פילוסופיה של הקולנוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פילוסופיה של הקולנוע או פילוסופיה קולנועית הוא תת-ענף בפילוסופיה, היוצא מהפילוסופיה של האמנות, הבוחן שאלות שונות בנוגע למהות הקולנוע, ועומד על הזיקות השונות בין פילוסופיה (על שלל תחומיה) לבין קולנוע. בפילוסופיה של הקולנוע, "הקולנוע" יכול לשמש גם כמושא המחקר, וגם כאמצעי לבחינת סוגיות פילוסופיות.[1] על אף שהיסטורית פילוסופים היו מבין הראשונים שכתבו ניתוחים אודות הקולנוע (בעיקר מן המסורת של פילוסופיה קונטיננטלית) רק בשנות השמונים הפילוסופיה של הקולנוע התפתחה כתחום אקדמי בפני עצמו (גם במסורת של פילוסופיה אנליטית).[2] לפילוסופיה של הקולנוע יש חפיפה משמעותית עם תחום התאוריה הקולנועית, אולם אלו נבדלים לעיתים בהנחות היסוד והמתודות המנחות אותם.[3]

כמה שאלות כלליות בפילוסופיה של הקולנוע הן:

  • מהו קולנוע? מהי דרגת הממשות שלו והיחס שלו למציאות? (שאלות אונטולוגיות)
  • מהו טיב הקשר בין המדיום הקולנועי לאופני ההכרה האנושית? (שאלות אפיסטמולוגיות)
  • מה מבטאים סגנונות הקולנוע השונים? מדוע חשים מעורבות רגשית בצפייה בסרט? (שאלות אסתטיות)
  • האם הקולנוע חושף דברים שלא ראוי להראות? האם הוא מעודד התנהגות א-מוסרית? (שאלות אתיות)
  • האם הקולנוע הוא שפה? (שאלות פילו-לשוניות)
  • האם הקולנוע יכול להוות מקור לדיווחים היסטוריים? (שאלות פילו-היסטוריות)[4]
  • כיצד הקולנוע כמדיום יכול להוות אתר לסוגיות פילוסופיות? (שאלות מטא-פילוסופיות)
  • האם יש סוכן-פעולה (אנ') מובחן לנרטיב הקולנועי?[5] האם לסרט יש "אוטר"?


התיאוריה הקולנועית הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון צפה את התפתחות התאוריה הקולנועית בספרו "חומר וזיכרון" (אנ') משנת 1896 (סמוך להולדת הקולנוע). ברגסון העיר על הצורך בדרכי חשיבה חדשות על תנועה, וטבע את המונחים "דימוי התנועה" ו"דימוי הזמן". עם זאת, מאוחר יותר הוא דחה את "האשליה הסינימטוגרפית" כבסיס לחשיבה זו:

אנו קולטים מראות כמעט רגעיים [snapshots] מן הממשות העוברת לנגד עינינו, ומאחר שהם אופייניים לממשות זו, דיינו לחרוז אותם לאורך התהוות מופשטת, חדאנפית, סמויה מן העין, משוקעת בתוך תוכו של מכשיר ההכרה, כדי לחקות את מה שאופייני בהתהוות זו גופה. כך נוהגות בדרך כלל התפיסה, החשיבה המשכלת, הלשון. כל אימת שאנו מנסים לחשוב את ההתהוות, או לבטאה, או אף לתפוס אותה, אין אנו אלא מפעילים כעין ראינוע פנימי".[6]

אף על פי כן, עשרות שנים מאוחר יותר, הפילוסוף ז'יל דלז עשה שימוש מחודש במושגיו של ברגסון, שהיוו בסיס בספריו המשפיעים: "סינמה 1: דימוי התנועה" (אנ') ו"סינמה 2: דימוי הזמן" (אנ').

אונטולוגיה של הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הקולנועית הקלאסית הציגה שלוש שאלות עקיות בדבר הקולנוע:

  • מהות הקולנוע – מהו קולנוע?
  • הקולנוע כאומנות – האם הוא אומנות?
  • ייחודיות הקולנוע – במה המדיום הקולנועי נבדל ממדיה אחרות?

היום, היות הקולנוע מדיום אמנותי נדמית כעובדה מובנת מאליה. אולם, לא כך היה הדבר בראשיתו. לרוב הקולנוע נחשב לצורת בידור בלבד, או לכל היותר אמצעי לשעתוק צורות אמנות אחרות (סרטים מוקדמים של אדיסון כללו הקלטות של מופעים קיימים) ורבים מיוצרי הקולנוע הגדולים המוקדמים, כמו מלייס, צ'אפלין, וקיטון הגיעו מעולם הקוסמות, הקרקס ומופעי הבידור השונים, שנחשבו בזמנו לצורת תרבות "נמוכה" (היררכיה ששובשה בתקופה הפוסטמודרנית).

מרבית ההוגים בתקופת התאוריה הקלאסית לא היו פילוסופים "מקצועיים". הפסיכולוג היהודי הוגו מינסטרברג (אנ') היה מבין הראשונים שהחלו לחקור שאלות פילוסופיות בנוגע לקולנוע. בעידן הראינוע, הוא ביקש להבין מה מהותי בסרט, ולהבחין אותו מבחינה קונספטואלית ממחזה. הוא הגיע למסקנה כי השימוש בתקריב, פלשבק ועריכה היו ייחודיים לקולנוע והיוו את טבעו. מינסטרברג, שניסה להבין כיצד הצופים מבינים את השימוש באמצעים הטכנולוגים הקולנועיים, היה גם מבין הראשונים שעמדו על הקשר שבין הקולנוע לבין הקישורים הקוגניטיביים של האדם.[7] תחום שפותח מאוחר יותר גם בגישה הקוגניטיבית בקולנוע.

חוקר האמנות והפסיכולוג היהודי רודולף ארנהיים (אנ'), טען עם תחילת המעבר לקולנוע המדבר, כי דווקא סרטים אילמים היו עדיפים מבחינה אסתטית. לדידו, על ידי הוספת צליל מסונכרן למדיום שהיה ויזואלי בעיקרו הוסר מעמדו הייחודי של הסרט. במקום להיות צורת אמנות ייחודית שיכולה ללמוד בזהירות גופים בתנועה, הסרט הפך לשילוב של שתי צורות אמנות אחרות שכבר קיימות. מבחינתו, ה"ראינוע" זכה לסטטוס אמנותי בזכות יכולת ההפשטה שבו, ויכולת זו אבדה לחלוטין עם הופעת הפסקולים הסינכרוניים.[8]

אנדרה באזאן, בניגוד לארנהיים, טען כי עובדת היות הסרט קולי או אילם איננה מהותית. הקולנוע ייחודי בכך שהוא מסוגל לתפוס את העולם האמיתי כשלעצמו, טוב יותר מכל מדיום אחר. ובכך הוא מגשים תשוקה שהייתה קיימת באמנות עוד מימי המצרים הקדמונים.[דרוש מקור מלא]

קולנוע פילוסופי ופילוסופיה בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפילוסופיה ולאמנויות בכלל יש היסטוריה אמביוולנטית של אחים-אויבים. מצד אחד, לכאורה קיים ניגוד מתודי בין העשייה הפילוסופית העיונית וחתירתה לאמת, לבין היצירה האמנותית הרגשית והבדיונית. אפלטון, תפס את האמנות כ"חיקוי" נחות של עולם התופעות, כחיקוי של חיקוי. האובייקטים הקונטינגנטים, הנתונים בזמן ובחלל ונתפסים על ידי החושים, לדידו רק נוטלים חלק בדרגת הממשות הגבוהה ביותר - עולם האידאות. בהתאם, גרס כי האמנות היא שקר מזיק. הצייר, הפסל, המוזיקאי, המשורר ואיש התיאטרון מציגים ביצירותיהם חיקויים של המציאות, הנדמים כמציאות, ועלולים להוליך אותנו שולל ולהסטות אותנו מן הצדק. בפוליטאה אפלטון אף קרא לגרש את המשוררים מעיר-המדינה האידיאלית.

מצד שני, אפלטון עצמו השתמש באמנות כדי לבטא את תכניו הפילוסופיים, בכך שכתב בסוגה של דיאלוגים, ושרבים מהם כוללים אלגוריות, משלים ותיאורים מיתולוגיים-בדיוניים (המפורסם שבהם הוא משל המערה). כמו כן, בדיאלוג המשתה האסתטיקה מתוארת כהכרחית לעלייה בסולם של דיוטימה, ולהאחדה בין האמת, הטוב והיופי. תלמידו אריסטו, כתב את החיבור הידוע הפואטיקה על אמנות הטרגדיה. ובעת המודרנית, בעיקר בעקבות ביקורת כוח השיפוט של קאנט, האסתטיקה צמחה כענף משמעותי בפילוסופיה.

פילוסופים רבים השתמשו בטכניקות ספרותיות-אמנותיות וכתיבת דיאלוגים או כתיבה אוטוביוגרפית כדי לבטא את רעיונותיהם הפילוסופים, ופילוסופים שונים גם עסקו באמנות. בהם ניתן למנות את: קיקרו, ניקולא מלבראנש, ג'ורג' ברקלי, ז'אן-ז'אק רוסו, דייוויד יום, וולטר, פרידריך שילר, הלדרלין, פרידריך ניטשה, אלבר קאמי, ז'אן-פול סארטר, סימון דה בובואר, ג'ורג' סנטיאנה, ואייריס מרדוק.

תומאס ורטנברג (Thomas Wartenberg) בחן במאמרו "On the Possibility of Cinematic Philosophy" את תנאי האפשרות של "תזת הפילוסופיה הקולנועית", דהיינו האפשרות שפילוסופיה יכולה להיעשות בקולנוע (מעבר לאפשרות המובנת מאליה של תרגום תוכן פילוסופי טקסטואלי למדיה אודיו-ויזואלית על דרך הקלטה של הרצאה בפילוסופיה, או כשטקסט פילוסופי מצוטט באופן ישיר בתסריט.[9] ורטנברג מזהה שלוש דרכים בהן קולנוע יכול לעשות ועושה פילוסופיה:

  1. אילוסטרציה קולנועית של רעיון או טקסט פילוסופי. הוא נותן לדוגמה את הסרט שמש נצחית בראש צלול כמי שמציג את רעיונות ה"החזרה הנצחית" ו"אהבת הגורל".
  2. ניסוי מחשבתי קולנועי. כלומר, הצגה ופרשנות של תרחיש דמיוני באמצעות המדיום קולנועי. למשל: המטריקס המפתח את "השד המתעתע" של דקארט ואת השערת הסימולציה בכלל, ופשעים ועבירות קלות השולל את התזה הסוקראטית (העולה בפוליטאה) שאין רשע וטוב לו.
  3. קולנוע ניסיוני, עריכת ניסויים קולנועיים מועדי כישלון אודות מהות הקולנוע הבוחנים את גבולות המדיום. למשל: סרטיו האוונגרדים של אנדי וורהול.

ורטנברג לא טוען שאלו הדרכים היחידות, אלא מתווה דרך לפיתוח עתידי ההתפלספות הקולנועית.

פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה

פילוסופים על קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר דוגמאות לחיבורים שכתבו פילוסופיים מקצועיים העוסקים בקלונוע באופנים שונים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carel, Havi, and Greg Tuck. New Takes in Film-Philosophy, Basingstoke, UK: Palgrave Macmillan. 2011.
  • Thomas Wartenberg and Angela Curran (eds.), The Philosophy of Film: Introductory Text and Readings, Wiley-Blackwell, 2005.
  • Thomas Wartenberg. Thinking on Screen: Film as Philosophy. New York/London, Routledge. 2007
  • Noël Carroll, The Philosophy of Motion Pictures, Blackwell, 2008.
  • Paisley Livingston (ed.)., The Routledge Companion to Philosophy and Film (Routledge 2008, 1st edition).
  • Christina Rawls, Diana Neiva, & Steven S. Gouveia (eds.), Philosophy and Film: Bridging Divides (Routledge 2019; 1st edition).
  • Robert Sinnerbrink, New Philosophies of Film: Thinking Images, Continuum, 2011.
  • Joseph Westfall (ed.), The Continental Philosophy of Film Reader, Bloomsbury, 2018.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וידאו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ the phrase “philosophy of film,” which can mean (1) that film is undergoing a philosophical examination and (2) that film itself helps to develop a certain type of philosophical thinking that will subsequently be imposed upon various subjects of research. Strictly speaking, any outline of the philosophy of film should be divided into two parts: (1) a philosophy about film and (2) film as an philosophy. פילוסופיה באמצעות קולנוע, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
  2. ^ The philosophy of film is now a firmly established subfield of contemporary philosophy of art. Although philosophers were among the first academics to publish studies of the new artform in the early decades of the twentieth century, the field did not experience significant growth until the 1980's when a renaissance occurred.
  3. ^ The problem is that the sub-field of film theory within film studies has been dominated by a range of theoretical commitments that many Anglo-American philosophers do not share. Many such philosophers have therefore felt a need not just to make minor revisions in the field and its understanding of film but rather to make a new beginning in the study of film that does not share the problematic assumptions of film theory itself. For this reason, as well as the earlier-cited view of film as a legitimate topic within aesthetics, they have felt it important to develop a philosophically informed mode of thinking about film.
  4. ^ שלמה זנד, הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002 (ISBN 965-15253))
  5. ^ Bordwell, David., Narration in the Fiction Film, London: Methuen, 1985
  6. ^ אנרי ברגסון, ההתפתחות היוצרת (אנ') תרגם מצרפתית יוסף אור, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשל"ה 1974. עמ' 211
  7. ^ Hugo Münsterberg The Photoplay. A psychological study (1916)
  8. ^ Arnheim, Rudolf, 1957. Film as Art, Berkeley: University of California Press.
  9. ^ Wartenberg, Thomas. “On the Possibility of Cinematic Philosophy.” New Takes in Film-Philosophy, edited by Havi Carel and Greg Tuck, Palgrave Macmillan, 2011, pp. 9–24.


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשפילוסופיה של הפסיכולוגיהתאולוגיהפילוסופיה של המשפטפילוסופיה של המוזיקהפילוסופיה של הקולנוע
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
דאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםפילוסופיה של הדיאלוגנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסט-סטרוקטורליזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהמנציוסשו'ן קואנגג'ואנג דזהנגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרהאוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאאבן רושדג'ו שידוגןרמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג וילהלם פרידריך הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלברטראנד ראסללודוויג ויטגנשטייןמרטין היידגררודולף קרנפקרל פופרקרל המפלז'אן-פול סארטרחנה ארנדטעמנואל לוינססימון דה בובוארוילארד ואן אורמאן קווייןאלבר קאמיג'ון רולסתומאס קוןז'יל דלזמישל פוקויורגן הברמאסז'אק דרידהמרתה נוסבאוםג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהרצון לעוצמההשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה