חוק יסוד: נשיא המדינה
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| סוג | חוק יסוד |
| תאריך חקיקה | 16 ביוני 1964 |
| תאריך חקיקה עברי | ו' בתמוז ה'תשכ"ד |
| גוף מחוקק | הכנסת החמישית |
| עיקרי החוק |
|
| נוסח מלא | אתר הכנסת |
  | |
חוק יסוד: נשיא המדינה הוא חוק היסוד המסדיר את מעמדו ואת סמכויותיו של נשיא מדינת ישראל. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל.
היסטוריה חקיקתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית, שניסחה את חוק המעבר, התש"ט-1949, קבעה בו את ההוראות הראשונות באשר לנשיא המדינה, והיא שעיצבה את דמותו כבעל מעמד ייצוגי וסמלי, שסמכויותיו מועטות. חברי הוועדה ראו לנגד עיניהם את סמכויותיו של נשיא רפובליקת ויימאר, שהשימוש בהן הביא בסופו של דבר לקץ הדמוקרטיה, ושאפו להימנע ממצב מעין זה. ניתן ללמוד על הלך הרוח בקרב חברי הוועדה מדברי ההסבר של טיוטת החוקה אותה גיבשו: "אין ספק שמעמדו המיוחד של הנשיא הגרמני וסמכויותיו הנוספות הם שאיפשרו את החתירה ההדרגתית תחת המסגרת הדמוקרטית של החוקה הגרמנית, עד שנחרבה כולה".[1]
ב-1951 נחקק חוק כהונת נשיא המדינה, התשי"א-1951. חוק זה לא עסק בסמכויותיו של נשיא המדינה, אלא רק בכהונתו ובהליך בחירתו.
ב-16 ביוני 1964 אישרה הכנסת את חוק יסוד: נשיא המדינה,[2] ובמקביל ביטלה את חוק כהונת נשיא המדינה ואת ההוראות שנותרו בחוק המעבר. שר המשפטים, דב יוסף, הזכיר כי מדובר בנדבך נוסף בבניין החוקה של מדינת ישראל, בהתאם להחלטת הררי. כמה מחברי הכנסת מתחו ביקורת על כך שהממשלה היא זו שיזמה את הצעת החוק, בטענה שלפי החלטת הררי הוטל התפקיד על ועדת החוקה של הכנסת.[3]
מאז נחקק חוק היסוד, בשנת תשכ"ד (1964), הוא תוקן עשר פעמים, כשהאחרונה שבהן בשנת תשע"ד (2014).
מעמד נשיא המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סעיף 1 לחוק היסוד קובע כי "בראש המדינה עומד נשיא". סעיף זה סמלי בעיקרו, ואין לו משמעויות מעשיות.[4] סעיף 2 קובע כי מקום מושבו של הנשיא הוא בירושלים.[5]
תהליך בחירתו ותקופת כהונתו של נשיא המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת הכהונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר, תקופת הכהונה עמדה על 5 שנים, וניתן היה להיבחר ליותר מכהונה אחת, כפי שהיה לגבי הנשיאים יצחק בן-צבי, זלמן שזר, חיים הרצוג ועזר ויצמן. ברוב המקרים, אם התמודד הנשיא על כהונה נוספת, לא הוצב מולו אף מועמד. חבר הכנסת שאול עמור התמודד על התפקיד מול הנשיא המכהן עזר ויצמן. חברי כנסת רבים סברו כי אין זה מכבודו של הנשיא לנהל קמפיין פוליטי למען בחירתו, ועל כן, עוד באותה שנה תוקן החוק. בשנת 1998 התקבל תיקון לחוק היסוד לפיו תקופת כהונתו של נשיא המדינה היא 7 שנים, המחושבות לפי הלוח העברי, והוא אינו יכול לכהן יותר מתקופה אחת.[6][7] הנשיא משה קצב הוא הראשון שנבחר לתקופת כהונה אחת בת 7 שנים, בהתאם לתיקון זה. בחוק יסוד: מבקר המדינה יש הוראה דומה.
כשירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סעיף 4 לחוק היסוד קובע שני תנאים לכשירותו של נשיא המדינה: די בכך שהוא אזרח ותושב מדינת ישראל.[8] כשדוד בן-גוריון הציע לאלברט איינשטיין לקבל על עצמו את התפקיד בשנת 1952, חוק היסוד עוד לא היה בתוקף, ולכן לא היה עליו לעמוד בתנאים אלה. בשונה מהמלך במשפט העברי, אין דרישה להיות הנשיא יהודי. חבר הכנסת זרח ורהפטיג התנגד לחקיקת סעיף 4, בין השאר מטעם זה.[9]
תנאי הכשירות הקבועים בחוק מינימליים ביותר, בהשוואה לבעלי תפקידים אחרים. חוק יסוד: הכנסת, למשל, קובע תנאים נוספים לגבי חברי כנסת: גיל (21), היעדרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, וכן בעלי תפקידים שונים החייבים בתקופת צינון. כאשר הונחה הצעת חוק היסוד, הוצע בה כי לתפקיד יוכל להיבחר רק מי שמלאו לו 40 שנים, ואולם בעת הדיונים בכנסת הוחלט לוותר על דרישה זו.
הליך הבחירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל עשרה חברי כנסת רשאים להציע מועמד לתפקיד נשיא המדינה,[10] וכל חבר כנסת רשאי להציע מועמד אחד בלבד.[11]
הכנסת היא שבוחרת את נשיא המדינה, בהצבעה חשאית.[12] זאת על מנת להבטיח כי חברי הכנסת יצביעו לפי שיקול דעתם האישי, ולא לפי שיקולים מפלגתיים ולחצים קואליציוניים. ההצבעה החשאית גרמה למספר הפתעות בעבר. בשנת 1983 גבר חיים הרצוג על מועמד הקואליציה השופט פרופ' מנחם אלון, ובשנת 2000 ניצח משה קצב את שמעון פרס.
סעיף 8 לחוק היסוד קובע כי על הנשיא להיבחר ברוב של 61 חברי כנסת, בין אם הוא מועמד יחיד, ובין אם מתמודדים מולו מועמדים נוספים.[13] בעבר הייתה נהוגה שיטה לפיה אם איש מהמועמדים לא השיג את הרוב הדרוש בסיבוב הראשון, מתקיים סיבוב שני. אם גם בסיבוב השני איש מהמועמדים לא השיג את הרוב הדרוש, והיו יותר משני מועמדים, ממשיכים לסיבוב הצבעה נוסף ללא המועמד שקיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר, וכך הלאה, עד שנותרים שני מועמדים. בשנת התשע"ד (2013) תוקן החוק, ונקבע בו כי אם בסיבוב הבחירות הראשון לא השיג איש מועמדים את הרוב הדרוש, יתקיים סיבוב נוסף שבו יתמודדו שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר. בסיבוב השני המועמד שקיבל את מירב הקולות, אף אם מספרם נמוך מ-61 קולות, הוא המנצח. אם קיבלו שני המועמדים מספר שווה של קולות, חוזרים על ההצבעה. הפעם הראשונה בה נערכו בחירות בשיטה זו היו הבחירות שנערכו בשנת 2014.
ב-2003 נוספה בסעיף 8 הוראה המתייחסת לבחירות בהן מתמודד מועמד יחיד. במקרה כזה ההצבעה היא בעדו או נגדו, ודי ברוב רגיל כדי לבחור בו. אם המועמד אינו מצליח להשיג רוב - מצביעים שנית.[14] אם גם לאחר הסיבוב השני לא מתגבש רוב - נערכות בחירות חוזרות בתוך 30 ימים.[15]
הנשיא הנכנס מתחיל את כהונתו עם סיום כהונת הנשיא היוצא,[16] ועליו להצהיר ולחתום הצהרת אמונים בנוסח זה: ”אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה”.[17]
תפקידים וסמכויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקידים טקסיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנשיא המדינה שורה של תפקידים טקסיים[18]:
- חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאישרה הכנסת.
- מילוי תפקידים שיוחדו לו בחוק יסוד: הממשלה.
- קבלת דין וחשבון מהממשלה על ישיבותיה.
- קבלת כתבי האמנה מנציגים דיפלומטיים של מדינות זרות והסמכתם, וכן האמנת נציגיה הדיפלומטיים של ישראל והסמכתם.
- מינוי שופטים. לנשיא אין שיקול דעת בעניין, ועליו למנות את השופטים בהתאם להחלטת הוועדה למינוי שופטים, לפי חוק יסוד: השפיטה.
הטלת מלאכת הרכבת הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – חוק יסוד: הממשלה |
בעבר נקבע במפורש בחוק יסוד: נשיא המדינה כי הנשיא "יפעל לכינון הממשלה ויקבל את התפטרות הממשלה". כאשר נחקק חוק הבחירה הישירה, שיושם לראשונה בשנת 1996, הושמטה סמכות זו מחוק היסוד. כיוון ששונתה מחדש שיטת הבחירות, העדיף המחוקק להפנות לחוק יסוד: הממשלה, שבו הסדרים מפורטים יותר לגבי הליך הרכבת הממשלה והתפטרותה. הנשיא רשאי להפעיל שיקול דעת לגבי סמכויותיו בהרכבת הממשלה.[19] הנוהג הוא שהנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להרכיב ממשלה הם הגבוהים ביותר.
חנינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסמכות המעשית ביותר של נשיא המדינה היא סמכותו לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם.[20]
בתקופת המנדט הבריטי ניתנה סמכות החנינה לנציב העליון. בפקודת סדרי השלטון והמשפט עברה הסמכות לממשלה הזמנית, ועם חקיקתו של חוק המעבר, היא ניתנה לנשיא המדינה. חסינותו של הנשיא מגנה עליו מפני עתירות נגד החלטותיו באשר למתן חנינות, ועתירות כאלה מוגשות בדרך כלל נגד שר המשפטים.
בעבר התעוררה מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון באשר להיקף סמכותו של נשיא המדינה. השופט אגרנט סבר כי סמכות החנינה של הנשיא רחבה, בדומה לסמכויותיהם של מלך בריטניה ושל נשיא ארצות הברית.[21] אגרנט נותר בודד בעמדתו זו, עד שהבהיר בפרשת מתאנה,[22] כי הדבר נובע מהדמיון המהותי בין הסמכויות, ולא משום שהנשיא הוא ממשיכו של הנציב העליון, ושסמכויותיו של האחרון זהות לסמכויותיו של המלך. באותו מקרה פסקו השופטים אגרנט, זילברג וכהן כי בסמכותו של הנשיא להקל בעונשים באמצעות המרתם. השופטים ברנזון ולנדוי, שנותרו בדעת מיעוט, סברו כי אין להרחיב כך את סמכותו של הנשיא. המחלוקת בין השופטים נפתרה עם חקיקתו של חוק היסוד, שבו נקבע במפורש כי בסמכותו של הנשיא לעשות כן.
עמדתו של אגרנט הביאה אותו למסקנה שבסמכות נשיא המדינה לחון עבריינים אף לפני הרשעתם.[23] עמדתו זו קיבלה משנה תוקף בפרשת מתאנה, ואף השופט ברנזון, שהיה בדעת מיעוט לגבי התוצאה הסופית של פסק הדין, הסכים עם אגרנט בעניין זה. פסיקה זו דומה לפרשנות המקובלת של חוקת ארצות הברית, לפיה בסמכותו של הנשיא לחון לפני ההרשעה, וכי אם אחת ממדינות ארצות הברית מעוניינת בהסדר אחר, עליה לקבוע זאת במפורש בחוקתה.
בבג"ץ ברזילי[24] הורחבה סמכות הנשיא עוד יותר, משנקבע כי בסמכותו לחון אף את מי שטרם הועמד לדין. השאלה התעוררה לאחר שהנשיא חיים הרצוג העניק חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300. השופט אהרן ברק, שהיה בדעת מיעוט בעניין זה, סבר כי לא זו בלבד שאין בסמכותו של הנשיא לחון לפני העמדה לדין, אלא שאף לפני הרשעה אין בסמכותו לעשות כן.
בתיתו או בסרבו לתת חנינה, מתבסס הנשיא על המלצת שר המשפטים, לפי חוות דעת שניתנה על ידי מחלקת החנינות שבמשרדו, ובהתאם לחוק היסוד, החנינה טעונה חתימת קיום של שר המשפטים. הנשיא רשאי לסרב לתת חנינה אף אם משרד המשפטים המליץ לתיתה. המחוקק לא נתן את דעתו למקרה שבו שר המשפטים המליץ שלא לתת חנינה, והנשיא סבור שיש לתיתה בכל זאת, ושאלה זו הוכרעה בשנת 2010 בפרשת ניר זוהר,[25] בה נדונה עתירה נגד שרת המשפטים ציפי לבני, שסירבה לחתום חתימת קיום על החלטה של הנשיא משה קצב בדבר קציבת עונשו של אסיר בניגוד להמלצת מחלקת החנינות. דעת הרוב, שהובילה נשיאת בית המשפט, דורית ביניש, קבעה כי סמכות חתימת הקיום אף היא מאפשרת שיקול דעת, והיא נועדה לאפשר בקרה על החלטת הנשיא כחלק ממערכת האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות הנהוגה בישראל. עם זאת, סייגה ביניש את דבריה, וקבעה כי נוכח מעמדו של נשיא המדינה, "האפשרות העומדת לשר המשפטים לסרב לצרף את חתימת הקיום צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן. בדרך כלל יהיה זה רק כאשר השר משוכנע כי החלטת הנשיא הושפעה משיקולים זרים או שהיא ניתנה בחוסר תום לב או שנפל בה פגם מהותי היורד לשורש ההחלטה". כן קבעה כי אף שהדבר לא נאמר במפורש בחוק היסוד, מדובר במוסכמה חוקתית.
לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, דינה של חנינה כמחיקת הרשעה, אך אין בכוחה להשליך על הליכים אחרים. כך, למשל, נפסק במקרה שבו רישיונו של עורך דין נשלל עקב הרשעתו בפלילים, כי אין הכרח להשיבו לו עם מתן החנינה.[26] בבג"ץ אייזנברג[27] נדונה שאלת מינויו של יוסי גינוסר, מנחוני פרשת קו 300, למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. בפסק דינו קבע אהרן ברק כי "...תהא השפעתה הכללית של החנינה אשר תהא, אין בכוחה למנוע מהממשלה, העושה מינוי על-פי דין, מלהתחשב בעברו הפלילי של הנחון, לעניין אותו מינוי".
תפקידים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סעיף 11(ג) לחוק היסוד הוא סעיף סל, הקובע כי הנשיא "ימלא כל תפקיד אחר ונתונה לו כל סמכות אחרת שיוחדו לו בחוק". בין החוקים המטילים על הנשיא תפקידים נוספים, ניתן למנות את חוק הכנסת, הקובע כי ישיבתה של כנסת חדשה תיפתח על ידי נשיא המדינה, וכן את החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב-1992, שקובע כי הנשיא רשאי להעניק תעודות הוקרה לחושפי שחיתויות במגזר הציבורי.
חסינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק היסוד מקנה לנשיא שני סוגים של חסינות: חסינות מהותית, המגנה עליו מהליכים משפטיים נגדו בשל פעולות שביצע מתוקף תפקידו וסמכויותיו, וחסינות דיונית, המגנה עליו מהליכים משפטיים נגדו במהלך תקופת כהונתו.
החסינות המהותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרתה של החסינות המהותית היא לשמור את מעמדו של הנשיא כמי שעומד בראש המדינה ומעל לרשויות האחרות. חסינות זו מגנה על הנשיא גם מפני אישום פלילי וגם מפני תביעות אזרחיות, והוא אינו צריך לתת את הדין בפני שום בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו.[28] החסינות המהותית חלה גם לאחר שהסתיימה כהונתו של הנשיא.[29]
כאשר נחקק חוק היסוד, ביקשו כמה מחברי הכנסת לסייג את החסינות, ולאפשר במפורש הגשת עתירה לבג"ץ כנגד הנשיא, אך הצעה זו ירדה מהפרק.[30] בפרשת ברזילי, נדרש בג"ץ לסוגיה זו. בפסק הדין נקבע, כי אם נפלו פגמים בשיקול דעתו של הנשיא, הרי שבניגוד לרשויות שלטוניות אחרות, בג"ץ אינו יכול לפעול נגדו, בשל חסינותו. לעומת זאת, במקרה שבו חרג הנשיא מסמכותו, הרי שהוא אינו יכול עוד ליהנות מחסינותו, החלה רק על פעולות שביצע מתוקף תפקידיו וסמכויותיו. לעומת זאת, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט משה לנדוי, סבור כי החסינות חלה גם על פעולות שביצע הנשיא מתוקף מעמדו כראש המדינה, אף אם לא הוסמך לבצען במפורש בחוק.[31]
יש הסבורים כי יש לפרש את הסעיף כך שהחסינות חלה רק לגבי פעולות אופרטיביות, ואין בה כדי למנוע מתן סעדים הצהרתיים נגד הנשיא.[32]
בנוסף לחסינות מפני הליכים משפטיים, פוטר חוק היסוד את הנשיא גם מהחובה להעיד בבית משפט לגבי דבר שנודע לו במילוי תפקידו, ומותיר את ההחלטה בנושא לשיקול דעתו של הנשיא.[33]
החסינות הדיונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנשיא נהנה מחסינות מפני העמדה לדין פלילי במשך כל תקופת כהונתו, אף אם מדובר בעבירות שביצע לפני תחילת כהונתו, ושאינן קשורות לכהונתו. ניתן, עם זאת, להעמיד את הנשיא לדין לאחר סיום כהונתו. תקופת ההתיישנות על עבירות נעצרת עם תחילת כהונתו של הנשיא, ונמשכת מחדש עם סיום הכהונה. בניגוד לחסינות המהותית, החסינות הדיונית אינה חלה על הליכים אזרחיים, והיא פוקעת עם סיום כהונתו.[34]
חוק היסוד קובע גם כי אם נדרש הנשיא להעיד, תיגבה עדותו במקום ובמועד שייקבעו על דעתו.[35] בשנת 1994, כתב השופט בדימוס לנדוי כי אף שההוראה אינה חלה על חקירה משטרתית, הנימוס מחייב שכך ייעשה. בעת שנכתבו הדברים, טרם נחקר נשיא בישראל, אך כאשר נחקרו הנשיאים ויצמן ב-2000 וקצב ב-2006, הדבר אכן נעשה במשכן הנשיא ולא בתחנת משטרה.
בבג"ץ 2678/07 נפסק כי לנשיא המדינה אין זכות יתר בכל הנוגע לזכות העיון בחומר החקירה, וכי מעמדו בעניין זה הוא כשל כל אזרחי המדינה.[36]
הפסקת הכהונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כהונתו של הנשיא מסתיימת באחד מאלה:
- סיום תקופת הכהונה: שישה מנשיאי מדינת ישראל, הנשיאים שזר, קציר, נבון, חיים הרצוג, פרס וריבלין השלימו את כהונתם במלואה.
- התפטרות: הנשיא רשאי להתפטר באמצעות הגשת מכתב התפטרות ליושב ראש הכנסת. ההתפטרות נכנסת לתוקפה עם הגעת המכתב ליושב ראש הכנסת. שניים מנשיאי המדינה סיימו את כהונתם בדרך זו, הנשיאים עזר ויצמן ומשה קצב.
- העברה מכהונה מחמת התנהגות בלתי הולמת: העברת נשיא מכהונתו מטעמים של התנהגות בלתי הולמת היא הליך מורכב, הכרוך בתמיכה רחבה של חברי הכנסת. הוא נקבע ככזה, בשל השאיפה להימנע מפתיחה ובהשלמה של הליכי הדחה משיקולים פוליטיים צרים. על מנת להדיח את הנשיא, על 20 מחברי הכנסת להגיש קובלנה בכתב לוועדת הכנסת. זו צריכה לאשר את הקובלנה ברוב של שלושה רבעים מחבריה, לאחר שנתנה לנשיא הזדמנות להשמיע את טענותיו, לפי נוהל שקבעה. אם החליטה ועדת הכנסת לקבל את הקובלנה, ההכרעה עוברת למליאת הכנסת, שאף היא טעונה רוב של שלושה רבעים מחברי הכנסת. עד כה, נפתח הליך אחד מסוג זה, בינואר 2007, לגבי הנשיא משה קצב. על אף שנקבע בחוק היסוד כי על ועדת הכנסת לקבוע את נוהל ההדחה, הוועדה לא עשתה כן במשך 43 השנים שחלפו מאז, ונאלצה לעשות זאת אגב הדיון הפרטני בבקשה להדיח את הנשיא קצב. בסופו של דבר, לא נמצא הרוב הדרוש בוועדת הכנסת להדחת הנשיא, וההצעה הוסרה מסדר היום.
- העברה מכהונה מטעמי בריאות: הליך ההדחה מטעמי בריאות פשוט יותר. די ברוב של שני שלישים מחברי ועדת הכנסת וברוב של 61 חברי כנסת במליאת הכנסת. הטעם לכך הוא שהליך זה הוא טכני יותר וטעון פחות, משום שעליו להיסמך על חוות דעת רפואית. מנגד, עדיין מדובר בצעד דרסטי, ולכן לא הסתפק המחוקק בדרישה לרוב רגיל. עד כה, אף אחד מנשיאי מדינת ישראל לא סיים את כהונתו בדרך זו.
- מוות: שני נשיאיה הראשונים של מדינת ישראל, חיים ויצמן ויצחק בן-צבי, הלכו לעולמם בעת שכיהנו כנשיאים.
הפסקה זמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשיא המדינה מפסיק זמנית למלא את תפקידו ולהשתמש בסמכויותיו בשלושה מקרים: אם יצא מגבולות המדינה, אם ועדת הכנסת אישרה את הודעתו כי נבצר ממנו דרך ארעי למלא את תפקידו או אם ועדת הכנסת החליטה, ברוב של שני שלישים מחבריה, כי נבצר מהנשיא למלא את תפקידו מטעמי בריאות.
בעבר, קבע חוק היסוד כי גם הודעת הנשיא על נבצרות יכולה להיות מטעמי בריאות בלבד. בשנת 2003 תוקן חוק היסוד, והוא אינו מפרט עוד את הטעמים לכך. יוזם התיקון, מיכאל איתן, הסביר במליאה כי התיקון נבע מהמבוכה בה היה שרוי הנשיא עזר ויצמן בשלהי כהונתו, כאשר סבר כי אין זה מן הראוי להמשיך ולעסוק בהאמנת שגרירים ובמתן חנינות בעוד מרחף מעליו ענן חשדות, אך לא נמצאה עבורו בחוק שום אפשרות שבה יכול היה להשעות עצמו מהתפקיד. איתן ציין עוד כי "אין לי צל של ספק שאם ייעשה שימוש בסעיף הזה על ידי איזה נשיא, ובמיוחד הנשיא משה קצב, זה לא יהיה בגלל הנסיבות שהיו שאותן הזכרתי", ואולם בסופו של דבר, דווקא הנשיא קצב הוא שביקש מוועדת הכנסת לאשר את נבצרותו, ובנסיבות הדומות לאלו שתיאר חבר הכנסת איתן. בקשתו של קצב, היחידה בהיסטוריה של מוסד הנשיאות, אושרה ב-25 בינואר 2007, והארכתה אושרה ב-22 באפריל אותה שנה.
תוקפה של החלטה על נבצרות של נשיא המדינה, בין לפי בקשתו ובין לפי חוות דעת רפואית, הוא לתקופה של 3 חודשים לכל היותר, וועדת הכנסת רשאית להאריכה בתקופות נוספות, ובלבד שתקופת הנבצרות לא תעמוד, במצטבר, על יותר מ-6 חודשים. הארכה נוספת טעונה אישור מליאת הכנסת. כאשר הנבצרות היא מכוח בקשתו של הנשיא, רשאי הוא להפסיקה בכל עת.
מילוי מקומו של הנשיא
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרים בהם הנשיא שוהה בחו"ל, במקרים בהם נבצר ממנו למלא את תפקידו ובמקרים בהם הסתיימה כהונתו של הנשיא וטרם נבחר נשיא חדש, ממלא את מקומו יושב ראש הכנסת, וכל תפקידי הנשיא וסמכויותיו ניתנים לו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה לנדוי, חוק יסוד: נשיא המדינה (בעריכת יצחק זמיר, התשנ"ד)
- דפנה אבניאלי, דיני חסינות, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2014.
- אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 270–272.
- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, העמדה לדין של הנשיא - במשפט העברי, 189. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
- נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק כהונת נשיא המדינה, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 200–202, באתר דעת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק יסוד: נשיא המדינה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- אתר נשיאי מדינת ישראל
- חוק יסוד: נשיא המדינה, באתר הכנסת
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ליאו כהן, תזכיר על הצעת חוקה לישראל, עמ' 18 (1949)
- ^ פרוטוקול הישיבה השלוש מאות ושבעים ואחת של הכנסת החמישית, יום שלישי, ו' תמוז תשכ"ד (16 יוני 1964), באתר הכנסת
- ^ ד"כ התשכ"ג, עמ' 968
- ^ סעיף 1 לחוק יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 2 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ חוק-יסוד: נשיא המדינה, תיקון מס' 5, באתר הכנסת
- ^ סעיף 3 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 4 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק כהונת נשיא המדינה, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 200–202, באתר דעת.
- ^ סעיף 6(א)(2) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 6(א)(1) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 7 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 8(א) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 8(ב) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 8(ג) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 10(א) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 9 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 11(א) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, שער חמישי: נשיא המדינה, 20.8
- ^ סעיף 11(ב) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה(1) 737, 751-747
- ^ ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' אהרן מתאנה, פ"ד טז 430
- ^ בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה(1) 737, 751
- ^ בג"ץ 428/86 יצחק ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מ(3) 505
- ^ דנג"ץ 219/09 שר המשפטים נ' ניר זוהר (ניתן ביום 29 בנובמבר 2010)
- ^ בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה(1) 737
- ^ בג"ץ 6163/92 יואל אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2) 229
- ^ סעיף 13(א) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 13(ג) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ ד"כ התשכ"ד, עמ' 2087 - 2089
- ^ משה לנדוי, חוק יסוד: נשיא המדינה, 52 (בעריכת יצחק זמיר, התשנ"ד)
- ^ אביגדור קלגסבלד, "הערה להיקף חסינותו של נשיא המדינה", עיוני משפט ז' (תשל"ט) 238, 241
- ^ סעיף 13(ב) לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 14 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ סעיף 15 לחוק־יסוד: נשיא המדינה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ בג"ץ 2678/07 משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', ניתן ב־23 באפריל 2007
 חוקי־יסוד
| ||
|---|---|---|
| חוקי־יסוד משוריינים | הממשלה • חופש העיסוק • ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי • משאל עם | 
|
| חוקי־יסוד משוריינים־חלקית | הכנסת • משק המדינה • מקרקעי ישראל • ירושלים בירת ישראל | |
| חוקי־יסוד לא־משוריינים | נשיא המדינה • הצבא • השפיטה • מבקר המדינה • כבוד האדם וחירותו | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.