יחסי טרנסניסטריה–ישראל
| יחסי טרנסניסטריה–ישראל | |
|---|---|
|
|
| טרנסניסטריה | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 4,163 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 555,347 | 9,881,600 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,540 | 522,033 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 52,829 | |
| משטר | |
| רפובליקה | דמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי טרנסניסטריה–ישראל הם יחסי החוץ בין מדינת ישראל לטרנסניסטריה.
בין שתי המדינות אין שום מגעים, וישראל רואה בטרנסניסטריה כחלק ממולדובה, כחלק יחסי ישראל–מולדובה, ולא מכירה בה כמדינה ריבונית, בדומה לקהילה הבינלאומית. מולדובה איננה מכירה במדינה פלסטינית, שדורשת לקבל עצמאות מישראל. עם זאת, ממשלת ישראל בדרך כלל נוהגת שלא להתייחס לסכסוך טרנסניסטריה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שואת יהודי טרנסניסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך מאות שנים הייתה טרנסניסטריה מרכז של חיי רוח וחיי קהילה יהודית בעלת זהות לאומית ברורה, ומניינה ערב מלחמת העולם השנייה היה כ-300,000 מתוך אוכלוסייה כוללת של 2.5 מיליון. עשרות אלפים מבני הקהילה עצמה נרצחו בידי איינזצגרופה D בפיקודו של אוטו אולנדורף, ובידי צבאות גרמניה ורומניה, נוסף על היהודים שגורשו לטרנסניסטריה מאזורים סמוכים ונרצחו אף הם. לטרנסניסטריה גורשו ב-15 בספטמבר 1941 יהודי בסראביה, ובוקובינה בהוראתו של שליט רומניה המרשל יון אנטונסקו. לפי האומדנים מספר היהודים אשר גורשו נע בין 150,000 עד 185,000 נפשות. חלק מיהודי בוקובינה גורש לעיירות בתחום אוקראינה (למשל לציבולווקה עליה גורשו כ-2500 יהודים וכמה מאות לוורושילובקה) שסופח לטרנסניסטריה. הגירוש פסק ב-13 באוקטובר 1942 עם שינוי המגמה במלחמה כנגד ברית המועצות וכאשר אנטונסקו כבר לא היה בטוח בניצחון הגרמנים.
על היהודים נאסר חופש התנועה והתכתבות והם רוכזו בגטאות ובמחנות, ועל כולם חלה חובת עבודת כפייה. למעשה הפכה טרנסניסטריה כולה למחנה ריכוז אחד גדול. במחנות הריכוז שהיו נתונים לשליטת הז'נדרמריה נרצחו עשרות אלפי יהודים ורבבות נוספים נספו כתוצאה מתנאי החיים הקשים ובמיוחד ממחלת טיפוס הבהרות ומחלת הדיזנטריה, כמו כן עקב רעב וכפור. הידיעות על מצב היהודים בטרנסניסטריה הגיעו ליהודי רומניה, ועל אף מצבם הקשה נשלחה עזרה שהצילה רבים. למען היהודים פעל ראש קהילת יהודי רומניה וילהלם פילדרמן, אשר ניצל את היכרותו האישית עם אנטונסקו. בנוסף פעלה למען המגורשים משלחת מטעם יהודי רומניה שבראשה עמד אפרים (פרד) שרגא.
בדצמבר 1943, כאשר הסובייטים היו על סף כיבושה של טרנסניסטריה, הותר ליהודים לחזור לרומניה, אולם רבים חזרו רק לאחר השחרור הסובייטי.
על פי הסטטיסטיקאי מרקו רוזן נרצחו ומתו במהלך ההגליות לכל הפחות 155,000 יהודים רומנים ו-115,000 יהודים אוקראינים שהיו תחת שלטון רומני. לפי ההיסטוריון אביגדור שחן, מספר הנרצחים היה גבוה בהרבה, כ-400,000. לפי חוקר השואה ז'אן אנצ'ל היה מדובר במעל 400,000 יהודים.
לאחר עצמאות מולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל הכירה במולדובה עם הצטרפותה לאו"ם ב-1992, וכוננה עימה יחסים דיפלומטיים. באותה שנה, פרצה מלחמת טרנסניסטריה בין מולדובה לבדלנים מחבל טרנסניסטריה (בתמיכת רוסיה), וישראל לא צידדה באף אחד מן הצדדים. עם זאת, ישראל לא מכירה בטרנסניסטריה כמו כל מדינות העולם. בין ישראל ומולדובה ישנם יחסים חמים, שמתבטאים בשיתוף פעולה בלחימה בטרור, בעובדה שחיים בישראל עשרות אלפי עולים ממוצא מולדובני, ובתמיכה המולדובנית בישראל במוסדות הבינלאומיים (מולדובה אף הודיעה על כוונתה להעביר את שגרירות מולדובה בישראל לירושלים). ממשלת ישראל מעסיקה אלפי עובדים זרים ממולדובה וטרנסניסטריה.
ב-15 באוקטובר 2007 ביקר בישראל יבגני שבצ'וק, יושב ראש הפרלמנט הטרנסניסטרי, עם קבוצת צליינים מטרנסניסטריה. הביקור, שנמשך שמונה ימים, נשא אופי דתי.
ב-22 ביוני 2018, ישראל הייתה אחת מ-83 המדינות, שנמנעו בהצבעה להצעה שהגישה מולדובה באו"ם הקוראת ל"נסיגה מלאה וללא תנאי של כוחות צבא זרים משטחה של הרפובליקה של מולדובה, כולל טרנסניסטריה". 64 מדינות תמכו בהצעה, 15 מדינות התנגדו לה (רוסיה, איראן, קוריאה הצפונית, סודאן, דרום סודאן, סוריה, ניקרגואה, בורונדי, זימבבואה, בלארוס, בוליביה, מיאנמר, ארמניה, קובה וונצואלה) ו-31 מדינות נעדרו ממעמד ההצבעה.
