ספר תורה

ספר תורה הפתוח בפרשת פינחס. היד מצביעה על פסוקי חג הסוכות.

ספר תורה הוא מגילת קלף שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו כבוד מיוחד והידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

כתיבת ספר תורה

כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.

הקלף

את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני. גם בקבוצת העורות, מותרים לעשיית הקלף רק עורות מבעלי חיים טהורים, הכשרים לאכילה. חיוב זה הוא רק במין בעל החיים, ואף חיה ממין הכשר לאכילה שהיא עצמה אסורה באכילה, כנבלה או טרפה, מותר לכתוב על עורה ספר תורה. על עור של דגים אסור לכתוב ספר תורה, מפני שיש בהם זוהמא.

כדי להכין את עור הבהמה לכתיבה, יש לעבדו. העיבוד נעשה על ידי נתינת העור בסיד או בחומר אחר (כעפצים) השואב מן העור את כל הנוזלים המצויים בו, וכך העור יכול להתקיים שנים רבות ולא להירקב. המנהג הקדום היה לעבד את הקלף בעפצים, ומתקופת הגאונים הונהג ברוב הקהילות לעבד בסיד. עיבוד בעפצים נהוג עד היום בקרב יהדות תימן.

השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד בסיד: העור כמעט ולא נמלח, והסיד הוא כמעט החומר היחיד המשתתף בעיבוד. הקלף העובר עיבוד זה הוא לבן וקשה, והאותיות שנכתבות עליו ניזוקות במגע עם מים. בעיבוד בעפצים: המלח והקמח הם חומרים חיוניים להצלחה בעיבוד, הקלף מקבל גוון חום ומרקמו יותר רך, והאותיות הנכתבות עליו ניזוקות פחות במגע עם מים.

העיבוד צריך להיות לשמה, ואם לא עיבדו לשמה, פסול.

שרטוט

הקלף צריך להיות משורטט לפני הכתיבה, ואם נכתב ללא שרטוט פסול. את השרטוט עושים בעזרת מרצע, ומצווה מן המובחר לשרטט ביד ימין. מעיקר ההלכה השרטוט לא צריך להיות לשמה. מנין השורות הוא 42 ומנהג תימן 51, ומוסיפים עוד שרטוט מתחת לשורה האחרונה ומהצדדים.

הכתיבה נעשית כך שגגי האותיות נוגעות בשרטוט. יש להיזהר שלא לכתוב שלוש אותיות מחוץ לשרטוט, ואם כתב בדיעבד אפילו מילה מחוץ לשורה בהמשך לה - היא כשרה. שם השם שיצאו ממנו שתי אותיות מחוץ לשיטה פסול. יצאה אות אחת או כל שם ה' מחוץ לשיטה - כשר.

תפירה

בסיום כתיבת האותיות על גבי הקלף, תופרים את היריעות זו לזו עם גיד. התפירה צריכה להיות לשמה.

את היריעה הראשונה והאחרונה תופרים לעץ החיים.

קלף משוח

בדורות האחרונים נתעוררה השאלה האם מותר למשוח את הקלף בשכבת ציפוי המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. על ידי משיחה זו מתייפה הקלף, והכתיבה עליו קלה ומהירה יותר, אולם נחלקו האחרונים האם יש במשיחה זו חציצה בין הדיו לקלף. שו"ת פנים מאירות פסק שמצווה והידור לכתוב על קלף משוח, שכל הבא לייפות את הכתב אינו חוצץ. אמנם גם לשיטה זו יש להיזהר לא למשוח משיחה עבה מדי, העלולה ברבות בימים להתפורר ולבקע את האותיות שעל גבה. לעומתו פסק בספר "בני-יונה" שהמשיחה מהווה חציצה בין הדיו לקלף, ועל כן אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול- הספר פסול, אך אם הדיו עובר דרך המשיחה ונספג בקלף- הספר כשר.

למעשה, לכתחילה יש להחמיר ולא למשוח את הקלף, אמנם במקום שיש ספר משוח, מותר לקרוא בו ולברך עליו.

כתב סת"ם

צורת אותיות כתב הסת"ם, לפי שיטת הבית יוסף

ערכים מורחבים – כתב סת"ם

כתב סת"ם הוא כתב שבו משתמשים לכתיבת ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין. כתב זה משמש את סופרי הסת"ם ונכתב באמצעות קנה או נוצה בדיו-סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל אותיות מסוימות. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי וכתב ספרדי.

הלכה למשה מסיני היא שיש לכתוב את הסת"ם בדיו. דיני דיו הסת"ם מרובים הם, אך שתי הדרישות העיקריות לדיו הסת"ם הן שחרוּת וקיום לאורך זמן. הדיו עשוי מפיח להבת נר, שרף אילן, מי עפצים, גומא וממרכיבים נוספים.

בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי להפוך ספר תורה כשר לספר תורה פסול, עקב דהיית אותיות או מילים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה כזה דינו גניזה.

דיני הכתיבה

ערך מורחב – כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. כתיבת ספר התורה נעשית בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב "כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים".

אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט חמש עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו.

תיוג

ספר תורה כתב ספרדי מתויג

צריך לתייג את האותיות "שעטנז גץ" שלשה תגים מעל כל אות (ראה תמונה) ולפי הקבלה צריך לתייג גם את האותיות "בדק חיה" תג אחד מעל כל אות. ואותיות "מלאכת סופר" אין לתייג.

צורת התג המקובלת היא קו שעולה מגג האות, ובראשה עיגול, ואם עשה את התגים ללא ראש, כשרים.

בתגים אין את הפסול "חק תוכות", ולכן אם נדבקו התגים מותר להפרידן.

טוב לומר לפני התיוג: "אני מתייג לשם קדושת ספר תורה", ולפני תיוג שם השם: "לשם קדושת ה'", אך אם לא אמר כשר ואינו מעכב.

מיקום שלושת התגים: באותיות: ג' ז' נ' (ון') - מעל גג האות, ובאותיות ט' ע' צ' (ו'ץ') וש'- מעל הראש השמאלי. מיקום התג היחיד: בשמאל גג האות (בשלישו השמאלי).

מצווה מן המובחר לתייג עם דיו של ס"ת, אך אם תייג בעט רפידוגרף גם כשר, אף על פי שהתיוג יוצא דהוי מעט. ישנם עטים כשרים, וישנם לא כשרים.

אם חסרים תגים וגילו את הדבר באמצע קריאת התורה, אין להוציא ספר תורה אחר, ויש לתקנו לאחר מכן. ואם אין תגים כלל, ואין ספר תורה אחר, הספר תורה כשר בדיעבד ומותר לקרוא בו וגם לברך עליו.

תיקונים בספר תורה

אם נמצא פסול בספר תורה, כגון שחסירה אות או יתירה אות, או שהאות לא כתובה כהלכתה מותר לתקן, כי בספר תורה לא צריך שהכתיבה תהיה כסדרה כתפילין ומזוזות. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת התורה מוציאין ספר תורה אחר.

אם נמצא פיסוק בין האותיות, אם השתנה צורתה ונראית כשתי אותיות כגון: מ' שנפסקה באמצע ונראית כמו אותיות כו, מוציאין ספר תורה אחר, ואם לא השתנתה צורתה אין להוריד את הספר תורה, ויתקנו אחרי הקריאה.

חק תוכות

אם האות נוצרת על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, הרי זה "חק תוכות" והאות פסולה, כגון שנכתב ו' במקום י' אסור לגרד את חלקו התחתון של הו' כדי שיהיה י', משום שהי' נוצרה על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה. דבר זה נלמד מהפסוק "וכתב לה ספר כריתת" (דברים כ"ד א') ודרשו חז"ל: "וכתב ולא חקק" (גיטין כ' ע"א). וכמו שכך ההלכה בגיטין, הוא הדין גם לספר תורה.

הפסול "חק תוכות" חל בין אם מתחילתה האות לא נכתבה כראוי, בין שאות אחת נדבקה לחברתה ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טיפת דיו על האות וקילקלה את צורתה, ובין אם נכנסה אות אחת לתוך חברתה ואיבדה צורתה (כגון אות ל' שנכנסה לתוך הך' שמעליה והך' נראית כאות ה').

נדבקה אות לחברתה באופן שלא השתנתה צורת האות, מותר להפריד ביניהם ואין בזה "חק תוכות".

אופן תיקון האותיות

מבחינה טכנית

מגרדים את האות רק לאחר שהתייבשה, בעזרת סכין גילוח, או בעזרת מחק חשמלי.

מבחינה הלכתית

אם איבר מהאות נדבק בגוף האות כגון שנדבק חלקו הימני של הא' בגוף הא', על הסופר לבטל את צורת הא' ורק לאחר מכן לגרד. ואם זה קרה לו תוך כדי כתיבה לא ימשיך לכתוב את הי' השמאלית של הא', כי כל מה שנכתב לאחר הדיבוק צריך לגרד.

אות שנכתבת בפעם אחת כגון ו' אם נפסלה לא מספיק לבטל את צורתה ולתקן, אלא צריך למחוק את האות ולתקן.

אות שנכתבת בשתי פעמים כגון מ', וכתב את החלק הראשון (הכ') בכשרות, ואת החלק השני (הו') בפיסול, כגון שחלקה השני של האות נדבקה לחלקה הראשון ונפסלה, משאיר את מה שכתב בכשרות (הכ'), ומוחק את הו' השמאלית שנכתבה בפיסול, ומתקן.

נפלה טיפת דיו על האות, לדעת הב"ח וקסת הסופר צריך למחוק את כל האות ואחר כך לתקן, ולדעת השו"ע והמשנה ברורה מספיק לבטל את האות מצורת ולתקנה.

אם נדבקו שתי אותיות, כגון שהאות הראשונה נכתבה בכשרות והאות השנייה נדבקה לראשונה ואיבדו צורתן ונראות כאות אחרת כגון נ ו שנדבקו בחלקן התחתון ונראות כט', מוחק את האות השמאלית, ומבטל את צורתה של האות הראשונה ומתקן.

מסורת ספר התורה

בנוסח ספר התורה, במילים ובאותיות, ישנה מסורת מדויקת, העוברת מדור לדור בעם ישראל. אף בגלות הארוכה שעבר עם ישראל, בה פוזר בארצות שונות ורחוקות, נוסח ספרי התורה בקהילות היהודיות כקהילות אשכנז, ארצות האסלאם ותימן נשאר אחיד (למעט שינויים בודדים, כדלקמן), זאת למרות העתקות רבות במשך אלפי שנים ספר מספר. אף במסורת הטעמים והנקודות כמעט ולא נפלו שינויים. לשימור זה תרמה רבות ההלכה המייחסת חשיבות עצומה לדיוק נוסח ספר התורה, הקובעת כי ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת, או נוספה בו אות אחת, ואפילו אות זו אינה משנה את משמעות המילה- ספר התורה פסול. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר תורה עם טעות יותר משלושים יום, אלא יתוקן או יגנז.

שינויים במסורות

למרות הדיוק הכמעט מוחלט בכתיבת ספרי התורה של הקהילות השונות, בעקבות הגלות נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות בנוסח התורה.

• בראשית, ד', י"ג: גדול עוני מנשא, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'מנשוא'.
• בראשית, ז', י"א: נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'מעינות', מלא.
• בראשית, ט', כ"ט: בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: "וַיְהִי" כָּל יְמֵי נֹחַ ואילו בספרים התימניים כתוב "וַיִּהְיוּ" כָּל יְמֵי נֹחַ.
• בראשית, מ"א, מ"ה: בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: פוטי פרע, ולמסורת תימן פוטיפרע תיבה אחת.
• בראשית, מ"ו, כ': בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: "אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן", פוטי־פרע בשתי תיבות, ואילו בספרים התימניים כתוב 'פוטיפרע' בתיבה אחת.
• שמות, כ"ה, ל"א: שמות כה, לא: מקשה תֵּעָשֶׂה המנורה, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'תיעשה', מלא.
• שמות, כ"ח, כ"ו: אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'האפוד', מלא.
• ויקרא, ו', ב': בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: מוקדה במ' זעירה, ולפי בן אשר (לנינגרד) ומסורת תימן מוקדה במ' רגילה.
• ויקרא, ז', כ"ב: בספרי האשכנזים והספרדים אין כאן פרשה, ולפי בן אשר (לנינגרד) וכן מסורת תימן, בא כאן פרשה פתוחה.
• ויקרא, ז', כ"ח: בספרי האשכנזים והספרדים בפסוק כ"ח מתחילה פרשה פתוחה, ולמסורת התימנים ומסורות אחרות, הפרשה מתחילה לפני כן, בפסוק כ"ב.
• במדבר, א', י"ז: אשר נקבו בְּשֵׁמֹת, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'בשמות', מלא.
• במדבר, י', י': וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'חדשכם', חסר.
• במדבר, כ"ב, ה': בלעם בן בְּעֹר, בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: 'בעור', מלא.
• דברים, כ"ג, ב': בספרי האשכנזים והספרדים כתוב: פצוע דכה בה', לעומת זאת לפי בן אשר (לנינגרד) ומסורת תימן "דכא", בא'.

צורת ספר התורה

ספר תורה כמנהג הספרדים, בתוך תיק מהודר

ספר תורה כמנהג האשכנזים, גלול על עצי חיים, מבית הכנסת גלוקנגאסה בקלן.

לגבי צורתם ומראיהם של ספרי התורה ישנם שני סגנונות עיקריים:

• ספר תורה מוכנס לתוך תיבה עגולה מעוטרת ("תיק"), אשר נפתחת כדלת ומגילת הקלף מועברת מחלק אחד לחלק השני לצורך קריאתה. התיבה, מורכבת לרוב מעץ, אך מעוטרת בשלל עיטורים, החל מבדים וכלה במתכות יקרות ככסף וזהב. סגנון זה מצוי ברוב קהילות יהדות המזרח: ממצרים, סוריה, בעיראק, בתימן, באיראן, בוכרה, אפגניסטן והודו. הוא מצוי גם ביוצאי חלק המזרחי של צפון אפריקה כלומר לוב, תוניסיה ואף חלק מאלג'יריה. באירופה היה סגנון זה נדיר יותר, באופן חלקי באזור טורקיה והבלקן, בעיקר אצל היהודים הרומניוטים, וכן אצל יהדות גאורגיה. אלא שבחלק מהקהילות גאורגיה (כגון: קהילות קולאשי, כותאיסי, אוני ועוד) ישנם עמודי עץ חיים היוצאים מתחתית התיבה.
• ספר התורה גלול על מוטות עץ המכונים "עצי חיים" ונעטף בבד קטיפה מעוטר ("מעיל"). סגנון זה מצוי בעיקר באירופה, הן אצל יהדות אשכנז והן אצל יהדות איטליה וכן בקרב רוב הקהילות הספרדיות של אירופה, כולל טורקיה, הבלקן והקהילות הספרדיות של מערב אירופה (כגון אמסטרדם, לונדון ועוד). כמו כן מצויים ספרים אלו בחלקה המערבי של צפון אפריקה, במרוקו ובחלק מאלג'יריה.

את ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) נהוג לכנות "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים העטופים ב'מעיל' (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, שכן גם בעוד אצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים.

עיטור ספרי התורה

לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" המורה לקריאה בתורה. את תיקי הספרדים הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטרו במטפחות מבד משובח.

חילוץ ספרי תורה שהתבלו במי השיטפונות של סופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס, לואיזיאנה, באוגוסט 2005. ספרי התורה הובלו לקבורה זמנית ונקברו מחדש בניו אורלינס רק במרץ 2006.

חילוץ ספרי תורה מבית כנסת שהוצף במי השיטפונות של הסופה

קדושת ספר התורה

בספר תורה כשר יש לנהוג בקדושה יתירה וכבוד גדול משאר תשמישי הקדושה, לדוגמה: כל הרואה ספר תורה בשעה שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד הספר. מנהג נפוץ הוא בעת הולכת ספר תורה ממקום למקום, שמספר אנשים מלווים את הספר בהליכתו.

ספר תורה שנפל

ערך מורחב – ספר תורה שנפל

המשנה במסכת אבות כותבת: ”רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות”. מכאן עולה שהציבור חייב בכבודו של ספר תורה, וספר תורה שנפל מעיד על חיסרון בבני המקום, ומחייב תענית, מתן צדקה, והגברת לימוד תורה.

על האדם המפיל את ספר התורה לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל על ידו. דין זה אינו מופיע בתלמוד או בראשונים, אך כך נהגו בכל ישראל, וכך פסקו האחרונים.
אף הקהל שהיה נוכח בעת נפילת הספר נוהג לערוך סדר תשובה, משום שלכל אחד מהמשתתפים הייתה איזו שהיא אחריות לכבוד הספר, וייתכן שאם היה שם לב יותר למתרחש, היה יכול מנוע את הנפילה. בדין זה ישנם מנהגים שונים: יש שחייבו את כל הקהל בצום, ויש שחייבו בצום אף את חברי בית הכנסת שלא היו נוכחים בעת הנפילה, שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל, שלא שומר מספיק על ספר התורה.

קריאה בספר התורה

ערכים מורחבים – קריאת התורה

ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה בזמן התפילות. בקריאת התורה בציבור בעל קורא קורא את הפרשה בקול רם ובטעמים, ומספר אנשים (המשתנה בין ימי הקריאה השונים) מהציבור "עולים לתורה" בזה אחר זה. העולה ניגש אל ספר התורה, מכריז: 'ברכו את ה' המבורך', מברך את ברכות התורה, וקורא בלחש מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה, ומברך אחריה. מעיקר הדין העולים לתורה הם גם קוראים בתורה, וכך נוהגים עד היום יהודי תימן, מאוחר יותר בגלל חוסר בקיאותם של רוב המתפללים, השתרש המנהג שה"בעל קורא" קורא בקול והעולה קורא עמו בלחש.

מקור דין הקריאה בתורה בציבור הוא תקנת חז"ל קדומה, המיוחסת עד ימי משה רבנו. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית בשני וחמישי, בשבת, בראשי חודש וימים טובים, בחנוכה ופורים, וכן במנחה של שבת. לאחר הקריאה בתורה (או לפניה, בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן התורה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המשתנה בין עדות וקהילות ישראל, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה. מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.

בכל שבת לאחר תפילת שחרית של שבת קוראים בציבור את פרשת השבוע. בקריאה זו שבעה אנשים עולים לתורה. קריאת הפרשיות מסודרת כך שבשנה שלמה תיקרֵא כל התורה בציבור. קריאת הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נעשית ביום שמחת תורה, בו שמחים וחוגגים את סיומה של קריאת התורה, ועוד באותו היום מתחילים לקרוא את התורה מחדש, בפרשת בראשית, להתחלת סבב קריאות חדש. בראשי חודש ובימים טובים קוראים בתורה מעניינו של היום.

בשבתות ובימים טובים לאחר קריאת התורה מפטירין בנביא.

מצוות כתיבת ספר תורה

כתיבת ספר תורה

ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר ”וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת” (דברים, ל"א, י"ט), ואפילו הורישו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב בעצמו ספר אחר. זאת בניגוד לכתיבת תפילין שהיא הכשר מצווה בלבד. מי שאינו יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים את המצווה בשכירת סופר, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה. בטעם המצווה נתנו שני הסברים: בכתיבת התורה על הקלף בדיו יש המשכה של מסורת ישראל, מאז מעמד הר סיני, של מסירת התורה מדור לדור. טעם נוסף הוא כדי שיהיו ספרי התורה מצויים בידי כל אדם מישראל, ויכול כל הרוצה ללמדם וללומדם. בגלל מחיריהם הגבוהים של ספרי התורה (כיום- למעלה ממאה אלף ש"ח) קשה מאוד לכל אדם לקיים את המצווה, ולהחזיק ברשותו ספר תורה. וכתבו הפוסקים, שהמצווה מוטלת רק על אדם שידו משגת, ומי שאין לו כסף פטור מהמצווה. הרב משה פיינשטיין פוסק, שאין להוציא על מצווה זו יותר מעשירית נכסיו של האדם, והעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, שכך לא יישאר בידו די כסף למצוות אחרות. נשים, לדעת רוב הפוסקים, פטורות ממצווה זו.

מצוות כתיבת ספר תורה למלך

ישנה מצווה מיוחדת על מלך ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה, מלבד החיוב שמוטל על כל אחד מישראל. נמצא שלכל מלך היו שני ספרי תורה, האחד היה מניח על לבו על מנת לקרוא בו, והשני היה מונח בבית גנזיו, בזמן 'הַקְהֵל' היה המלך קורא בבית המקדש בספר תורה שלו לפני כל ישראל אנשים נשים וטף אשר מצווים היו לשמוע את הקריאה מפיו.

המצווה כיום

דיני המצווה כיום תלויים במחלוקת במשמעות המצווה. לפי הרמב"ם, עיקר המצווה היא כתיבת התורה על כתב כשר ובדיו, ולכן גם כיום שספרי קודש מודפסים נפוצים ביותר ובהם עיקר הלימוד, מצוות הכתיבה על הקלף נשארה במקומה. אולם לדעת הרא"ש עיקר מגמת המצווה לכתוב ספר תורה היא לימוד התורה, ולכן כיום המצווה המוטלת על האדם היא קניית ספרי קודש מודפסים כתנ"ך, משנה ותלמוד ופירושיהם. רוב המפרשים ביארו שהרא"ש רק הרחיב את גדר המצווה, אולם גם לשיטתו כתיבת ספר התורה על גבי קלף ובדיו נשארה מצווה בעינה. מיעוטם סוברים שלפי הרא"ש אין כלל מצווה בכתיבת ספר תורה, וכל החיוב עבר לרכישת ספרים בהם האדם יקיים מצוות תלמוד תורה.

כיום, לאחר המצאת הדפוס, אין למדים תורה מתוך ספר התורה הכתוב על קלף, וממילא אין צורך בספר התורה בביתו של האדם, על כן נהגו שכאשר אדם כותב או קונה ספר תורה, הוא נותנו בפיקדון לבית הכנסת, לתועלת קריאת התורה בציבור.

הכנסת ספר תורה

ערך מורחב – הכנסת ספר תורה

הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, וברוב המקומות נהגו גם לשתף את הציבור בתפירת עץ החיים ליריעה האחרונה, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת. את ספר התורה החדש מעטרים בעיטורים, ובהולכתו לבית הכנסת פורשים מעליו חופה. האירוע מלווה בשירים וריקודים רבים. בתום התהלוכה, ובהתקרב ספרי התורה לבית הכנסת, יוצאים מספר חוגגים מבית הכנסת ורוקדים עם ספרי תורה הישנים שבבית הכנסת מול הספר תורה החדש המוכנס לבית הכנסת, בשירת הפסוק מתהלים (פרק כ"ד, פסוק ז') "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". בהיכנס ספר התורה לבית הכנסת, רוקדים עמו עוד שעה ארוכה בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן מכניסים אותו לארון הקודש.

לאחר הכנסת הספר לארון הקודש, נהוג להוציאו תוך אמירת פסוקי "אתה הראית לדעת" (כמו בשמחת תורה) ולקרוא בו בלא ברכה בפרשת וזאת הברכה מ"מעונה אלקי קדם" עד סוף הפרשה. לאחר מכן מכניסים אותו חזרה לארון הקודש. תורם ספר התורה מברך ברכת שהחיינו בפעם הראשונה שהוא קורא בו.

לאחר גמר הכנסת ספר התורה, נערכת סעודת מצווה לרגל הכנסת ספר התורה להיכל.

• 
  מגן לספר תורה משנת 1788, עשוי כסף
• 
  ספר התורה שכתב הרמח"ל באמצע המאה הי"ח, בעזרת דיו מקליפות רימונים על עור צבאים. מילים ומשפטים שלמים הפכו בלתי קריאים בספר ולכן הוא פסול, אך בשל ערכו ההיסטורי הוחלט לא לגונזו אלא להשאירו בבית כנסת הרמח"ל בעכו.
• 
  ספר תורה מוורשה שהיה בקבר דוד המלך בהר ציון עד שנגנב ונעלם

ספר התורה העתיק ביותר

ספר התורה השלם העתיק ביותר נמצא בספריית אוניברסיטת בולוניה, והוא כבן 850 שנה. בעקבות טעות בקטלוג תוארך הספר למאה ה-17, ורק בשנת 2013 נתגלה כי הוא עתיק בהרבה וכי הוא נכתב במאה ה-12. קטעים עתיקים יותר מספרי תורה קיימים כבר בין מגילות מדבר יהודה וכן קיימים כתבי יד עתיקים יותר של התורה בצורת מצחף (קודקס), שאינם ספר תורה. כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד. עתיק ממנו כתב היד המכונה כתר ארם צובא, אך מן התורה לא נשתמרו בו אלא פרקים בודדים בסוף ספר דברים.

ראו גם

• קריאה בתורה
• הגבהה
• גלילה

קישורים חיצוניים

• אליעזר מלמד, מצוות כתיבת ספר תורה, באתר פניני הלכה
• הסכם השאלת ספר תורה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"
• כתיבת אותיות אחרונות ותהלוכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת(הקישור אינו פעיל, 20 בדצמבר 2016) באתר אחדות ישראל "בבית של כותב הספר" (וידאו)
• מאיר בר-אילן, כתיבת ספר-תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי, בית מקרא, ל/קב (תשמ"ה) עמ' 375–381