ארכאוזואולוגיה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־05:23, 26 במאי 2014

ארכאוזואולוגיה או זואוארכאולוגיה היא תחום מחקר המשלב בין ארכאולוגיה וזואולוגיה. התחום עוסק בחקר שרידי בעלי חיים מאתרים ארכאולוגיים, בעיקר עצמות, שיניים, קרניים, קונכיות, קליפות ביצים וכדומה, לצורך הבנת חברות אנושיות קדומות. שרידי בעלי חיים הם ממצא שכיח בחפירות ארכאולוגיות. הם עשויים להעיד על הרכב מזונן של אוכלוסיות קדומות, אופן הכנת המזון, וההקשר התרבותי והחברתי שבו הוא נצרך. בנוסף, שרידי בעלי החיים עשויים לשקף את הסביבה הקדומה ודרכי ניצולה על ידי האדם. המחקר הארכאוזואולוגי משמש לאיתור תפניות מרכזיות באבולוציה של האדם, כגון אכילת בשר, התפתחות הציד והדיג וביות בעלי החיים. בנוסף, הארכאוזואולוגיה תורמת תרומה חשובה להכרת הכלכלה, האקולוגיה, התרבות וחיי הרוח בכל התקופות.

התפתחות המחקר

תחום הארכאוזואולוגיה התפתח בהדרגה במהלך המאה ה-20^[1]. הראשונים לחקור שרידי בעלי חיים שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות היו פלאונטולוגים, שנתנו דעתם בעיקר על שחזור הסביבה הקדומה והאבולוציה של הפאונה העתיקה. ההיבטים הכלכליים והחברתיים של אותו הממצא הוזנחו בדרך-כלל ועיקר הדגש הושם על זיהוי טקסונומי של העצמות.

ההתייחסות לשרידי בעלי החיים כממצאים ארכאולוגיים של ממש העשויים לתרום ללימוד אורחות החיים הקדומות של האדם התפתח במחצית השנייה של המאה ה-20, בעיקר משנות ה-60 ואילך, בהשפעה חזקה של גישת הארכאולוגיה החדשה (New Archeology) והמגמה הכללית של רתימת תחומים ממדעי הטבע לשירות הארכאולוגיה^[2]. חוקרים שהגדירו עצמם במפורש כארכאוזואולוגים או כאנתרופולוגים, ורבים מהם באו מרקע ארכאולוגי, השתמשו בשרידי בעלי החיים להבין את התזונה הבשרית בימי קדם, את מנהגי האכילה ומשמעותם החברתית ואת אופי היישוב באתר הקדום. חוקרים אלה עשו שימוש נרחב בהתפלגות חלקי השלד השונים של בעלי החיים שנתגלו באתר (אשר מצביע, למשל, אלו חלקים מגופות בעלי החיים הניצודים הובאו למחנה) ובמידע הדמוגרפי על חיות העדר באתר (לדוגמה, האם בעדרי הצאן נשחטו זכרים צעירים ונקבות בוגרות, מה שעשוי להעיד על ניצול העדר לחלב ולא רק לבשר^[3].

השלב הבא בהתפתחות המחקר הוא שילוב הטפונומיה כתת-תחום של הארכאוזואולוגיה, בעיקר משנות ה-80 המוקדמות^[4]. טפונומיה היא מונח שהושאל מפלאונטולוגיה וגאולוגיה ומשמעותו המקורית היא לימוד התהליכים של המעבר מהביוספירה (החומר החי) לליתוספירה (החומר המאובן). הטפונומיה הארכאוזואולוגית עוסקת בזיהוי וכימות תהליכי השינוי, ההרס, הקבורה וההשתמרות שעובר שריד של בעלי חיים מאז שתפקד בתוך אורגניזם חי ועד שהגיע למעבדתו של הארכאולוג. זיהוי וכימות תהליכי ההרס הנזכרים חיוני להבנת המגבלות של פירוש הממצא הארכאוזואולוגי; לחלקי השלד או המינים שהובאו לאתר סיכוי בלתי שווה להשתמר ולהגיע לידי החוקר, תלוי בגורמי ההרס המופעלים עליהם (למשל, אם טורפים גדולים נשכו את מאסף העצמות לאחר נטישת האתר עצמות רבות כחוליות, צלעות ומפרקים ייפגעו מכדי להשאיר שריד ארכאולוגי). בנוסף, המחקר הטפונומי עשוי לשפוך אור על התנהגות האדם ובעלי החיים, למשל הבדלה בין ציד לבין איסוף נבלות כטכניקה להשגת מזון מן החי אצל ציידים-לקטים.

המחקר הארכאוזואולוגי המודרני מתייחס בדרך-כלל לממצאי שרידי בעלי החיים כממצא ארכאולוגי שתכלית מחקרו הוא להבין את החברה הקדומה שיצרה אותו, ומשלב שיטות כמותיות וטפונומיות להערכת רמת השימור של הממצא ולדליית מירב המידע. לאור שכיחותם של שרידי בעלי חיים בממצא הארכאולוגי ושפע המידע שמופק מהם על ההתנהגות האנושית בימי קדם, הארכאוזואולוגיה מוכרת כיום כאחת מההתמחיוות הטכניות החשובות בארכאולוגיה. חוקרי התחום בעולם מאוגדים במועצה הבינ"ל לארכאוזואולוגיה, המונה יותר מ-500 חברים^[5].

תחום המחקר

המחקר הארכאוזואולוגי נוגע לתקופת קיומו של האדם ולשאלות המחקר הקשורות אליו, להבדיל מהמחקר הפלאונטולוגי או הפלאו-זואולוגי שעוסק גם בשרידים קדומים בהרבה ובשאלות מחקר זואולוגיות ואקולוגיות. כך, המחקר הארכאוזואולוגי חובק את תור הפליסטוקן וההולוקן, או את התקופות הארכאולוגיות למן התקופה הפלאוליתית התחתונה ועד לעת החדשה. הארכאוזואולוג חוקר שרידי בעלי חיים שהצטברו בידי האדם (כגון פסולת שחיטה ואכילה), באתרי היישוב של האדם (כגון בעלי חיים מלווי-אדם) או מאספים טבעיים בזמן ובמקום הקשורים לאדם. שרידי בעלי החיים המתגלים באתרי האדם מלמדים רבות על הנוף התרבותי ועולם הטבע שבו התקיים והתפתח, ועל אופן השפעתו על סביבות עתיקות מאז התהוות האדם בתקופות הפרהיסטוריות ועד התפתחות הציוויליזציות האנושיות בתקופות ההיסטוריות ובתקופה המודרנית.

כך, למשל, חקר שרידי בעלי החיים שהתגלו בארץ ישראל באתרים פרהיסטוריים מלמד על האבולוציה של הציד האנושי, על דפוסי המחיה של ציידים-לקטים קדמונים ועל השתכללות שיטות הציד שהובילו במרוצת הזמן לראשית ביות בעלי החיים אצל החברות החקלאיות הראשונות. לימוד עצמות בעלי חיים מתקופת המקרא מאפשר להכיר לעומק את התפתחות שיטות ניצול חיות המשק והתבססות חברות הרועים והחקלאים באזור ארץ ישראל. לימוד הממצא הארכאוזואולוגי מאפשר גם לבחון מתי והיכן התפתח טאבו לאכילת בעלי חיים מסוימים (כדוגמת הטאבו לאכילת חזיר שמתגלה לראשונה באתרים מתקופת הברזל, מתי הופיעו והתבססו בארץ בעלי חיים מארצות שכנות (כמו הגמל והתרנגולת) ועד מתי היו בה חיות שנכחדו כמו האייל האדמוני, הקרנף, הפיל וההיפופוטם^[6].

מאסף עצמות ארכאולוגי עשוי להכיל מגוון רחב של מיני בעלי חיים והגדרתם דורשת מידה רבה של מיומנות. בין הארכאוזואולוגים יש כאלו המתמחים בשרידי קבוצות בעלי חיים מסוימים. אלה כוללים למשל שרידי דגים, ציפורים, שרידי חולייתנים זעירים ושרידי רכיכות. חקר כל אחת מקבוצות בעלי חיים אלה מוסיף מידע מהותי על עולם החי הקדום ועל אופן ניצולו על ידי האדם בתקופות השונות.

ארכאוזואולוגים רבים עוסקים בעיקר בחקר שרידי בעלי החיים הגדולים (בעיקר יונקים מגודל ארנבת ומעלה), היות שאלה הם בדרך כלל הנפוצים ביותר באתרים ארכאולוגיים ומספקים מידע רב על הכלכלה, על אופי המחיה ועל הסביבה הקדומה. בארץ ישראל, בעלי החיים שניצודו במהלך רוב התקופות הפרהיסטוריות הם הצבי הארצישראלי, היחמור המסופוטמי ובקר הבר. בעלי החיים המבויתים החשובים ביותר הם מיני הצאן והבקר. שרידי עופות נפוצים לעתים באתרים מתקופות שונות ומספקים גם הם מידע רב ערך על עונת היישוב של האתר.

חוקרי שרידי הדגים אוספים מידע על שלל מיני הדגה שנאספו בעת העתיקה. תוצאות מחקריהם מלמדות על התפתחות שיטות הדיג ועל התפתחות דגמי מסחר בעולם העתיק. שרידי הדגים המתגלים בישראל יכולים היו להיאסף בים התיכון, בים סוף או במקווי מים מתוקים ובנהרות. שרידי דגים רבים נמצאו באתרים פרהיסטוריים בעמק הירדן, למן הקדומים ביותר, כגון עובדייה וגשר בנות יעקב, ועד אתרי התקופה האפיפלאוליתית כגון אוהלו II ועינן. ניתן לשער שרוב שרידי הדגים, לפחות באתרים המאוחרים יותר, מייצגים את הרחבת תפריטו של האדם והכללת מקור מזון עשיר ויציב כדגה בכלכלתו. מיני דגים מיובאים באתרים מקראיים רבים מתקופת הברזל בישראל הקדום, כמו נסיכת הנילוס ממצרים, מוסיפים מידע על המסחר העתיק, כמו גם על המעמד החברתי של האנשים באתרים שבהם הם התגלו.

שרידים של חולייתנים זעירים ובעיקר של מיני מכרסמים ואוכלי חרקים^[7] מהווים מקור למידע על תנאי הסביבה בעבר ואמצעי לשחזור שינויי אקלים במשך הזמן. שרידים אלה נמצאים בריכוזים גבוהים במיוחד במערות בתוך שכבות ארכאולוגיות מתקופות פרהיסטוריות.

המחקר מגלה כי ריכוזים אלה נוצרו בשל הפעילות של טורפים שונים, כגון התנשמת שהשתמשה במערות כמקום קינון והביאה אליהן את שרידי טרפה. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו שרידים של בעלי חיים קטנים שהיו מלווי האדם במקומות יישובו, כגון עכבר הבית, והם מעידים על מעבר מניידות להתיישבות קבע. ישנן גם עדויות נדירות למקרים בהם חולייתנים זעירים שימשו כמזונו של האדם הן בתקופות פרהיסטוריות והן בתקופות מאוחרות יותר.

חוקרי רכיכות עושים שימוש בשרידי קונכיות המתגלים באתרים ארכאולוגים. צפיפות גבוהה של שרידי רכיכות יכולה להצטבר באתרים חופיים בהם נאספו ונאכלו רכיכות. אתרים כאלה נדירים בארץ ישראל. לעומת זאת, ברבים מהאתרים התגלו שרידי רכיכות שנאספו בים התיכון, בים סוף או במקווי מים מתוקים כפריטי קישוט הגוף. פריטים אלו התגלו בקונטקסטים פולחניים, בקברים ובחפצי יומיום^[8].

שיטות עבודה

בחפירה

איסוף העצמות במהלך החפירה הארכאולוגית יכול להתבצע במספר שיטות. בעבר היה נהוג איסוף ידני בלבד, כאשר עובדי החפירה שומרים עצמות בהם נתקלו במהלך עבודתם. כיום, מקובל לסנן את העפר מהחפירה כדי לאפשר איסוף מיטבי של כל שרידי בעלי החיים כולל שברים ועצמות קטנות. במקרים רבים, נהוג למיין את המשקע שנותר אחרי סינון העפר כדי לאסוף באופן שיטתי שרידי בעלי-חיים קטנים כגון דגים, מכרסמים, זוחלים ודו-חיים. היות שחשיבות רבה נודעת להקשר הארכאולוגי של הממצא ולעתים ממש לאופן שבו מונחות העצמות בשטח, נוהגים לעתים למפות ולצלם את שרידי בעלי החיים כפי שנתגלו בחפירה, ותמיד מתייגים אותם עם כל המידע על מיקומם האנכי והאופקי באתר.

במעבדה

שיטות המחקר בארכאוזואולוגיה המודרנית עוסקות בזיהוי האנטומי והטקסונומי של שרידי בעלי החיים, איסוף נתונים דמוגרפיים (גיל וזוויג) ותצפיות טפונומיות. הנתונים שמתקבלים משמשים לשחזור הכלכלה, החברה והסביבה הקדומה באמצעות ניתוח כמותי והשוואה לנתונים מניסויים ומתצפיות אתנוגרפיות בהווה.

שרידי בעלי-החיים שנאספו בחפירה מוגדרים, במידת האפשר, לחלק שלדי (עצם מסוימת, שבר ממנה או קבוצת עצמות) ולטקסון ביולוגי (מין, סוג, משפחה, קבוצת גודל וכדומה). ההגדרה מתבצעת באמצעות השוואת הפריט הארכאולוגי לפריט מקביל באוספים אוסטאולוגיים של בעלי חיים מודרניים, שזהותם, הזוויג והגיל שלהם ידועים.

בנוסף לזיהוי העצם נהוג לציין האם נמצאו עליה סימנים לפעילות צריכה^[9], כגון סימני שחיטה, שריפה, חיתוך או ביתור, הכאה במקבת לפיצוח העצם, או עיבודה באופנים שונים כדי ליצור כלי או פריט אחר. סימנים אלו מעידים על הדרך בה עובד ונצרך מזון מן החי. תהליכים שמקורם אינו אנושי מותירים אף הם את רישומם על העצמות. בין אלה ניתן למנות סימני כרסום של טורפים (כמו כלבים או צבועים) ומכרסמים, בליה שנגרמה עקב חשיפה ממושכת לשינויי טמפרטורות ולשמש, ורמיסה. לזיהוי תהליכים אלה חשיבות רבה, שכן הם מאפשרים ניטור של התערבות לא-אנושית ביצירת המכלול ומונעים בכך היסקים מוטעים על אופן התהוותו.

לעתים ניתן לקבוע את גיל החיה במותה ואת זוויגה (זכר או נקבה) על-פי שרידיה הארכאולוגיים. למשל, אמת-מידה נפוצה לקביעת גילם של אוכלי-עשב במותם היא מידת שחיקת שיניהם. לקביעת הזוויג משתמשים במדדים צורניים ובמדידות שונות של ממדי עצמות שבהם נבדלים זכרים מנקבות. מדידות אלו מאפשרות גם לעקוב לאורך משכי-זמן ארוכים אחרי מגמות שינוי בגודל או בפרופורציה של מיני בעלי-חיים. שינויים בממדי הגוף נושאים מידע רב-ערך על האקלים הקדום, בעיקר תוך שימוש בכלל ברגמן לפיו ישנו מתאם שלילי בין גודל גופה הממוצע של אוכלוסייה ממין ביולוגי לטמפרטורה של הסביבה בה היא שוכנת. בנוסף, שינויים בגודל הגוף ובפרופורציות לאורך זמן משמשים סמן לביות בעלי-חיים, שכן חיות-משק נבדלות במדדים אלו מחיות-בר מהן בויתו. גם שינויים בהרכב הזוויגים באוכלוסייה מבויתת שונים מהרכבם באוכלוסייה ניצודה, ולפיכך משמשים מדד לביות.

התפלגויות חלקי שלד בממצא הארכאולוגי משמשות מדד לאיכות הבשר אותו צרכו אוכלוסיות אנושיות עתיקות. שיחזור התפלגות חלקי השלד הוא הליך מורכב, שכן רקמות העצם באברי הגוף השונים של בעלי-חיים משתמרות בממצא הארכאולוגי במידה שונה התלויה בין היתר בצפיפותן. איכות נתחי הבשר שנאכלו על ידי אוכלוסיות אנושיות עתיקות מאפשרות להבדיל בין צריכת מותרות לשיירים, ובכך תורמת התפלגות חלקי השלד להבנת מבנה המעמדות בחברות עתיקות. באתרים פרהיסטוריים קדומים, משמשת התפלגות חלקי השלד דרך להבחין בין גישה ראשונית לשניונית לחיות ניצודות, ובכך מסייעת להבהרת סוגיות הנוגעות באכילת נבלות בניגוד לציד כצורת השגת הבשר על ידי האדם הקדמון. סוגיה זו מרכזית מאוד, שכן ציד של יונקים גדולים מקובל כאחד הסמנים להתנהגות מודרנית.

סוגיות מרכזיות במחקר הארכאוזואולוגי בישראל

מיקומה של הארץ בנקודת המפגש של שלוש יבשות - אפריקה, אירופה ואסיה, מסביר את מגוון מיני החי העשיר של ישראל^[10]. מינים אלו מתקיימים במספר רב של אזורי חיות בפסיפס ייחודי של בתי גידול. בתי גידול אלו השתנו במשך התקופות הפרהיסטוריות בעיקר בין תקופות קרחוניות בהן נדדו מיני חי אירו-אסייתים דרומה לתקופות בין-קרחוניות בהן נדדו מיני חי אפריקאים צפונה. שינויים אלו עיצבו את נוף החי הייחודי של הארץ. חקר שרידי החי בתקופות הקדומות, שעיקרו ארכאוזואולוגי, מלמד רבות על אופן התפתחות והתהוות עולם הטבע הייחודי של הארץ.

ציד והתנהגות מודרנית בתקופה הפלאוליתית

האינטראקציה בין האדם הקדמון, הטורפים הגדולים שנמצאו בארץ-ישראל בפלייסטוקן ובעלי הפרסות ששימשו להם כטרף היא מהשאלות המרתקות במחקר הפרהיסטורי. במערות ובאתרים פתוחים של האדם הקדמון מתגלים לעתים קרובות שרידים ארכאוזואולוגיים רבים. מטרת הניתוח לשחזר את אופן הצטברות שרידי בעלי החיים, להבין את תהליכי ההרס שעברו עליהם ולהשליך מכך על אורח החיים של האדם בתקופות קדומות.

האתגר המרכזי הוא להפריד את שרידי מזונו של האדם משרידי מזון של שוכני מערות אחרים, למשל צבועים, שייתכן וחיו במערה בתקופות אחרות, ומשרידים של בעלי חיים שמתו באתר באופן טבעי. בנוסף, המחקר מנסה לגלות, ובמידת האפשר לכמת, את שורת התהליכים שהובילו מבעל חיים בטבע בעבר לפריט ארכאולוגי בהווה. בחירת ציד של מינים מסוימים ופרטים מסוימים בעדר, דפוסי נשיאה שונים של בעלי חיים לאתר המגורים הנחפר, שיטות עיבוד וצריכה ותלאות הזמן גרמו לשורה של שינויים במאסף השרידים שיש להביאם בחשבון.

בשנים האחרונות הצטברו עדויות רבות לכך שהאדם הפלאוליתי בארץ-ישראל היה מסוגל לצוד בעלי-פרסות בוגרים באופן שיטתי ואף עסק בכך כדפוס מחייה מרכזי (לצד ליקוט צמחי מאכל). במערות מסוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ובעיקר מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ואילך (החל מכ- 400 - 250 אלפי שנים לפני זמננו) נמצאו כמות גדולה של שרידי בעלי-פרסות שעליהם סימני חיתוך, הפקת מח-עצם וצלייה. הפרטים שנבחרו היו בעיקר בוגרים וכל חלקי הגוף המזינים הובאו לאתר - בהתאמה עם ציד אנושי מכוון ושיטתי, ובניגוד לדפוס המצופה מאסטרטגיית קיום המסתמכת על איסוף חלקי נבלות שהותירו טורפים, או הסתמכות מועטה על מזון מן החי. ציד, נשיאה, עיבוד וצריכה של בעלי חיים גדולים חייבו תקשורת בין חברי הקבוצה וייתכן שתרמו משמעותית לאבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם^[11].

ביות בעלי-חיים

הופעתן של חיות המשק (עיזים, כבשים, בקר וחזירים) בתקופה הנאוליתית (בין 9,000 ל-5000 לפנה"ס בקירוב),^[12]. הינה נושא מחקר מרכזי בארכאוזואולוגיה. ביות בעלי חיים וצמחים שינה ללא היכר את פני החברה האנושית, שכן תוצרת משק החי והשדות אפשרה גידול אוכלוסין וצבירת עודפי ייצור. אלו בתורן היוו את המצע הכלכלי והחברתי לצמיחת חברות מעמדיות גדולות ומורכבות.

תחום הארכאוזואולוגיה נוגע ישירות בממצא בעלי-החיים מהתקופה הנאוליתית, ומאפשר לאתר בדיוק רב מוקדי ביות בזמן ובמרחב. מאחר שמוקדי ביות בעלי-החיים מצויים סביב "הסהר הפורה", לממצא הארכאוזואולוגי מישראל נגיעה ישירה להבנת התהליכים שהובילו לביות ומיקומם. ביות בעלי החיים החל עוד לפני התקופה הנאוליתית. הכלב בוית בסוף התקופה האפיפלאוליתית (התרבות הנאטופית), ככל הנראה מהזאב. לאחר התקופה הנאוליתית בויתו, בין השאר, החתול, החמור והגמל (שלושתם במזרח התיכון), הסוס, התרנגול והיונה.

המחקר הארכאוזואולוגי מבדיל בין מין בר למין מבוית לפי שורה של מדדים, כגון: הופעת מין שלא היה ידוע קודם באותו מקום כמין בר (למשל - הופעת הכבש בארץ-ישראל בראשית התקופה הנאוליתית, לאחר שלא היה ידוע מקודם כמין בר באזור זה); הקטנת גודל הגוף (ביונקים) ביחס למין הבר (כגון ההקטנה בגודל הזאבים שמרמז על ביות הכלב, והקטנת גודל דרסטית במעבר מבקר-בר לבקר-בית); ושינויים מורפולוגיים בשלד כגון הצטופפות השיניים בלסת חזיר הבית, יחסית לזרבובית הארוכה של חזיר הבר.

שייכות אתנית ומעמד חברתי

בשנים האחרונות גדל העניין בשרידי בעלי-חיים כאמצעי להבחין בין קבוצות אתניות שונות בחברה מגוונת. התקיימו דיונים רבים סביב תקופת הברזל א' (מאות 12 - 11 לפנה"ס בקירוב), בה הופיע לראשונה ישראל כקבוצה מובחנת מהכנענים ומגויי הים (ובהם הפלשתים) בארץ ישראל. הועלתה ההצעה כי העדרן של עצמות חזיר מאתרים בני-התקופה יכולה לציין אותם כאתרים ישראליים, בניגוד לקבוצות אחרות בהן הייתה אכילת בשר חזיר מקובלת, למשל בקרב פלשתים.

המחקר הארכאוזואולוגי משמש כלי מרכזי בדיון זה, ומסייע בזיהוי שרידי חזירים באתרים, בקביעת היותם חיות משק או חיות ציד, ובמקורם כבעלי-חיים מקומיים או מיובאים^[13].

התפתחות של דגמי שחיטה ייחודיים בתקופות מאוחרות יותר ובעיקר בתקופת התהוות הדת היהודית בשלהי ימי הבית השני (בתקופה הרומית), משמשת אמצעי נוסף להבחנה בין קבוצות אתניות שונות בחברה^[14]. טביעת האצבע היהודית מתבטאת גם בטאבו לאכילת בשר מיני בעלי חיים נוספים מחזיר (מיני דגה שאינה טהורים) והימנעות מאכילה של חלקי גוף מסוימים (כמו איסור אכילת גיד הנשה בקרב יהודים).

מוקדי מחקר ארכאוזואולוגי בישראל

תחום המחקר הארכאוזואולוגי האקדמי בישראל נוסד על ידי פרופ' איתן צ'רנוב באוניברסיטה העברית. נכון להיום מתנהל המחקר הארכאוזואולוגי במספר מוסדות אקדמיים.

אוניברסיטת חיפה - מעבדה לארכאוזואולוגיה בראשות פרופ' גיא בר-עוז^[15], הפועלת במסגרת מכון זינמן לארכיאולוגיה^[16].
אוניברסיטת תל אביב - מתנהל מחקר ארכאוזואולוגי במסגרת המחלקה לזואולוגיה, על ידי פרופ' תמר דיין^[17].
האוניברסיטה העברית - מתנהל מחקר ארכאוזואולוגי באוספי הטבע הלאומיים בקמפוס גבעת רם^[18] על ידי ד"ר ליאורה קולסקה-הורביץ וד"ר רבקה רבינוביץ.

אוספים זואולוגיים משמעותיים קיימים באוניברסיטה העברית (אוספי הטבע הלאומיים בקמפוס גבעת-רם, אוצרת האוסף: ד"ר רבקה רבינוביץ'), במוזיאון הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב (אוצר האוסף: ד"ר שי מאירי), ובמעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ראו גם

לקריאה נוספת

רם בוכניק, גיא בר-עוז ורוני רייך, טביעת אצבע יהודית בשרידי עצמות בעלי החיים מסוף ימי הבית השני בירושלים, בתוך: ברוך, א. ופאוסט, א. (עורכים): חידושים בחקר ירושלים, 13, רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 86-73.
ליאור וויסברוד וגיא בר-עוז, ארכאוזואולוגיה בזעיר אנפין, קדמוניות 136, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשס"ט

עבודות מוסמך

נעה רבן-גרסטל (בהנחיית גיא בר-עוז ואיילת גלבוע, החוג לארכאולוגיה), שרידי בעלי החיים מתל דור, עיר נמל מתקופת הברזל הקדומה, באתר של אוניברסיטת חיפה, נובמבר 2005 (דף הקטלוג של המאמר)
ראובן ישורון (בהנחיית גיא בר-עוז ומינה עברון, החוג לארכאולוגיה), שרידי בעלי החיים בשכבה המוסטרית במערת מיסליה, הר הכרמל: היבטים טפונומיים, כלכליים ואקולוגיים, באתר של אוניברסיטת חיפה, יוני 2006 (דף הקטלוג של המאמר)
נמרוד מרום (בהנחיית גיא בר-עוז, החוג לארכאולוגיה), A taphonomic study of the faunal remains from the Kebaran site of Ein Gev I, Jordan Valley, Israel, באתר של אוניברסיטת חיפה, יוני 2006 (דף הקטלוג של המאמר).
לילה עבאדו (בהנחיית גיא בר-עוז, החוג לארכאולוגיה), עצמות בעלי החיים מן האתר עותנאי: כפר רב-אתני מראשית הנצרות, באתר של אוניברסיטת חיפה, יוני 2010 (דף הקטלוג של המאמר).
אנואר זידאני (בהנחיית גיא בר-עוז ואילת גלבוע, החוג לארכאולוגיה), ארכאוזואולוגיה של ראשית החברה העירונית בתקופת הברונזה הקדומה 1 בכנען, באתר של אוניברסיטת חיפה, נובמבר 2010 (דף הקטלוג של המאמר).

פרסומים אחרים

Bar-Oz, G. (2004). Epipalaeolithic Subsistence Strategies in the Levant: A Zooarchaeological Perspective. Brill Academic Publishers, Boston. ISBN 0391042238.
Binford, L. R. (1981). Bones: Ancient men and modern myths. Academic Press, New York.
Cluttion-Brock, J. (1999). A Natural History of Domesticated Mammals. Cambridge Cambridge University Press. ISBN 9780521634953.
Davis, S. J. M. (1987). The Archaeology of Animals. New-Haven and London, Yale University Press. ISBN 0713445726.
Horwitz, L. K., Tchernov, E., Ducos,P., Becker,C., von den Driesch, A., Martin, L., and Garrard, A. (1999). Animal domestication in the southern Levant. Pal´eorient 25(2): 63–80.
Lyman, R. L. (1994). Vertebrate Taphonomy. Cambridge, Cambridge University Press. ISBN 0521458404.
Lyman, R. L. (2008). Quantitative paleozoology. Cambridge University Press, Cambridge, U.K.
O'Connor, T. (2000). The Archaeology of Animal Bones. Texas A and M University Anthropology Series. Texas. ISBN 0750922516.
Reitz, E. J. and E. S. Wing (1999). Zooarchaeology. Cambridge, Cambridge University Press.
Zeder M.A., Emshwiller E., Smith B.D., Bradley D.G. (Eds.) 2006. Documenting Domestication: New Genetic and Archaeological Paradigms. University of California Press, Berkeley.

קישורים חיצוניים

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

מדיה וקבצים בנושא ארכאוזואולוגיה בוויקישיתוף

רן שפירא, מנגל בן 200 אלף שנה, באתר הארץ

הערות שוליים

^ ר' סקירה אצל Reitz, E. J. and E. S. Wing (1999). Zooarchaeology. Cambridge, Cambridge University Press
^ Binford L.R. 1981. Bones: Ancient Men and Modern Myths. Academic Press, New York.
^ Klein R.G. and K. Cruz-Uribe 1984. The Analysis of Animal Bones from Archaeological Sites. University of Chicago Press, Chicago.
^ Lyman, R. L. (1994). Vertebrate Taphonomy. Cambridge, Cambridge University Press.
^ אתר הבית של המועצה הבינ"ל לארכאוזואולוגיה
^ Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
^ ליאור וויסברוד וגיא בר-עוז, " ארכאוזואולוגיה בזעיר אנפין", קדמוניות 136, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשס"ט
^ Bar-Yosef Mayer, D. E. (2005). The exploitation of shells as beads in the Palaeolithic and Neolithic of the Levant. Paléorient, 176-185.
^ Lewis R. Binford, Bones, Chapter 4: 87-181
^ Heinrich and Yom-Tov, Fauna Palaestina: Mammalia of Israel
^ Stiner, M. C. (2002). Carnivory, coevolution, and the geographic spread of the genus Homo. Journal of Archaeological Research, 10(1), 1-63.
^ Zeder M.A., Emshwiller E., Smith B.D., Bradley D.G. (Eds.) 2006. Documenting Domestication: New Genetic and Archaeological Paradigms. University of California Press, Berkeley.
^ Hesse, B. and Wapnish, P. (1997). "Can Pig Remains Be Used for Ethnic Diagnosis in the Ancient Near East?" In The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present. edited by N.A. Silberman and D. Small, 238-70. Sheffield: Sheffield Academic Press
^ ר' בוכניק, גיא בר-עוז ורוני רייך, "טביעת אצבע יהודית בשרידי עצמות בעלי החיים מסוף ימי הבית השני בירושלים", בתוך: ברוך, א. ופאוסט, א. (עורכים): חידושים בחקר ירושלים, 13, רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 86-73.
^ Laboratory of Archaeozoology
^ The Zinman Institute of Archaeology
^ דף מרצה
^ אוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

[1] ר' סקירה אצל Reitz, E. J. and E. S. Wing (1999). Zooarchaeology. Cambridge, Cambridge University Press

[2] Binford L.R. 1981. Bones: Ancient Men and Modern Myths. Academic Press, New York.

[3] Klein R.G. and K. Cruz-Uribe 1984. The Analysis of Animal Bones from Archaeological Sites. University of Chicago Press, Chicago.

[4] Lyman, R. L. (1994). Vertebrate Taphonomy. Cambridge, Cambridge University Press.

[5] אתר הבית של המועצה הבינ"ל לארכאוזואולוגיה

[6] Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.

[7] ליאור וויסברוד וגיא בר-עוז, " ארכאוזואולוגיה בזעיר אנפין", קדמוניות 136, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשס"ט

[8] Bar-Yosef Mayer, D. E. (2005). The exploitation of shells as beads in the Palaeolithic and Neolithic of the Levant. Paléorient, 176-185.

[9] Lewis R. Binford, Bones, Chapter 4: 87-181

[10] Heinrich and Yom-Tov, Fauna Palaestina: Mammalia of Israel

[11] Stiner, M. C. (2002). Carnivory, coevolution, and the geographic spread of the genus Homo. Journal of Archaeological Research, 10(1), 1-63.

[12] Zeder M.A., Emshwiller E., Smith B.D., Bradley D.G. (Eds.) 2006. Documenting Domestication: New Genetic and Archaeological Paradigms. University of California Press, Berkeley.

[13] Hesse, B. and Wapnish, P. (1997). "Can Pig Remains Be Used for Ethnic Diagnosis in the Ancient Near East?" In The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present. edited by N.A. Silberman and D. Small, 238-70. Sheffield: Sheffield Academic Press

[14] ר' בוכניק, גיא בר-עוז ורוני רייך, "טביעת אצבע יהודית בשרידי עצמות בעלי החיים מסוף ימי הבית השני בירושלים", בתוך: ברוך, א. ופאוסט, א. (עורכים): חידושים בחקר ירושלים, 13, רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 86-73.

[15] Laboratory of Archaeozoology

[16] The Zinman Institute of Archaeology

[17] דף מרצה

[18] אוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

@@ שורה 15: / שורה 15: @@
 המחקר הארכאוזואולוגי נוגע לתקופת קיומו של ה[[אדם (סוג)|אדם]] ולשאלות המחקר הקשורות אליו, להבדיל מהמחקר ה[[פלאונטולוגיה|פלאונטולוגי]] או ה[[פלאוזואולוגיה|פלאו-זואולוגי]] שעוסק גם בשרידים קדומים בהרבה ובשאלות מחקר זואולוגיות ואקולוגיות. כך, המחקר הארכאוזואולוגי חובק את תור ה[[פליסטוקן]] וה[[הולוקן]], או את התקופות הארכאולוגיות למן [[התקופה הפלאוליתית התחתונה]] ועד ל{{ה|עת החדשה}}. הארכאוזואולוג חוקר שרידי בעלי חיים שהצטברו בידי האדם (כגון פסולת [[שחיטה]] ו[[אכילה]]), באתרי היישוב של האדם (כגון בעלי חיים מלווי-אדם) או מאספים טבעיים בזמן ובמקום הקשורים לאדם. שרידי בעלי החיים המתגלים באתרי האדם מלמדים רבות על הנוף התרבותי ועולם הטבע שבו התקיים והתפתח, ועל אופן השפעתו על סביבות עתיקות מאז התהוות האדם בתקופות ה[[פרה-היסטוריה|פרהיסטוריות]] ועד התפתחות ה[[ציוויליזציה|ציוויליזציות]] האנושיות בתקופות ההיסטוריות וב{{ה|תקופה המודרנית}}.
-כך, למשל, חקר שרידי בעלי החיים שהתגלו ב[[ארץ ישראל]] באתרים פרהיסטוריים מלמד על האבולוציה של ה[[ציד]] האנושי{{הערה|1=רן שפירא, [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=941302&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 מנגל בן 200 אלף שנה], באתר [[הארץ]]}}, על דפוסי המחיה של [[ציידים-לקטים]] קדמונים ועל השתכללות שיטות הציד שהובילו במרוצת הזמן לראשית [[ביות בעלי החיים]] אצל החברות החקלאיות הראשונות. לימוד עצמות בעלי חיים מ[[תקופת המקרא]] מאפשר להכיר לעומק את התפתחות שיטות ניצול חיות המשק והתבססות חברות הרועים והחקלאים באזור ארץ ישראל. לימוד הממצא הארכאוזואולוגי מאפשר גם לבחון מתי והיכן התפתח [[טאבו (סוציולוגיה)|טאבו]] לאכילת בעלי חיים מסוימים (כדוגמת [[איסור אכילת חזיר|הטאבו לאכילת חזיר]] שמתגלה לראשונה באתרי ישראל הקדום{{הערה|אתרים בהם מתגלים שרידים של קבוצה אתנית המזוהה כישראל}}), מתי הופיעו והתבססו בארץ בעלי חיים מארצות שכנות (כמו ה[[גמל]] וה[[תרנגולת]]) ועד מתי היו בה חיות שנכחדו<ref>[http://www.plosone.org/article/info%3Adoi%2F10.1371%2Fjournal.pone.0005316 Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4)]</ref> כמו ה[[אייל אדמוני|אייל האדמוני]], ה[[קרנף]], ה[[פיל]] וה[[היפופוטם]]. [[קובץ:Hippo skull.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גולגולת [[היפופוטם]]. לפי הממצא הארכאוזואולוגי, ההיפופוטם נכחד מארץ ישראל במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, ב[[תקופת הברזל]]]]
+כך, למשל, חקר שרידי בעלי החיים שהתגלו ב[[ארץ ישראל]] באתרים פרהיסטוריים מלמד על האבולוציה של ה[[ציד]] האנושי, על דפוסי המחיה של [[ציידים-לקטים]] קדמונים ועל השתכללות שיטות הציד שהובילו במרוצת הזמן לראשית [[ביות בעלי החיים]] אצל החברות החקלאיות הראשונות. לימוד עצמות בעלי חיים מ[[תקופת המקרא]] מאפשר להכיר לעומק את התפתחות שיטות ניצול חיות המשק והתבססות חברות הרועים והחקלאים באזור ארץ ישראל. לימוד הממצא הארכאוזואולוגי מאפשר גם לבחון מתי והיכן התפתח [[טאבו (סוציולוגיה)|טאבו]] לאכילת בעלי חיים מסוימים (כדוגמת [[איסור אכילת חזיר|הטאבו לאכילת חזיר]] שמתגלה לראשונה באתרים מ[[תקופת הברזל]], מתי הופיעו והתבססו בארץ בעלי חיים מארצות שכנות (כמו ה[[גמל]] וה[[תרנגולת]]) ועד מתי היו בה חיות שנכחדו כמו ה[[אייל אדמוני|אייל האדמוני]], ה[[קרנף]], ה[[פיל]] וה[[היפופוטם]]{{הערה|Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) D[http://www.plosone.org/article/info:doi/10.1371/journal.pone.0005316 istribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant]. PLoS ONE 4(4):
+e5316.}}.
+[[קובץ:Hippo skull.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גולגולת [[היפופוטם]]. לפי הממצא הארכאוזואולוגי, ההיפופוטם נכחד מארץ ישראל במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, ב[[תקופת הברזל]]]]
 מאסף עצמות ארכאולוגי עשוי להכיל מגוון רחב של מיני בעלי חיים והגדרתם דורשת מידה רבה של מיומנות. בין הארכאוזואולוגים יש כאלו המתמחים בשרידי קבוצות בעלי חיים מסוימים. אלה כוללים למשל שרידי [[דגים]], [[ציפורים]], שרידי [[חולייתנים]] זעירים ושרידי [[רכיכות]]. חקר כל אחת מקבוצות בעלי חיים אלה מוסיף מידע מהותי על עולם החי הקדום ועל אופן ניצולו על ידי האדם בתקופות השונות.
@@ שורה 27: / שורה 29: @@
 המחקר מגלה כי ריכוזים אלה נוצרו בשל הפעילות של [[טורפים (ביולוגיה)|טורפים]] שונים, כגון ה[[תנשמת]] שהשתמשה במערות כמקום [[קן|קינון]] והביאה אליהן את שרידי טרפה. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו שרידים של בעלי חיים קטנים שהיו מלווי האדם במקומות יישובו, כגון [[עכבר הבית]], והם מעידים על מעבר מניידות להתיישבות קבע. ישנן גם עדויות נדירות למקרים בהם חולייתנים זעירים שימשו כמזונו של האדם הן בתקופות פרהיסטוריות והן בתקופות מאוחרות יותר.
-חוקרי [[רכיכה|רכיכות]] עושים שימוש בשרידי [[קונכייה|קונכיות]] המתגלים באתרים ארכאולוגים. צפיפות גבוהה של שרידי רכיכות יכולה להצטבר באתרים חופיים בהם נאספו ונאכלו רכיכות. אתרים כאלה נדירים בארץ ישראל. לעומת זאת, ברבים מהאתרים התגלו שרידי רכיכות שנאספו בים התיכון, ב[[ים סוף]] או במקווי מים מתוקים כפריטי קישוט הגוף. פריטים אלו התגלו בקונטקסטים [[פולחן|פולחניים]], ב[[קבר]]ים ובחפצי יומיום{{הערה|[http://www.persee.fr/web/revues/home/prescript/article/paleo_0153-9345_2005_num_31_1_4796 חרוזים מקונכיות.]}}.
+חוקרי [[רכיכה|רכיכות]] עושים שימוש בשרידי [[קונכייה|קונכיות]] המתגלים באתרים ארכאולוגים. צפיפות גבוהה של שרידי רכיכות יכולה להצטבר באתרים חופיים בהם נאספו ונאכלו רכיכות. אתרים כאלה נדירים בארץ ישראל. לעומת זאת, ברבים מהאתרים התגלו שרידי רכיכות שנאספו בים התיכון, ב[[ים סוף]] או במקווי מים מתוקים כפריטי קישוט הגוף. פריטים אלו התגלו בקונטקסטים [[פולחן|פולחניים]], ב[[קבר]]ים ובחפצי יומיום{{הערה|Bar-Yosef Mayer, D. E. (2005). [http://www.persee.fr/web/revues/home/prescript/article/paleo_0153-9345_2005_num_31_1_4796 The exploitation of shells as beads in the Palaeolithic and Neolithic of the Levant]. Paléorient, 176-185.}}.
 ==שיטות עבודה==
@@ שורה 39: / שורה 41: @@
 ===במעבדה===
-שיטות המחקר בארכאוזואולוגיה המודרנית עוסקות בזיהוי ה[[אנטומיה|אנטומי]] וה[[טקסונומיה|טקסונומי]] של שרידי בעלי החיים, איסוף נתונים [[דמוגרפיה|דמוגרפיים]] ([[גיל]] ו[[זוויג]]) ותצפיות [[טפונומיה|טפונומיות]]{{הערה|כגון סימנים על שטח הפנים של העצם, או דגמי שבירת העצמות.}}. הנתונים שמתקבלים משמשים לשחזור הכלכלה, החברה והסביבה הקדומה באמצעות ניתוח כמותי והשוואה לנתונים מניסויים ומתצפיות [[אתנוגרפיה|אתנוגרפיות]] בהווה.
+שיטות המחקר בארכאוזואולוגיה המודרנית עוסקות בזיהוי ה[[אנטומיה|אנטומי]] וה[[טקסונומיה|טקסונומי]] של שרידי בעלי החיים, איסוף נתונים [[דמוגרפיה|דמוגרפיים]] ([[גיל]] ו[[זוויג]]) ותצפיות [[טפונומיה|טפונומיות]]. הנתונים שמתקבלים משמשים לשחזור הכלכלה, החברה והסביבה הקדומה באמצעות ניתוח כמותי והשוואה לנתונים מניסויים ומתצפיות [[אתנוגרפיה|אתנוגרפיות]] בהווה.
 שרידי בעלי-החיים שנאספו בחפירה מוגדרים, במידת האפשר, לחלק [[שלד]]י (עצם מסוימת, שבר ממנה או קבוצת עצמות) ול[[טקסון]] ביולוגי ([[מין (טקסונומיה)|מין]], [[סוג (טקסונומיה)|סוג]], [[משפחה (טקסונומיה)|משפחה]], קבוצת גודל וכדומה). ההגדרה מתבצעת באמצעות השוואת הפריט הארכאולוגי לפריט מקביל באוספים [[אוסטאולוגיה|אוסטאולוגיים]] של בעלי חיים מודרניים, שזהותם, הזוויג והגיל שלהם ידועים.
@@ שורה 118: / שורה 120: @@
 {{פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב}}
 {{ויקישיתוף בשורה|Category:Archaeozoology}}
+* רן שפירא, [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=941302&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 מנגל בן 200 אלף שנה], באתר [[הארץ]]
 ==הערות שוליים==