העבריים מדימונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העבריים מדימונה
African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem
ביקור העבריים השחורים בדימונה, 2005
ביקור העבריים השחורים בדימונה, 2005
אוכלוסייה

5,000 (בישראל)

40,000 (בארצות הברית)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
דימונה שבישראל
שפות
עברית, אנגלית
דת
מחשיבים עצמם כ"עברים האמיתיים", לא יהודים ולא נוצרים, שואבים מסורות מסוימות מן התנ"ך ומהברית החדשה

העבריים מדימונה, הנודעים גם בכינוי האפריקאים העבריים, או בשמם הרשמי African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem (האומה האפריקאית העברית של בני ישראל מירושלים), הם תת-קבוצה דתית זעירה שמקורה מצאצאי אפריקאים מארצות הברית, ומונה כ-5,000 איש בישראל. רוב חבריה חיים בקהילה שיתופית בעיר דימונה, אך ישנן גם קהילות קטנות שלהם ביישובים ערד, טבריה ומצפה רמון בישראל וכן בשיקגו, סיינט לואיס ווושינגטון בארצות הברית. תת-הקבוצה נוסדה ב-1966.

תת-קבוצה זו היא חלק מקבוצת אם דתית גדולה יותר הקרויה "בני ישראל העבריים השחורים", שנוסדה עוד בסוף המאה ה-19 ומשלבת אמונות מהיהדות ומהנצרות ומקיימת את מצוות התורה והברית החדשה על פי פרשנות ייחודית של המייסדים, בלי לראות את עצמם כיהודים או כנוצרים. קבוצת האם מונה כמה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים (עד 40,000 איש בערך), החיים ברחבי ארצות הברית ורואים עצמם בדרך כלל כבני ישראל האמיתיים.

מנהיגם של העבריים מדימונה, עד למותו בדצמבר 2014, היה בן-עמי בן ישראל (שמו המקורי: בן קרטר).

חלקם מחשיבים עצמם כיהודים, אולם על-פי היהדות וההלכה הם אינם מוכרים ככאלה[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים השחורים בדימונה, 2005

יסוד הקבוצה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת קבלת פנים לחגיגות הפסח 2013 של העבריים מדימונה

הקבוצה נוסדה בשיקגו על ידי פועל פלדה נוצרי-בפטיסטי אפרו-אמריקאי בשם בן קרטר (Ben Carter; 19392014), אשר שינה את שמו לבן-עמי בן-ישראל עם הגעתו לישראל ב-1969. הרקע להקמת הקבוצה היה תחושת הזדהות שחשו נוצרים אדוקים מהציבור האפריקאי-אמריקאי עם סיפור יציאת מצרים של בני ישראל, על רקע זה שהם היו עבדים בצפון אמריקה כמותם. קרטר טען כי שינוי שמו נבע מכך שהמלאך גבריאל נגלה אליו ואמר לו שהאפרו-אמריקאים צאצאי העבדים הם מצאצאי עשרת השבטים. עם השנים פיתחו חברי הקבוצה תפיסה לפיה בני ישראל האמיתיים הם בני הגזע השחור, שגלו למערב אפריקה לאחר חורבן בית שני והובלו לאמריקה במסגרת סחר העבדים האטלנטי.

הגירה מאפריקה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמינים התיישבו בשנת 1967 בליבריה שבמערב אפריקה[2], וב-1969 החלו להגר לישראל. קבוצת חלוץ ראשונה הגיעה לישראל והשתכנה בערד[3].

קבוצה שנייה של שחורים עבריים, שמנתה 34 נפשות בשש משפחות, הגיעה לישראל בדצמבר 1969 בלא תיאום בכרטיסי טיסה שרכשו באופן עצמאי. השלטונות בישראל החליטו לתת להם אשרות זמניות ומשרד הקליטה מסר להם עשר דירות לעולים בדימונה[4], על סמך ההנחה שבכוונת חברי הקבוצה להתגייר. במרץ 1970 הגיעה קבוצה שלישית, של 49 נפשות, בתוכה הגיע המנהיג בן-עמי בן ישראל. בשלב זה הודיע מנהיג הקבוצה שאין בכוונתם להתגייר ולקבל את חוקי ההלכה המקובלים במקום המנהגים שלהם[5]. בעקבות זאת, פנה הרב של דימונה ורבנים אחרים שניסו לקרב את בני הקבוצה, למשרד הפנים וביקשו שלא ייקלטו יותר חברים של הקבוצה בישראל, והמוסדות הפסיקו לסייע להם[6].

משרד הפנים הפסיק להאריך את אשרות השהייה של חברי הקבוצה, אולם לא נקט בתחילה צעדים נגד אלו שאשרת השהייה שלהם פגה[7]. בנמל התעופה בחנו הרשויות באופן מדוקדק קבוצות של שחורים שהגיעו מארצות הברית כדי למנוע כניסת חברים נוספים בקבוצה[8]. חברי הקבוצה שזוהו בנמל התעופה נשלחו חזרה לארצות הברית[9], אולם חלקם הצליחו בכל זאת להיכנס ולהגדיל את מספר חברי הקבוצה בישראל[10]. עם הזמן, חברי הקבוצה החלו להתנגד לגירושם[11], בין השאר על ידי השמדת מסמכיהם מארצות הברית או ויתור על אזרחותם האמריקנית[12]. במשך השנים גם גורשו מספר משפחות מהקבוצה שאשרות השהייה שלהן פגו[13].

ב-2004 פורסם כי חלק מחברי הקבוצה, שנאמדה ב-2,000 איש בישראל לבדה, עוסקים בפעילות פלילית ענפה: עבירות אלימות, סחיטה באיומים, סחר בסמים וזיוף מסמכי אשרות מהרשויות בארצות הברית ומישראל עצמה כדי לאפשר שהייה לא-חוקית לחברי הקבוצה שרצו להגר ארצה[14].

ילד מהקהילה, 2005

[15][16]. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו אצל השלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם[17].

בשנת 1974 נמסר שיש בישראל כ-500 נפשות מהקבוצה, המשתייכות לכ-100 משפחות: 50 בדימונה, 30 ב-מצפה רמון ו-20 בערד. חברי הקבוצה ביקשו שיוקם עבורם יישוב משלהם בערבה[18].

בשנים 1979–1980 בחנה ועדה בראשות חבר הכנסת דוד גלס, בה היו חברים גם צבי צילקר, אריה מאיר וזאב קצנלבוגן, את סוגיית העבריים מדימונה והמליצה לתת להם מעמד של תושבי קבע בישראל ולהקים עבורם יישוב מיוחד[19][20]. בסוף שנת 1980 הושכר מרכז הקליטה הנטוש של דימונה לחברי הקבוצה ששיפצו אותו ורבים מחברי הקבוצה עברו להתגורר בו[21].

בשנת 1985, בעקבות מעצר מספר חברים בקבוצה בארצות הברית באשמת גנבה וזיוף, החלה ישראל לנסות שוב לגרש את חברי הקבוצה[22].

הסדרה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים מדימונה בהופעה בעמק חפר, 2017

מאז 1969, השנה בה הגיעה הקהילה ארצה, התנהלו מחלוקות בין הקהילה לממשלה. המדינה סירבה להכיר בקהילה כפי שהיא מגדירה את עצמה, "בני ישראל", והטילה ספק ביהדותם. ב-1991 ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי לפרק זמן של חמש שנים, שחודש לשלוש שנים נוספות ב-1995. בסוף 2002 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז לבניית שכונה לחברי הקבוצה במזרח דימונה[23].

בסוף 2003 העניק משרד הפנים בהובלת השר אברהם פורז, לכל חברי הקבוצה מעמד של תושב קבע[24] ובשנת 2006 הוכרה הקהילה בדימונה כקיבוץ עירוני[25].

בשנת 2004, למרות נטייתם הפציפיסטית לסרבנות משירות בצבא, החלו חלק מבני הקבוצה להתגייס לצה"ל, ומאז עשו כן רבים מבני הקהילה (בעיקר הגברים), כולל כמה ששירתו בתפקידים קרביים[26]. ב-2012, כשמונה שנים לאחר תחילת גיוס בני הקהילה לצבא, קבע גדעון סער, שר הפנים דאז, כי בני הקהילה המתגייסים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית לעצמם ולבני משפחתם בתום השירות, מה שהביא לאחוזי גיוס גבוהים בקהילה. אולם בעודם על מדי צה"ל, גם אם ביחידה קרבית – חיילים בני הקהילה אינם מוכרים כאזרחים עד תום השירות. בני הקהילה מנהלים מאבק אודות עניין זה עד היום. בין מקבלי האזרחות באותה שנה היה גם נשיא הקהילה באותה עת, בן-עמי בן ישראל, זאת בעקבות עתירה שהגיש לבית המשפט העליון[27].

ההבטחה לאזרחות לבני הקהילה המשרתים בצבא ולמשפחותיהם, לא מומשה שמלואה, וחלק מחברי הקהילה מהססים לשלוח את בניהם ובנותיהם להתגייס לצבא ההגנה לישראל. קבוצה של מספר אנשים מהקהילה מנהלת מאבק לקבלת אזרחות וזכות הצבעה בבחירות הארציות.

ב-2017 פנה רפאל בן ישראל, מהפעילים בקהילה, למשרד הפנים כדי לאשר את מעמדם של כ-100 חברי קהילה שמעמדם לא הוסדר עשרות שנים. משרד הפנים ברשות אריה דרעי לא סייע בדבר, ואף הוציא באפריל 2021 הוציא צווי גירוש לאנשים אלה ודרישה שיעזבו את ישראל בתוך 60 יום[28][29]. הקהילה יצאה בקמפיין ברשתות החברתיות על מנת למנוע את מימוש הצווים.

מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד נוסף שהקימו העבריים מדימונה הוא הסוכנות לפיתוח האפריקאים העבריים (ADHD). ארגון הפיתוח הוא עמותה לא-ממשלתית אשר פועלת בעיקר ביבשת אפריקה. הארגון מספק עזרה טכנולוגית, אימון וייעוץ (לדוגמה: בריאות, חקלאות ופיתוח כפרי). בנוסף לכך, הארגון שיתף פעולה עם ארגונים נוספים העוסקים בילידים אפריקאים על מנת לעזור לנייד את "יוזמת הקידוחים האפריקאית", ה-ABI‏ (African Boreholes Initiative). ה-ABI הוא עסק חברתי המשמש ליבוא מי שתייה נקיים לכפרים באפריקה אשר אין דרך אחרת לספק להם מים. 

אורח חיים ואמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים בדימונה, 2013

רוב חברי הקבוצה חיים בקהילה שיתופית בשכונה צמודת-קרקע בדימונה. קהילה זו מארחת מאות מבקרים בשנה. הקהילה מנהלת אורח חיים טבעוני[30]. לקהילה רשת מסעדות המגישות אוכל טבעוני (כגון מוצרי סויה וסייטן), אותן מתפעלים חבריה. לקהילה גם מפעל בגדים הפופולרי במיוחד בקרב אישים מהאליטה השחורה בארצות הברית.

נישואים פוליגמים (גבר אחד נושא כמה נשים) הם אחד מהדברים בו דוגלים בני קהילת העבריים, ואורח חייהם מאופיין בקהילתיות ובעזרה הדדית רבה בין המשפחות.

למרות זאת פורסמו כמה סיפורים מפי יוצאי הקהילה, שבחרו לעזוב אותה על יחס של ראשי הקהילה כלפיהם. הם סיפרו על השפלות, ניצול לרעה ומצב מחפיר שבעקבותיהם בחרו לעזוב את הקהילה ולצאת לחיים חדשים. כמו כן הועלו טענות בדבר יחס אלים לפעוטות ותזונה לקויה אשר הביאה למותם של מספר תינוקות בקהילה[31].

הקבוצה מבססת את אורח חייה על התורה והברית החדשה, כפי שהיא מפרשת אותה. העבריים בין השאר גם רואים בישו בתור אחד משרשרת המשיחים ששלח האלוהים בשביל לשמור על צדקת ישראל[32]. בני הקבוצה אינם מקבלים את מסורת חז"ל והם דוחים את היהדות הרבנית והתלמוד כחלק מהדת העברית האמיתית[33]. מאז הגעתם לישראל, ראשי הקהילה עמדו על כך שאין ברצונם להתגייר ולקבל על עצמם את חוקי ההלכה במקום אלו הייחודים לדת שלהם, אף על פי שטרם הגעתם הם הבטיחו אחרת לרשויות בישראל[5].

בנוסף למועדים הנזכרים במקרא, הם חוגגים גם שני חגים נוספים. האחד באמצע מאי, המציין את יציאת הקבוצה מארצות הברית שבאמריקה אל ליבריה שבאפריקה. השני בסוף פברואר ומטרתו חיזוק הנתינה והאחדות בתוך הקהילה. בני הקהילה צמים בכל שבת, והם מסבירים כי למדו זאת ממצוות השמיטה, שעל פיה נחה אדמת הארץ אחת לשבע שנים.

מלבד טענתם שהיהודים אינם הצאצאים האמיתיים של בני ישראל לעומת הקהילה שלהם, הם טוענים שהערבים-הפלסטינים אינם צאצאים של ישמעאל, ולפי ה'מחקר' שלהם אף אחד מהלאומים באזור אינו צאצא של העמים המקוריים שהתגוררו בארץ הקודש והם אף טוענים כי "ארץ ישראל היא חלק מיבשת אפריקה"[34].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא העבריים מדימונה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Singer, Merrill (2000). "Symbolic Identity Formation in an African American Religious Sect: The Black Hebrew Israelites". in Chireau, Yvonne; Deutsch, Nathaniel. Black Zion: African American Religious Encounters with Judaism. Oxford: Oxford University Press. עמ' 66–67. ISBN 0-19-511257-1. 
  2. ^ הישראליים העבריים מארה"ב לא יגורשו מליבריה, מעריב, 13 בנובמבר 1969
  3. ^ שפי גבאי, כושים עבריים שומרי מצוות מארה"ב, דבר, 20 בנובמבר 1969
  4. ^ שלמה גבעון, מעבדות לשיקגו לחרות בדימונה, מעריב, 26 בדצמבר 1969
  5. ^ 1 2 יעקב העליון, מורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970
  6. ^ הכושים העבריים וחוקי המדינה, דבר, 7 בינואר 1977
  7. ^ משרד הפנים משהה הפעלת החוק, דבר, 25 באוקטובר 1971
  8. ^ 100 תיירים כושים גרמו מבוכה בלוד, דבר, 27 באוקטובר 1971
  9. ^ 18 כושים עברים הגיעו מארה"ב, דבר, 7 באוקטובר 1971
    תיירות לא רצויה, דבר, 8 באוקטובר 1971
    כושים עברים שבאו ללוד יגורשו, דבר, 14 בנובמבר 1972
  10. ^ משפחת כושים עברים התיישבה בבאר שבע, דבר, 31 באוקטובר 1971
    משולם עד, כושים עברים נקלטו בסתר בדימונה, דבר, 30 בספטמבר 1977
  11. ^ נעצרו כושים עבריים שהתנגדו לגירושם מהארץ, דבר, 25 בספטמבר 1977
  12. ^ ברוך מאירי, ארצות הברית נמנעת לקלוט ישראל אינה יכולה לגרש, מעריב, 2 בינואר 1979
    אילן בכר, 30 כושים עבריים כבר גורשו ממדינת ישראל, מעריב, 30 בספטמבר 1986
  13. ^ גורשו שתי משפחות של כושים עבריים, דבר, 1 באפריל 1973
  14. ^ עמי בן דוד, אלימות, הברחת סמים וזיוף, באתר nrg‏, 27 ביולי 2004
  15. ^ נחשון רימר, הכושים בדימונה, דבר, 16 בינואר 1972
  16. ^ דורון רוזנבלום, הדיבוק בדימונה, דבר, 15 באוקטובר 1971; המשך
  17. ^ תעודת זהות של הכושים העברים, דבר, 6 בפברואר 1979
  18. ^ הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה, מעריב, 6 במרץ 1974
  19. ^ משולם עד, מסקנות ועדת גלאס, דבר, 1 בינואר 1979
  20. ^ יהושע ביצור, יש לתת תעודות זהות לכושים העבריים, מעריב, 17 ביוני 1980
    ראש עיריית דימונה, מעריב, 22 באוגוסט 1980
  21. ^ כמחצית הכושים העברים בדימונה כבר מתגוררים, דבר, 15 בדצמבר 1980
  22. ^ ברוך מאירי, פצצת זמן בדימונה, מעריב, 11 באוקטובר 1985; המשך; המשך
  23. ^ גדי גולן, ‏דימונה: המינהל יפרסם מכרז למאות יח"ד עבור הכושים העבריים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2002
  24. ^ חיים שדמי, "הכושים העבריים יקבלו מעמד של תושבי קבע", הארץ (27.7.2003).
  25. ^ גיא ימין, ‏קיבוץ לקהילת הכושים העבריים על אדמת דימונה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2006
  26. ^ Mya Guarnieri, 40 YEARS ON, BLACK HEBREWS STRUGGLE TO FIND ACCEPTANCE IN ISRAEL, March 27, 2010
  27. ^ שירלי סיידלר ואנדרו אסנסטן, מת מנהיג קהילת העבריים בן עמי בן ישראל, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2014
  28. ^ סיון חילאי, "איננו רצויים במדינתנו": עשרות מבני קהילת העבריים קיבלו צווי פינוי, באתר ynet
  29. ^ אלמוג בן זכרי, עשרות מחברי קהילת העבריים מיועדים לגירוש לאחר שביקשו לקבל מעמד, באתר הארץ, 26 באפריל 2021
  30. ^ כפי שנכתב באתר הרשמי: "the maintenance of a vegan diet void of all animal by-products"
  31. ^ Distrust in Dimona, The Jerusalem Post | JPost.com (בAmerican English)
  32. ^ Ammi, Ben (1990). Jesus, the Christian Christ or Yeshuah the Hebrew Messiah?. Communicators Press. 
  33. ^ Associated Press (5 באפריל 2006). "Music Earns Black Hebrews Some Acceptance". CBS News. אורכב מ-המקור ב-May 7, 2006. בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2012. 
  34. ^ Ben Yehuda, Ahmadiel (1998). The African Edenic Heritage: Eploring the African Presence in the Holy Land. Hasbara Press. עמ' 16.