גדעון לוי
גדעון לוי (נולד ב-1953 בתל אביב) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, חבר מערכת עיתון "הארץ" המזוהה עם ההשמאל הרדיקלי.
לוי בעל טור בשם "אזור הדמדומים" במוסף השבועי, המסקר מאז שנת 1988 את מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה והשפעת פעולותיה של מדינת ישראל, ובעיקר של צה"ל ושל המתנחלים, על אוכלוסייה זו. על פעילותו העיתונאית זכה לוי בפרסים בארץ ובעולם, ובהם אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג ז"ל, אותו קיבל בשנת 1996.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
גדעון לוי, הוא הבכור משני בנים במשפחה. אמו, תיאה, במקור מצ'כיה הגיעה במבצע הצלה לילדים לקיבוץ. אביו, במקור מחבל הסודטים, הגיע לישראל בספינת מעפילים והיה דוקטור למשפטים. הזוג התגורר ברחוב שטנד בתל אביב, שם למד לוי בבית הספר התיכון עירוני א'[1]. לדבריו, בימי נערותו היה לוי "חבר מלא באורגיה הדתית-לאומנית". בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים היה עורך וכתב בגלי צה"ל, ובשנים 1982-1978 נמנה עם שלישיית עוזריו ודובריו של שמעון פרס, לצד יוסי ביילין ובועז אפלבוים[2]. הוא ליווה את פרס גם במערכת הבחירות הסוערת של שנת 1981[3].
בנוסף לעבודתו כעיתונאי, הוא מרצה במכללה החברתית-כלכלית ובבית הספר "מנשר לאמנות". כן הוא משתתף בעצרות של ארגוני שמאל.[4]
היה נשוי לעיתונאית שרית ישי. ללוי שני ילדים. הוא מתגורר ברמת אביב.
[עריכה] פעילותו העיתונאית
[עריכה] אזור הדמדומים
לוי נוהג מדי שבוע, ברציפות מאז 1988, לצאת לשטחים בליווי הצלם מיקי קרצמן ולתעד את יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית, כפי שהוא נראה מנקודת המבט של הפלסטינים (בדרך כלל נקודת המבט של הפלסטיני הבודד או המשפחה הפלסטינית שבה עוסקת הכתבה). בלשונו של לוי, הוא בא "לספר את הסיפור כפי שהוא מתגלה לעיניי ולצערי, לא מתגלה לעיני מרבית הישראלים, שלא יודעים או לא רוצים לדעת מה קורה בשטחים"[5]. לוי תיאר את מטרת כתיבתו:
| אני כותב בעיתון ישראלי, לישראלים, לא לפלסטינים. אני כותב לישראלים שרוצים לקרוא על מה שעובר על העם הפלסטיני שתחת הכיבוש הישראלי. אני כותב את הדברים מנקודת ראות ישראלית, שלא לומר מנקודת ראות פטריוטית בעיני עצמי. אני כותב בעיקר על מה שאנחנו מעוללים להם, לא כדי לעזור להם, לא כדי לעזור למישהו, אלא רק כדי שנדע.[6] | ||
בסדרת מאמריו "אזור הדמדומים" מתבונן לוי במצבים אליהם מגיעים הפלסטינים בשל המלחמה והמאבקים הפוליטיים. לוי סוקר את התוצאות האנושיות של העימות הישראלי-ערבי בצד הפלסטיני. מרבית מאמריו עוסקים באזרחים חפים מפשע לטענתו שנקלעו באקראי לזירות קרב בין כוחות הביטחון הישראלים לחמושים פלסטינים. לוי בוחן ומסקר בעין ביקורתית חלק מפעולותיה של ישראל בשטחי יהודה, שומרון, ובעבר גם ברצועת עזה - הריסת בתים, פגיעה ברכוש, פציעה במזיד ובשוגג, טיפול רפואי שנמנע, חווית העקירה והפליטוּת של פלסטינים.
גדעון לוי אינו דובר ערבית, שפתם של מושאי כתיבתו ועל כן מסתייע במתורגמנים מקומיים. כאשר נשאל על כך אמר: "זה המחדל הגדול שלי. היה לי מורה פרטי ובמשך שנה הצלחתי לקלוט רק מילה אחת, שהיא תודה. (שגם ידעתי אותה לפני כן)[5]. מבקריו טוענים כי דיווחיו לוקים בחסר בעקבות זאת[7][8].
כלפי הטענה שהוא מאמץ את גרסת מרואייניו ללא בדיקה אמר:
- "שקרים מופצים לצערי, משני הצדדים. אבל, כשאני עומד מול מיטת תינוק פלסטיני שחייל ירה בו, או מול יולדת שאיבדה את ולדה, [משום שצה"ל] לא נתן לה לעבור, או כשאני עומד במחסום קלאנדיה, ורואה איך נוהגים החיילים בזקנים, שיכלו להיות סביהם וסבתותיהם - אין עוד שאלה מי דובר אמת ומי משקר".[5]
בביקוריו התכופים ביהודה ושומרון, לפגישות עם מרואייניו, יש סכנת חיים, עליה אמר לוי: "הסכנה עדיין מצדיקה את מה שנראה בעיניי, כמשימה עיתונאית חשובה שלא לומר, קדושה"[5]. דוגמה לסכנה זו היא מקרה שבו ירו חיילי צה"ל לעבר מונית ממוגנת שבה נסע סמוך לטול כרם[9].
בשנת 2004 קיבץ לוי את סדרת מאמריו "אזור הדמדומים" בין השנים 1988 - 2003 לספר בשם "אזור הדמדומים - חיים ומות תחת הכיבוש הישראלי", בהוצאת בבל.
[עריכה] כתיבה פובליציסטית
בנוסף לטורו השבועי, "אזור הדמדומים", מפרסם לוי מאמרים בעמוד הדעות של "הארץ", וגם בהם הוא מרבה להתריע על עוולות הכיבוש. עם זאת, בטורים אלו הוא עוסק גם בסוגיות אחרות המעניינות את החברה הישראלית, לדוגמה נושאי החינוך, הקמפיינים הפוליטיים ואף טורים שהעלו על נס את האמפתיה שהפגינו הגשש החיוור לחלשים בחברה, טור שפורסם בימים שלאחר מותו של ישראל פוליאקוב.
לעתים קרובות הוא מבטא בכתיבתו עמדות נון-קונפורמיסטיות, כגון הגנה על זכויות החרדים ברמת אביב, זכויות האסיר יגאל עמיר, תמיכה במעשהו של חננאל דיין שבחר שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל[10] ועוד. בינואר 2010, כאשר "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" השתלחו בשרה נתניהו, יצא לוי נגדם, וכתב "הטיפול הציבורי בה נגוע ביותר משמץ של שוביניזם גברי מאוס".[11]
דוגמה לכתיבתו הפובליציסטית הם דבריו בפתח מאמרו העוסק במבצע גשמי קיץ:
| דגל שחור משחור מתנוסס מעל לפעולה ה"מתגלגלת" בעזה. ככל שהפעולה "מתגלגלת" יותר, הדגל משחיר והולך. "גשמי הקיץ" שאנו מנחיתים על רצועת עזה אינם רק חסרי תוחלת, אלא בראש וראשונה בלתי לגיטימיים בעליל. לא לגיטימי לנתק 750 אלף בני אדם מזרם החשמל; לא לגיטימי להרוס גשרים ותשתיות; לא לגיטימי לקרוא לכ-20 אלף תושבים לברוח מבתיהם ולהפוך את עיירתם לעיירת רפאים; לא לגיטימי לחדור לשמים הטריטוריאליים של סוריה; ולא לגיטימי לחטוף חצי ממשלה ורבע פרלמנט.
מדינה שנוקטת צעדים כאלה אינה מבחינה עוד בינה לבין ארגון טרור. ככל שמחריפים הצעדים הללו ונעשים מפלצתיים (ומטופשים) יותר, כך נשמט כליל הבסיס המוסרי שלהם ומתחזק הרושם שממשלת ישראל איבדה את עשתונותיה. עכשיו צריך לקוות שהפוגת סוף השבוע, אם ביוזמת מצרים ואם ביוזמת ראש הממשלה - ובכל מקרה למורת רוחם של רוני דניאל וצה"ל, תביא לשינוי כיוון רדיקלי.[12] |
||
במהלך מבצע עופרת יצוקה תקף לוי בחריפות, החל מיומו הראשון של המבצע, את מדיניותה של ממשלת ישראל[13][14][15][16][17][18][19][20]. מעל דפי עיתונו התווכחו אתו על כך גיורא רום[21] וא.ב. יהושע[22][23]. כך למשל כתב לוי על תחילת ההפצצה האווירית המסיבית של מבצע עופרת יצוקה:
- "בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם, ומבצע "עופרת יצוקה" רק בראשיתו. שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה."[13]
בהמשך תקף לוי את היציאה למלחמה בעזה, ואת פעולות צה"ל אותן הגדיר כפשעי מלחמה ותיאר את המבצע ככישלון של ישראל.
בהתייחסו לפיגועים שבצעו פלסטינים בישראלים, מרבה לוי לציין פעולות שבצעה ישראל כלפי הפלסטינים ולהקביל ביניהם. למשל, בעקבות הפיגוע בישיבת מרכז הרב כתב:
| דבר כמובן לא יכול בשום פנים להצדיק את ההרג הנורא של נערים בספרייה, אבל מן הראוי לזכור, גם בשעה קשה זאת, מה הצמיחה הישיבה הזאת ... במרכז הרב צמחו הרבנים שהובילו את המהלך הכי נפסד בתולדות הציונות. מרבית מחוללי הימין ההזוי ומחרחרי השנאה לערבים באו מספינת הדגל הזאת.[24] | ||
בתגובה על פיגועי הטרקטורים בירושלים כתב לוי מאמר המאשים את ישראל בהכנסת השימוש בדחפורים כאמצעי לחימה:
| ישראל יכולה אולי להמשיך ולטעון שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אבל היא לא יכולה לנהוג באופן דומה בנוגע לאמצעי הרס המוני אחר: הדחפור. הטענה כאילו הטרור אימץ לפתע נשק מקורי, פיגוע השופל, "אופנה חדשה" בלשון השר לביטחון פנים, שוב מעידה כמה נוח לנו להציג תמונה חד צדדית.
... אל תגידו שהדחפורים שלנו רק הורסים ולא הורגים. מה הרג את פעילת השלום רייצ'ל קורי אם לא דחפור שנהגו ראה אותה, על פי העדויות, לפני שמחץ אותה למוות? ומי מחץ למוות את בני משפחת שובי בקסבה בשכם - סבא, שתי דודות, אמא ושני ילדים - שנמעכו תחת הדחפורים? ומי הרג את ג'מאל פאיד הנכה במחנה ג'נין, שרק כיסא הגלגלים שלו נמצא תחת הריסות ביתו וגופתו מעולם לא נמצאה? לא טרור-דחפור? הפלשתינאים גילו את הדחפור באיחור ניכר. מה שטוב לנו, טוב להם. ואיך מציעים מומחי הביטחון שלנו להילחם באופנה החדשה? הריסת בתי המחבלים. בדחפורים, כמובן.[25] |
||
בראיון שנתן לוי לקול ישראל בעקבות הלינץ' שנעשה בשני חיילים ישראלים אשר נכנסו בטעות לרמאללה הוא אמר כי הלינץ' היה מחריד אולם מיד לאחר מכן הזכיר כי הגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון הייתה גופת פלסטיני שנזרקה על ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה, ואז הוסיף:
- "בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק".
[עריכה] בטלוויזיה
לוי היה שותפו של חיים יבין בסדרה התיעודית "גחלת לוחשת" על עליית יהודי ברית המועצות.
בנוסף לכתיבתו ב"הארץ" עסק לוי בראיונות טלוויזיוניים בערוץ 3 של הטלוויזיה בכבלים. על סגנונו כמראיין הוא אומר "אני משתדל להקשיב ולא להקשות, לא כשהמרואיין הוא רחבעם זאבי או יהודה עציון ולא כשהוא חיים הנגבי או אורי אבנרי"[5]. בשנת 1998, לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, ראיין לוי את אהוד ברק במסגרת תוכניתו ב"תבל". בראיון זה שאל לוי את ברק מה היה עושה לוּ נולד פלסטיני. ברק ענה כי "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". ראיון זה הוא בין הנודעים שערך לוי, בשל הסערה שעוררה התבטאות זו של ברק.
משתתף לעתים כחבר פאנל בתוכנית האקטואליה "מועצת החכמים" של ערוץ 10.
[עריכה] נאומים פומביים
במרץ 2011 השתתף גדעון לוי ב-"שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בטריניטי קולג' באירלנד. בנאום שנתן באירוע זה ביקר לוי בחריפות את מדינת ישראל. לוי טען כי "מפעל ההתנחלויות הוא פשע" והשווה בין הכיבוש הישראלי של השטחים למשטרי העריצות בעולם הערבי.[26] לוי אף אמר כי "המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית" וטען כי לישראלים אין נקיפות מצפון בגין הכיבוש בגלל הדה-הומניזציה והדמוניזציה שעושה התקשורת הישראלית לפלסטינים.[26]
[עריכה] הפולמוס סביב כתיבתו
כתיבתו של לוי מעוררת פולמוס נרחב, הבא לידי ביטוי בתגובות חוזרות ונשנות למאמריו במדורי המכתבים למערכת של "הארץ", כמו גם באמצעי תקשורת אחרים. מספר מבקרים האשימו את לוי בכך שלא גינה את הטרור הפלסטיני כנגד ישראל, או אף הצדיקו. [27] [28] שבועון החדשות הגרמני "דר שפיגל" כתב על לוי שהוא "הפרשן (הישראלי) הרדיקלי ביותר" וטען שהוא הסיבה העיקרית שניתנה על ידי קוראי הארץ לביטול מנויים לעיתון.[29] לוי עצמו חיזק טענה זו כאשר אמר כי במקום כלשהו במשרדי עיתון "הארץ" קיים תיק עבה ובו הודעות מקוראים קבועים של העיתון על ביטול מנויים בעקבות קריאת הכתבות שלו.[30] בין מבטלי המנוי לעיתון היו גם עיתונאים ואנשי ציבור בולטים דוגמת עירית לינור שטענה כי "הארץ" הפך לעיתון שמאלני רדיקלי, אנטי-ציוני ובעל אג'נדה פרו-פלסטינית. כדוגמה לדבריה היא הזכירה את לוי עליו כתבה:
- "כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד. בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים".[8]
עמוס שוקן, המו"ל של "הארץ" התייחס לכתיבתו של לוי (במענה לביקורת של עירית לינור):
- "את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלשתינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם".[8]
בתגובה לביקורת על לוי, שפרסם נחום ברנע[31] בעקבות דברי לוי על הלינץ' ברמאללה, יצא לוי במתקפת נגד: "לפני לא מעט שנים היה נחום ברנע עיתונאי לוחם, בעל השקפת עולם. הוא עבד אז בעיתון עם השקפת עולם ("דבר"), וכתב טור בעל השקפת עולם. מותר היה אולי להגדיר אותו אז כעיתונאי שמאלני, לבטח ניתן היה להגדיר אותו כעיתונאי חשוב, חרוץ ומבריק. השנים, רבבות השורות שיצאו תחת ידיו, הגיל המעמד, מצב הרוח ומנעמי הקריירה עשו את שלהם. עיתונות היא מקצוע שוחק, אומרים, וברנע שינה את אכסנייתו ואת חברבורותיו. הברק הלך קצת ודהה, השקפת העולם נמחקה כליל. ... לברנע קשה כנראה לכתוב בלי השקפת עולם וקשה לו שבעתיים להכיר בקיומם של עמיתים למקצוע שהשקפת עולמם היא נר לעבודתם. ברנע לא מנמק את התקפתו. אין לה נימוקים. יש לה רק מניעים".[32]
יש שביקרו את לוי על אמינות כתבותיו. למשל, בדצמבר 2005 פרסם לוי את סיפור "נוהל חמור", ובו כתב ששוטרי מג"ב התעללו בפלסטיני למוות על ידי קשירתו לחמור. העיתונאי אמנון דנקנר כתב שמדובר בסיפור שלא היה ולא נברא. על לוי נמתחה ביקורת שלא חזר בו ולא התנצל על הפרסום המוטעה. דנקנר ציין עוד מקרה בו לוי חזר על פרסום טענה נגד צה"ל, למרות שאף היא הופרכה.[33]
הפובליציסט בן-דרור ימיני פרסם מאמר ביקורת חריף על לוי בו מציין "שקרים" לכאורה שפורסמו על ידו בריאיון לעיתון זר,[34] לוי השיב על ביקורתו של ימיני במאמר תגובה ומביא הסבר לכל אחת מטענותיו של ימיני.[35]
בלוגרים רבים מקצווי הקשת הפוליטית התייחסו לספרו "אזור הדמדומים"[36][37].
[עריכה] פרסים
לוי זכה בכמה פרסים ישראליים ובינלאומיים, בהם:
- אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, 1996.
- פרס העיתונות הישראלית, 1998.
- פרס לחירות התקשורת ולעתידה (פרס לייפציג לתקשורת), 2003.[38]
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מגוון כתבות של לוי, על מגוון נושאים, במדור דעות
- גדעון לוי, בוא שיר עברי | שני שיבר ושליש ירכתיים, באתר הארץ, 10 באפריל 2009
- גדעון לוי, אזור הדמדומים | 100 בהיסטוריה, באתר הארץ, 10 באפריל 2009
- ynet, סיכום המפגש עם העיתונאי גדעון לוי, מתאריך 26.2.2002, באתר ynet, 27 בפברואר 2002
- גדעון לוי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- על תוכניתו של לוי: "פגישה אישית", בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- עמוס שפירא, החלטה תמוהה, באתר העין השביעית, 1 ביולי 2001
- מרב יודילוביץ', מילת מפתח - גדעון לוי, באתר ynet, 7 באוקטובר 2009
- A rare voice of courage, David Cronin, 31.3.2010
[עריכה] הערות-שוליים
- ^ גדעון לוי, אזור הדמדומים | 100 בהיסטוריה, באתר הארץ, 10.4.2009
- ^ גדעון לוי, מיקי קרצמן, אזור הדמדומים | זה היה ביתי, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2008
- ^ גדעון לוי, העגבנייה הראשונה, באתר הארץ, 20 ביולי 2007
- ^ דוגמה: לוחמים לשלום: ערב לציון שנה למלחמה בעזה
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 מערכת ynet, סיכום המפגש עם העיתונאי גדעון לוי, מתאריך 26.2.2002, באתר ynet
- ^ גדעון לוי, העיתונאי מחפש משמעות, באתר העין השביעית פורסם ב-1 בינואר 2001
- ^ גדעון לוי באתר העין השביעית
- ^ 8.0 8.1 8.2 עירית לינור מאשימה את עיתון הארץ בנקיטת עמדה אנטי-ציונית באתר חדשות המחלקה הראשונה
- ^ גלית יצחק ומירב לוי, טול כרם: חיילים ירו למונית ישראלית בה ישב העיתונאי גדעון לוי, 11 באוגוסט 2002, אתר חדשות מחלקה ראשונה
- ^ גדעון לוי, צבא העם או צבא הרמטכ"ל, באתר הארץ, 7 במאי 2006
- ^ גדעון לוי | שרה ונפתול, באתר הארץ, 23 בינואר 2010
- ^ גדעון לוי, דגל שחור, באתר הארץ, 2 ביולי 2006
- ^ 13.0 13.1 גדעון לוי | בריון שכונתי מכה שוב, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2008
- ^ גדעון לוי | טייסינו לא שבו בשלום, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008
- ^ גדעון לוי, גדעון לוי | נהר של דם עד עזה, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי | עוד סיבוב אחד ודי, באתר הארץ, 8 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי | כשהתותחים ישתתקו, באתר הארץ, 12 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי | משחק ילדים, באתר הארץ, 15 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי, גדעון לוי | אזור הדמדומים: מ-ל-ח-מ-ה, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי | כישלון ושכול, באתר הארץ, 22 בינואר 2009
- ^ גיורא רום, גיורא רום | על מה חושב הטייס, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
- ^ א.ב. יהושע, א.ב. יהושע | מכתב גלוי לגדעון לוי, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי, גדעון לוי | תשובה גלויה לא.ב. יהושע, באתר הארץ, 18 בינואר 2009
- ^ גדעון לוי, לימין שור, באתר הארץ, 8 במרץ 2008
- ^ גדעון לוי, אופנת קאטרפילר, באתר הארץ, 24 ביולי 2008
- ^ 26.0 26.1 יוסי ניסן, גדעון לוי: "ההתנחלויות - פשע; ישראל מנותקת מהמציאות", באתר גלובס, 15 במרץ 2011
- ^ דלית הלוי, השראה לתעמולת חמאס: גדעון לוי באתר ערוץ 7, 28.7.2008. בכתבה מוזכר ציטוט של מאמר של לוי בנוגע לפיגועי הטרקטור בירושלים באתר החמאס כהצדקה לפיגוע. כמו כן לוי מואשם בכך שלא גינה את הפיגועים.
- ^ בן-דרור ימיני, סרסורי מצפון, nrg ומצטט את ג. לוי: The IDF has no mercy for the children in Gaza nursery schools.
- ^ Problems at Israel's Haaretz: A Newspaper Without a Country
- ^ Ha'aretz, Israel's Liberal Beacon The Nation, 6 September 2007
- ^ נחום ברנע, מבחן הלינץ', באתר העין השביעית
- ^ גדעון לוי, העיתונאי מחפש משמעות, באתר העין השביעית
- ^ אמנון דנקנר, מי כאן הבהמה, nrg מעריב, 25.6.2006.
- ^ בן-דרור ימיני ברון תעשיית השקרים, הבלוג של ימיני ב-nrg מעריב, פורסם במקור ב"מוספשבת" של מעריב, 15.10.2010
- ^ גדעון לוי, פה קבור הכלב | גדעון לוי עונה לבן דרור ימיני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010
- ^ איתמר רוב, שיט, הלך האליבי
- ^ רועי שרון, אזור החרטוטים
- ^ Laureates 2003: Gideon Levy and Daoud Kuttab
