פילוסופיה של המוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פילוסופיה של המוזיקה היא תחום בפילוסופיה הדן בשאלות אודות מהות המוזיקה והאופנים בה היא נחוות בחיינו.[1] המחקר הפילוסופי של המוזיקה קשור במידה רבה בשאלות פילוסופיות מתחום המטפיזיקה והאסתטיקה, ואף מתחומי הפילוסופיה של המתמטיקה והפילוסופיה של השפה. כמה שאלות בסיסיות בפילוסופיה של המוזיקה הן:

הפילוסופיה של המוזיקה מתפתחת על ידי פילוסופים, מוזיקולוגים, תאורטיקני מוזיקה, מבקרי אמנות, ומלומדים אחרים.

לעיסוק בפילוסופיה של המוזיקה היסטוריה ארוכה, ששורשיה מצוים כבר בפילוסופיה הפיתגוראית ובפילוסופיה האפלטונית.

סוגיות פילוסופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגדרה של "מוזיקה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף אנדרו קניה (Andrew Kania) טוען במאמרו "הפילוסופיה של המוזיקה" באינציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה כי "הסברים על מושג המוזיקה, בדרך כלל מתחילים ברעיון שמוזיקה היא צלילים מאורגנים. הם ממשיכים לציין כי אפיון זה רחב מדי, מכיוון שיש דוגמאות רבות לצלילים מאורגנים שאינם מוזיקליים, כמו דיבור אנושי, והצלילים שמשמיעים יצורים לא אנושיים ומכונות."[1] ישנן דרכים שונות ומגוונות להגדיר את אספקטים הבסיסיים של המוזיקה, שהם ספציפיים יותר מ"סאונד ": מקובל להתחייס להיבטים כמו מנגינה (גבהי צליל המתרחשים ברצף), הרמוניה (גבהי צליל הנחשבים כקבוצה - לאו דווקא נשמעים בו זמנית - ליצירת אקורדים) קצב, משקל וגוון הצליל.

עם זאת, קיימות סוגות מוזיקליות המאתגרות את היכולת להגדיר מוזיקה. "נויז" (מוזיקת רעש) עשויה להיות מורכבת בעיקר מרעש. "מוזיק קונקרט" (מוזיקה ממשית) מורכבת לעיתים קרובות רק מדגימות צליל בעלות אופי לא מוזיקלי, לפעמים בסמיכות אקראית. אמביינט (מוזיקת אווריה) עשויה לכלול הקלטות של חיות בר או טבע, ובמוזיקה אלקטרונית על גווניה, נעשה שימוש בצלילים שלא תואמים את ההגדרה המסורתית של מוזיקה. מוזיקאים אוונגארדים כמו ג'ון קייג' איתגרו במכוון את הגדרת המוזיקה עם יצירות כמו 4′33″ והניסיונות השונים ב"מוזיקה אליאטורית".

מוזיקה אבסולוטית לעומת מוזיקה תוכניתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור שופנהאואר: "מוזיקה היא התשובה לתעלומת החיים. העמוקה ביותר מכל האמנויות, המבטאת את המחשבות העמוקות ביותר של החיים וההוויה; שפה פשוטה שאף על פי כן בלתי ניתנת לתרגום."[2]

בתקופה הרומנטית, התחולל ויכוח טיבה של המוזיקה: "מוזיקה אבסולוטית" לעומת "מוזיקה תוכניתית". חסידי המוזיקה האבסולוטית טענו כי מוזיקה אינסטרומנטלית אינה מעבירה למאזין רגשות או דימויים. הם טענו שהמוזיקה אינה מפורשת מייצגת משהו מהמציאות, היא איננה מימטית.[3] הרעיון של מוזיקה מוחלטת התפתח בכתביהם של וילהלם היינריך וואקנדרדר (אנ'), לודוויג טיק וא.ת.א הופמן.[4]

חסידי המוזיקה התוכניתית האמינו שמוזיקה יכולה להעביר רגשות ודימויים, ותכנים חוץ מוזיקליים. אחת הדוגמאות למוזיקת התוכניתית היא הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז. בפרק הרביעי (Marche au supplice) האמן מוצא להורג באשמת רצח אהובתו, ותוכן זה מבוטא באופנים מוזיקליים שונים; הצגת גרסה מעוות של המוטיב המרכזי, וייצוגים של מכות ההוצאה להורג.

מרבית ההתנגדות למוזיקה אבסולוטית הגיעה מהמלחין ריצ'רד וגנר. יצירותיו של וגנר, בדגש על האופרות שלו, היו בעיקרן תכנותיות. ואגנר אמר כי "איפה שמוזיקה לא יכולה להתקדם, מגיעה המילה... המילה עומדת גבוהה יותר מהטון".[5]

פרידריך ניטשה (שהיה גם מלחין חובב) התחיל את הגותו הפילוסופית תוך הערכה רבה לגישתו של ואגנר.[6] בספרו הראשון הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה ניטשה הציג גישה דואליסטית, וראה את האמנות והחוויה האנושית בכלל כמושתתות על יסוד דיוניסי ויסוד אפולוני. לדידו, הטרגדיה היוונית בשיאה הצליחה למזג בין שני היסודות האלו. ניטשה ראה במוזיקה התוכניתית של ואגנר כמי שעשויה להשיב את האמנות אל שיאי הטרגדיה היוונית. מאוחר יותר הסתייג מואגנר, דבר שהתבטא בספריו פרשת וגנר וניטשה נגד ואגנר וכן זנח את גישתו הדואליסטית.

מנגד, רומנטיקנים ואידיאליסטים גרמנים כמו יוהאן וולפגנג פון גתה ראו במוזיקה, לא רק כ"שפה" אנושית סובייקטיבית, אלא אמצעי טרנסצנדנטי אבסולוטי המאפשר להציץ לתחום גבוה יותר של סדר ויופי. חלקם הביעו קשר רוחני למוזיקה.

המוזיקה ממלאת תפקיד משמעותי בשיטה הפילוסופית של ארתור שופנהאואר, כאופן בו ניתן להתגבר באופן זמני על ה"רצון". לדעתו (בהשפעת ביקורת כוח השיפוט של קאנט) ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך לדידי שופנהאואר היא גם מהווה שחרור זמני מהסבל. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים, מתוך תפיסה אבסולוטית של המוזיקה, שכן ראה בה כמשוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם (בלי לסתור את העובדה ששופנהאואר היווה גם מקור השפעה מרכזי עבור ואגנר). בחלק הראשון של העולם כרצון וכדימוי כתב כי:

המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון ... על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות] את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן …[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים]

Arthur Schopenhauer, “Die Welt als Wille und Vorstellung”, Tillgner, Berlin-Wien 1924, חלק ראשון, עמוד 309, §52. (תרגום: מיכל זמורה כהן)

אבי האקזיסטנציאליזם הדתי, סרן קירקגור הציג בספרו או-או את הנאותיהם ומכאוביהם של החיים הנהנתנים ("האסתטיים"), הנכנעים לחושניות, בין השאר דרך המוזיקה של מוצרט, בדגש על האופרה דון ג'ובאני. בחלק זה של הספר קירקגור בחן את השאלה האם היפה ותחושת השלמות וההתעלות שגורמת לנו האמנות, היא סוג של הנאה חיצונית או שהיא מתחברת להתרוממות הרוח של האמונה הדתית. "מוצרט הנצחי! אשר לך אני חב את הכול – אשר לך אני חב את אי שפיותי, את תדהמת נפשי, את האימה של עצם קיומי – אתה שלך אני חב שלא צעדתי בנתיב החיים מבלי לפגוש משהו שיזעזע אותי, שלך אני חב על כי לא מתי מבלי לאהוב, אם כי הייתה זו אהבה נכזבת. אין פלא, לכן, שאני קנאי לתהילתו יותר מאשר לקיומי. אכן, לו נלקח ממני, לו היה שמו נמחק, היה נחרב העמוד היחיד שעד עתה מנע את התמוטטות כל עולמי לתוהו ובוהו חסר גבולות, לאפסות נוראה."[7]

גדול האידיאליסטים הגרמנים, ג.ו.פ הגל דווקא התנגד לתפיסה מופשטת של המוזיקה ושל האמנות בכלל. זאת, כחלק מהשיטה הדיאליקטית שלו לפי הרוח מתפתחת ונעשית קונקרטית במציאות.

משמעות ותכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאודור אדורנו מאסכולת פרנקפורט, דן במוזיקה פעמים רבות מתוך פרספקטיבה סוציולוגית-נאומרקסיסטית. ב-1936 פורסם חיבור בשם על הג'אז (Über Jazz). באותו זמן, המילה "ג'אז" שימשה פעמים רבות כשם כללי לכל סוגי המוזיקה הפופולרית. המאמר לא דן בג'אז כסגנון מוזיקלי אלא יצא נגד צורת הבידור הפורחת הזו ונגד חרושת התרבות. אדורנו האמין שחרושת התרבות היא מערכת המיועדת לשליטה בחברה דרך יצירה של תרבות מתוקננת (standardized) המעצימה את המסחור של הביטוי האמנותי. אדורנו דן בנושא זה גם במאמרו על האופי הפֶטישיסטי של המוזיקה (On the Fetish-Character in Music) (Zeitschrift, 1938), שבו הוא מנסח את אמירתו המפורסמת – "כל בידור שמשחרר את עצמו ממחיר השוק מקבל מאפיינים חתרניים".[8] בחיבורו הפילוסופיה של המוזיקה החדשה (Philosophie der neuen Musik) שיצא לאור ב1949, אחרי מלחמת העולם השנייה. החיבור מורכב משני מאמרים מובחנים, "שנברג וקידמה" ו"סטרווינסקי וריגרסיה", הפילוסופיה של המוזיקה החדשה מציבה את הקצוות המוזיקליים שבהם אדורנו תפס את המאבק לעתידה התרבותי של אירופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adorno, Theodor W. 1976. Introduction to the Sociology of Music, translated by E.B. Ashton. A Continuum Book. New York: Seabury Press. ISBN 0816492662.
  • Adorno, Theodor W. 1981. In Search of Wagner, translated by Rodney Livingstone. [London]: NLB. ISBN 0860910377.
  • Adorno, Theodor W. 1992. Quasi una Fantasia: Essays on Modern Music, translated by Rodney Livingstone. Verso Classics. London and New York: Verso. ISBN 0860913600 (cloth); ISBN 0860916138 (pbk) ; ISBN 1859841597 (pbk).
  • Adorno, Theodor W. 1998. Beethoven: The Philosophy of Music: Fragments and Texts, edited by Rolf Tiedemann; translated by Edmund Jephcott. Stanford: Stanford University Press. ISBN 0804735158.
  • Adorno, Theodor W. 1999. Sound Figures, translated by Rodney Livingstone. Stanford: Stanford University Press. ISBN 0804735573 (cloth); ISBN 0804735581 (pbk).
  • Adorno, Theodor W. 2001. The Culture Industry: Selected Essays on Mass Culture, edited and with an introduction by J. M. Bernstein. Routledge Classics. London and New York: Routledge. ISBN 0415255341 (cloth); ISBN 0415253802 (pbk).
  • Adorno, Theodor W. 2002. Essays on Music, selected, with introduction, commentary, and notes by Richard Leppert; new translations by Susan H. Gillespie. Berkeley: University of California Press. ISBN 0520231597.
  • Adorno, Theodor W. 2006. Philosophy of New Music, translated by Robert Hullot-Kentor. Minneapolis: University of Minnesota Press. ISBN 0816636664.
  • Adorno, Theodor W. 2009. Night Music: Essays on Music 1928–1962, edited by Rolf Tiedemann; translated by Wieland Hoban. London and New York: Seagull Books. ISBN 1906497214.
  • Arena, Leonardo V., La durata infinita del non suono, Mimesis, Milan 2013. ISBN 978-88-575-1138-2
  • Barzun, Jacques. 1982. Critical Questions on Music and Letters, Culture and Biography, 1940–1980, selected, edited, and introduced by Bea Friedland. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 0-226-03863-7.
  • Beardsley, Monroe C. 1958. Aesthetics: Problems in the Philosophy of Criticism. New York, Harcourt, Brace.
  • Beardsley, Monroe C., and Herbert M. Schueller (eds.). 1967. Aesthetic Inquiry: Essays on Art Criticism and the Philosophy of Art. Belmont, Calif.: Dickenson Pub. Co.
  • Bloch, Ernst. 1985. Essays on the Philosophy of Music, translated by Peter Palmer, with an introduction by David Drew. Cambridge and New York: Cambridge University Press. ISBN 0521248736 ISBN 0521312132 (pbk).
  • Bonds, Mark Evan. 2014. Absolute Music: The History of an Idea. Oxford and New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-934363-8.
  • Budd, Malcolm. 1985. Music and the Emotions: The Philosophical Theories. International Library of Philosophy. London and Boston: Routledge & Kegan Paul. ISBN 0710205201 (cloth); ISBN 0415087791 (pbk).
  • Budd, Malcolm. "Music and the Expression of Emotion", Journal of Aesthetic Education, Vol. 23, No. 3 (Autumn, 1989), pp. 19–29.
  • Chadwick, Henry. 1981. Boethius, the Consolations of Music, Logic, Theology, and Philosophy. Oxford: Clarendon Press; New York: Oxford University Press. ISBN 019826447X (cloth); ISBN 0198265492 (pbk.)
  • Clifton, Thomas. 1983. Music as Heard: A Study in Applied Phenomenology. New Haven: Yale University Press. ISBN 0300020910.
  • Fronzi, Giacomo. 2017. Philosophical Considerations on Contemporary Music: Sounding Constellations. Newcastle: Cambridge Scholars Publishing.
  • Deleuze, Gilles. 1980. A Thousand Plateaus. London / Minneapolis: University of Minnesota Press.
  • Goehr, Lydia. 'The Imaginary Museum of Musical Works. An Essay in the Philosophy of Music' Oxford, 1992/2007.
  • Kivy, P. Introduction to the Philosophy of Music, Hackett Publishing, 1989.
  • Langer, Susanne K. 1957. Philosophy in a New Key: A Study in the Symbolism of Reason, Rite, and Art, third edition. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 0674665031.
  • Lippman, Edward A. 1992. A History of Western Musical Aesthetics. Lincoln: University of Nebraska Press. ISBN 0803228635 (cloth); ISBN 0803279515 (pbk).
  • Nietzsche, Friedrich Wilhelm. 1967. The Birth of Tragedy, and The Case of Wagner, translated, with commentary, by Walter Kaufmann. New York: Vintage Books. ISBN 0394703693 (pbk).
  • Rowell, Lewis Eugene. 1983. Thinking about Music: An Introduction to the Philosophy of Music. Amherst: University of Massachusetts Press. ISBN 0870233866.
  • Scruton, Roger. The Aesthetics of Music, Oxford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Andrew Kania, "The Philosophy of Music", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Spring 2014 edition, edited by Edward N. Zalta.
  2. ^ מתוך החלק הרביעי של העולם כרצון וכדימוי, בתרגום חופשי.
  3. ^ M. C. Horowitz (ed.), New Dictionary of the History of Ideas, ISBN 0-684-31377-4, vol.1, p. 5
  4. ^ Dahlhaus, Carl (1991). The Idea of Absolute Music. University of Chicago Press. עמ' 18. 
  5. ^ Goehr, Lydia (1998). The Quest for Voice: On Music, Politics, and the Limits of Philosophy: the 1997 Ernest Bloch Lectures (באנגלית). University of California Press. ISBN 9780520214125. 
  6. ^ "Nietzsche and Music". אורכב מ-המקור ב-17 July 2011. בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2011. 
  7. ^ סרן קירקגור"או-או", כרך א', מדנית: מרים איתן, עמ' 66
  8. ^ Adorno (1938) On the Fetish-Character in Music and the Regression of Listening, Zeitschrift für Sozialforschung. This essay will be republished in the 1956 collection Dissonanzen. Musik in der verwalteten Welt.


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשפילוסופיה של הפסיכולוגיהתאולוגיהפילוסופיה של המשפטפילוסופיה של המוזיקהפילוסופיה של הקולנוע
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
דאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםפילוסופיה של הדיאלוגנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסט-סטרוקטורליזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהמנציוסשו'ן קואנגג'ואנג דזהנגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרהאוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאאבן רושדג'ו שידוגןרמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג וילהלם פרידריך הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלברטראנד ראסללודוויג ויטגנשטייןמרטין היידגררודולף קרנפקרל פופרקרל המפלז'אן-פול סארטרחנה ארנדטעמנואל לוינססימון דה בובוארוילארד ואן אורמאן קווייןאלבר קאמיג'ון רולסתומאס קוןז'יל דלזמישל פוקויורגן הברמאסז'אק דרידהמרתה נוסבאוםג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהרצון לעוצמההשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה