שו'ן קואנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שׂוּ'ן קוָאנְג
Portrait of Xun Zi.jpg
לידה 313 לפנה"ס
פטירה 238 לפנה"ס(משוער. גיל 74-75)
מקצוע פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שׂוּ'ן קוָאנְג (בסינית מסורתית: 荀子, בסינית מפושטת: 荀子, בפין-יין: Xún Kuàng. 313-238(?) לפנה"ס), ידוע גם בכינוי הכבוד שלו שׂוּ'ן דְזְה (סינית: 荀子; פין-יין: Xún Zǐ, "החכם שׂוּ'ן"), היה פילוסוף סיני קונפוציאני שחי במהלך תקופת המדינות הלוחמות ולקח חלק במאה האסכולות. ספר בשם שׂוּ'ן דְזְה מיוחס לו. התאוריות של שׂוּ'ן דְזְה היו בעלות השפעה רבה בעיצוב ההגות המדינית של שושלת הָאן, אך השפעתו נחלשה במהלך שושלת טָאנְג ביחס לזו של מנציוס. שׂוּ'ן דְזְה דן בספרו בדמויות כקונפוציוס, ג'ואנג דזה ומו דזה, אנשי אסכולת השמות חְווֵי שְׁה וגונְגְסוּן לונְג, ולגאליסטים כשֶׁן בּוּהָאי ושֶׁן דָאו.[1] שׂוּ'ן דְזְה הוא גם הראשון בהיסטוריה הסינית שתיעד בכתב את לאו דזה כדמות[2], והשתמש במושגים דאואיסטיים, למרות שהוא דחה את גישתם.[3]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שׂוּ'ן דְזְה נולד בשם שׂוּ'ן קוָאנְג (荀況). חלק מהטקסטים טוענים כי שמו היה סוּן (孫) במקום שׂוּ'ן, בין אם בגלל שבימי קדם הם נשמעו דומה, ובין אם בגלל שהיה טאבו על השם שׂוּ'ן במהלך שלטונו של הקיסר שׂוֵ'אן מהָאן (73-48 לפנה"ס), ששמו היה שׂוּ'ן, כאשר תאוריית הטאבו נחשבת סבירה יותר בעיני החוקרים הרברט ג'יילס וג'ון נובלוק.[4][5]

שנותיו הראשונות של שׂוּ'ן דְזְה אפופות מסתורין. דבר לא ידוע על ייחוסו. סה-מה צ'יין טוען כי הוא נולד במדינת גָ'או, ומחוז אָנְדְזֶה הקים אולם הנצחה גדול במקום לידתו המשוער. הוא זכה לפרסום לראשונה בגיל 50, בסביבות שנת 264 לפנה"ס, כאשר הלך למדינת צִ'י ללמוד וללמד באקדמיית גִ'ישְׂיָה. שׂוּ'ן דְזְה זכה לכבוד רב בצִ'י כאשר המלך שְׂיָאנְג מצִ'י כיבד אותו כמורהו וכאחראי על הנסך.

בערך באותו זמן ביקר שׂוּ'נְדְזְה במדינת צִ'ין, שיבח את ממשלה והתנצח בנושאי צבא עם האדון לִינְווּ(臨武君)  בחצר המלך שְׂיָאוצֶ'נְג מגָ'או. מאוחר יותר הושמץ שׂוּ'נְדְזְה בחצר מלך צִ'י, והוא ברח דרומה למדינת צ'וּ'. בשנת 240 לפנה"ס הזמין אותו האדון צ'וּ'נְשֶׁן, ראש ממשלת צ'וּ לשרת במשרת מושל נפת לָאנְלִינְג (蘭陵令), הוא בתחילה סירב אך לבסוף נענה. בשנת 238 לפנה"ס נרצח האדון צ'וּנְשֶׁן בידי יריב בחצר המלוכה ושׂוּ'ן דְזְה איבד את תפקידו. הוא פרש לגמלאות, נשאר בלָאנְלִינְג (אזור במחוז שָׁאנְדונְג של היום) לשארית חייו, ושם גם נקבר. שנת מותו אינה ידועה בוודאות.[6][7]

השקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שׂוּ'ן דְזְה היה עד לתוהו ששרר עם נפילת שושלת ג'וֹאוּ ועליית שושלת צִ'ין, ששימש כר פורה לתאוריות העוסקות בשליטה במדינה באמצעות חוק ועונשים ("לגאליזם").[8] בדומה לשָׁאנְג יָאנְג, האמין שׂוּ'ן דְזְה כי היצר האנושי המולד הוא רע ושנורמות מוסריות הומצאו כדי להעלות אנשים על דרך הישר. ומכאן שלגירסתו של שׂוּ'ן דְזְה לקונפוציאניזם היה גוון אפל ופרגמטי יותר מהקונפוציאניזם האופטימי של מנציוס, אשר נטה לראות את יצר הטוב שבאדם, למרות שבדומה לרוב הקונפוציאנים שׂוּ'ן דְזְה עדיין האמין שניתן לעדן אנשים באמצעות חינוך וטקסים.[9]

ואולם שׂוּ'ן דְזְה סבר כי רק העילית של החברה האנושית יכולה להשתפר כך[10], ולכן התאים את הקונפוציאניזם למואיזם וללגאליזם[11] ואיפשר לחוקי העונשין לשמש בתפקיד לגיטימי, גם אם משני, בניהול המדינה.[12] במסגרת פעילותו החינוכית במדינת צִ'י, לימד שׂוּ'ן דְזְה לגאליסטים בולטים וביניהם ראש הממשלה בצ'ין לִי סְה ויריבו לעתיד, הפילוסוף הָאן פֵיי. לפיכך נחשב שׂוּ'ן דְזְה לעיתים למבשרו של הָאן פֵיי או ללגאליסט בעצמו.[13]

שׂוּ'ן דְזְה דחה את הטענות בספר האדון שָׁאנְג ובג'ואנג דזה על כך שהדרך משתנה עם הזמן, וטען שהדרך הומצאה על ידי החכמים הקדמונים[14] ואין צורך לשנות אותה. בשלב זה נראה שהוא נקט בטכניקות הוויכוח ותפיסת המודל של המואיסטים (בדומה ללגאליסטים), באמרו כי "הקונפוציאנים שמים להם כמודל את מלכי העבר".[15] שלא כמו הלגאליסטים, שׂוּ'ן דְזְה ממעט להדגיש קוים כלליים, ומעודד שימוש בדוגמאות פרטניות כמודל.[16]

בסופו של דבר, סירב שׂוּ'ן דְזְה להפריד תאוריות הנוגעות לניהול המדינה מאלו של טקסים וטיפוח עצמי, וטען כי איש המעלה הוא אמת המידה המוחלטת, ולא אמות המידה אותם הציגו הלגאליסטים.[17] תפיסתו את המלך איש המעלה וממשלתו, הנעזרים במעמד המלומדים הקונפוציאניים, קרובה למדי לזו של מנציוס, אולם ללא אותה סובלנות לפיאודליזם.[18]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cua, A.S. (1985). Ethical Argumentation: A Study in Hsün Tzu's Moral Epistemology. Honolulu: University of Hawaii Press. ISBN 0-8248-0942-4. 
  • Knechtges, David R.; Shih, Hsiang-lin (2014). "Xunzi 荀子". in Knechtges, David R.; Chang, Taiping. Ancient and Early Medieval Chinese Literature: A Reference Guide, Part Three. Leiden: Brill. עמ' 1757–65. ISBN 978-90-04-27216-3. 
  • Loewe, Michael (1993). "Hsün tzu 荀子". in Loewe, Michael. Early Chinese Texts: A Bibliographical Guide. Berkeley: Society for the Study of Early China; Institute of East Asian Studies, University of California Berkeley. עמ' 178–88. ISBN 1-55729-043-1. 
  • Munro, Donald J. (2001). The Concept of Man in Early China. Ann Arbor, MI: University of Michigan. ISBN 978-0892641512. 
  • Schwartz, Benjamin I. (1985). The World of Thought in Ancient China. Cambridge, MA.: Harvard University Press. ISBN 0-674-96190-0. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Karyn Lai 2017. p.55. An Introduction to Chinese Philosophy. https://books.google.com/books?id=3M1WDgAAQBAJ&pg=PA55
  2. ^ Tae Hyun KIM 2010 p.18, Other Laozi Parallels in the Hanfeizi
  3. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 8. Epistemology, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
  4. ^ Giles, Herbert (1898). A Chinese Biographical Dictionary. Bernard Quaritch (London). עמ' 315. 
  5. ^ Knoblock, John (1988). Xunzi: a translation and study of the complete works. Stanford, CA: Stanford University Press. עמ' 239. ISBN 0804714517. 
  6. ^ Watson, Burton (2003). Xunzi: Basic Writings. Columbia University Press. עמ' 2, 120, 132–133, 145–146, 148, 154, 163–165, 170, 174. ISBN 978-0231129657. 
  7. ^ David R. Kenechtges and Taiping Chang 2014. p.1759. Ancient and Early Medieval Chinese Literature (vol.3 & 4). https://books.google.com/books?id=OWLPBAAAQBAJ&pg=PA1759
  8. ^ de Bary, William Theodore; Bloom, Irene, eds. (1999). Sources of Chinese Tradition: From Earliest Times to 1600 1. New York: Columbia University Press. עמ' 159–160. ISBN 978-0231109390. 
  9. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 2. The Way of the Sage Kings, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
    • INCIPIENT CHINESE BUREAUCRACY AND ITS IDEOLOGICAL RATIONALE: THE William C. Manso 1987 . p.271. CONFUCIANISM OF HSÜN TZǓ. Dialectical Anthropology, Vol. 12, No. 3 (1987), pp. 271-284 https://www.jstor.org/stable/29790241
  10. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 4. Education and Punishment, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
  11. ^ John Knoblock 1990. p.172. Xunzi: Books 7-16. https://books.google.com/books?id=DNqmAAAAIAAJ&pg=PA172
  12. ^ (R.Eno), 2010 p.1. LEGALISM AND HUANG-LAO THOUGHT Indiana University, Early Chinese Thought [B/E/P374]. http://www.indiana.edu/~p374/Legalism.pdf
  13. ^ (R.Eno), 2010 p.2. LEGALISM AND HUANG-LAO THOUGHT Indiana University, Early Chinese Thought [B/E/P374]. http://www.indiana.edu/~p374/Legalism.pdf
  14. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 2. The Way of the Sage Kings, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
  15. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 2. The Way of the Sage Kings, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
  16. ^ Robins, Dan, "Xunzi", 4. Education and Punishment, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2017 Edition), Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/spr2017/entries/xunzi/
  17. ^ John Knoblock 1990. p.172. Xunzi: Books 7-16. https://books.google.com/books?id=DNqmAAAAIAAJ&pg=PA172
  18. ^ Burton Watson 2003. Xunzi: Basic Writings. https://books.google.com/books?id=0SE2AAAAQBAJ&pg=PA6