שלושת חוקי הרובוטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שלושת חוקי הרובוטיקה הם חוקים שנוסחו על ידי סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב בסדרת סיפורי מדע בדיוני שכתב החל משנות הארבעים של המאה ה-20[1], ומאוחר יותר גם בספרים. ב-1950 יצאה לאור אנתולוגיה של תשעה מהסיפורים המוקדמים בהם החוקים מוזכרים בשם "אני, רובוט".

החוקים נועדו להיות חלק מהתכנות הבסיסי של הרובוטים בעלי המוחות הפוזיטרוניים המתוארים בספריו של אסימוב ואף רובוט לא יכול להפר אותם מבלי לצאת מכלל פעולה, מכיוון שהחוקים מוטבעים באופן פיזי במסלולי המוח של הרובוטים.

נוסח החוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקים המקוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע.
2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

חוק האפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "רובוטים ואימפריה" מנוסח חוק נוסף, הקודם לשלושת החוקים המקוריים וגובר עליהם - חוק האפס:

0. לא יפגע רובוט לרעה באנושות ולא יניח, במחדל, שהאנושות תיפגע.

עם הוספת "חוק האפס" לקבוצת שלושת החוקים המקוריים, נוספת הסתייגות בסוף כל אחד מהחוקים, 1 עד 3, המבהירה כי על הרובוט לקיימים כל עוד הם אינם סותרים את "חוק האפס". בכך, עבור הרובוט הבודד מעמידה רביעיית החוקים את שלומה של האנושות לא רק מעל לשלומו של הרובוט עצמו, אלא אף מעל לשלומו של האדם הבודד.

שימושים בטכנולוגיה עתידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובוטים ובינה מלאכותית לא מכילים מטבעם או מצייתים לשלושת החוקים; היוצרים שלהם חייבים לבחור לתכנת אותם, ולגבש אמצעים לעשות זאת. רובוטים פשוטים שכבר קיימים (לדוגמה, irobot) ויודעים לעצור אינם יודעים לזהות כאב או פציעה שהם עלולים לגרום. מכשירים רבים בנויים עם אמצעי הגנה פיזי, כגון פגושים, ביפרים אזהרה, כלובי בטיחות, או באזורים מוגבלי גישה למניעת תאונות. אפילו הרובוטים המורכבים ביותר המיוצרים כיום אינם מסוגלים להבין וליישם את שלושת החוקים; תהיה צורך בהתקדמות משמעותית באינטליגנציה מלאכותית כדי לעשות זאת. עם זאת, ככל שהמורכבות של רובוטים גדלה, כך יש עניין בפיתוח הנחיות ואמצעים תקניים להפעלתם.

בגיליון 2009 יולי / אוגוסט של מערכות חכמות IEEE, רובין מרפי (Raytheon פרופסור למדעי מחשב וההנדסה באוניברסיטת טקסס A & M) ודוד ד וודס (מנהל המעבדה למערכות קוגניטיבית להנדסה באוניברסיטת אוהיו) הציעו "שלושת חוקים אחראיים לרובוטיקה" כדרך לעורר דיון על תפקידה של אחריות וסמכות בעת תכנון לא רק פלטפורמה אחת אלא מערכת גדולה יותר שבה הפלטפורמה פועלת.

החוקים הם כדלקמן:

  1. אדם לא יכול לפרוס רובוט מבלי שמערכת עבודת אדם-רובוט תעמוד בסטנדרטים המשפטיים והמקצועיים הגבוהים ביותר של בטיחות ואתיקה.
  2. רובוט חייב להגיב לבני האדם כמתאים לתפקידם.
  3. רובוט חייב להיות ניחן באוטונומיה ממוקמת מספקת כדי להגן על קיומו, ובלבד שהגנה זו מספקת העברה חלקה של שליטה שאינו עומדת בסתירה לחוקים הראשון והשני. 

רובופסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובופסיכולוגיה היא ענף מדעי בדיוני החוקר את אישיותם של רובוטים בעלי בינה מלאכותית. המונח נטבע לראשונה על ידי אייזק אסימוב בסיפורים הקצרים שבספר "אני, רובוט", אשר מציגים את ד"ר סוזן קלווין, אשר ייסדה את הענף, ושעלילותיהם סובבת סביב פתרון בעיות הקשורות להתנהגות של רובוטים.

לפי התיאור של אסימוב, רובופסיכולוגיה היא תערובת של ניתוח מתמטי ופסיכולוגיה מסורתית, אשר הוחלה על רובוטים. בחקירת הרובוטים נעשה שימוש גם בפסיכולוגיה אנושית, כדי להתמודד עם "תסביך פרנקנשטיין" - פחד אי רציונלי של אנשים מרובוטים.

עיקר השימוש ברובופסיכולוגיה נועד לאתר רובוטים ששלושת החוקים לא הוטמעו בהם בצורה נכונה, ובכך מהווים סכנה לציבור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסיפור הראשון של אסימוב בו מוזכרים החוקים נקרא סחור-סחור והופיע במגזין Astounding Science Fiction(אנ') ב-1942, ומאוחר יותר באנתולוגיה "אני, רובוט"
P literature.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.