רצח קודחי באר המים בים המלח
| חלק מהמרד הערבי הגדול | |
|---|---|
 | |
| אתר ההנצחה ליד קיבוץ קליה | |
| תאריך | 21 ביולי 1938 |
| מקום | עין פשח'ה |
| קואורדינטות | 31°44′45″N 35°27′47″E / 31.745711485108785°N 35.462991137000515°E |
| הרוגים | 4 |
| פצועים | 2 |
| מבצע | כנופייה ערבית |
| מפגעים הרוגים | 1 (?) |
 | |
רצח קודחי באר המים בים המלח אירע ב-1938 (תקופת המרד הערבי הגדול) על ידי כנופיית ערבים שתקפה מחנה של קודחי באר מים ליד עין פשח'ה בו שהו שישה עובדים ונוטרים. בהתקפה נרצחו ארבעה מהעובדים והנוטרים ושניים נפצעו. הנשק של שומרי המחנה נבזז על ידי חברי הכנופיה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1931 החל לפעול מפעל האשלג של חברת האשלג הארץ-ישראלית בצפון ים המלח. לתפעול המפעל ולשירות עובדיו נדרשו כמויות גדולות של מים מתוקים לכן הוחלט לבצע קידוחים באזור צפון ים המלח כדי למצוא מים. בגלל דלילות היישובים היהודים באזור זה נדרש ליווי של מאבטחים לכל קידוח כזה.
האתגרים הביטחוניים של פעילויות כאלו התעצמו ב-1936 עם פרוץ המרד הערבי הגדול כשכנופיות ערביות חמושות פעלו ברחבי הארץ כדי לפגוע ביישובים יהודים ובתנועה בדרכים. אחת הדרכים להתמודד עם אירועים אלו הייתה הקמת כוח הנוטרות שמנה כ-3,000 מתנדבים מהישוב.
הקידוח בעין פשחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1938 הגיעה לאזור עין פשח'ה קבוצה של קודחי מים מפתח תקווה[1] והקימו מחנה למרגלות המצוק של מערות קומראן. המחנה כלל צריף עץ ששימש כחדר אוכל ומספר אוהלי מגורים כשמסביב למחנה נבנתה גדר מלוחות עץ כפולים ממולאים בחול ובאבנים. כדי להגן על הקודחים הצטרפה אליהם קבוצה של שבעה נוטרים מירושלים וכן הובאו מספר שומרים בדואים ששהו מעל המצוק במהלך היום. המים והאוכל עבור אנשי המחנה הובא יום יום ממפעל האשלג.
אירועי 21 ביולי 1938[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 ביולי 1938 שהו במחנה תשעה עובדים ונוטרים כשהשאר יצאו לחופשה בירושלים. בשעות הצהריים יצא הטנדר לנסיעה היומית שלו למפעל האשלג כשעליו מפקד המחנה, הטבח ואחד העובדים שהיה אמור לטפל בתקלה שאירעה באותו יום בראש המקדח והשביתה את העבודה. מתוך ששת הנותרים במחנה נשלחו שני נוטרים לשמור על המחנה[2] וארבעת האחרים ישנו.
ב-17:30 התנפלה על המחנה כנופיה שמנתה 20-15 ערבים והחלה לירות על השוהים בו. בירי נהרגו שלושה מאנשי המחנה ושניים אחרים נפצעו והעמידו פני מת וכך ניצלו. האדם השישי, הנוטר משה עדאקי רץ יחף מהמחנה לקליה להזעיק עזרה. הפורעים, לאחר שהרגו שלושה ופצעו שניים הבחינו בטנדר החוזר מהמפעל ונמלטו לא לפני שבזזו את תכולת ארגז הנשק.
הפצועים והחללים מהמחנה הובאו, בעזרת הטנדר למפעל האשלג, לשם הובא גם משה עדאקי, לאחר שנחבשו רגליו. הפצוע, שלמה שוילי, שהיה פצוע קשה לאחר שנורה בארבעה כדורים, הובא לבית החולים הדסה בירושלים שם נפטר למחרת על מיטת הניתוחים. בכך עלה מספר חללי ההתקפה לארבע כשבנוסף לשלמה שוילי נרצחו בהתקפה גם אברהם זליקוביץ', אברהם עבאדי-צדק וחיים יוסלביץ'.
לאחר המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימים שלאחר ההתקפה הובאו הנרצחים לקבורה כשזליקוביץ ויוסילביץ נקברו בפתח תקווה ועבדי צדק ושוילי נקברו בירושלים.
חקירת המקרה על ידי מטה ההגנה מצאה ששני הנוטרים שנשלחו לשמור על המחנה לא התייצבו למשמרתם, שארגז הנשק היה נעול ובנשק שבו לא נעשה שימוש ושאחד האקדחים בהם נעשה שימוש היה תקול. כחודש לאחר ההתקפה זומן משה עדאקי (שרץ להזעיק עזרה) למטה ההגנה בירושלים שם הועמד לשימוע בפני מפקד המחוז יעקב פת שהודיע לו על השעייתו מהארגון. במשך כשנה ניסה עדאקי לחזור לארגון אך סורב עד שב-1939 אושרה החזרתו והוא גויס למחלקה הערבית של הפלמ"ח ונטל חלק בפעולות רבות (בעיקר בסוריה).
על מפקד המחנה, דוד אלתר, שהיה בטנדר שנסע למפעל האשלג, נאמר שנטל האשמה על האירוע הביא אותו לעזוב את הארץ.
הקידוח ננטש ולעולם לא הפיק מים.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, ירד משה עדאקי למקום בו שכן מחנה הקודחים ועל סלע מקומי רשם "פה נפלו אנשי ההגנה, שלמה שוילי, אברהם עבדי-צדק, חיים יוסלביץ, אברהם זליקוביץ. הם עלו למצוא מים להחיות השממה 21.7.28". ב-1977 שודרה תוכנית רדיו בה סופר שחברי קיבוץ קליה מצאו את האבן והכיתוב עליה שדהה בינתיים. עדאקי הצטרף לשידור וסיפר את סיפור המתקפה וההנצחה שעשה. אירוע זה היווה זרז למסורת של אזכרה שנתית שנערכת מאז ליד האבן.
ב-1975 הוציא משה עדאקי ביוגרפיה על חייו בשם "באש נצורה" (בשיתוף שולמית הראבן) בה סיפר גם על פרשת ההתקפה על מחנה הקודחים.
ב-2017 הוציא צביקה זליקוביץ' (בנו של אברהם זליקוביץ') ספר על פרשת מחנה הקודחים. בספר נכלל שיר בשם "ואין מים חיים" שכתב זליקוביץ', הלחין מוני אמריליו וביצע ששי קשת[3]. ב-2018 הקים זליקוביץ אתר הנצחה ליד קיבוץ קליה שנחנך ב-15 באפריל 2018.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה עדאקי, שולמית הראבן באש נצורה, 1975[4][5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרשת הרצח, באתר "סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות", 30 ביולי 2009
- יום מחריד: במשך מעת לעת שכל הישוב 10 עשרה מבניו, הַבֹּקֶר, 22 ביולי 1938
- הלוויתו של אברהם זליקוביץ', הארץ, 24 ביולי 1938
- קודחי – המים מפתח תקווה, באתר "הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני", 23 ביולי 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הקודחים הועסקו על ידי קבלן מפתח תקווה בשם ריבקינד
- ^ בפועל שני השומרים לא עלו לשמירה אלא שיחקו שש-בש
- ^
השיר "ואין מים חיים", סרטון באתר יוטיוב
- ^ יוסף דחוח-הלוי, עדאקי – סיפור גבורה (או התנדבות ושׂכרה), באתר "אור הרמב"ם", 12 ביוני 2020
- ^ משה עדקי, "באש נצורה", באתר בוקספר
