תוכנית אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת תוכנית אלון. השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל. השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית

תוכנית אַלוֹן הייתה תוכנית לחלוקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בין ישראל לבין מדינות ערב ותושבי השטחים הפלסטינים. הוגשה בשנת 1967 על ידי יגאל אלון, שר העבודה דאז, לראש הממשלה לוי אשכול. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי, אך הייתה לה השפעה מרכזית על מדיניות ההתיישבות בשטחי יהודה, שומרון ועזה של ממשלות המערך והעבודה, עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977.

תוכנית אלון הוגשה בסוף יולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, תחת הכותרת "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים". העיקרון המרכזי שעמד בבסיסה הוא האמונה בנחיצות וברלוונטיות של שלום בין מדינת ישראל לבין שכניה, שלום אשר יִיכון רק בעזרת הסדר מדיני המשרטט גבולות ברורים. אלון הציע לממשלה לנקוט מדיניות מיידית, שתפזר את הערפל בנוגע לגבולות המדינה בעקבות הכיבושים הבלתי צפויים שנעשו במלחמת ששת הימים.

הגבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תוכנית אלון, גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ימשיך דרך מרכזו של ים המלח ולאורך הגבול המנדטורי באזור הערבה. באזור העיר יריחו תיסוג ישראל מרצועה צרה שתקשר בין ממלכת ירדן לבין הרי השומרון. על גב ההר תהיה מערכת כבישים, שתאפשר לישראלים לעבור דרומה ממזרח השומרון לכיוון ירושלים וים המלח.

רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני יינתן לתושבים הערבים של האזור. לישראל יסופחו בקעת הירדן וחלקם המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. הגבול יגיע עד חברון. בנוסף, ישראל תשמור ברשותה אזורים נוספים בעלי חשיבות ביטחונית, כגון ההרים שסביב פרוזדור ירושלים (אזור גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים), דרום רצועת עזה וחלקים מסיני.

תוכנית אלון הציעה לאפשר לתושבי השטחים הכבושים לבחור אם לכונן ישות עצמאית או להצטרף מחדש לירדן. הכרה זו בסמכותם של תושבי השטחים ובצורך לשתף אותם בהחלטות המשמעותיות לגביהם הייתה חריגה ביחס אל התושבים בימים ההם ובמשך שנים רבות לאחר מכן.

מטרות התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגאל אלון היו מספר מטרות מרכזיות מבחינה מדינית, דמוגרפית, ביטחונית ומוסרית בהגשת תוכניתו:

  • מבחינה מדינית, אלון שאף שממשלת ישראל תציע מיוזמתה תוכנית שלום על מנת להשפיע על שיקולי המעצמות הגדולות לא לכפות על ישראל פתרון שלא יהיה נוח לה.
  • מבחינה דמוגרפית, מטרתו הייתה שמירה על רוב יהודי בארץ. התוכנית אפשרה את הגדלת שטחה של מדינת ישראל מבלי להעלות את מספרם של תושביה הלא־יהודים.
  • מבחינה ביטחונית, אלון רצה לשרטט לישראל מה שהוא כינה בשם "גבולות בני הגנה": לא לסגת לגבולות טרום מלחמת ששת הימים ולהבטיח את ירדן כגבול האסטרטגי של ישראל, על מנת למנוע פלישה צבאית של מדינה ערבית ממזרח (מכאן נובע סיפוח בקעת הירדן), ומנגד, לאמץ פשרה טריטוריאלית.
  • מהבחינה המוסרית, המטרה הייתה לא לשלוט על עם אחר ולתת לו לנהל את חייו בעצמו, או תחת שלטון אחר שהוא יהיה מעוניין בו[1].

יישום התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. נערכו עליה דיונים, אך היא לא עמדה לעולם להצבעה בממשלה. התוכנית לא הייתה מקובלת על חלק ממנהיגי המערך, או שתמכו בה במעומעם ולא תמיד בפומבי. חלק מפלגות הקואליציה באותה עת, ובראשן המפד"ל וגח"ל, התנגדו לה נחרצות בהיותן תומכות בארץ ישראל השלמה. שר הביטחון משה דיין לא אימץ את התוכנית וטען שהזמן משחק לטובת ישראל ושהוא מחכה להצעה של הערבים. גם מדינות ערב וראשי הפלסטינים לא תמכו בתוכנית: חוסיין, מלכה של ירדן שאף לקבל את הגדה המערבית כולה לממלכתו, ואילו אש"ף שאף באותה עת לפלסטין גדולה שלא תהיה קשורה לירדן[2].

מאוחר יותר, עודדו ממשלות ישראל השונות התיישבות בשטחים, תוך שימת לב לכך שהיישובים המוקמים בהרי יהודה ובבקעה יוקמו בשטחים שיועדו לסיפוח בתוכנית אלון. אלון עצמו תמך בהקמת היישובים הללו. לאורך קו הגבול ששורטט בתוכנית אלון נסלל כביש אלון.

תנועת גוש אמונים, לאחר העלייה לקרקע בסבסטיה, הקימה יישובים שלא על פי קווי מתאר אלה, בתמיכת גורמים מתוך הממשלה. לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, נפרצו גבולות תוכנית אלון וגוש אמונים החל להתיישב במרבית שטחי יהודה ושומרון.

בעת הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, חזרה ישראל באזור זה לגבולות שהיו לה לפני המלחמה. אלון עצמו נמנע בהצבעה על ההסכם בכנסת, מפני שלא עלתה בקנה אחד עם המטרות האסטרטגיות שבהן דגל, למרות שהצהיר שטוב שההסכם נחתם[3].

החל מאמצע שנות ה-90 נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי הביטוי 'תוכנית אלון פלוס' או 'תוכנית אלון מורחבת'. ביטויים אלו נועדו לסמן גישה ייחודית כלפי פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, המאפיינת את מפלגות המרכז: נסיגה מחלקים נרחבים של יהודה ושומרון, על פי תוכנית אלון המקורית, בתוספת הרחבות המתאימות לגושי ההתיישבות היהודיים הגדולים הקיימים כיום באזור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו ביוגרפיה. תל אביב, הוצאת הקבוץ המאוחד, 2004, עמ' 488-490
  2. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 66-67
  3. ^ חגי אשדפרה שבועטת בדלי החלב, דבר, 31 במאי 1979