חרדים לאומיים

חרדים־לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) כפי שהם מכונים בעיקר בידי אחרים, או תורניים (לעיתים תורניים לאומיים), הם קבוצה בציבור הדתי לאומי בישראל אשר הגדרתה סובייקטיבית וישנם ויכוחים על שמה ועל גבולותיה. הקבוצה בעלת מאפיינים שמרניים יותר והקפדה הלכתית הקרובה יותר לציבור החרדי ביחס לשאר הקבוצות בציבור הדתי לאומי. מרבית אנשי הקבוצה מזהים עצמם כציונים נלהבים וחשים כלפי סוגיית ארץ ישראל השלמה מחויבות דתית, בניגוד לציבור החרדי, ואינם רואים את עצמם כחלק מהציבור החרדי.

השימוש במושג

בשנת תשמ"ד תנועת הנוער עזרא, שעד אז הגדירה עצמה כ"תנועת הנוער החרדי", שינתה את הגדרתה ל"תנועת הנוער החרדי-לאומי", על רקע ניתוק גובר בינה לבין הציבור החרדי ועל מנת להדגיש שמחויבותה לתורה ולמצוות אינם סותרים את הלאומיות, אלא מחייבים אותה. המונח "חרדים לאומיים", ובראשי תיבות "חרד"לים", שימש את יושב ראש תנועת הנוער בני עקיבא^{[דרושה הבהרה]} ככינוי גנאי למה שתפס כמגמות של הקצנה דתית ולאומנית בתוך תנועתו. התואר אומץ על ידי חלקים בציונות הדתית, לרבות חלק מבתי הספר. בשנת 2010 החליפה תנועת עזרא את הגדרתה שוב, מ"חרדי-לאומי" ל"תורני-לאומי", "מתוך רצון לתת את הדגש על המאור שבתורה במקום על ההסתגרות שמתבטאת בביטוי 'חרדי'. כמו כן השם 'חרדי' הפך להיות מזוהה עם פלג מסוים באוכלוסייה שהתנועה כבר לא מזדהה איתו." רוב המכונים בכינוי זה אינם משתמשים בו ואינם רואים עצמם כחרדים אלא כתורניים.

מאפיינים מרכזיים

גבולותיו של הזרם החרדי־לאומי אינם חדים וברורים. חלק ממאפייני הקבוצה דומים לאלה של ה"דתיים־לאומיים", אולם מאפיינים אחרים דומים יותר לאלה של הציבור החרדי. דבר זה בא לידי ביטוי בהדגשת חשיבות לימוד תורה אינטנסיבי לאורך שנים, לעיתים על חשבון לימודי חול.

מאפיין נוסף של הציבור החרדי־לאומי הוא הקפדה על הלכות הצניעות יותר מהמקובל בשאר הציבור הדתי-לאומי. הדבר מתבטא בין היתר בהפרדה בין בנים לבנות בחינוך ובתנועות נוער מגיל בית הספר היסודי, ולעיתים בקיום אירועים נפרדים.

הלבוש של הגברים החרדים־לאומיים דומה במידה רבה ללבוש המקובל בזרם המרכזי בציונות־הדתית ולא לזה החרדי.

ככלל, הציבור החרדי־לאומי מאופיין בהקפדה הלכתית, ביחס לציבור הדתי-לאומי הליברלי יותר.

פוליטיקה

בית המדרש בישיבת מרכז הרב

בית המדרש בישיבת הר המור, שנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הקו

מבחינה פוליטית החרדים־לאומיים דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגדים לוויתור על שלטון יהודי בשטחי ארץ ישראל, ובפרט ביהודה ושומרון וברמת הגולן. רובם הגדול רואים את הציונות והקמת מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו". לאור משנתם של הרב אברהם יצחק קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק הם מחזיקים בתפיסת עולם גאולית. קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים נתפסים על ידם, כביטויים של התגשמות תהליך הגאולה היהודי, שבהמשכו יגיע המשיח וייבנה בית המקדש.

מפלגת האיחוד הלאומי (כיום חלק מימינה) מזוהה עם הזרם החרדל"י. בשנת 2019 פעלה גם מפלגת נעם, המזוהה עם חוגי ישיבות הקו (ראו להלן).

פלגים בתוך הזרם החרדי־לאומי

הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ממנהיגי הציונות הדתית

הרב צבי טאו נחשב לאחד מהרבנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בציבור החרדי־לאומי.

בשנות ה-90 המאוחרות נתפלגה קבוצה של ר"מים בראשות הרב צבי טאו מישיבת "מרכז הרב" בראשות הרב אברהם שפירא, והקימה ישיבה חדשה בשם "הר המור". הפילוג השפיע על הציבור הציוני-דתי.

זרם מרכז הרב

עם ישיבת מרכז הרב מזוהות בין היתר ישיבת בית אל, ישיבת הר ברכה, ישיבת ברכת יוסף באלון מורה, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת ירושלים לצעירים, מוסדות נעם-צביה וקהילת אורות התורה בבת ים. אנשי הזרם רואים בהקמת מדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה', תוך שימת דגש מרכזי על מצוות יישוב ארץ ישראל אך ביקורתיים יותר כלפי המדינה ומוסדותיה מאשר ישיבות הקו.

ישיבות הקו

ערך מורחב – ישיבות הקו

קבוצה זו כוללת את מוסדות הלימוד הקשורים לישיבת הר המור ומנהיגה הרב צבי טאו, והן כוללות ישיבות, כגון ישיבת שבי חברון, ישיבת מדברה כעדן (מצפה רמון), ישיבת איילת השחר (אילת) ומכינות כמו אלה שבעלי ובקשת. אנשי זרם זה הקימו למעשה את המכינות הקדם צבאיות. אנשי הזרם מתנגדים לעירוב מגמות חול בתוך לימודי הקודש הישיבתיים ועל כן מתנגדים לפתיחת מכוני הוראה בישיבות. הם מחזיקים בעמדה "ממלכתית" (במלעיל), שלפיה עקב הקדושה שישנה במדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם" (כלשון הראי"ה קוק), יש להיזהר שלא לפגוע בה ובריבונותה.

פלגים נוספים

חלק ניכר מהמוסדות השייכים לזרם החרדי לאומי אינם מזוהים באופן מובהק עם פלג זה או אחר, וכן קיימות קבוצות חרדיות לאומיות בתוך רבים מהמוסדות הדתיים לאומיים, כמו למשל בישיבת הכותל ובישיבת כרם ביבנה.

פלגים נוספים, קטנים יותר, עומדים על קו התפר בין הציונות הדתית ובין הציבור החרדי. פלגים אלו התגבשו סביב ישיבות תורת החיים ועוד יוסף חי ובקהילות של חוזרים בתשובה ונוער הגבעות. הם מאופיינים ביחס מסויג לגיוס לצבא ובהתנגדות רבה יותר למוסדות המדינה. רובם הגדול מחזיק בעמדה ימנית (לעיתים קיצונית) מבחינה פוליטית, כמו קבוצות מסוימות בציבור החרדי (למשל קהילת אדרת אליהו אצל הליטאים וחסידויות חב"ד וערלוי).

חינוך

רוב החרדים הלאומיים שולחים את בניהם לישיבות תיכוניות תורניות, אולם מעטים שולחים לישיבות קטנות לאומיות שתוכנית הלימודים שלהן אינה כוללת בדרך כלל תעודת בגרות מלאה. החל מגיל צעיר מוקדשות רוב שעות הלימוד ללימודי קודש. במקרים רבים שעות הלימודים ארוכות יותר והחופשות מותאמות ללוח הזמנים הישיבתי ולא לזה של משרד החינוך, בדומה לישיבות התיכוניות ולמערכת החינוך החרדית. דוגמה למוסדות אלו הם תלמודי התורה וביניהם "תלמוד תורה מורשה".

מוסדות חינוך המזוהים עם התורניים הם רבים, המפורסמים שבהם הם רשת בתי הספר הישיבות והאולפנות מרחביה (נועם וצביה), וכן מוסדות "דרכי נועם".

חינוך תיכוני

קיימים בציבור ה"חרדי־לאומי" שני סוגים עיקריים של מוסדות תיכוניים. "ישיבה תיכונית־תורנית" ו"ישיבה קטנה לאומית".

בישיבות התיכוניות-תורניות חומר הלימודים הוא במתכונת שבה לימודי קודש תופסים את מרבית יום הלימודים אך אחרי הצהריים לומדים לימודי חול על מנת לקבל תעודת בגרות בדומה לישיבות תיכוניות רגילות, אלא שהדגש בהן רב יותר על לימודי קודש, הקפדה הלכתית והתאמה להשקפת העולם של ה"חרדים-לאומיים". בין הישיבות התיכוניות התורניות הידועות ניתן למנות את "ישיבת ירושלים לצעירים" (ישל"צ), ישיבת מצפה יריחו ,ישיבת בני צבי וישיבה תיכונית נווה.

הישיבות הקטנות-לאומיות קמו בסוף שנות ה-90 וכיום פועלות כשבע מהן. בישיבות מסוג זה אין כלל לימודי חול בדומה לישיבות הקטנות החרדיות. בחלקן ניתן להשלים בשנה הרביעית לימודי חול אחרי הצהריים כדי לקבל תעודת בגרות מינימלית. הוותיקה שבהן, "מעלה חבר", הוקמה בשנת תש"ן על ידי הרב משה בלייכר.

תנועות נוער

במשך שנים רבות הייתה תנועת נוער בני עקיבא התנועה הדומיננטית בקרב בני נוער דתיים לאומיים. הפעילות בה הייתה משותפת לבנים ולבנות. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להגיע דרישה מצד חלק מההורים והחניכים, רבים מהם מסניפים שמעבר לקו הירוק, להפריד בין בנים לבנות במסגרת פעילות התנועה. "מרכז בני עקיבא" לא הסכים בתחילה להיענות לדרישות, למעט בסניפים בודדים (המפורסם שבהם הוא סניף הרובע היהודי בירושלים). בעקבות כך, הוקמה ה-1980 תנועת אריאל בה הסניפים נפרדים לחלוטין. במקביל, החלה נדידה מסוימת של חרדים־לאומיים לעבר תנועת עזרא - שהשתייכה בעבר לפועלי אגודת ישראל, אך מזוהה כיום עם ערכי הזרם הדתי לאומי. בתנועה זו הפעילות היא נפרדת אבל המבנה משותף. מאוחר יותר הופרדו סניפים נוספים של בני עקיבא, אף שסוגיה זו נותרה במחלוקת בתוך התנועה גם כיום.

ראו גם

• ממלכתיות (ציונות דתית)
• גישות למדינת ישראל

לקריאה נוספת

• פרופסור ישעיהו ליבמן, E. Sprinzak and L. Diamond (eds), Israeli Democracy Under Stress, (Boulder:Lynne Rienner, 1993) pp. 273-292

קישורים חיצוניים

• תבנית:בשבע
• קובי נחשוני, מתקפה חרד"לית: "צומחת אצלנו תנועה רפורמית", באתר ynet, 5 ביולי 2009
• תבנית:בשבע
• רחל המאירי, מחקר: החרד"לים מתחזקים, באתר דתילי, 19 במאי 2011
• נדב שנרב, דילמת החרד"ל :רב ערכיות מול חרדיות משודרגת, באתר שורש
• אורי אורבך, בין תורניים לחרד"לים, באתר האינטרנט של אורבך
• אנשיל פפר, בין תורה לדרך ארץ: כיצד צמחה הקהילה החרדית-לאומית ולאן מועדות פניה, ירושלים: מחקרי פלורסהיימר, 2007
• אור יזרעאלי, מתי ואיך צמח המושג חרד"לים?, סרוגים, 5 בפברואר 2020