הפיגוע בנצרים (2002)
| חלק מהאינתיפאדה השנייה | |
|---|---|
| תאריך | 29 במרץ 2002 |
| מקום | נצרים, גוש קטיף, רצועת עזה |
| מטרה | אזרחים |
| סוג | פיגוע דקירה |
| נשק | אקדח וסכין |
| הרוגים | 2 |
| מבצע |
 ועדות ההתנגדות העממית |
| מספר מפגעים | מחבל פלסטיני (עבדל חכים עאצי) |
| מניע | טרור אסלאמי לאומני |
|
(למפת מערב הנגב רגילה)   נצרים | |
  | |
הפיגוע בנצרים הוא פיגוע דקירה ורצח, שאירע ביישוב נצרים שבגוש קטיף, ברצועת עזה בבוקר יום שישי, ט"ז בניסן ה'תשס"ב, 29 במרץ 2002, ביום שבו יצאה ישראל למבצע חומת מגן בשטחי יהודה ושומרון. בפיגוע נרצחו בידי מחבל פלסטיני מיכאל אורלינסקי וטוביה ויזנר, שני הורים לתושבי נצרים, ששהו עם משפחתם ביישוב באותה עת לרגל חג הפסח.
הרקע לפיגוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה
בחודש מרץ 2002 ספגה מדינת ישראל את מספר האבדות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפאדה השנייה: ביהודה ושומרון נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע קטלני, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים ישראלים בחודש זה.
שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב־27 במרץ 2002), יום קודם לפיגוע בנצרים, ובו נרצחו 30 חוגגים. כמו כן, בתחילת הלילה בו אירע הפיגוע, אירע רצח משפחת גביש בו נרצחו ארבעה בני אדם באלון מורה. ביום הפיגוע אירע גם הפיגוע בסופרמרקט בקריית היובל בו נרצחו שני בני אדם. יש המכנים את חודש מרץ 2002 בכינוי "מרץ השחור".
הרקע לפיגוע בנצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כעשרים יום קודם לפיגוע, בבוקר ה-10 במרץ 2002, נרצח חייל צה"ל קובי איכלבוים בכניסה ליישוב, בידי מחבל ערבי אשר עבד ביישוב כפועל. המחבל הגיע לשער הכניסה ליישוב כשהוא חמוש באקדח וסכין, ועורר את חשדם של אנשי הביטחון. הללו קראו לו לעצור, אולם הוא שלף את אקדחו, ירה באיכלבוים אשר נפטר מפצעיו, ודקר את רבש"ץ היישוב. המחבל חוסל. גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור פת"ח, נטלו אחריות על הפיגוע.[1]
חמישה ימים לאחר מכן, ב-15 במרץ נרצחו שלושה חיילי צה"ל, רותם שני,[2] מתן בידרמן[3] ועלאא כבישי,[4] בציר קרני-נצרים, בקרבת נצרים, כאשר טנק מסוג מרכבה 3 בו נסעו עלה על מטען גחון רב עוצמה. ארגון הטרור ועדות ההתנגדות העממית היושב ברצועת עזה נטל אחריות על הפיגוע.[5]
הפיגוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלילה שבין חמישי לשישי, ט"ז בניסן ה'תשס"ב, 29 במרץ 2002, היום הראשון של חול המועד פסח, חדר לנצרים הממוקם בצפון רצועת עזה פועל פלסטיני אשר עבד ביישוב במשך זמן רב, כשהוא מצויד בסכין וברימוני רסס. הוא הצליח לעלות מעל גדר הביטחון של היישוב באמצעות סולם, ולא נתגלה עקב גשם שוטף שירד באותו לילה. לאחר בואו ליישוב הסתתר המחבל בבית הכנסת ביישוב והמתין לשעת כושר.
בבוקר אותו יום, בסביבות 6:50, עשו את דרכם לתפילת שחרית בבית הכנסת ביישוב מיכאל אורלינסקי, בן 70 תושב תל אביב אשר התארח בבית בנו יוסי, וטוביה ויזנר, בן 79 תושב פתח תקווה אשר התארח בבית בנו הרב חנן. השניים תכננו להגיע לתפילה המתחילה בשעה 7 בבוקר.
השניים הגיעו לבית הכנסת, אולם שם התנפל עליהם המחבל אשר הסתתר במקום, דקר אותם, פצע אותם באורח קשה מאוד, ונמלט. חרף גילו המבוגר, נאבק טוביה ויזנר במחבל, והצליח לצאת מבית הכנסת. לאחר מכן, על אף פציעתו הקשה צעד כמה עשרות מטרים, תוך שהוא צועק: "מחבל, נדקרתי", ואז התמוטט.
תושב היישוב שביתו היה סמוך למקום האירוע, שמע את הצעקות וחש לעזרה. הוא ירה בנשקו מספר יריות באוויר כדי להתרות במהירות על אירוע חבלה, והזעיק רופא ואחות סמוכים. במקביל, נמצא בידי מתפללים בשביל הסמוך הנדקר השני. השניים נלקחו במהירות לחדר הטראומה ביישוב, הובהלו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, אולם נפטרו מפצעיהם.
לאחר שדקר את השניים נמלט המחבל והסתתר במשך שעות בשיחים הנמצאים בכניסה ליישוב. כוחות ביטחון גדולים חיפשו אחריו במשך שעות, בעוד תושבי היישוב מסוגרים בביתם, בשעות אחר הצהרים ניסה המחבל לפגע בשנית שיידה רימון רסס לעבר סגן קצין הביטחון של המועצה האזורית חוף עזה. הרימון לא התפוצץ והמחבל יצא מן השיח עם סכין במטרה לדקור. איש הביטחון ירה בו וחיסל אותו במקום. קודם לפיגוע הספיק המחבל לצייר על קירות בית הכנסת ביישוב צלבי קרס וכתובות נאצה בערבית.[6][7]
פלוגות אל־קודס, הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, נטלו אחריות על הפיגוע.
לאחר הפיגוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני הנרצחים בפיגוע, מיכאל אורלינסקי וטוביה ויזנר, הובאו לקבורה בצהרי אותו יום, יום שישי. שניהם נטמנו בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.
קטי ויזנר, אלמנתו של טוביה וניצולת שואה, התגוררה מאז ביישוב לצד בנה, ופונתה ממנו במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות.[8] בשנה שלאחר הרצח הוציאה לאור מדרשת נצרים את אסופת המאמרים "בין עם ישראל לארצו – מבט אמוני ואתגרים מתחדשים". בסוף הספר נוספו דברים לזכר מיכאל אורלינסקי. בנו של מיכאל, יוסי, נפטר כעשרה חודשים לאחר הפיגוע ממחלה.[9] אלמנתו איילת היא אחותה של רחל שבו, שנרצחה בפיגוע באיתמר שלושה חודשים לאחר הפיגוע בנצרים.[10]
בעקבות הפיגוע, אשר בוצע בידי מחבל פלסטיני אשר עבד כפועל ביישוב, ובשל כך הכיר את המקום, ידע כיצד לבצע את הרצח וכיצד להסתתר ואף היה מצויד במפת היישוב,[11] וכמו כן הפיגוע שאירע כעשרים יום קודם לכן בו נרצח חייל צה"ל קובי איכלבוים בידי מחבל שעבד ביישוב, נמנעו מאז ואילך תושבי נצרים מהעסקת ערבים בתחומי היישוב.[12]
כחודש לאחר הפיגוע, בלילה שבין ה-23–24 לאפריל 2002, ניסו שלושה נערים פלסטינים, לחדור ליישוב נצרים על מנת לבצע פיגוע התאבדות ביישוב, ונורו בידי כוח צה"ל המוצב במקום. ארגון הטרור חמאס נטל אחריות על הפיגוע.[13] כשנה וחצי לאחר מכן אירע פיגוע חדירה נוסף לנצרים, במהלכו נרצחו שלושה חיילי צה"ל, אלון אברהמי, עדי אוסמן ושרית שניאור. ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי נטלו אחריות על הפיגוע.[14]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אטילה שומפלבי ואפרת וייס, נפטר פצוע הפיגוע בנצרים, באתר ynet, 10 במרץ 2002
- ^ רותם שני, באתר יזכור
- ^ מתן בידרמן, באתר יזכור
- ^ עלאא כבישי, באתר יזכור
- ^ אטילה שומפלבי ועלי ואקד, 3 חיילים נהרגו מפגיעת מטען בטנק, באתר ynet, 14 במרץ 2002
- ^ אפרת וייס ופליקס פריש, שני הרוגים בפיגוע דקירה בנצרים, באתר ynet, 29 במרץ 2002
- ^ 2 הרוגים בחדירה לנצרים, באתר וואלה, 29 במרץ 2002
- ^ נדב שרגאי, הרב של נצרים: אסור לנו לחשוב על מפלה, באתר הארץ, 7 ביוני 2004
- ^ קלמן ליבסקינד, 4 שנים להתנתקות: "היה לי קשה לתלות דגל ביום העצמאות", באתר nrg, 14 באוגוסט 2009
- ^ נדב שרגאי, במטבח נשאר הבצק לעוגה שרחל שבו עמדה לאפות, באתר הארץ, 23 ביוני 2002
- ^ גילוי: מחבל שחדר לנצרים בסוכות התכוון להתחבא בארון הקודש, הצופה, בפורום בחדרי חרדים.
- ^ חגית רוטנברג, הם לא נשברים, באתר ערוץ 7, 28 בנובמבר 2003
- ^ סקירת שב"כ, סיכום 4 שנות עימות – נתונים ומגמות בטרור, עמ' 16
- ^ 2 חיילות וחייל נהרגו בנצרים, באתר וואלה, 24 באוקטובר 2003
