אנטיפמיניזם

אנטיפמיניזם פירושו התנגדות לחלק מצורות הפמיניזם או לכולן. אנטיפמיניסטים מתנגדים בעיקר ובמיוחד לפמיניזם האידיאולוגי והרדיקלי, שלטענתם מונע על ידי מיזואנדריה - שנאת גברים ורצון להשתלטות והכפפה מתוך נטילת צלם אנוש מן הגבר. לטענת אנטיפמיניסטים, זו צורת הפמיניזם המשמעותית ביותר בישראל והיא זו שמניעה את הארגונים הפמיניסטיים בפועלם. כך, למשל, קיים אי שיוויון בוטה בישראל, לטובת נשים בהליכי הגירושין, בכל הנוגע להחזקת ילדים ולמשמורתם. הבמאי ישראל הלפרן ביים את הסרט "זכות אבות" אשר מגולל את מאבקם של גברים במערכת פמיניסטית ממוסדת בת כ- 3,000 ארגונים וזרועות בכל מוסדות השלטון על מנת לראות את ילדיהם לפני ואחרי הגירושין שיזמו נשותיהם.

דוגמה לפעולה שלטונית - פמיניסטית אשר מעניקה פררוגטיבה לנשים בצורה הנטענת כלא הוגנת לחלוטין, היא הוראה 2.5 של פרקליטת המדינה. קיימת ביקורת חריפה כלפי הוראה זו בשל כך שבפועל יש בה כדי לאפשר לנשים להגיש תלונה שאינה אמת במשטרת ישראל נגד אישיהן בעבירת אלימות או מין, מבלי להסתכן בהעמדה לדין בגין תלונת שווא.

אנטיפמיניסטים מותחים ביקורת על הפמיניזם האידיאולוגי ועל ביצועו בפועל. יש המשווים בשוגג (או בזדון, כנשק טיעוני) אנטיפמיניזם לשוביניזם גברי או לתנועות המתנגדות לשוויון בין המינים, אך לרוב טענה זו נראית כמושמעת בחוסר תום לב. האנטיפמיניזם רואה את הפמיניזם של ימינו כפמיניזם קיצוני ורדיקלי ומתנגד לו כשם שהפמיניזם של תחילת המאה העשרים התנגד לשוביניזם הגברי. התנועה הפמיניסטית השיגה את יעדה במהלך המאה העשרים וכעת דורשת מעמד גבוה יותר לנשים מאשר לגברים, זכויות יתר, הפליה לטובת נשים והכול תוך הדבקת סטיגמה שלילית כללית על גברים.

אנטי פמיניסטים רבים מצביעים על הנזק שגורם הפמיניזם במיתוג נשים כקורבנות תמידיים. כותבת מרלה ברוורמן, במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות", גיליון כ"ד של כתב העת 'תכלת':

"כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות־הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו, כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידיאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות".

אקדמאים שמרנים רציניים כגון אלן קארלסון ופ. קארולין גראגליה מאמינים שהשינוי בתפקיד הנשים, מאימהות לאנשי מקצוע, היה אסון חברתי שממשיך לגבות מחיר מחיי המשפחה. במקום להיות נקודת השיא של נועם ההליכות הנוצרי במערב, כניסת נשים למסחר ולפוליטיקה נראית כההיפך הגמור מכך, וגורמת לכאוס חברתי ולניתוק הולך וגובר בין אנשים.

הסופר האנטיפמיניסטי ג'יימס קאלב מתאר השקפה כזאת:

להיות אנטיפמיניסט זה להבין שגברים ונשים הם שונים ושהם מסתמכים על כך שהם שונים, ולהסתכל על השוני הזה כעל חלק מהמכלול בחיי אדם, שיש להתחשב בו בעמדות ומצבים חברתיים מסוימים. לפי תקנים פמיניסטיים כל חברה מאוד מפלה או הפלתה נשים לרעה. מכאן שלהיות אנטיפמיניסט זה לנטוש את הקנאה העיוורת של האידאולוגיה היום שרואה יחסים מסורתיים בין המינים כעניין של שליטה וכניעה, ולקבל את היחס של בני אדם למין, ילדים, חיי משפחה וכו'. כך שאנטיפמיניזם הוא לא יותר מאשר דחייה של פנטזיות צרות אופקים והרסניות ששייכות לתקופה שבה נגרם בעקבותן הרס ורצח בקנה מידה חסר-תקדים.

אנטיפמיניסטים מגנים לעתים קרובות מה שהם רואים כמדיניות של שנאת-גברים מצד שלטונות המערב. הם לפעמים מצביעים על גידול בגירושין ו-"התמוטטות של משפחות" וטוענים שהשפעת הפמיניזם היא הגורם לכך. הם גם מזכירים שפשע, הריון בגיל ההתבגרות, ושימוש-יתר בסמים גבוהים יותר בקרב ילדים מבתים ללא אב, בהתחשב בכך ש- 66%-80 (תלוי במקורות) ממקרי הגירושין נעשים ביוזמת נשים.

שוללי האנטיפמיניזם טוענים שלמרות ששני הדברים קורים זה לצד זה, תיאום אינו מצביע על סיבתיות ושאנטיפמיניסטים מסתכנים בהתקדמות לקראת סיבות שגויות על ידי כך שהם לעתים מתעלמים מגורמים אפשריים אחרים.

האנטיפמיניסטים דוגלים בזכותה של האשה לקריירה ולעצמאות כלכלית בכל התחומים אך בכל זאת מכבדים אשה אשר בחרה לעסוק בעקרות בית. אנטיפמיניסטים מציינים שפמיניסטים מהווים לחץ אדיר על נשים מסורתיות בכך שהם משמיצים את תפקידה המסורתי של עקרת הבית. "(הפמיניסטים סבורים כי...) אסור שלאישה תהיה הסמכה להישאר בבית ולגדל ילדים. החברה צריכה להיות שונה לחלוטין. אסור שתהיה לנשים האפשרות הזאת, בדיוק בגלל שאם אכן ישנה אפשרות כזאת, יותר מדי נשים יבחרו בה." ושמצד שני פמיניסטים מעודדים ומקדמים את אשת העסקים, מודלים של נשים מנהיגות, וגם מעודדים נשים להיכנס לסביבות תחרותיות, שבהם הן אולי לא יוכלו להסתדר טוב כמו הגברים, ואפילו מסיבות פיזיות בלבד. הסופרת טיילור קלדוול מסבירה:

אין סיפוק אמיתי בקריירה עבור אישה כמוני. אין בית, שום חופש אמיתי, שום תקווה, שום הנאה, שום ציפייה ליום המחרת, שום סיפוק. אני מעדיפה לבשל ארוחה לגבר ולהביא לו את נעלי הבית ולהרגיש את עצמי מוגנת בין זרועותיו מאשר לקבל את כל הצל"שים המענקים וההוקרה שניתנו לי ברחבי העולם, וזה כולל את רכושי וחשבונות הבנק שלי. אין להם ערך בעיני. ואני רק אחת מתוך מיליוני נשים אומללות שכמותי.

אנטיפמיניסטים מציינים מקרים שבהם מדיניות ותקנות פמיניסטיות פוגעות בביטחון העצמי של האישה, וגם בתחומים שבהם המדיניות פועלת, בהתייחסם אל מקרים של העדפה מתקנת והקלה בדרישות בעיקר במקצועות עם דרישות גופניות, כמו צבא ושירותי הצלה. מצד אחד הנשים המגויסות מאומנות לביצוע משימות קלות יותר, ובכך יורדת יעילותה של היחידה הכללית, ומצד שני אסור שלא לגייס אותן.