יחסי ישראל–קובה
| יחסי ישראל–קובה | |
|---|---|
|
|
| |
| ישראל | קובה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 22,072 | 110,860 |
| אוכלוסייה | |
| 9,881,600 | 11,179,471 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 522,033 | 545,218 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 52,829 | 48,770 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | רפובליקה קומוניסטית |
יחסי ישראל–קובה מתייחסים ליחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קובה. היחסים בין שתי המדינות ידעו עליות ומורדות לאורך השנים והחל מ-1973 אין בין המדינות קשרים דיפלומטיים (קובה אף חזרה בה מהכרתה בישראל), אך מתקיימים קשרי תיירות ומסחר[1].
נכון ל-2022, קובה היא אחת משתי המדינות שחזרו בהן מהכרתן בישראל (בנוסף לאיראן) והמדינה היחידה באמריקה שאינה מכירה במדינת ישראל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-40: קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר באמצע שנות ה-40 החלו מגעים דיפלומטיים בין התנועה הציונית לקובה. במאי 1944 ערך נתן אגמון (אז נתן ביסטריצקי) ביקור רשמי בקובה כשליח הקרן הקיימת לישראל. במהלך הביקור פגש את ראש הממשלה ומספר שרים, וערך אספה ציונית בה השתתפו כ-1,600 איש. הממשלה הקובנית גם כן ערכה כינוס תמיכה בציונות[2].
בפברואר 1945, בכינוס של ארגון מדינות אמריקה, הציעה ממשלת קובה לקבל החלטה "לדחות ולגנות את היחס הבלתי אנושי של הנאצים כלפי היהודים, ולהמליץ על מדינת ארץ ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית, ולהתיר עליה יהודית בלתי מוגבלת"[3]. בינואר 1946 אישר הסנאט של קובה החלטה ברוח זו[4].
ב-16 באוקטובר 1947 הודיע במפתיע שגריר קובה באו"ם, בכינוס שנערך בעיירה לייק סקסס, כי ארצו מתנגדת לתוכנית החלוקה ובכך, הייתה למדינה היחידה באמריקה המתנגדת להחלטה[5]. העמדה שהציג השגריר הייתה בניגוד לעמדת הסנאט של קובה, ופעילים ציונים בקובה פעלו לנסות לשנות את עמדתו[6]. ב-29 בנובמבר קובה הצביעה לבסוף נגד תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם. השגריר הקובני, ארנאסטו דיהינו, הסביר את המעשה באומרו כי: "קובה מתייחסת באהדה רבה ליהודים, ואף קלטה יהודים במספר ניכר, אבל חלוקתה של ארץ ישראל מנוגדת לצדק ולמשפט. בהצהרת בלפור נתנה בריטניה ליהודים דבר שאינו מגיע להם, מפני שאינם בני ארץ ישראל. עם כל הכבוד להשקפות היהודים, הרי הם זרים בארץ ישראל ושמענו בוויכוח זה שרוב אבותיהם מעולם לא ישבו בארץ; אולם אפילו סברה זו אינה נכונה, מכל מקום עזבו היהודים את הארץ בתקופה כה קדומה, עד שקיפחו כל זכות עליה, כשם שהאמריקאים קיפחו כל זכות לארצות מוצאם של אבותיהם האירופים". בנוסף אמר כי החלוקה היא "פגיעה בעיקר ההגדרה העצמית", לאור העובדה שלא נערך משאל עם בארץ ישראל על התוכנית, אך הוסיף כי "קובה מתייחסת באהדה לשאיפת היהודים לעלות לארץ ישראל מתוך טעמים דתיים, אולם דבר זה אינו מקנה להם את הזכות ליטול לעצמם את קנין זולתם"[7].
קובה הכירה בישראל דה-פקטו ב-14 בינואר 1949[8], ובמרץ 1949 הצביעה בעד קבלת ישראל לארגון האומות המאוחדות כמדינה חברה. ב-20 במרץ 1949 הכירה בישראל דה-יורה[9].
במאי 1949 שלחה קובה נציג מסחרי לישראל, רפאל זילבר, יהודי תושב המדינה, שכיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית בקובה[10]. ב-30 ביוני התקבל רפאל זילבר על ידי נשיא המדינה[11].
שנות ה-50 ושנות ה-60: חמימות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות ה-50 מינתה מדינת ישראל את סנדר קפלן, יהודי קובני, פעיל ציוני שערך עיתון מקומי ביידיש לקונסול כבוד בקובה[12]. בישראל מינתה קובה את דוד פרדמן כקונסול כבוד. בנובמבר 1954 מונה יוסף קיסרי כציר ישראל בקובה, במקביל לתפקידו כשגריר ישראל במקסיקו[13]. בפברואר 1955 נטעה הקרן הקיימת לישראל יער בפרוזדור ירושלים על שם חוסה מארטי, הגיבור הלאומי של קובה[14]. באוגוסט 1955 מינתה קובה את שגרירה באיטליה, אלברטו דה לה קַמפָּה אי רוֹף, גם כציר בישראל[15]. ב-9 בנובמבר 1955, הגיש את כתב האמנתו לנשיא יצחק בן-צבי[16].
היחסים בין קובה לישראל היו חמימים בתחילת שנות ה-60. עקב החלוציות הסוציאליסטית בין שתי המדינות, התחממו בהדרגה יחסיה של ישראל עם קובה. לאחר סיום המהפכה הקובנית ועלייתו של פידל קסטרו לשלטון כראש ממשלה בינואר 1959, נרקמו יחסי ידידות בין הממשלה המהפכנית של קובה לבין ממשלת ישראל, ונפתחה לראשונה נציגות ישראלית דיפלומטית קבועה בהוואנה. המנהיגים הקובניים, גילו הערכה רבה לרוח החלוצית בישראל וראו את הקיבוץ כמודל לחיקוי[1].
קסטרו תמך בישראל, בעיקר בשל האהדה שהייתה לו ליהודים כקורבנות של הנאציזם, והזדהותו עם מדינת ישראל כמדינה סוציאליסטית. כתוצאה מכך, מדיניות החוץ של קובה הייתה חיובית כלפי ישראל. דמות מפתח מרכזית בקשרים בין שתי המדינות הייתה הציר הקובני בישראל, ריקרדו וולף, יהודי יליד גרמניה, אותו מינה קסטרו בשנת 1961. וולף תרם בנדיבות למאבק של קסטרו בקודמו פולחנסיו בטיסטה, וזכה כתגמול להתמנות לציר קובה בישראל. בנוסף, מימן משלוח מומחים חקלאיים — חברי קיבוצים של השומר הצעיר. כדי לא לפגוע ביחסיה עם ארצות הברית, ישראל הסוותה את מעורבותה בסיוע החקלאי לקובה, והציגה אותה כפעילות פרטית של האגודה לקשרי ישראל־קובה, אם כי משרד החוץ הישראלי היה מעורב בכל המגעים[1].
בשנת 1963 ציינה קובה בשלושה ימי אבל את מות הנשיא הישראלי, יצחק בן-צבי[17].
אף על פי הידידות בין שתי המדינות, במהלך שנות ה-60 החל קסטרו לפתח בריתות הדוקות עם מדינות ערב, דבר שהחל להשפיע על היחסים. במשך השנים שלאחר מכן בין 1967 ל-1970, קובה שלחה סיוע צבאי למצרים במהלך מלחמת ההתשה כדי לסייע למדינה להשתלט חזרה על חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.
שנות ה-70 ושנות ה-80: ניתוק היחסים ועוינות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האהדה ההדדית בין ישראל לקובה הייתה מנוגדת למחויבויות הבינלאומיות של שתי המדינות, שהשתייכו למחנות עוינים בתקופת המלחמה הקרה. הקשרים המתהדקים בין קובה לבין אלג'יריה, ברית המועצות ומצרים, ומאוחר יותר עם התנועה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת, השפיעו על שינוי העמדה הקובנית כלפי ישראל, שהתבטאה באמצעי התקשורת המקומיים ובהצבעות אנטי-ישראליות מעל במות בינלאומיות[1].
בין השנים 1967–1973 קובה התבטאה נגד ישראל בתקשורת המקומית והבינלאומית. הממשלה הקובנית התמקדה בהוקעת השליטה הישראלית באזור יהודה ושומרון וחבל עזה, אך לא ערערה על זכות קיומה של מדינת ישראל. לצירות הישראלית בקובה הייתה חשיבות רבה לקהילה היהודית הקטנה שנותרה במדינה, אשר ראתה עצמה מוגנת על ידי הנציגות הישראלית[1].
ב-9 בספטמבר 1973, קסטרו ניתק את היחסים עם ישראל באופן מפתיע, במהלך נאום שנשא בוועידת המדינות הבלתי-מזדהות, שנערכה באלג'יריה בו הודיע כי ארצו תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. הוועידה הסתיימה בקריאה שעל ישראל "לצאת מהשטחים הערבים שנכבשו ב-1967"[18][19]. באוקטובר 1973 סייעה קובה למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים נגד ישראל על ידי שליחת חיילים וציוד לסוריה[20]. לאחר המלחמה לא התקיימו שוב יחסים דיפלומטיים בין קובה לישראל, בעוד ישראל וארצות הברית היו שתי המדינות היחידות בעולם מאז 1992 שהצביעו מדי שנה בקביעות בעד האמברגו של ארצות הברית נגד קובה (אנ') בעצרת הכללית של האו"ם.
בנובמבר 1974 ממשלת קובה הזמינה את יאסר ערפאת לבקר בקובה[21], בדרכו חזרה מנאום בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, שם הוזמן לנאום לראשונה[22].
ב-1975 הצביעה קובה בעד החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שהגדירה את הציונות כ-"צורה של גזענות ואפליה גזעית". ב-16 בדצמבר 1991, כ-16 שנה לאחר העברת ההחלטה, הצביעה נגד החלטה 4686 של העצרת הכללית שחזרה בה מקודמה ובכך, הייתה למדינה היחידה באמריקה שהצביעה נגדה.
בשנות ה-80, התירה ישראל למשלחות קובניות לבקר במדינה, כאורחות של גופים הקשורים למפלגה הקומוניסטית הישראלית וברית הנוער הקומוניסטי הישראלי[23].
שנות ה-90: התמתנות והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפרקות ברית המועצות ונפילת הקומוניזם באירופה גרמו למשבר כלכלי חמור בקובה, וחייבו את קובה לגלות פתיחות מסוימת מול מדינות בעולם המערבי כדי לשרוד כלכלית[24]. במסגרת זו התפתחו יחסים בלתי פורמליים בין ישראל לקובה בנושאי תיירות, עסקים בתחום הנדל"ן, חקלאות ותעשייה. בנוסף, סיום המלחמה הקרה החליש את ההתנגדות האמריקאית לקיום קשרים רשמיים עם קובה[25].
בינואר 1990 דווח לראשונה על מגעים של ישראל עם קובה על חידוש היחסים הדיפלומטיים[26]. במהלך 1991 העבירה קובה מסרים לישראל כי היא מעוניינת בשיחות מקדימות לקראת חידוש היחסים בין שתי המדינות. בנוסף, הותר לאנשי עסקים ישראלים לבקר במדינה. קובה גם העבירה בקשה לישראל לשלוח מומחים לחקלאות, טכנולוגיה ומחשבים לשטחה[27].
בפברואר 1992 ביקרו בישראל שני נציגים של חברת התיירות הממשלתית של קובה, "הוואנתור", וחתמו על הסכם לשיתוף פעולה תיירותי עם חברת התיירות הישראלית "נתור"[28]. על פי ההסכם שנחתם תיירים ישראלים יוכלו לקבל אשרת כניסה לקובה למשך 30 יום שאותו "נתור" תנפיק, ו-"הוואנתור" תספק להם שירותי קרקע, נסיעות ובתי מלון[29].
בשנת 1994, במהלך השבעתו של נלסון מנדלה לנשיא דרום אפריקה, נפגש הנשיא קסטרו עם נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן[30].
בין השנים 1995-1999, ממשלתו של קסטרו אפשרה ל-400 יהודים קובניים לעלות לישראל בסיוע ממשלת קנדה במהלך מבצע שכונה "מבצע סיגר"[31].
בשנת 1996, במהלך הלווייתו של נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן, הנשיא קסטרו נפגש ושוחח עם שר הביטחון הישראלי שמעון פרס.
בשנת 2000 נפגשו הנשיא קסטרו וראש ממשלת ישראל אהוד ברק בפסגת המילניום בניו יורק.
המאה ה-21: בחינת היחסים מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור השני של המאה ה-21 חל שיפור ביחסים בין ישראל לקובה שכולל ביקור של תיירים ישראליים בקובה, ובמקביל, ביקור של אמנים ואנשי רוח קובניים בישראל[1]. ישראל מיוצגת בקובה באמצעות משרד אינטרסים שפועל בשגרירות קנדה בהוואנה.
בשנת 2006 השר לענייני גמלאים, רפי איתן, והרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, הוזמנו לפגישה לרגל חנוכת אנדרטה לזכר קורבנות השואה בבירה הוואנה[32].
בספטמבר 2010, בעת ששוחח עם העיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג, הודיע פידל קסטרו כי הוא מאמין שלישראל "ישנה הזכות להתקיים כמדינה יהודית"[33][34] והוסיף שצריך להבין למה הישראלים "חרדים לקיומם"[35]. קסטרו נזף בנשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, בעקבות הכחשת השואה שהביע והצהיר כי "דבר לא משתווה לשואה"[34] וציין שלדעתו "אף אחד לא הוכפש יותר מהיהודים". קסטרו הביע גם כן דאגה ביחס לשאיפתה הגרעינית של איראן[35]. בתגובה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ונשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, פרסמו דברי הערכה לדבריו של קסטרו אותן כינה נתניהו "הבנה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל"[36].
במהלך 2014 בעקבות הליכי פיוס בין ארצות הברית לקובה, כולל מפגש בין ראול קסטרו לברק אובמה בדרך לבימת הנואמים בטקס האשכבה לנלסון מנדלה באצטדיון ביוהנסבורג, הוגשה בקשה אמריקאית רשמית להבעת תמיכה בפיוס, אך ישראל החליטה שלא לפרסם הודעת תמיכה דומה, עקב חוסר רצון להתעמת עם מתנגדי הפיוס בקונגרס האמריקאי, שרובם רפובליקנים הנמנים עם בעלי בריתה של ישראל שמתנגדים להתחממות היחסים[37].
באוקטובר 2017 ביקרה שרת התרבות והספורט מירי רגב בקובה, לאחר שמאז 1973, אף חבר ממשלתי או פקיד ישראלי לא ביקר באי. עם זאת, הביקור נועד לצורך חופשה פרטית, ולא כלל מפגש עם אנשי ממשל[38].
בדצמבר 2017 פורסם בתקשורת הישראלית כי ישראל קיימה מספר שיחות חשאיות עם קובה ואף בחנה אפשרות לכינון מחדש של יחסים דיפלומטיים. שיחות אלו התרחשו זמן קצר לאחר שארצות הברית החליטה לחדש את יחסיה עם קובה תחת מדיניותו של הנשיא אובמה[39].
במשרד החוץ הישראלי קושרים את היחסים של ישראל עם קובה בהתפתחויות היחסים של ארצות הברית עם קובה[40]. היחסים הדיפלומטים בין המדינות לא התחדשו לאורך השנים בעקבות מספר גורמים עיקריים בהם יחסו של קסטרו לארצות הברית, בעלת ברית קרובה של ישראל, כאויבת, בדומה למדינות החברות של קובה וכמו כן, תלותה של קובה בסיוע הכלכלי של איראן ובנפט של ונצואלה שניתקה את יחסיה עם ישראל מאז 2009[1].
יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר לאחר הקמת המדינה, ישראל וקובה קיימו קשרי מסחר, כאשר עיקר הייבוא מקובה היה של סוכר וטבק[41]. ב-1957 נפתח קו ימי ישיר בין ישראל, קובה ואמריקה הלטינית[42].
מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ישראל מקיימת שוב קשרי סחר גלויים עם קובה. הפעילות הבולטת ביותר בנושא בוצעה על ידי איש המוסד לשעבר רפי איתן. פעילותו של איתן התבצעה באמצעות שתי חברות עיקריות: "GBM - GRUPO BM" בקובה ו-"ריסימקס" בישראל. החברות עסקו בתחומים מגוונים, כולל: נדל"ן, חקלאות, תעשייה, מסחר והיי-טק. "GBM" רכשה שטחים לגידול קני סוכר בקובה, ובהמשך גם שטחי פרדסים, והסתייעה בחברת אגרקסקו הישראלית כדי לשווק את הפרי לאירופה ולשבור את האמברגו האמריקאי על האי[43]. בשנת 1997 ארצות הברית הטילה סנקציות על איתן והחברה. בהודעת מחלקת המדינה של ארצות הברית נאמר כי הרכוש שבו מחזיקה החברה הופקע מידי אזרחים אמריקאים בידי המשטר המהפכני של פידל קסטרו בשנת 1959. על פי "חוק הלמס-ברטון" (אנ') מוטלות סנקציות בארצות הברית על חברות זרות הסוחרות או מקיימות פעילות עסקית בקובה ושבהן מעורב רכוש שהיה שייך לאזרחים אמריקאים[44].
"GBM" הייתה מעורבת גם בתחום ההיי-טק והתקשורת, ובין היתר הייתה המפיצה הבלעדית של חברת "ECI Telecom" הישראלית באמריקה הלטינית, בשנת 2003 פורסם כי "ECI" סגרה עסקת ענק בקובה בתיווכו של החברה. בשנת 2000 החלה "GMB" להקים בשותפות עם הממשלה הקובנית ואיש העסקים הרצל חבס[45], את ה-"מירמאר טרייד סנטר" - המרכז העסקי והמסחרי הגדול בהוואנה, הכולל 18 בניינים, בהשקעה של כ-200 מיליון דולר[46]. ב-2005 זכתה קבוצת רד-בינת בחוזה להקמת תשתית התקשורת במתחם[47]. במהלך השנים נפוצו שמועות רבות על קשריו האישיים של רפי איתן עם פידל קסטרו, אך הוא הכחיש אותם. בראיון עם כניסתו לפוליטיקה אמר איתן כי הוא "לא עובד עם פידל קסטרו"[48]. במאי 2006, כשר לענייני גמלאים בממשלת ישראל, נפגש עמו בגלוי לראשונה[32]. בפברואר 2019, חשף אנריקה רוטנברג, שניהל את עסקיו של איתן בקובה, כי הם נפגשו עם קסטרו פעמים רבות, ולמעשה כל משא ומתן על עסקים במדינה התנהל איתו ישירות, אם כי לאחר שראול קסטרו (אחיו הצעיר של פידל קסטרו) מונה לנשיאות, ממשלת קובה לא חידשה את החוזים עם חברת "GBM"[43].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7
מרגלית בז'רנו, יחסי קובה-ישראל: התחברו בגלל החלוציות, התנתקו בגלל הציונות, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2014
- ^ "עם קובה בהערצה לארץ ישראל - בעלת הברית במלחמה בנאציזם", משמר, 24 במאי 1944
קובה בעד "ארץ־ישראל יהודית חפשית - מנהיג הקומוניסטים מצטרף לעמדת הממשלה, הַבֹּקֶר, 24 במאי 1944 - ^ קובה מציעה א"י כמדינה חפשית לעליה, הַבֹּקֶר, 26 בפברואר 1945
- ^ הסנט בקובה אישר החלטה פרו-ציונית, המשקיף, 22 בינואר 1946
- ^ הדיונים על א"י באו"מ - קובה נגד חלוקה, הארץ, 17 באוקטובר 1947
נציג קובה: החלוקה אינה פתרון, המשקיף, 17 באוקטובר 1947 - ^ קריאה לנציג קובה שיצביע בעד חלוקה, המשקיף, 12 בנובמבר 1947
ח יוסטוס, בסימן ועדות-משנה - התסכים קובה, הארץ, 7 בנובמבר 1947 - ^ הישיבה הדרמטית של אסיפת או"מ בליל שבת - מפני מה תצביע קובה נגד חלוקה?, הארץ, 30 בנובמבר 1947
- ^ קובה הכירה בישראל, קול העם, 16 בינואר 1949
- ^ קובה הכירה בישראל דה־יורה, קול העם, 22 במרץ 1949
- ^ נציג מסחרי של קובה בישראל, על המשמר, 12 במאי 1949
בציונות, העולם, 10 בינואר 1946 - ^ הכלל והפרט, הארץ, 1 ביולי 1949
- ^ גדעון ספירו, אצל פליטי "קובה" היהודים במיאמי, על המשמר, 3 במרץ 1968
- ^ ציר ישראל בהאואנא, שערים, 16 בנובמבר 1954
- ^ ניטעו עצים ביער חוזה מרטי, הארץ, 4 בפברואר 1955
נטיעת עצים ב"יער חוזה מרטי", הארץ, 16 בנובמבר 1955 - ^ מונה ציר קובה בישראל, הארץ, 30 באוגוסט 1955
- ^ ציר קובה הגיש כתב האמנתו, הארץ, 10 בנובמבר 1955
- ^ דבר, אלפי מברקי תנחומים מרחבי הארץ ומראשי מדינות ואישים בכל העולם, 25 באפריל 1963
- ^ הפסקת היחסים הדיפלומטיים של קובה עם ישראל גורמת להפתעה, חרטה, באתר Jewish Telegraphic Agency (באנגלית אמריקאית)
- ^ ועידת "הבלתי־מזדהות" באלג׳יר נסתיימה עם הודעה, כי: קובה ניתקה איתנו יחסים, על המשמר, 10 בספטמבר 1973
דן ארקין, גם ציר קובה בישראל הופתע ונדהם, מעריב, 10 בספטמבר 1973
יהושע תדמור, קובה פותחת "חזית" חדשה לישראל, דבר, 14 בספטמבר 1973 - ^ John Hoyt Williams, קובה: המכונה הצבאית של הוואנה, באתר The Atlantic, 1988-08-01 (באנגלית)
- ^ עיטור "מפרץ החזירים הוענק ליאסר ערפאת בקובה, מעריב, 17 בנובמבר 1974
- ^ נחום ברנע, ב־104 קולות נגד 4 החליטה העצרת להזמין נציג אש"ף, דבר, 15 באוקטובר 1974
- ^ רענן ריין, בנו של קסטרו לביקור בישראל?, חדשות, 17 בדצמבר 1984
- ^ שלמה סלוצקי, קצת קוסמטיקה, לא יותר, חדשות, 19 בפברואר 1990
חנה קים, מחכים לגריוגוס, חדשות, 7 ביוני 1991 - ^ עופר אדרת, יחסי ישראל-קובה בעידן קסטרו: בין שיתוף פעולה לקרירות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2016
- ^ יעקב אילון, "ט״ם": קובה מנסה להחקרב לישראל, חדשות, 1 בינואר 1990
- ^ קובה ואנחנו, חדשות, 7 ביוני 1991
- ^ חנה קים, חברת "נתור" חתמה על הסבם תיירות עם קובה, חדשות, 6 בפברואר 1992
- ^ נווית זומר, קובה תנפיק אשרות כניסה לישראלים באמצעות נתור, חדשות, 5 בפברואר 1992
יאיר וצלר, קובה בידנו, חדשות, 6 בפברואר 1992 - ^ "מערכת היחסים הסבוכה של פידל קסטרו עם יהודים ומדינת ישראל". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-08-09.
- ^ 7 רגעים שהגדירו את מערכת היחסים של קסטרו עם יהודים וישראל, באתר Jewish Telegraphic Agency, 2016-11-29 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 השר רפי איתן ייפגש עם מנהיג קובה, באתר וואלה!, 14 במאי 2006
- ^ פידל קסטרו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, באתר www.elmundo.es
- ^ 1 2 Jeffrey Goldberg, Castro: 'No One Has Been Slandered More Than the Jews', 7 בספטמבר 2010 (באנגלית)
- ^ 1 2 AP, קסטרו נוזף באחמדינג'אד: תמיד התנכלו ליהודים, באתר ynet, 8 בספטמבר 2010
- ^ ברק רביד, ראש הממשלה בנימין נתניהו: פידל קסטרו מבין עמוקות בהיסטוריה היהודית, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2010
- ^ ברק רביד, מחשש לתגובת הקונגרס: ישראל לא מביעה תמיכה בפיוס עם קובה - למרות בקשת ארה"ב, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
- ^ ברק רביד, ביקור נדיר של שר בקובה: רגב נסעה לטיול במדינה, עמה אין לישראל יחסים דיפלומטיים, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2017
- ^ מעריב אונליין, דיווח: ישראל קיימה שיחות חשאיות עם קובה ובחנה כינון יחסים איתה, באתר מעריב אונליין, 25 בדצמבר 2017
- ^ יוסי מלמן, נאחז בציציות: יחסי ישראל וקובה, 3 בינואר 2015 (ארכיון)
- ^ אפשרויות יצוא ישראלי לקובה, הארץ, 5 בינואר 1953
- ^ שמעון סאמט, קו ימי ישראל־דרום אמריקה, הארץ, 25 בנובמבר 1957
- ^ 1 2 ארי ליבסקר, לוכד החלומות, באתר כלכליסט, 22 בפברואר 2019
- ^ הארץ, ארה"ב הטילה סנקציות על חברה של רפי איתן הפועלת בקובה, באתר גלובס, 19 בנובמבר 1997
- ^ אלעזר לוין, "זו לא עיסקה מהותית", באתר גלובס, 17 בספטמבר 2000
- ^ איתי רום, המיליונרים מגבעת הלאום, באתר גלובס, 6 במאי 2008
- ^ TheMarker digital, בינת יישום תקים תשתית תקשורת במתחם בנייני משרדים בקובה בהיקף המוערך בכמיליון דולר, באתר TheMarker, 11 בספטמבר 2005
- ^ גדעון אלון, אני חקלאי בקובה. כל השאר זה המצאות, באתר הארץ, 3 ביולי 2006
