העבריים מדימונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ביקור העבריים השחורים בדימונה, 2005

העבריים מדימונה, המוכרים גם בכינוי האפריקאים העבריים, או בשמם הרשמי African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem (האומה האפריקאית העברית של בני ישראל מירושלים), הם תת-קבוצה דתית זעירה שמקורה מצאצאי אפריקאים מארצות הברית, ומונה כשלושת אלפים איש. רוב חבריה חיים בקהילה שיתופית בעיר דימונה, אך ישנן גם קהילות קטנות שלהם ביישובים ערד, טבריה ומצפה רמון בישראל וכן בשיקגו, סיינט לואיס ווושינגטון בארצות הברית. תת-הקבוצה נוסדה ב-1966.

תת-קבוצה זו היא חלק מקבוצת אם דתית גדולה יותר הקרויה "בני ישראל העבריים השחורים" (Black Hebrew Israelites) (אנ'), שנוסדה עוד בסוף המאה ה-19 ומשלבת נצרות עם יהדות ומקיימת את מצוות התורה והברית החדשה על פי פרשנות ייחודית של המייסדים, בלי לראות בעצמם כיהודים. קבוצת האם מונה כמה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים (עד 40,000 איש בערך), החיים ברחבי ארצות הברית ורואים עצמם בדרך כלל כבני ישראל האמיתיים.

מנהיגם של העבריים מדימונה, עד למותו בדצמבר 2014, היה בן-עמי בן ישראל (שמו המקורי: בן קרטר).

חלקם מחשיבים עצמם כיהודים, אולם על-פי היהדות וההלכה הם אינם מוכרים ככאלה.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים השחורים בדימונה, 2005

יסוד הקבוצה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת קבלת פנים לחגיגות הפסח 2013 של העבריים מדימונה

הקבוצה נוסדה בשיקגו על ידי פועל פלדה נוצרי-בפטיסטי אפרו-אמריקאי בשם בן קרטר (Ben Carter;י 19392014), אשר שינה את שמו לבן-עמי בן ישראל עם הגעתו לישראל ב-1969. הרקע להקמת הקבוצה היה תחושת הזדהות שחשו נוצרים אדוקים מהציבור האפריקאי-אמריקאי עם סיפור יציאת מצרים של בני ישראל, על רקע זה שהם היו עבדים בצפון אמריקה כמותם. קרטר טען כי שינוי שמו נבע מכך שהמלאך גבריאל נגלה אליו ואמר לו שהאפרו-אמריקאים צאצאי העבדים הם מצאצאי עשרת השבטים. עם השנים פיתחו חברי הקבוצה תפיסה לפיה בני ישראל האמיתיים הם בני הגזע השחור, שגלו למערב אפריקה לאחר חורבן בית שני והובלו לאמריקה במסגרת סחר העבדים האטלנטי.

הגירה מאפריקה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבו בשנת 1967 בליבריה שבמערב אפריקה[2], וב-1969 החלו להגר לישראל. קבוצת חלוץ ראשונה הגיעה לישראל והשתכנה בערד[3].

קבוצה שנייה של שחורים עבריים, שמנתה 34 נפשות בשש משפחות, הגיעה לישראל בדצמבר 1969 בלא תיאום בכרטיסי טיסה שרכשו באופן עצמאי. השלטונות בישראל החליטו לתת להם אשרות זמניות ומשרד הקליטה מסר להם עשר דירות לעולים בדימונה[4], על סמך ההנחה שבכוונת חברי הקבוצה להתגייר. במרץ 1970 הגיעה קבוצה שלישית, של 49 נפשות, בתוכה הגיע המנהיג בן-עמי בן ישראל. בשלב זה הודיע מנהיג הקבוצה שאין בכוונתם להתגייר ולקבל את חוקי ההלכה המקובלים, במקום המנהגים שלהם[5]. בעקבות זאת, פנה הרב של דימונה ורבנים אחרים שניסו לקרב את בני הקבוצה, למשרד הפנים ובקשו שלא יקלטו יותר חברים של הקבוצה בישראל והמוסדות הפסיקו לסייע להם[6].

משרד הפנים הפסיק להאריך את אשרות השהייה של חברי הקבוצה, אולם לא נקט בתחילה צעדים נגד אלו שאשרת השהייה שלהם פגה[7]. בנמל התעופה בחנו הרשויות באופן מדוקדק קבוצות של שחורים שהגיעו מארצות הברית כדי למנוע כניסת חברים נוספים בקבוצה[8]. חברי הקבוצה שזוהו בנמל התעופה נשלחו חזרה לארצות הברית[9][10], אולם חלקם הצליחו בכל זאת להיכנס ולהגדיל את מספר חברי הקבוצה בישראל[11]. עם הזמן, חברי הקבוצה שהגיעו החלו להתנגד לגירושם[12], בין השאר על ידי השמדת מסמכיהם מארצות הברית או ויתור על אזרחותם האמריקנית[13]. במשך השנים גם גורשו מספר משפחות מהקבוצה שאשרות השהייה שלהם פגו[14].

ילד מהקהילה, 2005

טענות לאנטישמיות מצד ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70, קהילת העבריים הואשמה באנטישמיות עקב כך שהם הכחישו את הקשר של העם היהודי המודרני לבני ישראל מהמקרא, ובכך הכחישו בעקיפין את זכות השיבה של היהודים לארץ ישראל. דבר זה הוביל למתיחות רבה באותה עת בין הרשויות בישראל לבין קהילת העבריים ומייסדה, בן-עמי בן ישראל.[15]

לקראת סוף 1971 עלו בדימונה טענות כנגד הקבוצה. נטען שחלק מחברי הקבוצה אינם עובדים לפרנסתם, שהצטרפו אליהם תיירים נוספים ללא אישורי שהייה שהעלו את הצפיפות בדירות וכן שהם נהגו בפוליגמיה. כן עלו מצד שכנים תלונות על לכלוך, רעש והעלמות חפצים[16]. הרב מאיר כהנא אף טען שהם אנטישמים[17]. מנגד, היו שיצאו נגד הטענות וטענו שאינן מבוססות[18][19]. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו אצל שלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם[20].

בשנת 1974 נמסר שיש בישראל כ-500 נפשות מהקבוצה, המשתייכות לכ-100 משפחות: 50 בדימונה, 30 ב-מצפה רמון ו-20 בערד. חברי הקבוצה ביקשו שיוקם עבורם יישוב משלהם בערבה[21].

בשנים 1979-1980 בחנה ועדה בראשות חבר הכנסת דוד גלס, בה היו חברים גם צבי צילקר, אריה מאיר וזאב קצנלבוגן, את סוגיית העבריים מדימונה והמליצה לתת להם מעמד של תושבי קבע בישראל ולהקים עבורם יישוב מיוחד[22][23]. בסוף שנת 1980 הושכר מרכז הקליטה הנטוש של דימונה לחברי הקבוצה ששיפצו אותו ורבים מחברי הקבוצה עברו להתגורר בו[24].

בשנת 1985, בעקבות מעצר מספר חברים בכת בארצות הברית באשמת גניבה וזיוף, החלה ישראל לנסות שוב לגרש את חברי הכת[25].

הסדרה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים מדימונה בהופעה בעמק חפר, 2017

בשנת 1990 הגיעה הקבוצה להסכמה עם הממשלה לפיה יזכו חבריה באשרות תייר עם רישיון עבודה. ב-1991 ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי לפרק זמן של חמש שנים, שחודש לשלוש שנים נוספות ב-1995. בסוף 2002 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז לבניית שכונה לחברי הקבוצה במזרח דימונה[26].

למרות שבמשרד הפנים הצטבר חומר רב ובעייתי אודות הקבוצה (עבר פלילי של כמה ממנהיגיה, שימוש בזהויות שאולות, גיורים פיקטיביים בחו"ל על מנת לקבל אשרות עולה, פגיעה בבודדים בקבוצה, התבטאויות בעייתיות בחו"ל ועוד - כאשר מידע זה קיבל תימוכין מן הרשויות בארצות -הברית) העניק משרד הפנים, בסוף 2003 בהובלת השר אברהם פורז, לכל חברי הקבוצה מעמד של תושב קבע. בשנת 2006 הוכרה הקהילה בדימונה כקיבוץ עירוני[27].

בשנת 2004, למרות נטייתם הפציפיסטית לסרבנות משירות בצבא, החלו חלק מבני הקבוצה להתגייס לצה"ל, ומאז עשו כן רבים מבני הקהילה, כולל כמה ששרתו בתפקידים קרביים[28]. שר הפנים דאז גדעון סער קבע ב-2012 כי כל חבר בקהילה זו, המתגייס לצה"ל יקבל אזרחות ישראלית מלאה, לו ולבני משפחתו. בין מקבלי האזרחות באותה שנה היה גם נשיא הקהילה בן-עמי בן ישראל.

אורח חיים ואמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים בדימונה, 2013

רוב חברי הקבוצה חיים בקהילה שיתופית בשכונה צמודת-קרקע בדימונה. קהילה זו מארחת מאות מבקרים בשנה. הקהילה דוגלת בתזונה טבעונית[29]. לקהילה רשת מסעדות המגישות אוכל טבעוני (כגון מוצרי סויה וסייטן), אותן מתפעלים חבריה. לקהילה גם מפעל בגדים הפופולרי במיוחד בקרב אישים מהאליטה השחורה בארצות הברית.

נישואים פוליגמים (גבר אחד נשוי לכמה נשים) הוא אחד מהדברים בו דוגלים בני קהילת העבריים, ואורח חייהם מאופיין בקהילתיות ובעזרה הדדית רבה בין המשפחות.

הקבוצה מבססת את אורח חייה על התורה והברית החדשה, כפי שהיא מפרשת אותה. העבריים בין השאר גם רואים בישו בתור אחד משרשרת המשיחים ששלח האלוהים בשביל לשמור על צדקת ישראל.[30] בני הקבוצה אינם מקבלים את מסורת חז"ל והם דוחים את היהדות הרבנית והתלמוד כחלק מהדת העברית האמיתית.[31] מאז הגעתם לארץ, ראשי הקהילה עמדו על כך שאין ברצונם להתגייר ולקבל על עצמם את חוקי ההלכה במקום אלו הייחודים לדת שלהם, למרות שטרם הגעתם הם הבטיחו אחרת לרשויות בישראל.[32]

חוץ מהמועדים הנזכרים במקרא, הם חוגגים גם שני חגים נוספים. האחד באמצע מאי והוא מציין את יציאת הקבוצה מארצות הברית שבאמריקה אל ליבריה שבאפריקה. השני בסוף פברואר ומטרתו חיזוק הנתינה והאחדות בתוך הקהילה. בני הקהילה צמים בכל שבת, והם מסבירים כי למדו זאת ממצוות השמיטה, שעל פיה נחה אדמת הארץ אחת לשבע שנים.

מלבד טענתם שהיהודים הם אינם הצאצאים האמיתיים של בני ישראל לעומת הקהילה שלהם, הם בנוסף גם טוענים שהערבים-הפלסטינים אינם צאצאים של ישמעאל, ולפי המחקר שלהם אף אחד מהלאומים באיזור אינו צאצא של העמים המקוריים שהתגוררו בארץ הקדושה.[33]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא העבריים מדימונה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Singer, Merrill (2000). "Symbolic Identity Formation in an African American Religious Sect: The Black Hebrew Israelites". in Chireau, Yvonne; Deutsch, Nathaniel. Black Zion: African American Religious Encounters with Judaism. Oxford: Oxford University Press. עמ' 66–67. ISBN 0-19-511257-1. 
  2. ^ הישראליים העבריים מארה"ב לא יגורשו מליבריה, מעריב, 13 בנובמבר 1969
  3. ^ שפי גבאי, כושים עבריים שומרי מצוות מארה"ב, דבר, 20 בנובמבר 1969
  4. ^ שלמה גבעון, מעבדות לשיקגו לחרות בדימונה, מעריב, 26 בדצמבר 1969
  5. ^ יעקב העליוןמורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970
  6. ^ הכושים העבריים וחוקי המדינה, דבר, 7 בינואר 1977
  7. ^ משרד הפנים משהה הפעלת החוק, דבר, 25 באוקטובר 1971
  8. ^ 100 תיירים כושים גרמו מבוכה בלוד, דבר, 27 באוקטובר 1971
  9. ^ 18 כושים עברים הגיעו מארה"ב, דבר, 7 באוקטובר 1971
    תיירות לא רצויה, דבר, 8 באוקטובר 1971
  10. ^ כושים עברים שבאו ללוד יגורשו, דבר, 14 בנובמבר 1972
  11. ^ משפחת כושים עברים התיישבה בבאר שבע, דבר, 31 באוקטובר 1971
    משולם עד, כושים עברים נקלטו בסתר בדימונה, דבר, 30 בספטמבר 1977
  12. ^ נעצרו כושים עבריים שהתנגדו לגירושם מהארץ, דבר, 25 בספטמבר 1977
  13. ^ ברוך מאיריארה"ב נמנעת לקלוט ישראל אינה יכולה לגרש, מעריב, 2 בינואר 1979
    אילן בכר30 כושים עבריים כבר גורשו ממדינת ישראל, מעריב, 30 בספטמבר 1986
  14. ^ גורשו שתי משפחות של כושים עבריים, דבר, 1 באפריל 1973
  15. ^ Konighofer, Martina (2008). The New Ship of Zion. Lit. עמ' 120. 
  16. ^ משולם עד, אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו, דבר, 8 באוקטובר 1971; המשך
    ללא הבדל צבע עור, דבר, 26 באוקטובר 1971
  17. ^ הרב כהנא ותמכיו, דבר, 14 באוקטובר 1971
  18. ^ נחשון רימר, הכושים בדימונה, דבר, 16 בינואר 1972
  19. ^ דורון רוזנבלוםהדיבוק בדימונה, דבר, 15 באוקטובר 1971; המשך
  20. ^ תעודת זהות של הכושים העברים, דבר, 6 בפברואר 1979
  21. ^ הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה, מעריב, 6 במרץ 1974
  22. ^ משולם עד, מסקנות ועדת גלאס, דבר, 1 בינואר 1979
  23. ^ יהושע ביצוריש לתת תעודות זהות לכושים העבריים, מעריב, 17 ביוני 1980
    ראש עיריית דימונה, מעריב, 22 באוגוסט 1980
  24. ^ כמחצית הכושים העברים בדימונה כבר מתגוררים, דבר, 15 בדצמבר 1980
  25. ^ ברוך מאיריפצצת זמן בדימונה, מעריב, 11 באוקטובר 1985; המשך; המשך
  26. ^ גדי גולן, ‏דימונה: המינהל יפרסם מכרז למאות יח"ד עבור הכושים העבריים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2002
  27. ^ גיא ימין, ‏קיבוץ לקהילת הכושים העבריים על אדמת דימונה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2006
  28. ^ Mya Guarnieri, 40 YEARS ON, BLACK HEBREWS STRUGGLE TO FIND ACCEPTANCE IN ISRAEL, March 27, 2010
  29. ^ כפי שנכתב באתר הרשמי: "the maintenance of a vegan diet void of all animal by-products"
  30. ^ Ammi, Ben (1990). Jesus, the Christian Christ or Yeshuah the Hebrew Messiah?. Communicators Press. 
  31. ^ Associated Press (5 באפריל 2006). "Music Earns Black Hebrews Some Acceptance". CBS News. אורכב מ-המקור ב-May 7, 2006. בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2012. 
  32. ^ יעקב העליוןמורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970
  33. ^ Ben Yehuda, Ahmadiel (1998). The African Edenic Heritage: Eploring the African Presence in the Holy Land. Hasbara Press. עמ' 16.