אל-עראקיב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°17′41.68″N 34°46′32.88″E / 31.2949111°N 34.7758000°E / 31.2949111; 34.7758000

אל-עראקיב
מיקום אל-עראקיב
אל-עראקיב
אל-עראקיב
מראה כללי של אל-עראקיב באפריל 2010, כמה חודשים לפני הריסתו
צילומי אוויר של האתר הנעשה בשנת 2007
הפגנה שנערכה בתל אביב במאי 2010, בדרישה להכיר בכפר ולמנוע את הריסתו
כמה ימים אחרי הריסת בתי הכפר, ביולי 2010
כמה ימים אחרי הריסת בתי הכפר, ביולי 2010

אל-עראקיב הוא יישוב בדואי בלתי מוכר, שנמצא כ-10 קילומטרים צפונית לבאר שבע בסמוך ליישוב גבעות בר ולא הרחק מרהט.

האזור בו נמצא היישוב מיועד ליעור על ידי קרן קיימת לישראל. במקום זה יוקם "יער השגרירים" הצמוד ליער "טלויזית האלוהים" הנמצא צפונית מאל-עראקיב.‏[1] בעקבות זה ב-2010 היישוב פונה ונהרס על ידי המדינה אך תושביו חזרו והקימו אותו מחדש מספר פעמים רב.

הבעלות על הקרקע נמצאת במחלוקת בין המדינה לבין כמה שבטים בדואים, ובמשפט ראשון שהסתיים,‏[2] פסק בית המשפט המחוזי לטובת המדינה, על פי חוק רכישת מקרקעין. השופטת קבעה כי מדובר באדמות המדינה המיועדות לשימוש ציבורי.‏[3]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות השם "אל-עראקיב" היא לשון רבים של "ערקוב" שפירושו גבעה או הר, כמו העקוב בעברית בפסוק "והיה העקוב למישור". בשם זה נקראו מספר אזורים בארץ ישראל ובירדן, ביניהם גם האזור המדובר.‏[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת אנשי שבט א-טורי הם ישבו באזור בהתיישבות סמי-נוודית כבר בתקופה העות'מאנית, לאחר הקמת המדינה קיבלו ראשי השבט את השלטון הישראלי ואף השתתפו בבחירות ובשנת 1951 הם פונו מהמקום בצו המושל הצבאי, לטענתם תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.‏[5][6][7][8] באותה תקופה הועברו הבדואים בנגב לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע.

הרשויות מצדן הכחישו את קיומה של הבטחה זו, ואמרו כי האזור מעולם לא היה מאוכלס ביישוב קבע בדווי.‏[9]

סכסוך קרקעות עם המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח רב השנים הסלים בשנת 1999 כאשר הקרן קיימת לישראל ביקשה לטעת עצים במקום, "למטרת שמירה על קרקעות הלאום".‏[10] בתגובה החלו בדואים משבט א-טורי שהתגוררו ברהט ובמקומות נוספים להקים באזור מבנים שונים ולעבד את האדמות שלטענתם שייכות להם.‏[11]

מינהל מקרקעי ישראל ניהל מאבק ממושך לסילוק הבדואים מהקרקע שכלל גם פעולות של ריסוס ברעל של שדות מעובדים כדי להשמיד את היבולים. הבדואים עתרו לבג"ץ כנגד הריסוסים, אשר ב-2007 קיבל את טענתם כי למרות שהסמכות נתונה ביד המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה, אין סמכות זו כוללת בחובה פעולות ריסוס יבולים חקלאיים.‏[12]

הריסות הכפר ובנייתו מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביולי 2010 הרסו פקחי מינהל מקרקעי ישראל את הכפר בחסות כוח של כ-1,300 שוטרים.‏[13] אחרי שעתירה שהוגשה ברגע האחרון נדחתה.‏[14]

מיד לאחר עזיבת הכוחות החלו תושבי אל-עראקיב בסיוע של פעילי שמאל להקים מחדש את המבנים. שבוע לאחר מכן נהרסו גם המבנים החדשים שהוקמו.‏[15][16] מאז נערכים מבצעי הריסה חוזרים ונשנים מחד גיסא, ומאידך גיסא בנייה מחדש של סככות וסוכות‏[17][18] ואירועי מחאה נגד ההריסה‏[19].

ב-30 במרץ 2010, יום האדמה, התקימה באל-עראקיב עצרת הזדהות ומחאה ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים.‏[20]

תביעות משפחת א-טורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהודעה לעיתונות שהוציא מינהל מקרקעי ישראל במרץ 2010 נטען כי חברי שבט א-טורי מבצעים "פלישות חוזרות ונשנות לקרקעות מדינה מאז 1999" וכי "הפסידו בכל הערכאות המשפטיות ולמרות זאת הם ממשיכים לבצע פלישות לא חוקיות לשטח".‏[21]

נציגים של המשפחה הבדואית א-טורי טוענים כי קיבלו את הקרקעות שלהם מאנשי אל-עוקבי בתחילת המאה ה-20 וכיום מנסים להכריח את הרשויות להכיר בזכותם על הקרקעות באל-עראקיב על ידי בניה חוזרת. מאז קיץ 2010 הבתים שהם בנו ללא אישור באל-עראקיב נהרסו על ידי המדינה מספר רב פעמים (39 פעמים נכון ל-28 במאי 2012).‏[22] נסיונות אלה זכו להד בתקשורת הבינלאומית.

בעקבות העלות הכספית של ההריסות המרובות ביולי 2011 הגישה המדינה תביעה נגד תושבי הכפר בסך של 1,790,000 שקלים.‏[23]

במקביל בני שבט א-טורי מנסים לקבל הכרה בזכויותהם על הקרקעות באל-עראקיב בביה"מ. משפט לגבי תביעות בעלות שלהם על הקרקע מתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ואנשי השבט דורשים שקרן קיימת תחדל מפעולות ייעור בקרקעות אלה.‏[24]

משפט בתביעות משפחת אל-עוקבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2006 החל משפט ראשון שנערך לגבי רישום קרקעות באל-עראקיב, בשש תביעת של שבעה עשר מאנשי שבט אל-עוקבי להכרה בזכותם על חלקות באזור אל-עראקיב. הדיונים נערכו במשך חמש שנים, שני הצדדים הביאו למשפט את המומחים המובילים בישראל לענייני גאוגרפיה היסטורית, הציגו מסמכים היסטוריים ותצלומי אוויר המוכיחים את עמדתם.

פרופסור אורן יפתחאל נתן חוות דעת מקצועית לטובת הצד הבדואי. התובעים טענו שהשלטונות העות'מאנים והבריטים הכירו בבעלותם באדמות הנגב. מנגד, פרופ' רות קרק אשר הציגה את מדינת ישראל הסבירה שעד שנת 1858 לא היה שום ישוב קבע על אדמות אל-עראקיב או בסמוך אליהן.‏[25]

ההחלטה הסופית בנושא התקבלה במרץ 2012 והשופטת שרה דברת קבעה כי הקרקעות שייכות למדינה בתוקף הפקעה על פי חוק רכישת מקרקעין.‏[26], וקיבלה את עמדת המדינה כי עדיין יש צורך בהפקעה למטרות חקלאות ייעור ושטחים פתוחים.

כמו כן קבעה השופטת כי ההתובעים לא הצליחו להוכיח שעם חקיקת חוק הקרקעות העותמאני בשנת 1858 היה באזור יישוב קבע, או אפילו יישוב סמי נוודי, ושגם אם הייתה התיישבות סמי-נוודית היא לא הייתה מספקת כדי להכיר בבעלותם על הקרקעות. כן קבעה שבסוף ימי המנדט הבריטי רק חלק קטן מהקרקעות בחלקות הרלוונטיות היה מעובד, וכי מהמסמכים הפנימיים שהציגו הבדואים התובעים עולה שהם ידעו על חובתם לרשום קרקעות בטאבו, אך החליטו לא לעשות זאת.

"הפקעות במקרקעין בוצעו על פי חוק הרכישה כדין והתובעים לא הצליחו להוכיח טענותיהם לעניין הבעלות בחלקות התביעה", ציינה השופטת דברת בפסק-הדין.‏[27] בשולי פסק הדין הוסיף בית המשפט: "חבל שהתובעים דוחים על הסף את ידה המושטת של המדינה להסדרה בדרך של פיצוי".‏[28]

בשנים האחרונות היו מספר תביעות משפטיות בנושא בעלות על הקרקעות בנגב אשר הוגשו על ידי בדואים אך נכון לינואר 2013 בכל בירור אשר הגיע להכרעה נפסק כי הקרקע שייכת למדינה. התובעים הבדואים התקשו להוכיח את בעלותם על קרקעות אלה.‏[29]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיה נח, "הכפרים שישנם ואינם - הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב", הוצאת פרדס, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אל-עראקיב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האוונגלסיטים מיערים את הנגב, נובמבר 18, 2010
  2. ^ ביהמ"ש המחוזי: אל-עראקיב לא שייך לבדואים מרץ 29, 2012
  3. ^ בית המשפט דחה תביעות בדואים באל–עראקיב כביש 40, אפריל 2012
  4. ^ דוד מרחב, מי רוצה להבעיר את הנגב?, מקור ראשון, 20 באוגוסט 2008
  5. ^ אורן יפתחאלמופע האימים בכפר אל-ערקיב, באתר הארץ, 02.08.10
  6. ^ מיכאל יעקובסון, סיבוב בשרידי אלעראקיב / כפר בדואי שתושביו גורשו בשנת 1951, אתר רשימות, 09/05/2010
  7. ^ חוות דעת של אורן יפתחאל לבית המשפט
  8. ^ על פינוי הכפר הבדואי אל-ערקיב, אתר קדימה
  9. ^ דוד מרחב, מי רוצה להבעיר את הנגב?
  10. ^ חנוכת יער השגרירים בנגב
    דברי הכנסת, מספר 117, "פעילות קרן קיימת לישראל בנגב", מס' 142, עמ' 7, הישיבה המאה-ושבע-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה, 3 במרץ 2010
  11. ^ דוד מרחב, מי רוצה להבעיר את הנגב?.
  12. ^ בג"ץ 2887/04, סלים אבו מדיגם ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', 28.11.2005
  13. ^ אילנה קוריאל, כפר בדואי לא מוכר נהרס; 1,300 שוטרים איבטחו, באתר ynet‏, 27.7.2010
  14. ^ משה פריאל, הבדואים בנגב: נבנה מחדש את הבתים שהרסה המשטרה, nrg,‏ 29/7/2010
  15. ^ אילנה קוריאל,המדינה שבה ונלחמת באזרחים הכי עניים שלה, ynet,‏ 04/08/2010
  16. ^ אילנה קוריאל, הכפר הבדואי שוב נהרס: ח"כ א-סאנע פונה בכוח, ynet‏, 04/08/2010
  17. ^ אל-עראקיב – רשימת ההריסות
  18. ^ פינוי חוזר של אדמות המדינה בעראקיב הודעה לעיתונות של מינהל מקרקעי ישראל, 13 בספטמבר 2010
  19. ^ ושוב: מבנים נהרסו ביישוב הבדואי אל עראקיב, אתר וואלה, 13 בספטמבר 2010
  20. ^ שלישי: עצרת בנגב לציון יום האדמה, אתר מפלגת חד"ש, 29 במרץ 2010
  21. ^ מינהל מקרקעי ישראל: "בני שבט אל טורי פולשים מדי שנה לקרקעות מדינה בדרום בניגוד לחוק במטרה לקבוע עובדות בשטח", אתר מינהל מקרקעי ישראל
  22. ^ בפעם ה- 39: מינהל מקרקעי ישראל פינה את מסיגי הגבול מאזור "אל עראקיב" winwin.co.il, מגזין נדל"ן
  23. ^ פינוי-פיצוי. המדינה רוצה מאל-עראקיב 1.8 מ' שקל ynet, יולי 26, 2011
  24. ^ בית המשפט דחה את נסיון המדינה לרשום את קרקעות אל-עראקיב על שמה, אתר התחברות-תראבוט, 1 בנובמבר 2011
  25. ^ ביהמ"ש המחוזי: אל-עראקיב לא שייך לבדואים מרץ 29, 2012
  26. ^ 7161/06, פסק דין מ-15 במרץ 2012
  27. ^ שי פאוזנר, בית המשפט דחה תביעות בדואים לבעלות פרטית בקרקעות בנגב כלכליסט, מרץ 18, 2012
  28. ^ [שש תביעות בעלות של בדואים נדחו על ידי בית המשפט (תאריך פרסום: 18/3/2012) http://www.mmi.gov.il/HodaotmmiInt/show_h.asp?key=1134&CodeMaarecet=1], אתר של מינהל מקרקעי ישראל, מרץ 18, 2012
  29. ^ קלמן ליבסקינד, נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום ("בערך חמישית מהתביעות הללו הגיעו עד היום להסדר בין המדינה לבדואים. ב-80 המקרים שבהם הסכסוך הגיע לבית המשפט ניצחה המדינה, שכן לבדואים, כאמור, אין שום מסמך המוכיח את בעלותם"), סופשבוע, nrg, יולי 16, 2010