אינסוף (פילוסופיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אינסוף הוא העדר גבול בהמשכיותו של עצם או נתון מוגדר. הוא מונח מצוי בפילוסופיה, תאולוגיה ומתמטיקה. העיסוק הפילוסופי באינסוף נקשר בין השאר לדיונים במושגי החלל, הזמן, האלוהות ואחרים.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותו הפילוסופית של מושג האינסוף הופיעה בפרדוקסים של זנון, אותם הגה ביוון העתיקה במאה החמישית לפנה"ס. טיעוניו עוסקים בפרדוקסליות של התנועה ושל הזמן כאשר מחלקים גודל סופי נתון לחלקים רבים והולכים לבלי גבול.[1] דיון על האינסוף מופיע בכתביו של הפילוסוף היווני אריסטו.

האינסוף מוזכר בתנ"ך בספר איוב בפסוק: ”עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר”.[2] כלומר: לא ניתן לברר את גדולת האל, או לא ניתן לדעת את פרטיו.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות והרחבה לרעיונותיו של אריסטו נוסחו בשלהי ימי הביניים, על ידי הפילוסוף ויליאם איש אוקאם איש המאה ה-14.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-17 עסק במושג ה"אין סוף" הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל. בדיוניו על המושג הוא קשר אותו אל המימד הדתי, אל תחושת ההתבטלות של האדם הסופי לנוכח האין סופיות של האל; מאידך גיסא, במצב עניינים זה, שבו האדם אינו יכול לתפוס את מהות האל, הרי שנותרה לו רק הבחירה בין האמונה בו, לבין הכפירה בו. פסקל כתב:

”אם יש אלוהים, הרי הוא רחוק לאין-סוף מהשגתנו, כיון שמהיותו נעדר חלקים ונעדר גבולות אין לו כל יחס-ודמיון אלינו. אין אנו עלולים איפוא לדעת לא את מהותו ולא את עצם הויתו. אם כן הדבר, מי יעיז לומר אני אפתור שאלה זו?”.[3]

בקבלת האר"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת הקבלה של האר"י גדול מקובלי צפת במאה ה-16 ותלמידיו, עצמות הבורא איננה ניתנת למחקר. על פי שיטתו חקר השגת האלוהות נעשה אך ורק מתוך התרשמות הנברא מהאור המתפשט מעצמותו של הבורא. לשיטתו, בטרם נבראו העולמות והנבראים, היה "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, והוא הנקרא אור אין סוף".[4] מחשבת הבריאה היא רצון הבורא להטיב לנבראיו, כאשר האין סוף הוא שורש הנבראים, כלומר הקשר שיש בין הבורא לנבראיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש הסוברים, כי הפתרון לפרדוקסים אלה נמצא רק בביסוס התאורטי של מושג האינסוף במתמטיקה, החל מהמאה ה-17.
  2. ^ ספר איוב, פרק ה', פסוק ט'.
  3. ^ בלז פסקל, הקדמה למחקר על החלל הריק וכתבים אחרים, (תרגום מצרפתית: יעקב קופלביץ), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשכ"ד-1964, עמ' 113-112.
  4. ^ עץ חיים, שער א', ענף ב'
ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.