רצח העם בדארפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: החלוקה לשנים לא טובה כשיש כמות כזו של מידע.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
רצח העם בדארפור
רצח העם בדארפור
מחנה פליטים בצ'אד, 2005
תאריך:

26 בפברואר 2003 – היום‏[1]

מקום:

חבל דארפור, סודאן

תוצאה:

משבר הומניטרי, בריחה המונית של פליטים למדינות הסמוכות ובראשן צ'אד

הצדדים הלוחמים
התנועה לצדק ושוויון (JEM)
החזית לשחרור סודאן (NRF)
לכאורה נתמכות על ידי:
Flag of Chad.svg צ'אד
Flag of Eritrea.svg אריתריאה[2][3][4][5]
Flag of Sudan.svg סודאן
מפקדים

איבראהים ח'ליל
אחמד דיראיג'

עומר אל-בשיר
מיני מינאווי

כוחות

?

?

אבידות

כ-300,000 אזרחים

?

דארפור וסביבותיה

רצח העם בדארפור הוא סכסוך אתני אלים המתרחש בחבל דארפור שבמערב סודאן החל מפברואר 2003, בין הג'נג'וויד, מיליציה מזוינת המגויסת מקרב שבטים ערבים ונתמכת על ידי הממשלה הסודאנית, לבין ארגוני המורדים משבטי השחורים, שהאשימו את הממשלה באפליה מכוונת לטובת הערבים ופתחו במתקפה על בסיסי צבא סודאניים. הסכסוך התדרדר במהירות וקיבל אופי אתני, ובמסגרת נסיונות הממשלה לדיכוי המרד, טבחו כוחות הג'נג'וויד באלפי אזרחים, במה שכונה טיהור אתני ורצח עם. על-פי נתוני האו"ם מוערך שכ-450,000 אנשים, ברובם המכריע משבטי השחורים, נהרגו או רעבו למוות עקב הסכסוך וכי למעלה משלושה מיליון נפשות נעקרו מבתיהן ומוגדרים כפליטים.

בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים ובו סעיף המתייחס לשילובם של המורדים בכל דרגי המערכת הפוליטית בסודן.[6] למרות זאת, מעשי האלימות בחבל לא נפסקו כליל, ובחלקים אחרים של סודן ממשיכה להתנהל מלחמת אזרחים. כך לדוגמה, דווח כי בדצמבר 2010 40,000 תושבים נוספים נפלטו מבתיהם עקב קרבות בין כוחות הממשלה למורדים.‏[7]

פרוץ המרד (2003)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל המורדים מהתנועה לשחרור סודאן

לממשלת סודאן אופי ערבי חזק מאז קבלת העצמאות בשנת 1956, ומאז 1958 שלטת בה דיקטטורה צבאית. בשנת 1962 פרצה מלחמת אזרחים בין הממשלה המוסלמית לרוב האוכלוסייה האפריקנית הלא-מוסלמית של דרום סודאן, והמשיכה, עם הפוגה בין השנים 19721983, עד להפסקת אש שהוכרזה ב-2002. שיחות השלום ב-2003 הביאו להסכם שהכנסות המדינה – בפרט כסף מנפט – יחולקו בין הממשלה לקבוצות המורדים בדרום.

ההסכם לא סיפק את דרישות המורדים לעסקה הוגנת לאוכלוסיית האזור. שתי קבוצות מורדים מקומיות – התנועה לצדק ולשוויון (JEM) והתנועה/צבא לשחרור סודאן (SLA) – האשימו את הממשלה ביחס מועדף לערבים. SLA קשורים באופן כללי לפור ולמאסאליט, ו-JEM לזאגהאווה של החצי הצפוני של החבל.

נהוג לציין את נקודת ההתחלה של המאבק בחבל דארפור בתאריך 25 בפברואר 2003, כאשר קבוצה המתכנה "החזית לשחרור דארפור" (Darfur Liberation Front,‏ DLF) קיבלה אחריות על מתקפה על גולו (Golo), המפקדה של מרחב ג'בל מרה (Jebel Marra). כבר לפני התקפה זו, פרץ מאבק בדארפור, כאשר מורדים תקפו מפקדות משטרה, בסיסים ושיירות צבאיות. בתגובה פתחה הממשלה במתקפה קרקעית ואווירית כבדה על עוצבת המורדים בהרי מרה. המתקפה הראשונה של המורדים הייתה למעשה התקפה על מוצב צבאי בהרים ב-25 בפברואר 2002 והממשלה הסודאנית נעשתה מודעת לקיומה של תנועת מרי מאוחדת ביוני אותה שנה אחרי מתקפה על תחנת משטרה בגולו. ההיסטוריונים ג'ולי פלינט (Flint) ואלכס דה ואאל (de Waal) טוענים שיותר מדויק לתארך את תחילת המרד ל-21 ביולי 2001, כאשר קבוצה של בני שבט זאגהאווה ובני שבט פור התכנסו באבו גמרה (Abu Gamra) ונשבעו בספר הקוראן לברית כנגד מתקפות במימון הממשלה על כפריהם. יש לציין שכמעט כל תושבי דארפור הינם מוסלמים, כולל הג'נג'וויד ושולחיהם, הממשל היושב בחרטום. ב-25 במרץ 2003 כבשו המורדים את עיר הספר טינה (Tine) שעל גבול צ'אד. על אף איומו של נשיא סודאן עומאר אל-באשיר "לשסות" את הצבא במורדים, לצבא סודאן היו למעשה מעט מאוד חיילים שביכולתו לשלוח. הצבא היה כבר פרוס בדרום, מסיים את מלחמת האזרחים השנייה של סודאן, וכן במזרח, שם כוח מורדים הממומן על ידי אריתריאה היווה איום לצינור הנפט החדש באזור משדות הנפט לנמל סודאן. לצבא הסדיר לא הייתה יכולת להתמודד עם טקטיקת הלחימה המהירה של המורדים, שכללה פשיטות-פתע והתפשטות מהירה על פני השטח המדברי למחצה, שטח שאליו הצבא לא היה מאומן כלל. עם זאת, ההפצצות האוויריות על בסיסי המורדים בהרים היו יעילות והרסניות.

ב-25 באפריל 2003 בשעה 5:30 תקפו המורדים בכוח משולב של החזית לשחרור סודאן ושל התנועה לצדק ולשוויון (Justice and Equality Movement) שמנה 33 רכבי שטח, את מוצב אל-פאשיר (Al-Fashir). בתוך 4 שעות הושמדו 4 מפציצים ומסוקים (על פי המורדים: 7) על האדמה, 75 טייסים, מכונאים וחיילים נהרגו ו-32 נלקחו בשבי לרבות מפקד הבסיס בדרגת אלוף. הצלחת המבצע הייתה חסרת תקדים; ב-20 שנות הלחימה בדרום, מעולם לא ביצעו המורדים מבצע שכזה.

הצטרפות הג'נג'וויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים במחנה פליטים בדארפור מתארים התקפה של הג'נג'וויד בעזרת כלי חומר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'נג'וויד

הפשיטה באל-פאשיר היוותה נקודת מפנה, הן צבאית והן פסיכולוגית. הצבא הסודאני היה מוכה ומושפל והממשלה ניצבה בפני בעיה אסטרטגית. היה ברור שיש צורך לאמן ולפרוס מחדש את הצבא כדי שיוכל להתמודד עם צורת הלחימה החדשה. כמו כן עלו חששות מבוססים היטב לגבי נאמנותם של החיילים והקצינים מחבל דארפור בקרב הצבא. האחריות לניהול המלחמה הועברה למודיעין הצבאי.

במהלך 2003 ניצחו המורדים 34 קרבות מתוך 38. במאי הביס הצבא לשחרור סודאן חטיבה בקוטום (Kutum), הרג 500 חיילים ולקח בשבי 300. באמצע יולי נהרגו עוד 250 במתקפה השנייה על טינה. הצבא לשחרור סודאן התקדם עוד ועוד מזרחה כשהוא דוחק את החזית אל תוך אזור קורדופאן (Kurdufan). בשלב זה החליטה הממשלה לשנות אסטרטגיה, בהתחשב בעובדה שהצבא הסדיר המשיך להפסיד בקרבות. הלחימה הסתמכה על 3 מרכיבים עיקריים: מודיעין צבאי, תקיפות אוויריות והג'נג'וויד, רועים חמושים בני באגארה (עם בדואי נודד באזור באגארה) אשר שימשו את הממשלה בדיכוי ההתקוממות של בני מאסאליט בין השנים 1996–1999. הג'נג'וויד הושמו במרכז האסטרטגיה לדיכוי ההתקוממות. על אף שהממשלה מכחישה בתוקף כל קשר לג'נג'וויד, אספקה ממקורות צבאיים הוזרמה בכמויות אל תוך דארפור והג'נג'וויד צוידו בכוחות צבאיים עם מערכות קשר וארטילריה. אין ספק, שהמתכננים של המהלך היו מודעים להשלכות. אותן שיטות לחימה שהופעלו קודם לכן בהרי נובה (Nuba) וסביב שדות הנפט בשנות ה-90 גרמו להפרות מרחיקות לכת של זכויות אדם ולעקירה בכוח של אוכלוסייה אזרחית.

הג'נג'וויד המצוידים היטב החלו לנצח. באביב 2004 נהרגו כבר כמה אלפי אנשים, בעיקר ממוצא לא-ערבי, ועוד כמיליון גורשו מבתיהם. פרץ משבר הומניטרי חריף באזור, שהפך לבינלאומי כאשר כ-100,000 פליטים שזרמו לצ'אד השכנה נרדפו על ידי כוחות הג'נג'וויד שהתעמתו עם כוחות צבא צ'אד בגבול. יותר מ-70 פורעים ו-10 חיילים צ'אדים נהרגו בקרב יריות באפריל. צוות המשקיפים של האו"ם דיווח שכפרים של אוכלוסייה לא-ערבית סומנו לחיסול בעוד שכפרים ערביים הושארו לנפשם.

23 כפרים של בני שבט פור באזור שטאיה (Shattaya) רוקנו מאוכלוסייתם, נבזזו ונשרפו עד אפר. בינתיים, ליד אותם כפרים, נמצאו התיישבויות ערביות ללא פגע ומתפקדות. בחלק מהמקומות המרחק בין כפר של בני שבט פור והתיישבות כזאת הוא 500 מטר. ב-2004, החלה צ'אד במגעים דיפלומטיים בנג'מנה, אשר הובילו להסכם ההומניטרי להפסקת אש של 8 באפריל בין ממשלת סודאן והכוחות המורדים. המתקפות, הן של המורדים והן של הג'נג'וויד, נמשכו חרף הסכם הפסקת האש, ובעקבות כך הקים האיחוד האפריקאי (AU) "וועדת הפסקת אש" לפיקוח על קיומה של זאת. ההיקף המאמיר של המשבר הוביל לדאגה בקהילה הבינלאומית. מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן הזהיר כי הסיכוי לרצח עם בדארפור גבוה בצורה מפחידה. היקף המערכה של הג'נג'וויד הוביל להשוואות לרצח העם ברואנדה, השוואות שהוכחשו בתוקף על ידי הממשלה הסודאנית. משקיפים עצמאיים מעידים על טקטיקה הכוללת קטיעת איברים ורצח של אזרחים ואפילו של ילדים ותינוקות. הריחוק של האזור למעשה חיסל כל סיכוי לעזרה. קבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group) שבסיסה בבריסל, דיווחה במאי 2004 כי קרוב ל-350,000 בני אדם נמצאים בסכנת מוות מרעב ומחלות.

ב-10 ביולי הושבע מנהיג החזית העממית לשחרור סודאן, ג'ון גרנג, כסגן-נשיא סודאן, אך ב-30 ביולי הוא נהרג בגבול אוגנדה בתאונת מסוק בנסיבות עלומות. למותו היו השלכות ארוכות טווח ושיחות השלום בין הממשלה לגורמים מורדים שונים דשדשו במקום.

התקפה על העיר אדרה (Adré), הנמצאת בצ'אד ליד הגבול הסודאני, גבתה את חייהם של עוד כ-300 מורדים סודאנים בדצמבר 2005. האחריות על ההתקפה, שהייתה השנייה בתוך 3 ימים, הוטלה על סודאן. המתח הגובר בגבול הוביל את ממשלת צ'אד להכרזת עוינות כלפי סודאן, תוך קריאה לאזרחי צ'אד להתגייס נגד "האויב המשותף".

2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במאי 2006 נחתם הסכם הבנות בין ממשלת סודאן לפלג ב-SLA בהנהגתו של מיני מינאווי (Minnawi), אך נדחה על ידי שתי הקבוצות האחרות בשורות המורדים – התנועה לצדק ושוויון והפלג הנוסף בתוך ה-SLA. ההסכם תווך ואורגן על ידי סגן מזכיר המדינה האמריקאי, רוברט ב. זאליק (Zoellick), סלים אחמד סלים (נציג האיחוד האפריקאי) ונציגים זרים אחרים מניגריה. ההסכם קרא לפירוז הג'נג'אוויד מנשקם, פיזור כוחות המורדים ושילובם בתוך הצבא הסודאני.

בחודשים יולי-אוגוסט התחדשו הקרבות באזור, וכוחות הסיוע הזרים עזבו בעקבות התקפות חוזרות ונשנות על אנשי צוות. קופי אנאן קרא להצבת כוח משקיפים של 18,000 איש שיחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי שמנה רק 7,000 אנשים. באחת התקריות בקאלמה (Kalma) נאנסו ונשדדו על ידי כוחות הג'נג'וויד 7 נשים שעזבו את שטח המחנה כדי למצוא עצים להסקה. בתום האונס, הפשיטו אותן התוקפים ולעגו להן בעודן בורחות. בפגישה חסויה ב-18 באוגוסט, הזהיר הדי אנאבי (Annabi), סגן המזכיר הכללי של מחלקת המבצעים של כוחות המשקיפים הבינלאומיים, כי ממשלת סודאן מתכוננת למתקפה צבאית גדולה בחבל דארפור. ההזהרה באה רק יום לאחר שחוקרת מיוחדת מטעם הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, סימה סאמאר (Samar), הצהירה כי למרות הסכם מאי, המאמצים המושקעים מצד סודאן להשכנת שלום הינם דלים. ב-19 באוגוסט משכה ממשלת סודאן את התנגדותה לפריסת כוח המשקיפים המונה 17,000 איש לאחר שארצות הברית איימה על ממשלת סודאן לגבי "התוצאות האפשריות" של התנגדות מעין זו.

ב-24 באוגוסט דחתה סודאן זימון להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שבו אמורה הייתה להסביר את תוכניתה לשלוח 10,000 חיילים סודאנים לדארפור במקום כוח המשקיפים הרב-לאומי, המונה כ-20,000 משקיפים. מועצת הביטחון הודיעה כי תקיים את הדיון למרות אי-השתתפותהּ של סודאן. באותו יום דיווחה ועידת ההצלה הבינלאומית (International Rescue Committee) על מאות מקרי אונס באזור מחנה הפליטים קאלמה שהתרחשו בשבועות הקודמים. ככל הנראה, הג'נג'וויד משתמשים באונס ככלי להשפלת נשים ולגרימה לנידוין. יום לאחר מכן, ב-25 באוגוסט, הזהיר ג'נדאי פרייזר (Frazer), ראש דסק אפריקה במשרד החוץ האמריקאי, שהאזור כולו ניצב בפני משבר ביטחוני חריף ללא פריסתו המיידית של כוח המשקיפים של האו"ם.

ב-31 באוגוסט 2006 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1706 של מועצת הביטחון של האו"ם לשלוח לאזור כוח בן 17,300 משקיפים; סודאן התנגדה בתקיפות להחלטה. ב-1 בספטמבר דיווחו נציגים של האיחוד האפריקאי על מתקפה של ממשלת סודאן על דארפור בה נהרגו 20 ועוד 1,000 נעקרו מבתיהם. ב-4 בספטמבר הביע נשיא צ'אד את תמיכתו בהחלטת האו"ם, כצפוי. ב-5 בספטמבר נתבקש כוח המשקיפים של האיחוד האפריקאי לעזוב את סודאן עד סוף החודש. בבקשתהּ הדגישה ממשלת סודאן כי לאיחוד האפריקאי אין זכות להעביר את המשימה לאו"ם או לכל גוף אחר, וכי זכות זו שמורה לממשלת סודאן. האיחוד האפריקאי הסכים בלית ברירה, אך יום לאחר מכן הצהיר בכיר במשרד החוץ האמריקאי שיכול להיות שהכוח של האיחוד האפריקאי יישאר אחרי הזמן שהוקצב.

ב-8 בספטמבר הזהיר אנטוניו גואטרס (Guterres), ראש נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) כי דארפור ניצבת בפני "אסון הומניטרי". ב-12 בספטמבר טען שליח האיחוד האירופי בסודאן, פקה האביסטו (Haavisto), כי הצבא הסודאני "מפציץ אזרחים בדארפור". בכיר בתוכנית המזון העולמית דיווח שסיוע המזון נמנע מכ-355,000 אנשים באזור. קופי אנאן נאם בפני מועצת הביטחון ואמר כי "הטרגדיה בדארפור הגיע לרגעים קריטיים. המצב דורש את התערבותה המיידית של המועצה".

ב-14 בספטמבר הצהיר מנהיג בתנועה לשחרור סודאן (SLA), מיני מינאווי, כי אינו מתנגד לפריסת כוח האו"ם, בניגוד לעמדת ממשלת סודאן שרואה בהצבת הכוח כפלישה מערבית. לדעתו של מינאווי, הכוח של האיחוד האפריקאי מוגבל ועל כן אינו יכול לעשות דבר. חרטום עמדה איתנה בהתנגדותה להתערבות של האו"ם. נשיא סודאן תיאר את היוזמה כקולוניאליסטית ואמר, "סודאן לא תהפוך לעוד עיראק".

ב-2 באוקטובר, לאחר שנגנזה תוכנית האו"ם לזמן לא מוגדר בשל התנגדות סודאן, הודיע האיחוד האפריקאי כי יאריך את שהות הכוח באזור עד 31 בדצמבר. 200 חיילים של האו"ם נשלחו כדי לתגבר את הכוח האפריקאי. ב-6 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להאריך את המנדט של כוח המשימה בסודאן (כוח שנועד לעזור לאכוף את הסכם השלום המקורי אבל שאינו קשור ליוזמה הקודמת של כוח מסיבי לשמירה על השלום) עד לסוף אפריל 2007. ב-9 באוקטובר הגדיר ארגון המזון והחקלאות (FAO) את דארפור כמקרה-החירום המרכזי מבין 40 המדינות הנתונות לטיפולו. ב-10 באוקטובר טענה המפקחת הראשי על זכויות אדם של האו"ם, לואיז ארבור (Arbour), כי ממשלת סודאן ידעה מראש על מתקפת הג'נג'וויד על בוראם (Buram) שבדרום דארפור, שבה נרצחו מאות אזרחים, בחודש שלפני ההתקפה. ב-12 באוקטובר הגיעה שרת החוץ הניגרית ג'וי אוגוו (Ogwu) לביקור בן יומיים בדארפור, ודחקה בממשלת סודאן לקבל את הצעת האו"ם. בנאום באתיופיה יצא הנשיא הניגרי אולוסגן אובסאניו (Obasanjo) נגד "העמידה מנגד מול רצח העם המתפתח בדארפור". ב-13 באוקטובר הטיל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש סנקציות כנגד המעורבים בזוועות בדארפור, תחת "החוק לשלום ואחריות בדארפור 2006". הסנקציות החדשות באו לחזק סנקציות קיימות, כגון הטלת איסור על אזרחים אמריקאים לסחור בנפט עם סודאן (על אף שכבר מאז 1997 נאסר על חברות אמריקאיות לסחור עם סודאן), הקפאת נכסי המעורבים בטבח ואיסור כניסתם לתחומי ארצות הברית.

היעדר המימון והציוד של הכוח האפריקאי גרם לעבודתם של ארגוני הסיוע השונים להיות מוגבלת על ידי הלחימה. כמה מארגוני הסיוע הזהירו שהמצב יכול להידרדר חזרה לתהום שבה נמצא ב-2003, כאשר נציגי האו"ם כינו את סודאן "המצב ההומניטרי החמור בעולם".

ב-22 באוקטובר נמסר לשליח האו"ם יאן פרונק (Pronk) כי עליו לעזוב את המדינה תוך 3 ימים. הצבא הסודאני מתח ביקורת עזה על פרונק, נציג האו"ם הבכיר במדינה, לאחר שפרסם כמה תיאורים של תבוסות קשות של הצבא בדארפור בבלוג האיש שלו. ב-1 בנובמבר הודיעה ארצות הברית שתנסח יוזמה בינלאומית חדשה שממשלת סודאן תוכל לקבל. ב-9 בנובמבר יצא יועץ בכיר לנשיא סודאן, נאפי עלי נאפי (Nafie Ali Nafie), בהודעה לתקשורת, שלפיה מוכנה ממשלת סודאן להתחיל במגעים ללא תנאים מוקדמים עם ברית המורדים, החזית הלאומית לגאולה (National Redemption Front,‏ NRF), אך העיר שאין הוא רואה טעם בהסכם שלום חדש. ה-NRF, שדחתה מכל וכל את הסכם מאי וניסתה לבסס הסכם חדש, לא פרסמה תגובה.

בסוף 2006 הקימו הערבים בדארפור קבוצת מורדים משלהם, חילות הכוחות העממיים, וב-6 בדצמבר לקחו אחריות על מתקפה כנגד צבא סודאן בקאס-זאלינגי (Kas-Zallingi) שנערכה יום קודם לכן. בהצהרתם כינו חילות הכוחות העממיים את הג'נג'וויד "שכירי חרב, שאינם מייצגים את הערבים של דארפור". אלה היו האחרונים מני קבוצות רבות של ערבים מדארפור שהצהירו על התנגדותם למלחמה שניהלה הממשלה מאז 2003; כמה מהקבוצות חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם ארגוני המורדים.

באותה תקופה התרחש פילוג שבטי בקרב הכוחות הערביים, כאשר חלה החמרה ביחסים בין שבט החקלאים טרג'ם (Terjem) ושבט מאהריה (Mahria), נוודים מגדלי גמלים. שבט טרג'ם האשים את שבט מאהריה בחטיפת ילד מטרג'ם, ובתגובה האשים המאהריה את טרג'ם בגניבת גמלים. מושל דרום דארפור, עלי מחמוד מוחמד, העיד כי הלחימה בין השבטים החלה כאשר המאהריה הדהירו את גמליהם דרך שטח של טרג'ם ליד נהר בולבול, רומסים את השדות בעוברם. הלחימה תחל שוב ביולי 2007.

ב-17 בנובמבר החלו דיווחים על עסקה מתרקמת להצבת "כוח או"ם של פשרה" בדארפור; על פניו, ממשלת סודאן דחתה את ההצעה. אף על פי כן, ב-18 בנובמבר טען האו"ם שסודאן הסכימה להצבת כוח האו"ם. שר החוץ של סודאן, לם אקול (Akol), הצהיר ש"אסור שיהיו דיבורים על כוח מעורב" ושתפקיד האו"ם צריך להישאר בפן הסיוע הטכני. באותו יום דיווח האיחוד האפריקאי שהצבא הסודאני ומליציות הנתמכות על ידו החלו במבצע קרקעי ואווירי באזור שבמהלכו נהרגו 70 אזרחים. האיחוד קרא למבצע "הפרה בוטה של הסדרי הביטחון".

ב-25 בנובמבר האשים דובר של המפקח הראשי של האו"ם לזכויות אדם את הממשלה הסודאנית בביצוע "מתקפה מכוונת וללא התגרות" כנגד אוכלוסייה אזרחית בעיירה סירבה (Sirba) ב-11 בנובמבר, שבה נהרגו 30 איש. בהמשך להודעת המפקח נאמר שהמתקפה גררה הרס וביזה נרחבים של רכוש.

2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי "הקואליציה להצלת דארפור", המושל של ניו מקסיקו, ביל ריצ'רדסון, הגיע להסכם עם נשיא סודאן, אל-באשיר, על הפסקת אש בת 60 יום שבמהלכה תיעשה העבודה לקראת הסכם שלום בר-קיימא. בנוסף, כך נטען בהודעה לעיתונות, כלל ההסכם הבנות לגבי שיפור התנאים ההומניטריים והגישה לעיתונות הזרה. למרות ההסכם הרשמי, נרשמו עוד תקריות אלימות.

ביום ראשון, 15 באפריל 2007, התרחשה מתקפה כנגד כוחות המשקיפים של האיחוד האפריקאי. בניו יורק טיימס נכתב שדו"ח מסווג של האו"ם מוסר כי הממשלה הסודאנית מטיסה כוחות בהיקפים גדולים לתוך דארפור במטוסים שנצבעו בלבן כדי שייראו כמו מטוסים של האו"ם או האיחוד האפריקאי.

הטבח התפשט לכל אורך הגבול עם צ'אד וב-31 במרץ 2007 רצחו הג'נג'וויד כ-400 אנשים בכפרים טיירו (Tiero) ומרנה (Marena), אשר על הגבול בין סודאן ומזרח צ'אד. תחילה הוקפו הכפרים, ואז הותקפו במטחי אש; הכפריים שברחו נרדפו, הנשים נשדדו והגברים נורו. רבים שהצליחו להימלט מתו לאחר זמן מה מתשישות והתייבשות. ב-14 באפריל 2007 התרחשו עוד התקפות לאורך הגבול, אותם כפרים הותקפו שוב גם כן. ב-18 באפריל נשא הנשיא בוש נאום במוזיאון השואה האמריקני בו גינה את הממשלה הסודאנית, ואיים בסנקציות נוספות, ביניהן הגבלת העסקאות הדולריות והמסחר עם הממשלה הסודאנית ועם-29 עסקים סודאנים.

נשיא סודאן, עומאר חסאן אל-באשיר, ונשיא צ'אד, אידריס דבי, חתמו על הסכם שלום ב-3 במאי 2007 כדי להוריד את המתיחות בין שתי המדינות. ההסכם תווך על ידי סעודיה ושאף להבטיח כי אף ממשלה לא תתמוך בכסף, נשק או מחסה באף תנועה המתנגדת לממשלה השנייה. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי "חששותיו של דבי מארגון ה-UFDD שככל הנראה קיבל סיוע סודאני וסעודי כנראה דחקו בו לחתימת ההסכם". קולין תומס-ג'נסן (Thomas-Jensen), מומחה לסודאן ולצ'אד ממכון המחקר למשברים בינלאומיים, הביע ספקות כבדים בשאלה האם "הסכם זה הוא שיפור כלשהו במצב הביטחוני או יוביל לאיזושהי הפשרה אמיתית ביחסים". כמו כן, הודיע הארגון המורד "הכוחות המאוחדים לדמוקרטיה וקידמה" (UFDD), אשר לחם מלחמת גרילה כנגד צבא צ'אד, שלא יפסיק את מאבקו בשלטונו של דבי. על כן, התוצאה העיקרית של ההסכם היא ככל הנראה פגיעה במורדים הסודאנים והגדלת מרחב התמרון של ממשלת סודאן.

הפרת הסנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח של אמנסטי מאשים את סין ורוסיה במכירת נשק, תחמושת וציוד צבאי לסודאן. ציוד זה הועבר לסודאן לשימוש הצבא הסודאני והג'נג'וויד ועל כן מהווה הפרה של אמברגו הנשק של האו"ם על סודאן. בדו"ח מצולם מטוס פנטן מתוצרת סין שנצפה בניילה שבדארפור ומטוס אנטונוב-26 אוקראיני (צבוע לבן). בדו"ח מוצגות ראיות (לרבות עדויות של עדי-ראייה) שסודאן מפציצה כפרים ללא הבחנה בדארפור ובמזרח צ'אד בעזרת מטוסים אלה. כמו כן מוצגת תמונה של מסוק רוסי, מיל Mi-24, שנצפה בשדה התעופה של ניילה במרץ 2007 - במשך שנים רבות השתמש חיל האוויר הסודאני במסוקים אלו בסיוע להתקפות הג'נג'וויד על הכפרים. הדו"ח כולל גם עדויות לגבי הסוואת המטוסים והמסוקים הצבאיים ככלי טיס אזרחיים על ידי צביעתם בלבן. ביוני 2007 אושר על ידי הירחון של חיל האוויר האמריקאי כי סין ואיראן מימנו משלוח של מטוסים חדשים לסודאן, 15-20 מטוסי פנטן A-5 מתוצרת סין להתקפות אוויר-קרקע. כמו כן, אושרה הידיעה אודות שימוש במסוקי קרב Mil Mi-24 ו-Mil Mi-171. הם צולמו צבועים בלבן עם כיתוב של האו"ם עליהם. דווח על 8 כאלה בשימוש. בנוסף, מטוס תובלה מסוג An-26 שהוכנסו אליו מתלי פצצות ונצבע לבן עם כיתובים של האו"ם נשלח על ידי תאגיד התעופה האזרחית הרוסי. אימון של צוות סודאני החל בדזפול-ארדסטאני (Dezful-Ardestani) שבדרום איראן. סין ורוסיה הכחישו את ההפרה של הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. לסין יש יחסים הדוקים עם סודאן ושיתוף פעולה צבאי הולך וגדל מאז תחילת 2007. בשל מאגרי הנפט הגדולים של סודאן, סין מחשיבה יחסים אלו כנכס אסטרטגי לתדלוק הכלכלה ההולכת וגדלה שלה. יש לציין שגם להודו יש עניין בנפט הסודאני. חברת הנפט הממשלתית של סין שולטת בכ-60-70% מייצור הנפט בסודאן. כמו כן, היא בעלת 40% מחברת הנפט של סודאן (למעשה הבעלים הגדולים ביותר). סין מתנגדת בעקביות לסנקציות לא-צבאיות על סודאן. לאחרונה שוער בדו"ח על תפוצת נשק קל שסין משנה את עמדותיה בעקבות לחץ בינלאומי.

ארגון הסיוע אוקספם (Oxfam) הודיע ב-17 ביוני על הפסקת פעילותו בגריידה (Gereida), מחנה הפליטים הגדול בחבל המונה כ-130,000 נפש. הארגון הביע מיאוס מחוסר יכולתו של ה-SLM השולט באזור למנוע אלימות נגד עובדי סיוע. מקרים של שוד ואלימות נגד עובדי האו"ם וארגוני הסיוע, כולל רצח של פעיל זכויות אדם במערב דארפור, מקשים על ארגונים אלו להישאר באזור. ביולי, ה-BBC דיווח על גילוי אגם תת-קרקעי ענק בדארפור; הפרסום משער שהגילוי יעזור לסיים את המלחמה מפני שהמאבק על מקורות מים נגמר. בריטניה וצרפת הודיעו שיתמכו ביוזמה לשליחת משקיפים של האו"ם והאיחוד האפריקאי לדארפור, ידחפו להפסקת אש מיידית ומוכנות להשקעות כלכליות משמעותיות ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.

ב-14 ביולי 2007 פורסם מאמר שטוען כי בחודשיים החולפים, 75,000 ערבים מצ'אד וניגריה חצו את הגבול לדארפור, ורובם יושבו על ידי הממשלה בכפרים שהשתייכו פעם לאוכלוסייה לא-ערבית.

הכוח המשולב של האו"ם והאיחוד האפריקאי אושר לבסוף ב-31 ביולי 2007 בפה אחד במועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 1769). הכוח החדש נועד להחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי ב-31 בדצמבר לכל המאוחר והמנדט שלו אושר עד יולי 2008. באותו יום התפוצץ הסכסוך בין השבטים טרג'ם ומאהריה כאשר לוחמים משבט מאהריה הקיפו הלוויה של שייח חשוב של טרג'ם ובעזרת מכונות ירייה ו-RPG הרגו 60 איש.

מ-3 עד 5 באוגוסט התרחשה בארושה, טנזניה ועידה לאיחוד הפלגים השונים בתנועת ההתנגדות כדי להציג דרישות אחידות אל מול ממשלת סודאן. רוב ההנהגה הבכירה של ארגוני המורדים נכחה בוועידה, למעט עבד אל-ואחיד אל-נור, שאמנם עמד בראש ארגון לא-גדול שהתפצל מה-SLA, אולם נחשב כמייצג של אוכלוסייה ניכרת של שבט פור, והיו חששות שהיעדרו יפגע בעמדה האחידה בשיחות השלום. בכירים בינלאומיים העירו ש"אין ג'ון גרנג בדארפור", בהתייחסם למנהיג צוות המשא ומתן של דרום סודאן שהיה מקובל על שלל הקבוצות באזור זה.

לוח הזמנים כלל פגישות בין נציגים של האו"ם והאיחוד האפריקאי למנהיגי המורדים וכן פגישות של מנהיגי המורדים בלבד. מנהיגי המורדים שהגיעו היו גמאלי גללאידין, חליל עבדאללה אדם, סאלח אבו סורה, חמיס עבדאללה אבאקר, אחמד עבדלשאפי, עבדאללה יחיא, חליל איברהים (התנועה לצדק ושוויון) ואחמד איברהים עלי דיראיג'. בנוסף לשמונה הללו, נוספו עוד שמונה ביום שלאחר מכן, עם זאת הסיעה לאיחוד ה-SLM לא הגיעה, לאחר שהממשלה כלאה את מנהיגה בבית החולים. הדרישות שיצאו מוועידה זאת כללו פיצויים לקורבנות ואוטונומיה לחבל דארפור. לבסוף הגיעו המשתתפים להסכמות בנושאים של חלוקת סמכויות ועושר, ביטחון, שטח, ונושאים הומניטריים. בזמן זה החלו מאבקים בין השבטים הערביים שהרכיבו את מליציית הג'נג'וויד. שבט טרג'ם נלחם בשבט מאהריה כאשר לוחמים משני הצדדים נעים מאות קילומטרים כדי להילחם על עמק נהר בולבול. דרומה משם נלחמו שבט חבנייה (Habanniya) וסלאמאט (Salamat). הלחימה לא גבתה אמנם קורבנות רבים כמו ב-2003-2004, שהיו שיא האלימות. האו"ם העלה השערה שהשבטים מנסים לתפוס כמה שיותר אדמה לפני הגעת הכוח מטעמו.

ב-6 בספטמבר נקבע תאריך תחילתו של הסבב השני של שיחות השלום, 27 באוקטובר 2007. ב-18 בספטמבר הצהירה התנועה לצדק ושוויון כי אם ייכשלו שיחות השלום בסבב זה, יעלו דרישות התנועה מממשל עצמי לדארפור לעצמאות מלאה.

ב-30 בספטמבר פשטו המורדים על בסיס של כוח השלום של האיחוד האפריקאי והרגו 12 אנשים במה שהוכתר כ"מתקפה הגדולה ביותר על הכוח האפריקאי". הפשיטה התרחשה בסוף חג הרמדאן.

שיחות השלום בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר החלו שיחות השלום בלוב בהשתתפות:

  • פלגי התנועה לצדק ושוויון: ההנהגה המשותפת בהנהגת בכר אידריס אבו גרדה, אזרק בהנהגת אידריס איברהים אזרק, התנועה הלאומית לרפורמה ופיתוח בהנהגת חאליל עבדוללה
  • חזית הכוחות המהפכניים הדמוקרטית
  • חזית הכוחות המהפכניים המאוחדת
  • התנועה לשחרור סודאן (SLM) בהנהגת חאמיס עבדוללה
  • ברית הדמוקרטיה הפדרלית של סודאן בהנהגת אחמד איברהים דיראיג'

הארגונים שלא נכחו:

  • התנועה לצדק ושוויון בהובלת חאליל איברהים, אשר התנגדה להשתתפותן בדיונים של תנועות שנחשבו בעיניה כקיקיוניות מדי
  • התנועה לשחרור סודאן של עבד אל וואחיד מוחמד אל נור אשר סירבה לפתוח בשיחות לפני פריסת כוח להפחתת האלימות
  • התנועה לשחרור סודאן - איחוד, ארגון המרד המרכזי, סירב להשתתף גם כן בשל נוכחותן של תנועות קיקיוניות.

השיחות שהוחרמו על ידי הפלגים המרכזיים של ארגוני המורדים שונו ל"שיחות התייעצות", כשהשיחות עצמן יחלו בנובמבר-דצמבר. ב-15 בנובמבר 2007 נחתם הסכם איחוד בין 9 קבוצות מורדים - 6 סיעות SLM, החזית העממית הדמוקרטית, החזית המהפכנית הסודאנית והתנועה לצדק ושוויון - הזרוע הצבאית. ארגוני המורדים היו מאוגדים בשני גופים מרכזיים והיו מוכנים להתחיל את השיחות על הסכם השלום.

2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בפברואר התקיפו כוחות סודאניים ושכירי חרב ערביים את כוחות המורדים בדארפור ולכדו אלפי פליטים בגבול עם צ'אד. ב-21 בפברואר דיווחו עובדי הסיוע על כ-450,000 הרוגים ו-3,245,000 עקורים במלחמה.

ב-10 במאי התנגשו כוחות המורדים עם הצבא בעיר אום דורמאן, שממערב לחרטום, בקרב על מפקדה צבאית. דובר משטרת סודאן מסר שמפקד הכוחות מוחמד סאלח גרבו וקצין המודיעין שלו מוחמד נור אל-דין נהרגו. עדי ראיה דווחו על יריות שנשמעו ברחובות המערביים של חרטום ועל תנועה ערה של מסוקים וכלי רכב צבאיים. לאחר שצבא סודאן השתלט על הבסיס, דיווחה רשת החדשות של סודאן באותו אחר צהריים כי המורדים הובסו לחלוטין, תוך הקרנת תמונות של כלי רכב בוערים וגופות מוטלות ברחוב. 93 חיילים, 13 שוטרים ו-30 אזרחים נהרגו בקרב על אום דורמאן וחרטום. הצבא אישר את מציאתן של כ-90 גופות מורדים אך שיער את מניין האבידות מקרב המורדים בכ-400. המורדים הכחישו.

2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2009 הוצע צו מעצר כנגד הנשיא באשמת רצח עם.

2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי 2010 הוציא בית הדין הבינלאומי לפלילים (ICC) צו מעצר שני במספר נגד נשיא סודאן עומר אלבשיר, באשמת שלושה סעיפים של רצח עם.

אישומים בבית הדין הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הדין הפלילי הבינלאומי הוגשו אישומים כנגד נשיא סודן, עומר אל בשיר, נגד השר הסודאני, אחמד הרון (Haroun), ונגד מנהיג הג'נג'וויד, עלי קושייב (Kushayb), על פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות. כנגד נאשמים אלה, שלא התייצבו למשפט הוצא צו מעצר על ידי בית הדין. כנגד שלושה ממנהיגי המורדים, בכר אידריס אבו גרדה, עבדאללה בנדה האבקר נאוריאן וסלאח מוחאמד ג'רבו ג'אמוס הוגשו אישומים באשמת פשעי מלחמה. האישומים כנגד אבו גרדה בוטלו ומשפטם של שני האחרים טרם החל.

מבקשי מקלט מדארפור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2005 החלו להגיע מהגרים מסודאן לישראל. הם הסתננו דרך הגבול עם מצרים, ללא אישור ממשלת ישראל, עד להקמת גדר הגבול ישראל-מצרים בשנת 2012. על פי הערכות יוצאי דארפור בישראל מונים כ-5000 נפשות.‏[8]

חלק מהמהגרים ביקשו מעמד כפליטים מרצח העם, וקיבלו מעמד של תושב ארעי במסגרת אישור מיוחד של הממשלה בסוף שנת 2007.‏[9] מעמדם והטיפול בהם ובמהגרים אחרים מאפריקה הם נושא הנתון במחלוקת בפוליטיקה, בתקשורת ובחברה הישראלית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל הילדים של אפריקה טובים, ספר שנכתב על ידי נערים בישראל פליטי רצח העם בדארפור ואריתריאה, הוצאת הנוער העובד והלומד והוועד למאבק ברצח עם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]