דישון (בעל חיים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןדישון
DishonMikrai002.jpg
דישונים בחי-בר יוטבתה, ישראל
מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
סכנת הכחדה חמורה (CR)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: ראמים
סוג: דישון
מין: דישון מקראי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Addax nasomaculatus
בלנוויל, 1816
תחום תפוצה
תפוצת הדישון לפני הכחדתו מהטבע
תפוצת הדישון לפני התמעטות האוכלוסייה בטבע
דישון זכר גדול בגבול מרוקו-מאוריטניה.

דישון מקראי (שם מדעי: Addax nasomaculatus) הוא סוג ומין יחיד של בעל חיים ממשפחת הפריים ותת-משפחת הראמים שהסתגל לחיים במדבר.[2] הדישון נחשב לאנטילופה. הדישון נתון בסכנת הכחדה חמורה.[3]

הדישון בולט בקרניו המרשימות, המגיעות לאורך של למעלה מ-70 ס"מ ובעלות שלושה פיתולים בממוצע. הדישון בעל חיים בגודל בינוני, אורכו נע בין 120 ל-130 ס"מ ומשקלו בין 60 ל-125 ק"ג. הזכר גדול מהנקבה. הוא מותאם ביותר לחיים בתנאי מדבר קיצוניים: אורח חייו הלילי ופרוותו הבהירה (בקיץ צבעה לבן, בחורף צבעה חום בהיר) מגינים עליו מפני קרינת השמש, פרסותיו העבות עוזרות לו ללכת על חולות, הוא ניזון ממגוון רב של צמחי מדבר ומסוגל להתקיים תקופות ארוכות ללא שתיית מים. הדישון הוא חיה חברתית, והוא חי בעדרים המונים בין 2 ל-20 פרטים. הרבייה נעשית במשך כל השנה וההריון נמשך כ-9 חודשים.[2]

תפוצתו של הדישון היא ממדבר הסהרה המערבית ומאוריטניה עד מצרים וסודאן. בעבר התקיים גם בארץ ישראל. באזור ים המלח ניתן היה למצוא את הדישון עד סוף המאה ה-19.[4] כיום ניתן למצוא דישונים בישראל בשמורת החי-בר ביטבתה, בגן הזואולוגי בבאר שבע, בגן החיות התנ"כי בירושלים, בספארי ברמת גן, בגן הבוטני זואולוגי בנהריה, בעמק התכלת בצפת ובפארק לכיש באשדוד. בחי-בר יטבתה ובספארי ברמת גן הוקמו גרעיני רבייה על מנת להציל את הדישון מהכחדה ולהשיבו בהדרגה לטבע.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דישונים אוכלים, חי-בר יטבתה.
דישון בפרוות חורף, בגן חיות בקנטקי, ארצות הברית.
תקריב על ראש של דישון. ניתן לראות את הפרווה החומה בהירה המתאימה לעונת החורף.

הדישון הוא אנטילופה, קבוצת מיון לא רשמית שמאגדת את מיני משפחת הפריים (למעט בני קבוצת היעלים ושבט הבקר). גודלו בינוני, מבנהו קל וקרניו ארוכות.

גובהו של הדישון הוא כמטר מהכתף ומשקלו 60 עד 125 ק"ג. צבעו של הדישון בהיר ומשתנה כתלות בעונה. בקיץ צבע פרוותו לבן, אך בבית החזה, בצוואר ובראש הוא בעיקר חום עם כתם לבן על גשר האף ואחד נוסף סביב הפה. בקודקודו, ממש בין הקרניים, הפרווה סמיכה יותר וצבעה חום כהה. בחורף משתנה צבע הפרווה לחום בהיר-אפרפר עם כתמים לבנים, בעיקר אזור הבטן והרגליים.[2]

הדישון מגלה דו-צורתיות זוויגית שבה הזכר גדול יותר מהנקבה וקרניו ארוכות יותר.

גודל[5] זכר נקבה
אורך גוף 120–130 ס"מ 120–130 ס"מ
גובה בכתף 105–115 ס"מ 95–110 ס"מ
אורך זנב 25–35 ס"מ 25–35 ס"מ
אורך קרניים 75–110 ס"מ 55–80 ס"מ
משקל 100–125 ק"ג 60–90 ק"ג
Addax (PSF)R.png

גם לזכר וגם לנקבה יש קרניים ארוכות ומפותלות, כאשר מספר הפיתולים נע בין שניים לשלושה. הקרן מכוסה רכסים טבעתיים בחלקים התחתונים והאמצעיים שלה. צבע הקרניים הוא חום-אפור. הקרניים עשויות להגיע עד לאורך של 80 ס"מ אצל הנקבה ואצל הזכר עד ל-110 ס"מ, אם כי בדרך כלל אורכן כ-85 ס"מ. קרניו של הזכר ארוכות ומרשימות יותר, שכן הן נועדו לצורכי חיזור וקביעת המעמד בעדר.

הפרסות רחבות במטרה לסייע לדישון ללכת בקרקע חולית ובפרט בחולות נודדים הנפוצים מאוד בתחום מחייתו.[6]

הזנב קצר ודק, ומסתיים בציצת שיער שחורה.

ההיריון נמשך כ-260 יום ובסופו נולד בדרך כלל ולד אחד שיונק מהאם במשך 23–29 שבועות. אורך חייו של הדישון יכול להגיע ל-25 שנה בשבי ועד ל-19 שנים בטבע.

התנהגות ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דישונים חיים במדבריות, שם הם ניזונים מעשבים ומעלי שיחים. הדישון אינו נזקק לשתייה כיוון שהוא מקבל את הנוזלים הדרושים לו ממזונו. הדישון פעיל בלילה ונח ביום. עדר דישונים כולל זכרים ונקבות ובו 2 עד 20 פריטים שמשוטטים בחיפוש אחר מזון.[7]

הדישון הוא חיה חברתית עם ארגון חברתי חזק ומפותח. העדרים כוללים בדרך כלל בין 5 ל-20 פרטים, והוא מורכב גם מזכרים וגם מנקבות. המדרג החברתי בערך ככל הנראה מבוסס על גיל, והעדר מונהג בידי הזכר המבוגר ביותר.[2] עם זאת, ייתכן שגם לקרניים יש חשיבות בקביעת המדרג החברתי בעדר, בייחוד בין הזכרים. הזכרים הם טריטוריאליים ושומרים על הנקבות.

הדישונים נודדים בעיקר כדי לחפש מזון ומסוגלים לחוש בגשם ולנוע אליו כדי למצוא צמחייה. בקיץ הדישון נודד אל קרבת האזור הטרופי ואילו בחורף, כאשר יורד גשם, הוא נודד צפונה.

תנועה של הדישון איטית והוא מהווה טרף קל לבני אדם, אריות, נמרים, ברדלסים וזאבים טלואים. חתולי קרקל, צבועים וסרוואלים תוקפים בעיקר עגלים. הדישון איננו תוקפני אך יכול להסתער אם הוא מוטרד או מופרע.

התאמות לחיים במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדישונים מותאמים ביותר לחיים במדבר לרבות מדבריות עמוקים בעלי תנאים קיצוניים.

הדישון אינו נזקק לשתייה כמעט בכלל ומסוגל להתקיים ללא מים חופשיים פרקי זמן ארוכים ביותר, מאחר שהוא מקבל את הנוזלים הדרושים לו ממזונו ומהטל המתעבה על העלים. הועלתה סברה שלדישון יש בטנה או נאדית בקיבה שמאכסנת מים לתקופות בצורת ויובש. השתן שלהם מרוכז מאוד וריכוז המים בו דליל ביותר, וזאת על מנת לחסוך במים. גם גלליהם קטנים ויבשים מסיבה זו.[2]

מאחר שהדישון חי במדבריות חמים ביותר בהם קרינת השמש ישירה וחזקה הוא פעיל בעיקר לילה,[2] ואילו ביום הוא מסתתר במקומות מוצלים (כגון מתחת לעצים ובתוך שיחים) וכן במחפורות שהם חופרים לעתים בחול כהגנה מפני סופות חול והשמש הקופחת.[2] כך מצליח הדישון להימנע מחימום יתר של גופו ולחסוך במים.[2]

צבע הפרווה הלבן בהיר שלהם מחזיר קרינת חום רבה וממעט לבלוע חום. אורך השערות וצפיפות הפרווה עוזרים גם הם בוויסות הטמפרטורה והיום.

הפרסות רחבות במטרה לסייע לדישון ללכת בקרקע חולית ובפרט בחולות נודדים הנפוצים מאוד בתחום מחייתו.[6][2]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדישון חי במדבר, כולל במדבריות בהם הצמחייה דלילה ביותר. אי לכך, הוא איננו בררן ואוכל כל צמח שהוא מוצא.[2] הוא אוכל בעיקר עשב, עלי צמחים שונים וקטניות. הוא ניזון בעיקר מעשבים מהסוגים Aristida,‏ Artemisia (לענה) ו-Citrullus, עשבים שמוריקים ונובטים אפילו בגשם הקל ביותר וזקוקים רק למידה מעטה של לחות כדי להתקיים.

הדישון אוכל רק חלקים מסוימים של הצמח, הם מעדיפים את העלים הרכים והירוקים יותר, ומשאירים את העלים היבשים החיצוניים. הדישונים ניזונים גם מהזרעים של צמחים אלה, ואלה מהווים חלק חשוב מאוד בתזונה שלהם מאחר שהזרעים הם המקור העיקרי לחלבונים עבור הדישון.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל שנתיים או שלוש שנים, והזכרים בגיל שלוש עד חמש שנים. הרבייה מתרחשת במשך כל השנה אך מגיעה לשיאה בעיקר בחורף ובתחילת האביב. בצפון מדבר סהרה שיא הרבייה הוא בחורף ובאביב, ואילו בדרום הסהרה, שיא הרבייה הוא בחודשים ספטמבר-אוקטובר ובחודשים ינואר עד אמצע אפריל.

כל התקף ייחום נמשך יום-יומיים, במחזורים שאורכם כ-33 ימים.

ההריון נמשך 257–270 ימים (כ-9 חודשים). בזמן הלידה הנקבה שוכבת או עומדת, ובדרך כלל רק ולד אחד נולד. משקל הוולד (העגל שזה עתה נולד) כ-5 ק"ג. האם מניקה את העגל במשך 23–29 שבועות, ואז הוא נגמל.

ייחום לאחר לידה מתרחש כעבור יומיים-שלושה לאחר הלידה.

בית גידול ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדישון חי באזורים צחיחים, מדבריות, מדבריות למחצה, ערבות, מדבריות טרשים ומדבריות חולות נודדים. הם מסוגלים לחיות גם באזורים צחיחים ביותר, שבהם יורד פחות מ-100 מילימטר גשם בשנה. הם חיים גם במדבריות בהם יש עשב וכן צמחים סוקולנטים.[3]

בעבר היה הדישון נפוץ בצפון אפריקה ובעיקר באזור הסהלו-סהרה של אפריקה, החל ממערב לעמק הנילוס ובכל הארצות שבהם נמצא מדבר סהרה, בהן צ'אד, מאוריטניה, ניז'ר, אלג'יריה, לוב, מצרים, סודאן ומערב הסהרה.[3] הדישון נכחד כמעט מכל הארצות הללו והאוכלוסייה היחידה שהיא בת-קיימא נמצאת בשמורת טרמיט מאסיף (Termit Massif) בניז'ר.[3] בעקבות המאמצים לשימור המין היו דיווחים על תצפיות של הדישון בארצות בהן נכחד בעבר.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדר דישונים בגרעין הרבייה של חי-בר יטבתה סועד בשקיעה. ניתן לראות היטב את הקרניים המפותלות.

הדישון נתון בסכנת הכחדה חמורה ונעלם מאזורים רבים בהם היה נפוץ בעבר.[3] מתבצעים מאמצים לשמר את הדישון, בהם הקמת גרעיני רבייה בשמורות טבע וגני חיות. בישראל ידועים גרעיני הרבייה בחי-בר יטבתה והספארי ברמת גן.

הדישון היה נפוץ בתחילת המאה ה-19 אך החל מאמצע המאה ה-19 החלה ירידה תלולה באוכלוסיית הדישונים,[6] כאשר הסיבות העיקריות לפיחות הדרסטי בכמות הדישונים הם ציד ואובדן בתי גידול. סיבות נוספות להרג דישונים הם דריסה בידי כלי רכב, השימוש בנשק חם שמקל על הציד, הקמת יישובי נוודים סביב מקורות מים שבהם מבקר הדישון בעונות היובש וכן בצורות שמקשים על האוכלוסייה הפגיעה בלאו הכי.[3][6]

מאחר שהדישון נע לאט קל מאוד לצוד אותו. בשר הדישון ועורו הם בעלי ערך רב, ומעודדים ציד בלתי-חוקי שפוגע בדישון גם אחרי שהוכרז כמין מוגן ובסכנת הכחדה. ציד בלתי-חוקי הביא להכחדתו ממצרים בשנות ה-60 של המאה ה-20.

כיום יש בטבע כ-300 פרטים[3][6] ורובם מרוכזים באזור טרמיט שבניז'ר, באזור בודלה במערב צ'רד ובאוקר שבמאוריטניה.[3] הדישון הושב למרוקו ותוניסיה בתקווה לבנות שם אוכלוסיות חדשות ובנות-קיימא של דישונים.

מאחר שהדישון נתון בסכנת הכחדה חמורה, גני חיות ושמורות טבע התגייסו לשימורו והצלתו והקימו גריעיני רבייה במטרה להרבות דישונים רבים ולהשיב את רובם לטבע. כיום יש כ-600 פרטים[3] בגני חיות ברחבי העולם, לרבות בישראל, אירופה, אפריקה, אמריקה הצפונית, יפן ואוסטרליה. גרעיני הרבייה הגדולים נמצאים בחי-בר יטבתה בישראל, בסברתה בלוב ובגן החיות גיזה במצרים. עוד כ-1,000 פרטים[3] חיים באוספים פרטיים וחוות גידול בארצות הברית ובמזרח התיכון. הדישון הושב לטבע בשמורות הפארק הלאומי בו חמדה בתוניסיה, הפארק הלאומי סוס-מסה במרוקו, ונמצאים בתהליכי השבה לטבע בפארק הלאומי ג'ביל בתוניסיה וגרנד ארג אוריינטל ("ים החולות המזרחי הגדול") בסהרה.[3]

הדישון הוכרז כמין מוגן במרוקו, תוניסיה ואלג'ריה ואילו במצרים ולוב ציד של כל האנטילופות (ובכללן הדישון) נאסר.[3]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת גנטיקה, לדישון 22 זוגי כרומוזומים. כל הכרומוזומים הם אקרוצנטריים למעט הזוג הראשון של אוטוזומים, שהם תת-מטאצנטריים. הכרומוזום X הוא הגדול ביותר מהכרומוזומים האקרוצנטריים, והכרומוזום Y הוא בגודל בינוני. הלוקוס של האוטוזומים מתאים לכרומוזומים ה-27 והראשון בבקר ועזים. במחקר שנעשה, דפוסי הרצועה של הכרומוזומים בדישון נמצאו דומים לשאר המינים בתת-משפחת הראמים.

מאובנים והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאובנים של דישון התגלו במספר מקומות ואלה מתוארכים לשנים 7000 לפני הספירה עד ל-4000 לפני הספירה. תמונה מקבר מצרי שמתוארכת ל-2500 לפני הספירה מראה שהמצרים הקדמונים בייתו חלקית את הדישון. הדישון חי במצרים אך נכחד ממנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 עקב ציד בלתי-חוקי.

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של דישון

הדישון הוגדר מדעית וסווג ב-1816 על ידי הזואולוג הצרפתי אנרי בלנוויל שנתן לו את השם Addax nasomaculatus. מקור שם הסוג Addax הוא ככל הנראה מערבית או שפה אפריקנית, שם מילה דומה שימשה לתאר חייה דמוית פרה עם קרניים עקומות. סברה אחרת שמדובר במילה שמקורה בלטינית. השם Addax שימש לתיאור הדישון כבר מ-1693. שם המין nasomaculatus מתייחס לכתם הלבן שיש לדישון על האף (naso = אף, macula = כתם, והסיומת –atus שהופכת את צירוף המילים ל"אף בעל כתם").[2]

באנגלית ובשפות אחרות מכונה הדישון בשם "האנטילופה הלבנה" וכן כ"אנטילופת קרניים-בורגיות" ("screwhorn antelope").

הבדואים מכנים את הדישון בשם בקר אל-וחש (بقر الوحش), שפירושו "פרת פרא" , אך שם זה משמש גם לתיאור אנטילופות אחרות.

השם העברי דישון מקורו בתנ"ך ומכאן גם נובע שם המין "מקראי".

הדישון ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדישון מוזכר בתורה, בספר דברים:

זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר.

ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים ד'-ה'.

הדישון היא חיה כשרה לפי התורה, ונמנית עם שבעת בעלי החיים מקבוצת היונקים שניתן לאכול לפי היהדות.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דישון באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 Huffman, B. "Addax". Ultimate Ungulate. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2016. .
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 דישון מקראי באתר הרשימה האדומה של IUCN.
  4. ^ יוסף ברסלבי, "הידעת את הארץ- ים המלח סביב סביב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, (1956), כרך ג', עמוד 199
  5. ^ הנתונים בטבלה לקוחים מדף המידע על הדישון באתר גן החיות התנ"כי.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 דישון באתר Sahara Conservation.
  7. ^ דישון מקראי באתר גן החיות התנ"כי בירושלים.