרות עד מאות בני אדם מתו ממחלות אלה בכל חודש‏[34]. אחרוני הארגונים ההומניטאריים שעוד פעלו בדארפור גורשו בתחילת שנת 2012. בכל דארפור נותרו רק שישה צוותים של נציבות הפליטים של האו"ם, אלה פועלים בערים הגדולות של דארפור.‏[38]

כמה מאות לוחמים מכוחות הג'נג'וויד בדרום דארפור גויסו לחיל המילואים של משטרת סודאן תחת פיקודו של אבו טירה. חייליו של אבו טירה נכנסים למחנות הפליטים באזור זאם-זאם באופן יומיומי ורוצחים, אונסים בוזזים ומתעללים בחיות. שייח מוסא חילל, מפקד הג'נג'וויד שהואשם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בביצוע רצח עם ואף נעצר בעבר על ידי ממשלת סודאן, חזר להיות מנהיג גדול ומוערך בדארפור ואף התחתן עם בתו של נשיא צ'אד.‏[38]

2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר שרוף בדארפור, 2004

שנת 2013 אופיינה בהסלמה במתקפות רצחניות על האוכלוסייה האזרחית בדארפור, בשינוי המבנה הדמוגרפי של חבל דארפור וכן ב"רצח עם בהתשה" במחנות העקורים. על אף הימשכותו של רצח העם בדארפור, והחלת מדיניות דומה בחבלים נוספים בסודאן, ניכר כי אומות המערב החלו בנורמליזציה של היחסים עם ממשלת סודאן המונהגת בידי עומר אל-בשיר.‏[39]

מתקפות רצחניות על האוכלוסייה האזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 2013, האוכלוסייה האפריקאית שחיה במזרח ג'אבל מארה, שבצפון דארפור, אזור הררי שהיה מעוזם האחרון של השבטים הנרדפים וממנו טרם הספיק הממשל לגרש את האוכלוסייה, הייתה קורבן להפצצות, הותקפה על ידי מיליציות ובארות המים שלה הורעלו. שיטות אלה דומות באופיין לשיטות שבהן בוצע רצח העם בדארפור בשנותיו הראשונות (2007-2003). ממשלת סודאן ביצעה באזור התקפות משולבות שכללו שריפת כפרים, הטלת מאות פצצות, ביזה והרס, ואלה גבו קורבנות רבים‏[38].

שינוי המבנה הדמוגרפי של חבל דארפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל 380,000 בני-אדם נעקרו מבתיהם בדארפור בשנת 2013. מספר זה העלה את כמות העקורים בדארפור לכשני מיליון בני-אדם בקירוב. במקביל לעקירתן של אוכלוסיות "אפריקאיות" ושבטים ערביים עניים מאדמותיהם, מתבצעת השתלטות של שבטים ערביים המקורבים לשלטון על האדמות המפונות מיושביהן‏[40].

"רצח עם בהתשה" במחנות העקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-אף הגידול המשמעותי במספר העקורים בדארפור, לא הוקמו מחנות עקורים נוספים, ותקציבם של המחנות הקיימים לא גדל. בנוסף, החלטת ממשלת סודאן לסלק ב-2011 את מרבית הארגונים ההומניטאריים מדארפור הובילה לגוויעתה האיטית של אוכלוסיית המחנות. ארגון מחנות העקורים בדארפור הכריז על 2013 בתור השנה הקשה ביותר במחנות העקורים בדארפור. בין ביטוייה של הידרדרות זו:

  • מחסור במים
  • מחסור במזון
  • מחסור קטלני ברופאים, אמצעי רפואה וסניטציה
  • תקיפה וביזה של מחנות העקורים
  • כוחות הממשלה במחנות הוחלפו במיליציות שמואשמות בביצוע רצח העם בדארפור: הג'נג'וויד
  • הרס מכוון של חקלאות במחנות העקורים
  • אונס מאורגן של ילדות ונשים על ידי כוחות צבאיים
  • חטיפת עקורים ומכירתם לעבדות

ממשלת סודאן והאו"ם נמנעים מלדווח על כמות התמותה במחנות, ועל כן קשה להעריך את ממדי האסון. ככל הנראה, מאות עד אלפים נהרגים במחנות העקורים מדי חודש. במחנות העקורים של דארפור מתקיים "רצח עם בהתשה", האוכלוסייה אשר שרדה את רצח העם בראשית שנות האלפיים נידונה למות ברעב ובמחלות.‏[2]

אישומים בבית הדין הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הדין הפלילי הבינלאומי הוגשו אישומים נגד נשיא סודאן עומר אל בשיר, נגד השר הסודאני אחמד הרון (Haroun), ונגד מנהיג הג'נג'וויד עלי קושייב (Kushayb), על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כנגד נאשמים אלה, שלא התייצבו למשפט, הוצאו צווי מעצר על ידי בית הדין. מדינות הליגה הערבית וסין תומכות באל-בשיר והודיעו כי לא יסגירו אותו. במרץ 2012 הוציא בית הדין הבינלאומי צו מעצר כנגד שר ההגנה הסודאני, אבדל חוסיין, המואשם ב-41 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה על מעשיו בדארפור. בשנת 2011 הוחרפה האשמה נגד עומר אל בשיר וכעת הוא מואשם ברצח עם, הפשע החמור ביותר בספרי החוקים. בשנת 2013 לא נעשה כל מאמץ מצד מועצת הביטחון של האו"ם להביא את עומר אל-בשיר ושריו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג.‏[37]

נגד שלושה ממנהיגי המורדים, בכר אידריס אבו גרדה, עבדאללה בנדה האבקר נאוריאן וסלאח מוחאמד ג'רבו ג'אמוס, הוגשו אישומים באשמת פשעי מלחמה. האישומים נגד אבו גרדה בוטלו והשניים האחרים הסגירו עצמם למעצר ומשפטם נערך בהאג.‏[37]

הכרה ברצח העם בדארפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 2006-2005 נערכו הפגנות ענק נגד רצח העם בדארפור ברחבי ארצות הברית

מחאת הענק של תנועת Save Darfur בארצות הברית הובילה לצעדים פוליטיים תקדימיים בנוגע לרצח העם בדארפור. מדינות וארגונים רבים הכריזו כי הם מכירים בהתרחשויות בדארפור כרצח עם בעודו מתרחש, שלא כמו רצח העם ברואנדה ורצח העם שביצע הקמר רוז' בקמבודיה, אשר זכו להכרה כרצח עם רק לאחר שהופסקו.‏[41] המדינות והארגונים הבאים הכירו באופן רשמי ברצח העם בדארפור:

מסתננים מדארפור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2005 החלו מהגרים מסודאן להסתנן לישראל דרך הגבול עם מצרים, ללא אישור ממשלת ישראל, עד להקמת גדר הגבול ישראל-מצרים בשנת 2012. על פי הערכות יוצאי דארפור בישראל מונים כ-5000 נפשות.‏[45]

חלק מהמסתננים ביקשו מעמד כפליטים מרצח העם, וקיבלו מעמד של תושב ארעי במסגרת אישור מיוחד של הממשלה בסוף שנת 2007.‏[46] מעמדם והטיפול בהם ובמסתננים אחרים מאפריקה הם נושא הנתון במחלוקת בפוליטיקה, בתקשורת ובחברה הישראלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל הילדים של אפריקה טובים, ספר שנכתב על ידי נערים בישראל פליטי רצח העם בדארפור ואריתריאה, הוצאת הנוער העובד והלומד והוועד למאבק ברצח עם
  • AGAINST A TIDE OF EVIL, מוקש קאפילה, הוצאת פגסוס, 2013
  • FIGHTING FOR DARFUR, רבקה המילטון, הוצאת פלגרב מסמילן, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 QUANTIFYING GENOCIDE: Darfur Mortality Update, אריק ריבס, 6/8/2010
  2. ^ 2.0 2.1 דארפור 2014: תמונת מצב, דו"ח מאת הוועד למאבק ברצח עם, יולי 2014
  3. ^ ספר העובדות העולמי, CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ 4.0 4.1 רצח העם בדארפור באתר הוועד למאבק ברצח עם
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 FIGHTING FOR DARFUR, רבקה המילטון, הוצאת פלגרב מסמילן, 2011
  6. ^ מעקב אחר ההפצצות אוויריות בסודאן, מאת ד"ר אריק ריבס
  7. ^ 7.0 7.1 Will We Say 'Never Again' Yet Again?, ניקולאי כריסטוף, ניו יורק טיימס, 27/3/2004
  8. ^ [Cease-fire agreed in Sudan http://edition.cnn.com/2004/WORLD/africa/04/08/sudan.cease], רשת סי.אן.אן, 8/4/2004
  9. ^ Agreement With the Sudanese Parties on the Modalities for, האיחוד האפריקאי, 28/5/2004
  10. ^ 10.0 10.1 POWELL DECLARES KILLING IN DARFUR 'GENOCIDE', The NewsHour with Jim Lehrer, 9 September 2004
  11. ^ SECURITY COUNCIL EXPRESSES PROFOUND REGRET AT DEATH OF SUDAN, מועצת הביטחון של האו"ם, 2/8/2005
  12. ^ Totten, Samuel (2006). "Chronology: The Darfur Crisis". In Samuel Totten, Eric Markusen. Genocide in Darfur: Investigating the Atrocities in the Sudan. Routledge. ISBN 978-0415953290
  13. ^ Rapes Increase in Darfur Refugee Camp, פוקס ניוז, 23/8/2006
  14. ^ Update Report No.3: Sudan/Darfur,דו"ח מועצת הביטחון של האו"ם, מרץ 2006]
  15. ^ UNHCR chief warns that worsening Darfur crisis threatens entire region, נציבות הפליטים של האו"ם, 8/9/2006
  16. ^ "UN envoy is told to leave Sudan", BBC News, 22 October 2006
  17. ^ "Sudan says ready for talks with Darfur's NRF rebels", Reuters, 9 November 2006
  18. ^ Gettleman, Jeffrey, "Chaos in Darfur on rise as Arabs fight with Arabs", news article, The New York Times, 3 September 2007, pp 1, A7
  19. ^ "Sudan 'begins new Darfur attacks'", BBC News, 18 November 2006
  20. ^ "Army attack against Darfur civilians was unprovoked – UN", Sudan Tribune, 25 November 2006
  21. ^ "African troops killed in Darfur". BBC News. 2 April 2007.
  22. ^ "Up to 3,000 villagers flee homes in south-east Chad following fresh attacks". UNHCR. 3 April 2007.
  23. ^ Arabs pile into Darfur to take land 'cleansed' by Janjaweed, The Independent,15/7/2007
  24. ^ 24.0 24.1 Arms continuing to fuel serious human rights violations in Darfur, אמנסטי, 8/5/2007
  25. ^ China, Russia, and Iran arming Sudan, פורום סינו להגנה, 31/8/2007
  26. ^ "African Union & United Nations Hold Crunch Darfur Peace Talks". Christian News on Christian Today. 4 August 2007.
  27. ^ "AU-UN meeting on Darfur put off again due to late arrivals". People's Daily. 4 August 2007.
  28. ^ "Darfur rebels reach common position". People's Daily. 7 August 2007.
  29. ^ SUDAN: Oxfam pulls out of Gereida, government accepts hybrid force for Darfur, איירין, 18/6/2007
  30. ^ "FACTBOX-Who is attending Darfur talks, who is not". SudanTribune article.
  31. ^ "Struggle to salvage Darfur talks". BBC News. 29 October 2007. Retrieved 25 May 2010.
  32. ^ כוח השלום בדרפור, מתוך אתר UNAMID, כוח השלום בדרפור
  33. ^ Curfew in capital as Sudanese army clash near Khartoum with Darfur rebels, Sudan Tribune 10 May 2008
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 להשלים עם השטן, אריק ריבס, 2012
  35. ^ AFP, הסכם הפסקת האש בדארפור נחתם ונכנס לתוקף, באתר ynet‏, 24 בפברואר 2010
  36. ^ Rebecca Hamilton,‏ New Republic: S. Sudan Is Free, But Darfur Flails, באתר npr,‏ 9 בפברואר 2011
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 ICC - Darfur Sudan, האתר הרשמי של בית הדין הפלילי הבינלאומי
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 רצח עם בדארפור וטיהור אתני בסודאן, דו"ח מאת הוועד למאבק ברצח עם, 30 ביוני 2012
  39. ^ Open letter to President Obama on the bombing Darfur, אריק ריבס, 1/12/2013
  40. ^ 2013 some 380,000 people were displaced, נציבות הפליטים של האו"ם, מרץ 2014
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 Darfur 101 by Eric Reeves (The New Republic) 5 May 2006
  42. ^ International Association of Genocide Scholars website, 19 February 2004
  43. ^ U.S. Congress Terms Situation in Darfur "Genocide" by Charles W. Corey (US State Department Washington File) 23 July 2004
  44. ^ ADL Darfur Resource Center, אתר הליגה נגד השמצה, 2007
  45. ^ רצח עם בדארפור, באתר "הועד למאבק ברצח עם"
  46. ^ הוראת שעה בדבר הארכת אשרת א'-5 פליטי דארפור, רשות האוכלוסין וההגירה, 28 באוקטובר 2009
רצח עם

רצח העם הטסמני (1803-1876)רצח העם של ההררו והנאמה (1904-1907)רצח העם הארמני (1915-1918)רצח העם הבנגלי (1971)רצח העם בבורונדי (1972)
רצח העם בגואטמלה (1981-1983)רצח העם ברואנדה (1994)רצח העם בדארפור (2003-2010)

אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם