איסאק באבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Isaac Babel.png

איסָאק (יצחק) עמנואלוביץ' בַּאבֶּלכתב רוסי: Исаа́к Эммануи́лович Ба́бель;‏ 13 ביולי 189427 בינואר 1940) היה עיתונאי, מחזאי וסופר רוסי-סובייטי יהודי. ידוע בעיקר בשל הסיפורים הקצרים שכתב. מגדולי הסופרים הרוסים במאה ה-20.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר אודסה (כיום באוקראינה) למשפחת סוחרים ענייה, בתקופה של אי-שקט חברתי וגירוש של יהודים משטחי האימפריה הרוסית. באבל שרד את הפוגרום בשנת 1905 בעזרת שכנים נוצרים שהחביאו אותו ואת משפחתו, אולם סבו היה אחד מבין 300 קורבנות הפוגרום.

על מנת להיכנס ללימודים בבית הספר למסחר באודסה, שבו הייתה מכסה (נומרוס קלאוזוס) של 5% יהודים, היה על באבל להתחרות במועמדים יהודים אחרים. על אף שהשיג ציונים טובים, נתפס מקומו של באבל על ידי מועמד אחר שהוריו שיחדו את פקידי בית הספר. באבל למד בביתו במשך שנה, ובנוסף למקצועות בית הספר הרגילים למד גם תלמוד ומוזיקה. בהשראת מורו לצרפתית וספרות העריץ באבל את גוסטב פלובר וגי דה מופאסאן, וסיפוריו הקצרים הראשונים נכתבו בצרפתית.

לאחר שנכשל ניסיונו להירשם לאוניברסיטת אודסה, שוב בשל בעיות נומרוס קלאוזוס, נרשם באבל ללימודים אקדמיים במכון קייב לפיננסים ועסקים. בקייב פגש באבל את יבגניה גרונפיין, מי שלימים תהיה אשתו. לאחר שסיים את לימודיו ב-1915 עבר באבל לפטרוגרד, שם הכיר את מקסים גורקי שהשפיע עמוקות על המשך דרכו. אחד מספריו של באבל אף הוקדש לגורקי.

בשבע השנים הבאות החליף באבל עבודות רבות. הוא לחם בחזית הרומנית במלחמת העולם הראשונה, שירת כמתרגם בצ'ה קה (גלגול של ק.ג.ב.), כעיתונאי ועוד. ב-9 באוגוסט 1919 נישא באבל ליבגניה גרונפיין באודסה.

בשנת 1920, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הצטרף באבל כקומיסר פוליטי לחיל הפרשים הראשון של הצבא האדום, שאותו הנהיג סמיון בודיוני, ונטל חלק במסעות החיל במהלך המלחמה הפולנית סובייטית, שבה כשל הצבא האדום בייצוא המהפכה למדינות נוספות. הוא תיעד את הזוועות שבהן חזה ביומן, שבו השתמש לאחר מכן לכתיבת הספר "חיל הפרשים" – אוסף של סיפורים קצרים המתארים את המלחמה האכזרית והעקובה מדם שבה חזה, העומדת בניגוד חריף לאופיו העדין של באבל עצמו.

ב-1923, כך מספר באבל באוטוביוגרפיה שלו, למד לבטא את מחשבותיו באופן בהיר, וחזר לכתיבה. כמה מסיפוריו הקצרים פורסמו ב-1924 במגזין ידוע בשם LEF. כמה מסיפוריו של באבל שנתנו תיאור מאוד ישיר של זוועות ואכזריות המלחמה פורסמו והקימו עליו מספר אויבים בעלי השפעה. למרות זאת הצליח באבל להציל את הספר, והוא תורגם למספר שפות זמן קצר לאחר מכן.

כשחזר לאודסה החל כותב על אודות יהודי העיר בגטו בתקופה שלפני ואחרי מהפכת אוקטובר. ב-1925 היגרה אשתו של באבל לפריז.

ב-1930 נסע באבל לאוקראינה וחזה באכזריות תהליך הקולקטיביזציה. לאחר שסטלין החל משליט את התרבות הסובייטית ועליית הריאליזם הסוציאליסטי פרש באבל בהדרגה מהחיים הציבוריים. במהלך הקמפיין הסטליניסטי כנגד הפורמליזם נמתחה על באבל ביקורת קשה, ובקונגרס של איגוד הסופרים הסובייטים ב-1934 העיר באבל שהוא הופך ל"אמן בז'אנר ספרותי חדש, ז'אנר השתיקה". ב- 1932 נשא לאישה את אנטונינה פירוז'קובה, אשתו השנייה וכותבת הביוגרפיה שלו לאחר מותו.

ב-1935, לאחר מספר רב של בקשות, נסע באבל לבקר את משפחתו בפריז שם הוא גם נשא נאום בפני קונגרס הסופרים האנטי-פשיסטי. עם חזרתו החל כותב תסריטים לסרטים סובייטים.

תצלומו של באבל עם מעצרו על ידי הנ.ק.ו.ד.

לאחר מותו החשוד של גורקי ב-1936 החל באבל לראות את סופו. ב-15 במאי 1939 התאמתו חששותיו, והוא נעצר והואשם בריגול, ולאחר הודאה כפוייה נשפט, הורשע וב-27 בינואר 1940 הוצא להורג בירייה. לפי רישומים סובייטיים רשמיים, באבל נפטר במחנה מאסר בסיביר ב-17 במרץ 1941. כל כתבי היד ומסמכיו הוחרמו על ידי הנ.ק.ו.ד. ואבדו.

ב-23 בדצמבר 1954, שנה לאחר מותו של סטלין, זוכה באבל באופן פומבי מכל ההאשמות נגדו.

על שמו רחוב בחיפה.

ספריו של באבל בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריו של באבל תורגמו גם ליידיש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]