ג'ודי פוסטר
ג'וֹדי פוסטר (באנגלית: Jodie Foster) (נולדה ב-19 בנובמבר 1962), שחקנית, מפיקה ובמאית קולנוע אמריקאית. זכתה פעמיים בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר ופעמיים בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסרט דרמטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
פוסטר נולדה בלוס אנג'לס שבקליפורניה, לאבלין "ברנדי" אלה ולוציוס פישר פוסטר ה-3. אביה של פוסטר עבד בחיל האוויר בתור סגן אלוף. פוסטר החלה את צעדיה הראשונים על המסך בגיל שנתיים. עד גיל שבע הספיקה להופיע בפרסומות שונות והחלה להשתתף בסדרות וסרטי טלוויזיה. פוסטר דוברת צרפתית וכשהייתה נערה, נשארה לעתים לעבוד בצרפת.
[עריכה] קריירה
את פרסומה הבינלאומי הראשון קיבלה פוסטר בגיל 14, עם קבלת תפקיד הילדה הזונה איריס, בסרט נהג מונית (1976) של מרטין סקורסזה. על תפקיד זה הייתה מועמדת לאוסקר שחקנית המשנה. ב-30 במרץ 1981 ניסה אדם בשם ג'ון הינקלי להתנקש בחיי נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. החקירה הובילה לכך שהינקלי היה מעריץ אובססיבי של פוסטר. הוא ניסה לשחזר את מעשיו של גיבור הסרט "נהג מונית" טראוויס ביקל (ששוחק על ידי רוברט דה נירו), המנסה להתנקש בחייו של מועמד לנשיאות.
במשך השנים השתתפה פוסטר בסרטים נוספים, כגון: "הנערה מהבית במורד השדירה" (1976), "באגסי מלון" (1976), "אמא ליום אחד" (1977), "נערות מתבגרות" (1980), "מלון ניו המפשייר" (1984) לצידו של רוב לאו, סרט הטלוויזיה "אישה במבחן" (1984) של קלוד שברול, "נל" (1994) שהקנה לה מועמדות לאוסקר.
תפקידה הבולט הבא הגיע ב-1988 בסרט הנאשמים, שבו שיחקה תפקיד אישה העוברת אונס קבוצתי ומתעמתת עם תוקפיה בבית המשפט. התפקיד הקנה לה את פרס האוסקר הראשון שלה, כשחקנית ראשית. ב-1991 קיבלה את פרס האוסקר השני והאחרון שלה עד היום, על משחקה בסרטו של ג'ונתן דמי, שתיקת הכבשים, שבו גילמה את דמותה של קלריס סטרלינג, קצינת FBI החוקרת מקרה של רוצח סדרתי בעזרת פסיכיאטר כלוא. באותה שנה ביימה פוסטר את סרטה הראשון, איש קטן ושמו טייט (Little Man Tate), שבו שיחקה בתפקיד הראשי בתור אם חד הורית לילד מחונן. הסרט לא הצליח, אך מיצב את פוסטר בתודעה כמי שהיא יותר משחקנית בלבד, וכדמות דומיננטית בהוליווד.
ב-1995 ביימה את סרטה השני, חופשה משפחתית, שגם הוא לא זכה להצלחה רבה, וקיבל ביקורות פושרות. ב-2008 שיחקה בסרט "האי של נים".
[עריכה] חייה האישיים
בדצמבר 2007 הצהירה פוסטר בפומבי כי היא מנהלת מערכת יחסים זוגית - ובכללה אמהות משותפת - עם תסריטאית בשם סידני ברנרד. במאי 2008 הגיעה מערכת יחסים זו לקיצה.[1]
פוסטר היא אתאיסטית, אך לדבריה היא מכבדת את כל הדתות ואוהבת לקרוא טקסטים בנושא דת. בראיון למגזין "Entertainment Weekly" היא סיפרה שהיא חוגגת עם ילדיה גם את חג המולד וגם את חנוכה.
[עריכה] פילמוגרפיה
- 2011 - אלוהי הקטל
- 2011 - החיים הכפולים של וולטר
- 2008 - האי של נים
- 2007 - האמיצה
- 2006 - האיש שבפנים
- 2005 - הטיסה
- 2002 - החדר
- 1999 - אנה והמלך
- 1997 - קונטקט
- 1994 - נל
- 1994 - מאבריק
- 1993 - סומרסבי
- 1992 - צללים וערפל
- 1991 - איש קטן ושמו טייט
- 1991 - שתיקת הכבשים
- 1988 - הנאשמים
- 1976 - אמא ליום אחד
- 1976 - באגסי מלון
- 1976 - נהג מונית
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ג'ודי פוסטר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- על ג'ודי פוסטר ב-seret
- אורי קליין, ג'ודי פוסטר, גיבורת-על, באתר הארץ
- יאיר רוה, נקמתה של ג'ודי פוסטר ב-ynet
- ניב שטנדל, אישה תחת השפעה ב-nrg
- ג'ודי פוסטר יוצאת מהארון בעכבר העיר
- יניר דקל, אנטישמי זה לא קיר, באתר פנאי פלוס, 23 במאי 2011
- יובל אברמוביץ', שובה של הג'ודי, באתר ישראל היום, 27 במאי 2011
[עריכה] הערות שוליים
- ^ רון רייטן, פרידה מפוסטרת, 15 במאי 2008, אתר nana10