הצוענים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוהל אופייני של הצוענים, ליד שער שכם בירושלים

הצוענים בישראל הם קהילה של כאלפיים צוענים המתגוררים בעיקר בירושלים המזרחית. צוענים נוספים מתגוררים בכפרים בסביבת ירושלים, באזור יהודה, בעזה ובממלכת ירדן.

עדויות היסטוריות על הצוענים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-18, סיפרו עולי רגל גרמנים על מפגשים עם צוענים; הנוסע הגרמני שולץ (Stephan Schulz) פגש צוענים ליד עכו, והגרמני אולריך יאספר זטצן פגש חבורות של צוענים ליד בית לחם, ליד כרמל שבהר חברון וליד העיר שכם. בשנות הארבעים של המאה ה-19, הגרמני קריגר פגש צוענים באזור בית לחם. באותן שנים, הבריטי ג'ון וילסון פגש צוענים באזור מג'דל שממערב לים כנרת. המשורר לודוויג אוגוסט פרנקל ביקר בארץ בשנת 1856 ופגש חבורת צוענים ליד שער שכם בירושלים. בשנת 1855, מרי רוג'רס הבריטית פגשה צוענים ליד הכפר עראבה שבאזור שכם. ספ ווילסון פרסמו בשנת 1870, כתבה על צוענים שפגשו ליד יריחו. בשנת 1890, הארכאולוג פלינדרס פיטרי פגש חבורת צוענים בשדה פתוח ליד העיר יפו. בשנת 1909 נכתב מאמר בעתון "החרות", אשר סיפר על תפיסת צוענים שעסקו בגניבות ביפו. רוברט מקאליסטר פרסם בשנת 1914 ספר על שפתם של הצוענים. בספר נכללו גם מאה סיפורים אשר עסקו בהווי חייהם.[1]

הווי חייהם של הצוענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הצוענים מתגוררים במזרח ירושלים, באזור עזה ובכפרים ביהודה ושומרון. חלקם הגדול חדל לנדוד והם הפכו ליושבי קבע. הם גם זנחו את עיסוקיהם המסורתיים. בחיצוניותם, בשפתם ובמנהגיהם, הם דומים מאד לשכניהם הערבים. הצוענים חיו באזור ירושלים במאהלים או בצריפי פח. לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, העבירה אותם ממשלת המנדט לתוך העיר. בשנות ה-2000 מתגוררים כ-1,000 מהם בשכונת באב אל-חוטה שמצפון לשער האריות, וכ-1,000 נוספים מתגוררים באזור הר הזיתים.

בדורות קודמים, הצוענים התגוררו במקומות שונים בארץ: ביפו, בעכו, בשכם ובאזור בית לחם. הם בלטו בהמולה שהקימו סביבם ובעיסוקיהם המיוחדים, שעיקרם: חרשות ברזל, ניחוש עתידות ומופעי רחוב. הם נחשבו תמיד ל"אורחים" לא רצויים, מכיוון שעסקו גם בגנבות כדי "להשלים" את מקורות פרנסתם. הצוענים נהגו לנדוד ממקום למקום ללא קשר קבוע לארץ או יישוב. הם התגוררו באוהלים בפאתי הערים או הכפרים, וכאשר הגברים עסקו בעבודות חרשות הברזל, הנשים היו פושטות על בתי היישוב הסמוך, כדי לקבץ נדבות או לשלוח ידן בגנבה. הצועניות נהגו לשוטט בחוצות הערים, ותמורת תשלום הן נהגו לנחש בעזרת טלטול צדפים, את עתידם של הפונים אליהן. הצועניות גם נדדו בין שבטי הבדואים, ובעזרת מחט וצבע כחול, הן קיעקעו את פניהן וידיהן של הנשים הבדואיות.

הצוענים דיברו בשפת הנורי שמקורה בהודו. במהלך השנים התערבבו בשפתם מילים וניבים בערבית. הנורי היא שפת דיבור ולא קיימת ספרות צוענית כתובה. השפה הולכת ונשכחת, ובמאה ה-21, הילדים הצוענים כבר לא מכירים את השפה הזו. הצוענים מדברים בשפה הערבית, אך ניתן לזהותם לפי ה"ק" המודגשת האופיינית למוצאם. השמות הפרטיים של הצוענים הם ערביים, אך לכל אחד מהם יש גם כינוי בשפתם. הצוענים ידועים גם בשם "נורי". הכינוי ניתן להם על ידי הערבים והוא נחשב להבעת בוז, שמשמעותה: אדם מלוכלך, ברנש מפוקפק, בטלן ו"לא יוצלח". הצוענים באירופה קיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך הצוענים בישראל הם מוסלמים. מנהגי הדת שלהם הם מצומצמים יחסית, ונפוצה אצלם האמונה ברוחות ואמונות טפלות. אין לצוענים קדושים משל עצמם, והקברים המקודשים על שכניהם הערבים, מקודשים גם עבורם. טקסי הנישואין שלהם דומים לטקסים של הערבים, אבל המוהר נמוך יחסית. הטקס קצר ביותר, ונמשך דקות ספורות בלבד.

עדת הצוענים מבודדת מבחינה חברתית. גורל הצוענים לא שפר עליהם מעולם, ובכל מקום הם היו בתחתית סולם החברה. בידודם החברתי נגרם עקב מוצאם הנחות בעיני הסובבים אותם, שפתם השונה והבלתי מובנת לשכניהם, דלותם, עליבותם ורמתם הנמוכה, והמראה הדוחה שלהם (לכלוך, בגדים בלויים). הצוענים לא נישאים לבני זוג שאינם מבני עדתם, ורק לעיתים רחוקות, נישאות בנות הצוענים לזרים, וברוב המקרים הנישואים הם למוסלמים משכבה חברתית נמוכה. לא ידוע אפילו על מקרה אחד שבו צועני נשא אישה שאיננה מבנות עדתו. בשל כך, נשמרו אצלם תווי הפנים האופייניים למרכז אסיה (למשל עצמות לחיים בולטות), ולכן גם התגברה בקרבם התופעה של בעלי מום ונכים, תופעה שנגרמת עקב נישואי קרובים. בעבר, לבושם של הצוענים היה דומה לזה של הערבים הכפריים או הבדואים, אך הנשים בלטו בשמלותיהן הכחולות ומטפחות צבעוניות לראשן, כתמי קעקוע על פניהן, נזם באף וצמידים על הידים, ולעיתים שן זהב ששימשה כעיטור יוקרתי.[2]

מקורות הפרנסה של הצוענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרשי הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית הם נקרו "חדאדין", והם נדדו מיישוב ליישוב, באזור יהודה. הם עסקו בעיקר בתיקון מחרשות, בפרזול פרסות סוסים, בייצור איזמלים לסיתות אבנים ועוד. לתקופת שהייתם בכפר מסוים הם התמקמו באוהל או שכרו בית ששימשו לעבודתם וגם ללינה. חלקם התיישב באופן קבוע בכפרים ביהודה. שפתם של חרשי הברזל הייתה דומה לשפה הכורדית, וכנראה שבמהלך נדודיהם הם התעכבו בכורדיסטן, ושפתם הושפעה משפתם של התושבים הכורדים שהתגוררו שם.

בדרנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הם נקראו בערבית בשם: "רקאדין". הם נהגו לנדוד בקבוצות קטנות וחנו בכפרים לפרקי זמן קצרים, ולעיתים אפילו ללילה אחד בלבד. הם פעלו במתכונת של "להקת בידור", ונדדו בין הכפרים בעיקר בעונות הקציר והקטיף. חלק מהחבורות נעזר בחיות מאולפות אשר שולבו בהופעת הבידור: קוף, עז או דוב. כלי הנגינה הנפוצים היו התוף וה"יע'רול" (כלי נשיפה). הנשים היו מופיעות במופעי ריקודים, כשהן מלוות בנגינת הגברים. חלק מהנשים ביצעו תרגילי התעמלות ואקרובטיקה. חלק מן הנשים עסקו בזנות, וזאת בידיעת בעליהן.[3]

מקורות המחייה בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסת הצוענים בירושלים מבוססת על עבודות ניקיון, בניין והסעדה. מצבם הכלכלי ירוד והם סובלים משכר עבודה נמוך במיוחד. שיעור האבטלה בקרב הצוענים עומד על יותר מ-70%, ומשפחות רבות מתקיימות מקצבאות של הביטוח הלאומי. נעשו ניסיונות להעניק להם הכשרה מקצועית בעיקר בתחומי ספרות, טבחות ומלצרות; אך בשל השכלתם הירודה והקושי שלהם לקיים מסגרת עבודה מסודרת, לא התרחש שיפור במצבם הכלכלי.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוענים בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הילדים לומדים בבתי ספר יחד עם ילדי הערבים והם זוכים לסיוע מעיריית ירושלים, ברכישת ספרים ועזרי לימוד. אחוז הנשירה מבתי הספר הצטמצם מאד, וילדים רבים ממשיכים ללמוד בבתי ספר תיכוניים. בודדים מהם, בעיקר נשים, רוכשים מקצוע אקדמי. חל גם שיפור בתנאי המגורים ורמת החיים שלהם. האוהלים והפחונים ששימשו להם למגורים בעבר, פינו מקומם לבנייני אבן ובהם: חשמל, מים זורמים ושירותים, אך עדיין הם חיים בצפיפות רבה ובתנאים ירודים.[4]

לקהילת הצוענים יש שני מוסדות חברתיים מרכזיים. הראשון הוא מוסד המוכתרות המשמש מרכז הסמכות והשלטון בקהילה, ומוכר על ידי הרשויות. גוף זה פועל בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים, משרד הרווחה ומשרד החינוך. כמו כן מתנדבים יהודים, פועלים לשיפור מצבם והקטנת מצוקתם של הצוענים.

בשנת 1999 הוקמה "העמותה לקידום הצוענים בישראל", על ידי אמון סלים, פעילה ויוזמת מקרב הקהילה בירושלים. העמותה מבקשת לקדם את הצוענים בירושלים, בעיקר בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה, וכן עוסקת בשימור תרבותם ושפתם המקורית. בקרב הקהילה, קיימת מחלוקת לגבי הלגיטימיות של גוף זה, המוחרם בידי המוח'תאר, הרואה את עצמו כנציג הנבחר היחיד של הצוענים בירושלים.

הזהות הצוענית מורכבת למדי. היא משלבת מנהגים ומסורות לצד ניסיונות להשתלב בסביבתם ולחיות כאזרחים שווים במדינת ישראל.[5]

בקרב הצוענים ישנה חלוקה למעמדות וכן אפליה והתנשאות. למשל, הצוענים של ירושלים, שזנחו מזמן את מסורת הנגינה והריקודים, אינם מתקרבים לצוענים שבעזה, ו"מתביישים" בהם, כי הם "רוקדים עבור ערבים, חושפים את גופם ומשפילים את עצמם". גם בצוענים של ירדן מזלזלים הירושלמים, כי הם אלה שנראים מקבצים נדבות ברחובות העיר העתיקה בירושלים ומוציאים "שם רע" לצוענים. גם בתוך הקהילה הירושלמית יש חלוקה למעמדות. משפחת סלים, היא המשפחה המנהיגה - המשכילה והעשירה ביותר; ומשפחות נימר ובוערני נחשבות לנחותות יותר. הצוענים מתחתנים בתוך קהילתם, ואם אפשר אז גם בתוך משפחתם, כדי לשמור על מעמדם ועל המבנה המסורתי, והם משלמים על כך מחיר גבוה: מחלות תורשתיות ונכויות הנגרמות בשל נישואי קרובים.

הנערות הצועניות הירושלמיות נמצאות במלכוד: הן אינן יכולות להתחתן עם ערבים, מאחר שהם אינם רוצים אותן, לא עם צוענים מעזה כי משפחתן מזלזלת בהם, ולעיתים גם לא עם צוענים ממשפחה אחרת, הנחשבת לנחותה מזו שלהן. לחלק מהנשים, המשפחה קובעת עבורן את השידוך כבר בגיל 15-14 והן עוסקות כל חייהן בעבודות משק בית ומטפלות בבית ובילדים, והבעלים שלהן ברובם מובטלים, נותנים הוראות לנשותיהם ולעיתים גם מכים אותן. הנשים המשכילות נשארות ברובן רווקות, כי הן לא מוכנות לחיות עם גבר שמרן שיחיה על חשבונן ויפקד עליהן ואף יכה אותן; ומצד שני, האחים שלהן לא מסכימים לנישואים שלהן עם גברים שמחוץ לקהילה.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שילר, הצוענים בירושלים, בתוך: עדות ומיעוטים בעיר העתיקה, קרדום 12, עמודים 81-77, הוצאת אריאל, ירושלים 1980.
  • אהרון יפה, צוענים בירושלים, בתוך: כיוונים חדשים, גיליון מס' 21, טבת תש"ע, דצמבר 2009, עמ' 229-237.
  • Allen Williams: The Dome of Jerusalem: A Gypsy Community Chronicle, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הצוענים בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. יניב, הצוענים ביהודה ובירושלים, הוצאת אריאל, עמודים 23-17, ירושלים, 1980
  2. ^ יעקב יניב ואלי שילר, הצוענים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמודים 14-11, הוצאת אריאל 205-204, ירושלים, 2014
  3. ^ י. יניב, הצוענים ביהודה ובירושלים, הוצאת אריאל, עמודים 14-8, ירושלים, 1980
  4. ^ יעקב יניב ואלי שילר, הצוענים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמודים 17-16, הוצאת אריאל 205-204, ירושלים, 2014
  5. ^ נגה בובר בן דוד, הצוענים בירושלים, אריאל 187, עמודים 42-30, ירושלים, 2009
  6. ^ דריה מעוז, שעת הצוענים, בתוך: מסע אחר, גיליון 106, עמודים 39-30, תל אביב, 2000