לדלג לתוכן

אורהאן פאמוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורהאן פאמוק
Orhan Pamuk
לידה 7 ביוני 1952 (בן 72)
איסטנבול, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Orhan Ferit Pamuk עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים איסטנבול, ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Istanbul University Faculty of Communications, האוניברסיטה הטכנית באיסטנבול, מכללת רוברט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה טורקית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אוטוביוגרפיה, מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ספרות פוסט-מודרנית, נטורליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות המבצר הלבן, איסטנבול, זיכרונות והעיר, מוזיאון התמימות, Cevdet Bey and His Sons, שלג, The New Life, שמי הוא אדום, הספר השחור, Nights of Plague עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ולדימיר נבוקוב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס הסיפורת הזרה של האינדיפנדנט (1990)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סופיה (2011)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ייל (23 במאי 2010)
  • פרס נורמן מיילר (2010)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מדריד (2007)
  • קצין בלגיון הכבוד (29 באוקטובר 2012)
  • Erdal Öz Literature Award (2015)
  • תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה החופשית של ברלין (2007)
  • פרס אובידיוס (2008)
  • פרס גרינצנה קאבור (2002)
  • פרס נובל לספרות (2006)
  • International Antalya Golden Orange Film Festival Award for Best Original Screenplay (1991)
  • פרס הספרות הבינלאומי IMPAC של דבלין (2003)
  • פרס הספר הזר הטוב ביותר (2002)
  • פרס מדיסיס זר (2005)
  • פרס ריקרדה הוך (2005)
  • פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (2005)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טירנה
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סנקט פטרבורג
  • בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
orhanpamuk.net
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אורהאן פאמוק (בטורקית: Orhan Pamuk, בעברית נקרא גם: אורחן פאמוק; נולד ב-7 ביוני 1952) הוא סופר טורקי, חתן פרס נובל לספרות 2006.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאמוק נולד באיסטנבול בשנת 1952, למד אדריכלות ועיתונאות ובילה תקופות ארוכות באוניברסיטת איווה ובאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. ספרי פאמוק זכו להצלחה אדירה, תורגמו לשפות רבות וקנו ליוצרם כבוד ומוניטין גם יחד. כיום הוא נחשב לבכיר הסופרים הטורקים, לצד ישר כמאל. העיתון הבריטי "הגארדיאן" כלל אותו ברשימת עשרים ואחד הסופרים החשובים ביותר במאה ה-21, והמגזין האמריקני "טיים" בחר בו כאחד ממאה אנשים בעלי השפעה על העולם ב-2006.

שמו הוזכר משך תקופה כמועמד לפרס נובל לספרות, ובאוקטובר 2005 נפוצו שמועות שהוועדה עמדה להעניק לו את הפרס באותה שנה, אך בגלל רגישות פוליטית הנוגעת לממשלת טורקיה עקב משפטו בטורקיה שהתנהל בעוון "השמצת הזהות הטורקית" (ראו להלן) הוחלט לפסוח עליו.[1] לאחר שההודעה על זוכה הפרס נדחתה בשבוע, הוכרז לבסוף המחזאי הבריטי הרולד פינטר כחתן הפרס לאותה שנה. לבסוף הוענק פרס נובל בספרות לפאמוק שנה אחר כך, בשנת 2006. בשנת 2008 נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

יצירתו הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו: "הבית הדומם" (1983), "המבצר הלבן" (1985), "הספר השחור" (1990) "חיים חדשים" (1995) "שמי הוא אדום" (1998) "שלג" (2002) "איסטנבול- זכרונות והעיר" (2005), ו"מוזיאון התמימות" (2008).

ד"ר רמי סערי תיאר את יצירתו של פאמוק:

פאמוק הוא פרוזאיקן וירטואוזי, המגלה בקיאות ושליטה גם בסגנונות הסיפור המסורתיים וגם באמצעי ההזרה, הריחוק והטשטוש של הכתיבה המודרנית והפוסט-מודרנית. ברומאנים שכתב הצטיין לא רק בבניית רקע היסטורי משכנע וביצירת עלילה מרתקת, אלא גם בתיאורי עומק עשירים ומעשירים של דמויותיו. לריבוי הפנים של גיבוריו, לעושר המידע האמין שיצירותיו כוללות באשר לחיכוכי מזרח ומערב ולשפע הנדבכים של התקופות ההיסטוריות שהסופר מתייחס אליהן אין אח ורע בספרות הטורקית הענפה.

פאמוק וחוק "השמצת הזהות הטורקית"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2005 פורסם ריאיון עם פאמוק במוסף השווייצרי "דאס מגאצין" ובו העיר ש"מיליון ארמנים ו-30,000 כורדים נרצחו על אדמותינו ואף אחד חוץ ממני אינו מעז לדבר על כך". כעבור מספר חודשים, ביוני 2005, חוקקה טורקיה את סעיף 301 בחוק הטורקי שהטיל עונש של שישה חודשים עד שלוש שנים מאסר על "השמצת הזהות הטורקית". לחוק ניתן תוקף רטרואקטיבי, ומשפטו של פאמוק אמור היה להתחיל ב-16 בדצמבר 2005. הפרשה עוררה גלים באירופה, והיו שניצלו את הפרשה לצאת נגד קבלת טורקיה כחברה לאיחוד האירופי היות שאינה מכבדת דיה את זכויות האדם. בעקבות הלחץ הבינלאומי בוטלו ההאשמות נגד פאמוק בינואר 2006.

למרות עמדתו זו, כאשר הועלתה הצעת חוק בצרפת באוקטובר 2006 להפוך את הכחשת רצח העם הארמני לעבירה פלילית בצרפת, יצא פאמוק נגד ההצעה. בריאיון לרשת הטלוויזיה הטורקית NTV, גינה פאמוק את ההצעה על שהיא מגבילה את חופש הביטוי וטען שהיא סותרת את הרוח הליברטנית (החירות) הצרפתית.

פאמוק ומוזיאון התמימות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזיתו של מוזיאון התמימות

באפריל 2012 פתח פאמוק את "מוזיאון התמימות" באיסטנבול, מוזיאון המבוסס על ספרו בשם זה. הספר מוזיאון התמימות מגולל את סיפור אהבתו האובססיבית של כמאל, צעיר בורגני מאחת המשפחות האמידות של איסטנבול, לפוסון, קרובת משפחה ענייה. גיבור הספר כמאל אוסף פריטים מחיי היומיום של תושבי איסטנבול בשנות השבעים שמזכירים לו את הרומן עם פוסון. המוזיאון מציג את הפריטים המוזכרים בספר על פי סדר הפרקים. זהו ככל הנראה המוזיאון היחידי בעולם שמוקדש לספר אחד. על פי פאמוק, כתיבת הספר וההכנות לפתיחת המוזיאון בוצעו במקביל.[2]

ספריו שתורגמו לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אורהאן פאמוק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורהאן פאמוק

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הארץ‏, פרס נובל לספרות מתעכב מחשש לפוליטיזציה, באתר וואלה, 9 באוקטובר 2005
  2. ^ אורחאן פאמוק פותח מוזיאון המבוסס על ספר, ניו-יורק טיימס, 29.04.2012


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)



אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אורהאן_פאמוק&oldid=37303989"