יום האדמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרטה להרוגי "יום האדמה" בשנת 1976 בבית הקברות בסח'נין

יום האדמהערבית: يوم الأرض‎ - יום אל ארד) שחל ב-30 במרץ הפך לאירוע המסמל את השביתה הכללית וההפגנות של החברה הערבית בישראל כנגד החלטת ממשלת רבין הראשונה להפקיע 20 אלף דונם אדמות של אזרחים ערבים בגליל בשנת 1976.

ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ממשלת ישראל פעלה כדי למנוע את קיומן של ההפגנות והשביתה הכללית באופן לא דמוקרטי. בהחלטה של ראשי מפלגת העבודה, רה"מ רבין, שר הביטחון שמעון פרס ושר המשטרה שלמה הלל, הוכנסו כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא את השביתה ואת ההפגנות.

התוצאה הייתה ששישה מפגינים נורו למוות; ארבעה על ידי כוחות הצבא ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. ומאז מצוין היום כסמל למאבק במדיניות ממשלות ישראל המפלה את אזרחיה הערבים.

הכרזת השביתה הכללית הייתה אירוע מכונן בתולדות החברה הערבית בישראל, שעד אותה עת חסרה הנהגה שנאבקה למען הצרכים של האזרחים הערבים. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של המאבק היה תופיק זיאד, משורר וראש עירית נצרת שנבחר מטעם רק"ח (המפלגה המייסדת של חד"ש).

בהודעה לעיתונות שפרסמה ההנהגה הערבית מספר ימים לפני השביתה הכללית נאמר -

"אנו מאמינים כי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה, היהודים והערבים, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעות ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם. שארית האדמות שנותרו בידי התושבים הערביים אין בהן כדי לספק את הצרכים האלמנטריים למחיה, כגון הקמת מבנים, שטחים לשימוש ציבורי ואפילו לא לבתי קברות, שלא לדבר על שטחים לחקלאות כמקום פרנסה לעובדי האדמה."

היום מצוין בתהלוכות גדולות בערים הערביות בישראל וברשות הפלסטינית. העצרת המרכזית נערכת בעיר סכנין ובה משתתפים עשרות אלפי בני אדם. ההפגנות מאופיינות בהנפת דגלי פלסטין, ובקריאות בגנות הפקעת אדמות ערביות, ייהוד הגליל, והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון.

בכל יום אדמה מתחוללים עימותים אלימים והפרות סדר בין מפגינים ערבים המיידים אבנים לכיוון חיילי צה"ל, המגיבים לעומתם באמצעים לפיזור הפגנות‏[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקעת קרקעות בבעלות ערבית היוותה קונפליקט רגיש ביחסים בין המיעוט הערבי והשלטונות במדינת ישראל מאז 1948. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה אישרה הממשלה חוקים ותקנות שעל פיהן הופקעו שטחי קרקע נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר בגליל ובמשולש. חוקים אלו כללו את חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 הפקיעה המדינה כ-75,000 דונם בבעלות ערבית ‏[2]. חוקים ופעולות שונות של ממשלת ישראל שנעשו, לטענת רשויות המדינה, במסגרת חוקים שוויוניים לצורכי הציבור, התפרשו על ידי אישים מהציבור הערבי כתחבולות להפקיע קרקעות של ערבים ‏‏‏[3].

יום האדמה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה בדבר הפקעת מקרקעין באזור כרמיאל לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1943 (רכישה לצורכי ציבור). הפקעת הקרקעות נעשתה לצורך הרחבת העיר כרמיאל, ע"פ תוכנית שתוכננה באותה עת על ידי משרד השיכון לפיתוח עירוני מואץ בגליל (תוכנית פ.ע.מ). הפקעות אלו היו המשך להפקעות קודמות, עליהן החל הציבור הערבי להתקומם בסוף שנת 1975, שמטרתן הייתה "ייהוד הגליל": שליטה יהודית מבחינה דמוגרפית וטריטוריאלית. אישים במגזר הערבי הביעו זעם על הכוונה "לייהד את הגליל" והביעו חשש מהפקעת אדמות השייכות לערבים. נציגים של הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה.

במקביל הובילה תנועת רק"ח להקמת "הועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטלה על עצמה להאבק נגד הפקעת הקרקעות ‏‏‏[4] אשר בראשו עמד האב שחאדה שחאדה. במהלך ההכנות הושגה הסכמה לשיתוף פעולה בין הקיצוניים למתונים יותר. ‏‏‏[5] מנהיגים מהציבור הערבי הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי ב-30 במרץ 1976, באופן ספציפי כנגד הפקעת אדמות ובאופן יותר כולל כנגד מה שכונה "אפליית הערבים במדינת ישראל".

ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסכנין. ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף ליהודה, שומרון ועזה אולם דעכו במהרה.

תוצאות האירוע ודיון ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, שמטרתם המוצהרת הייתה לצמצם את הפערים במעמדם של האזרחים הערבים ולשלבם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית"‏[6].

"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של ערביי ישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין הערבים בישראל לבין אחיהם בשטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערבי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום. ‏‏‏[7]

יום ה-30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערבי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומדי 30 במרץ נדלק אור אדום להחרפת היחסים. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה ולהילחם בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך של האוכלוסייה הערבית מצד השלטון היהודי. עקב הרגשת התסכול שחשו ערבי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים. ‏‏‏[8]

לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים אלו לוו אירועי יום האדמה בפחות אלימות.‏‏‏[9]
בשנת 2002, התקיימו אירועי יום האדמה במהלך מבצע חומת מגן, וההפגנות כללו ביטויי תמיכה בערפאת והחזבאללה‏[10].

מסורת ציון יום האדמה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 נערכו לראשונה עצרות יום האדמה ביפו ובלוד. ב-2010 נערכה עצרת מרכזית בכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב. עם השנים הצטרפו ליום זה גם פלסטינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה ועצרות מקבילות נערכו גם באזורים אלו כנגד מדינת ישראל‏[11].

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יום האדמה" שיקף מחאה כוללת נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי במישור האזרחי והלאומי. שני תהליכי התפתחות מקבילים גרמו להתעוררות מצד הפלסטינים בישראל: תהליך חברתי כלכלי, ובמקביל תהליך של התחזקות התודעה הלאומית, שחלה מאז מלחמת ששת הימים. מבחינה חברתית חל גידול דמוגרפי בהיקף האוכלוסייה הערבית. קמה קבוצת משכילים, שחונכו גם על תרבות המערב ואימצו השקפת עולם מורכבת מזו של הדור הישן. מבחינה כלכלית חל שינוי במבנה הכלכלה המסורתית בחברה הערבית. אחוז המתפרנסים מחקלאות ירד ומרבית המועסקים הפכו לשכירים ולעובדי חוץ בענפי התעשייה והשירותים בערים יהודיות. רמת החיים עלתה משמעותית, כפועל יוצא מעליית ההכנסה. העלייה המהירה ברמת ההשכלה וברמת החיים הובילה לעלייה גם ברמת הציפיות של האוכלוסייה הערבית מהממשלה. החלה להתעורר מודעות לקיפוח זכויות אזרחיות. במקביל, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים שימשו אף הם כזרז בתהליך ההתעוררות. הפלסטינים בישראל ובשטחים החלו בתהליך קירוב. אש"ף התבסס בזירה הערבית הבינלאומית כארגון פוליטי מגובש המייצג את העם הפלסטיני, מה שטבע חותם עמוק בקרב ערבי ישראל ויצר הזדהות מצידם. ‏‏‏[12]

עצם יציאתה של האוכלוסייה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד, לגישה של אקטיביזם פוליטי, שקמה באמצע שנות ה-70 וחתרה לעימות עם השלטון בעניינים הנוגעים לזכויות האזרחיות של ערבי ישראל. תנועה זו, שהולידה את אירועי "יום האדמה", נוצרה כתוצאה מתחושה של כוח וביטחון עצמי, מלחצים פנימיים והתפתחויות חיצוניות, ומאמונה כי נוצרו תנאים שמאפשרים להתמודד עם השלטונות. ‏‏‏[13]

השתלשלות העניינים והחרפתם מדגימה את עומק הפער שנוצר במשך שנים בין המיעוט הערבי בישראל לבין ממשלת ישראל. הצטברה עוינות ומרירות רבה כתוצאה מרגשות אפליה והיעדר תחושת שותפות במדינה. עוינות זו היא למעשה הסיבה העיקרית לאירועי "יום האדמה". ‏‏‏[14]

סיקור יום האדמה בתקשורת הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר של קורן משנת 1994 מצא שהעיתונות הישראלית סקרה באופן נרחב את ההכנות לקראת יום האדמה בשנת 1976, כמו גם את תוצאות האירועים. עיקר הסיקור הסתמך על מקורות ממשלתיים ומומחים לענייני ערבים, וקולם של מארגני ההפגנות כמעט ולא נשמע. מארגני ההפגנות תוארו כקבוצה שולית של אנשים קיצוניים, קומוניסטים ו/או אלימים, וכסכנה למדינה.

מחקר של וולפספלד, אברהם ואבורעיה משנת 2000 בחן את הסיקור העיתונאי של הפגנות יום האדמה בשנים 1977-1997. במחקר זה נטען שהסיקור לפני יום האדמה עסק בעיקר בהכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים, למרות שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אלימות. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות, ו 6% אחרי סיפרו מדוע הערבים מפגינים ‏‏‏[15].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד, 1993.
  • יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1991-1967 : היבטים פוליטיים . הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג (1993)
  • אלי רכס ושמעון שמיר, ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1976.
  • אלי רכס, ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1977.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום האדמה בynet
  2. ^ ‏‏רכס, 1977, ע' 11
  3. ^ ‏לנדאו, 1993, ע' 21‏
  4. ^ Daniel Byman, Keeping the Peace, JHU Press, 2002, page 132‏
  5. ^ ‏רכס ושמיר, 1976, עמ' 34-33‏
  6. ^ לנדאו, 1993, ע' 112.
  7. ^ ‏לנדאו, 1993, עמ' 122-121‏.
  8. ^ ‏יפתחאל, 1999, עמ' 286-285.
  9. ^ ‏לנדאו, 1993, ע' 23‏.
  10. ^ פ 002212/02, בית משפט השלום בנצרת
  11. ^ עוזי ברוך, ‏"יום האדמה - הפגנה פוליטית נגד ישראל", באתר ערוץ 7, 30 במרץ 2009
  12. ^ ‏רכס, 1977, עמ' 44-41.
  13. ^ ‏רכס, 1977, עמ' 44,17.‏
  14. ^ ‏רכס ושמיר, 1976, ע' 33.‏
  15. ^ , pages 153-154, ‏Daniel Bar-Tal, Yona Teichman, Stereotypes and Prejudice in Conflict , Cambridge University Press, 2005


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg