דוד ובת שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים לא אנציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"דוד ובת שבע" מאת ארטמיזיה גֶ'נְטִילֶסְקִי, שנת 1640.

מעשה דוד ובת שבע הוא סיפור תנ"כי, המתואר בספר שמואל ב', פרקים י"א - י"ב. התנ"ך מתאר כיצד דוד המלך רואה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה. דוד מזמין אותה אליו ושוכב עימה, והיא הרה לו. כל זאת בשעה שבעלה, אוריה החתי, נמצא הרחק, במלחמה מול בני עמון. כדי להסתיר את מעשהו גורם דוד למותו של אוריה במלחמה, ואז נושא את בת שבע. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו.

חטאו של דוד במעשה זה, אשר לכאורה מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ילדם של דוד ובת שבע", המאה ה-19.

הקשר ורקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרקים הקודמים לסיפור דוד ובת שבע וכן העוקבים מתארים מלחמה קשה של ממלכת דוד בבני עמון. שיאו של פרק י', הפרק שלפני סיפור המעשה, מתאר מצב שבו צבא ישראל מוקף על ידי בני עמון ובני בריתם, כאשר יואב בן צרויה מפקד על הצבא ונערך לקרב הקשה במילים דרמטיות: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו."[1] הקרב מסתיים בניצחון מוחץ של צבא ישראל, המרתיע את בעלי בריתם של בני עמון מלהצטרף שוב למלחמה נגד ישראל.‏[2]

פרק י"א, שבו מתחיל תיאור המעשה, פותח במילים: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה‏[3] לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים (יש לקרוא: הַמְּלָכִים) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה."[4]. כבר בפסוק ז' ישנה ביקורת לכאורה על דוד: "וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם", כלומר דוד לא הצטרף לצבא במלחמתו.

ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47.‏[5] דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה שאותו רואים הפרשנים כפגם מוסרי, שהוביל לחטאים שבאו לאחר מכן.‏[6] עם זאת, יש לציין שמספר פרקים לאחר מכן, בפרק כ"א, מתואר כי עבדי דוד ביקשו מדוד "לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה, אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל."[8]. דברים אלו נאמרו לדוד לאחר קרב עם הפלשתים, במהלכו ניסה הגיבור הפלישתי יִשְׁבִּי, שהיה מצויד היטב: "מִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה"[9] להכות את דוד, וזה האחרון ניצל רק בזכות עזרתו של אבישי בן צרויה. ייתכן שהחלטתו של דוד להישאר בעורף הסתמכה על שיקול זה.‏[10]

בת שבע ואוריה החתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוריה החתי

ייחוסה של בת שבע, המתוארת כ"טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד",‏[11] הוא "בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"[12]. אוריה החתי מוזכר כאחד משלושים ושבעת גיבורי דוד בסוף ספר שמואל‏[13] וגם בין גיבורי דוד המפורטים בספר דברי הימים.‏[14] גם אליעם, אביה של בת שבע, מוזכר כאחד מאותם שלושים ושבעה גיבורים: "אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי"‏[15], כלומר הוא היה בנו של אחיתופל הגילוני, יועץ דוד. ואולם, אליעם אינו מופיע ברשימה שבספר דברי הימים. יש המפרשים הוצאתו של אליעם מרשימת הגיבורים הייתה ביוזמת דוד, לאחר חטאו עם בת שבע. גם הצטרפותו של אחיתופל לאבשלום כאשר מרד באביו הייתה בשל מעשהו של דוד.‏[16] בדברי הימים שונים מעט שמותיהם של בת שבע ואביה: "וְאֵלֶּה נוֹלְּדוּ לוֹ(לדוד) בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת-שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל"[17] כלומר: "בת שוע" במקום בת שבע, ו"עמיאל" במקום אליעם, היפוך ההברות בשם. מוזכרים גם ארבעה בנים שילדה בת שבע לדוד, לעומת לידת הבן שנפטר ושלמה המוזכרת בספר שמואל ב'.

הפסוק מציין שבת שבע לא הייתה טמאה באותה שעה בטומאת נידה, שכן באותו יום טבלה מטומאתה: "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ".‏[18]

המעשה עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטאו של דוד, כפי שנראה מן הפסוקים, הוא כפול: ניאוף עם אשת איש, וגרימת מותו של אוריה.
הסיפור נפתח בדוד הקם משנתו באחד מן הערבים ויוצא להתהלך על גג בית המלך. הוא רואה את בת-שבע שהייתה "טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", מתרחצת על גג ביתה. דוד בירר את זהותה ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי. הוא שלח שליחים להביאה אליו ושכב עימה, וכעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה.

כדי להסתיר את חטאו, קורא דוד לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, וכך יחשוב אוריה שאשתו הרתה ממנו ולא יחשוד בדבר. המלך אף שולח לו מתנה ("משאת המלך"). ואולם, אוריה מסרב להיכנס לביתו בנימוק ש"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה."[19] כלומר: לא ייתכן שהוא ישכב במנוחה בביתו, עם אשתו, בשעה שארון הברית, כל הצבא ומפקדיו ישנים בשדה בתנאי סכנה וקושי. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו. דוד מנסה שוב להביא את אוריה לחזור לביתו. הוא עורך משתה ומנסה לגרום לאוריה להשתכר, אך עדיין אוריה מסרב לרדת לביתו וישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון.

לא ברור מלשון המקרא האם אוריה ידע על מעשהו של דוד. ניתן להבין את התנהגותו של אוריה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך יש שרואים אותה כהתרסה לא מודעת כנגד דוד, ויש הסבורים שאוריה אכן שמע שמועות שונות על המעשה. דבריו של אוריה "...וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי" יוצרים אירוניה מול המלך, שלא יצא בעצמו למלחמה, וייתכן שאוריה רומז לאירוניה נוספת - הוא לא יילך לשכב עם אשתו, אך דוד הוא זה שעשה זאת.‏[20][21] גם חז"ל רואים בדבריו של אוריה התרסה כלפי דוד, ולמעשה מרידה במלכות: "מורד במלכות הוה, דאמר ליה 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'"[22] - הגדרתו של יואב בן צרויה כ"אדוני" והקדמתו ל"עבדי אדוני" נחשבת כמרד. וראו עוד להלן.

מותו של אוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שלא הצליח לגרום לאוריה לשכב עם אשתו, שולח אותו דוד חזרה למלחמה. דוד שולח ליואב, שר צבאו, פקודה חתומה בה הוא מורה ליואב להציב את אוריה בחזית שבה מתחוללת הלחימה החזקה ביותר, ואז לנטוש אותו כדי להביא למותו. באופן אירוני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו. יואב מממש את פקודת דוד ואוריה נהרג, ועמו חיילים נוספים.

יואב שולח שליח לדווח לדוד על תוצאות הקרב. הוא מנחה את השליח: "כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ: וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, מֵת."[23] כלומר, אם יכעס המלך על הטעות לכאורה בהתקרבות יתרה אל החומה, טעות שמבחינה היסטורית ידועה בסכנותיה (כפי שקרה לאבימלך), על השליח להזכיר את העובדה שאוריה החיתי מת, וכך לא יכעס המלך. בפועל, השליח אינו מחכה לתגובת המלך ומזכיר מיד את עובדת מותו של אוריה. המלך אומר לשליח: "כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל-הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ."[24].

בת-שבע מתאבלת על אוריה ולאחר שהיא קמה מאבלה אוסף אותה דוד אל ביתו, והיא יולדת את הבן (ששמו אינו מוזכר), פרי החטא.

תוכחת נתן הנביא והעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כבשת הרש

פרק י"א מסתיים במילים "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי ה'"[25] (זהו גם סיום הפרשה על פי החלוקה המסורתית). ה' שולח את נתן הנביא להוכיח את דוד, ונתן משתמש במשל כבשת הרש כדי להציג את תוכחתו:

Cquote2.svg

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ וַיִּקַּח אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

Cquote3.svg
– שמואל ב' פרק י"ב פסוקים א'-ד'

מעשה בשני אנשים, אחד עשיר ואחד רש, עני[26] החיים זה לצד זה. לעני יש רק כבשה אחת, שהוא קשור אליה מאד, ואילו לעשיר רכוש רב. ואולם, כאשר מגיע אורח ("הלך") לעשיר, מעדיף העשיר לגזול את כבשת הרש ולשחוט אותה לכבוד האורח, מאשר להכין ארוחה מרכושו שלו.

נתן כביכול מציג בפני דוד מקרה שאירע, סוגיה משפטית, ודוד זועם מאד. הוא קורא "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת."[27] וקובע כי עונשו של העשיר הוא לשלם פי ארבע על הכבשה שגזל (על פי דין התורה, תשלומי ארבעה וחמישה). נתן הנביא מטיח בו: "אַתָּה הָאִישׁ.".‏[28] הנמשל הוא: דוד הוא העשיר, שה' נתן לו את מלכותו, הציל אותו מיד שאול, נתן לו את נשותיו של שאול ואם ירצה דוד - יוסיף לו עוד: "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה."[29] העני הוא אוריה, שדוד גזל ממנו את אשתו. נתן מותח ביקורת חריפה על דוד:‏[30][31] על שני החטאים הללו ייענש דוד: בביתו יהיו מעשי הרג ורצח, ונשיו יילקחו ממנו, ואיש אחר (המוכר למלך) ישכב עמן.

מיד עם הטחת החטא, מודה דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'."[32]. נתן מבטיח שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. ואכן, לאחר שנתן הולך לביתו התינוק ניגף במחלה וחולה אנושות. דוד מתפלל עליו, צם ושוכב על הארץ בניסיון לבטל את הגזרה, אך ביום השביעי התינוק מת. עבדיו של דוד חוששים לבשר לו על מות התינוק, אך כאשר דוד מבין שהתינוק מת הוא קם, מתרחץ, סך בשמן, מחליף בגדיו ומתפלל בבית ה'. לתמיהתם של עבדיו משיב דוד כי עד עתה היה סיכוי שהילד יחיה ולכן בכה וצם, אך כעת אין טעם בכך - דבר לא ישיב את התינוק אליו: "וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי."[33] דוד מנחם את בת שבע, בא אליה שוב והילד שנולד הוא שלמה. ה' אוהב את הילד, ושולח את נתן הנביא לקרוא לו שם נוסף - ידידיה.

הפרק מסתיים בכיבוש רבת בני עמון על ידי יואב. הוא קורא לדוד להשלים את הכיבוש, כדי שלא יאמרו שיואב הוא זה שכבש את העיר. דוד מגיע ומשלים את הכיבוש בראש כל העם, לוקח את הכתר של מלך בני עמון והופך את כל בני עמון לעבדים. בפרקים הבאים מסופר על התממשות עונשו של דוד: תחילה מעשה אמנון ותמר, המסתיים בהתחזקותו של בנו, אבשלום, המגיעה לשיאה במרד שהנהיג. במהלך המרד שכב אבשלום עם פילגשי המלך לפני כל העם, כפי שניבא נתן. רש"י כותב: "כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום."[34] כפי שגזר דוד את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים", כך נענש בעצמו. רק האמירה "וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':"[35] מציגה את דוד באור חיובי, וכאן גם המלכת שלמה בתחילת ספר מלכים א, המסמלת את המחילה שניתנה לדוד.‏[36]

תבליט שטוח עשוי ברונזה על דלת בכנסיית מדליין בפריז. נתן הנביא נראה משמאל, ומימין נראים דוד ובת שבע עם ילדם.

במדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור דוד ובת שבע הוא אחד מהמעשים הקשים והתמוהים להבנה, לפחות מנקודת המבט המסורתית, הרואה בדוד את אחד מאבות האומה היהודית. האשמת דוד בחטאים חמורים של ניאוף ורצח, או לפחות גרימת מוות, מנוגדת לחלוטין לתפיסה המסורתית את דוד. ראייה זו הביאה את חז"ל לאחת האמירות המפורסמות בנושא:

אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ'‏[37] אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!"...

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'

כלומר: לא ייתכן לומר שדוד חוטא, שהרי נאמר עליו ש"ה' עמו". מכיוון שכך, "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה". ואולם, כיצד יש להסביר את הדברים הקשים של נתן הנביא? בשל כך ממשיך התלמוד הבבלי את הסברו:

Cquote2.svg

אלא מה אני מקיים 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'?‏[38] 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה.
אמר רב: רבי (רבי יהודה הנשיא) דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד (=רבי יהודה הנשיא, שבא מדוד, כלומר הוא נצר לשושלת בית דוד, הופך ודורש בזכותו של דוד):
מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה.
'את אוריה החתי הכית בחרב' - שהיה לך לדונו בסנהדרין, ולא דנת.
'ואת אשתו לקחת לך לאשה' - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו...
'ואותו הרגת בחרב בני עמון' - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'.
אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב: (=כאשר בוחנים את מעשי דוד, לא נמצא בו חטא, חוץ מזה של אוריה, שעליו נאמר) 'אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי".‏[39]

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'

רבי יהודה הנשיא טוען שיש לקרוא היטב את דבריו של נתן הנביא, כדי להבין את חטאו של דוד: בכל מקום בתורה בו מדובר על אדם שחטא, נאמר "ויעש"‏[40], ואילו כאן נאמר על דוד באופן יוצא דופן "לעשות". מכאן מסיק רבי יהודה הנשיא שדוד התכוון לעשות, אך לא עשה בפועל. בהתאם לכך הוא מפרש שחטא הריגתו של אוריה הוא יותר פורמלי: הריגתו של אוריה הייתה מוצדקת, שכן היה מורד במלכות, שדינו מוות, אך חטאו של דוד היה בכך שלא היה תהליך פורמלי של דיון בסנהדרין.

נקודה מרכזית בהצדקת מעשהו של דוד העולה בדברים אלה היא שאלת מעמדה של בת שבע כאשת איש. לפי המדרש, דוד יכול היה לשאת אותה לאשה: "ליקוחין יש לך בה..." וזאת, מכיוון שחייליו של דוד היו נותנים לנשותיהם, טרם היציאה למלחמה, גט, על מנת להציל אותן מעגינות במידה והם יהפכו לנעדרים. דעת רש"י היא שהגט היה גט על תנאי, החל, למפרע משעת נתינתו, אם הבעל ימות במלחמה. דעת רבנו תם היא שהגט לא היה מותנה, אלא שהיה ניתן בצנעה. כך או כך, בת שבע הייתה גרושה בשעה שדוד שכב עימה, אך הוא לא ידע זאת בוודאות.

מעשה בת שבע כניסיון לדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון מעט שונה לסיבת חטאו של דוד מביא התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין:

Cquote2.svg

אמר רב יהודה: אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי (=הם התנסו, עברו ניסיונות ועמדו בהם, ואתה לא עברת ניסיונות).
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי'‏[41]
אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך (אנסה אותך ואעשה לך מעשה, להם לא הודעתי על הניסיון ואילו לך אני מודיע שאני מנסה אותך), בדבר ערוה.
מיד: 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד'‏[42]...
והיינו דכתיב (=וזהו שכתוב): 'בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל-תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל-יַעֲבָר-פִּי'.‏[43] אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא (=אמר דוד: הלוואי והיה זמם בפיו של שונאי, כלומר בפיו של דוד בלשון סגי נהור, ולא הייתי אומר דבר זה, על הניסיון).

Cquote3.svg
מסכת סנהדרין, דף ק"ז ע"א.

על פי מדרש זה, המעשה היה ניסיון שדוד ביקש, כדי להגיע לרמתם של שלושת האבות. הניסיון היה בדבר ערווה, כלומר על דוד היה להתמודד עם פיתוי מיני. דוד נכשל בניסיון, והתחרט על שביקש להכניס את עצמו למצב זה.

המעשה כבסיס לתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדרשים נוספים מרחיבים חז"ל עוד את מציאת הזכות לדוד. התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין דורש, שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון:

Cquote2.svg

דרש רבא: מאי דכתיב (=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק) 'כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד'‏[44] - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... (כלומר, דוד אכל את הפרי המיועד לו לפני זמנו, כאשר היה עדיין בוסר, תאנה צעירה)

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א

ראייה זו מפחיתה בהרבה את חומרת החטא, שכן אין המדובר בניאוף אלא בזיווג ראוי, שהטעות בו הייתה בתזמון ולא במעשה עצמו. למעשה, התלמוד מברר שדוד כלל לא חטא מתוך יצר הרע, מתוך דחף של תאווה, אלא מתוך מניע שונה לגמרי. במסכת עבודה זרה מביא רבי יוחנן את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי:

Cquote2.svg

לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (=חטא העגל). לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי' ‏[45] ...אלא למה עשו? אלא לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד...

Cquote3.svg
– מסכת עבודה זרה, דף ד' עמוד ב' - דף ה' עמוד א'

כלומר: דוד מעיד על עצמו שיצר הרע אינו שולט בו, "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" - יצר הרע הרוג בלבו של דוד ואינו שולט בו. מדוע אם כן עשה את המעשה? כדי לתת דוגמה לכל חוטא בעתיד, שיראה כיצד ניתן לחזור בתשובה אף מחטא חמור כל כך.‏[46]

מקומה של התשובה בהקשר זה מרכזית: וידויו של דוד "חָטָאתִי לַה'"‏[47] מלמד את חז"ל כי:

Cquote2.svg

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל'?‏[48] נאום דוד בן ישי שהקים עוּלָה של תשובה

Cquote3.svg
– מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'

. כלומר: דוד הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים. הגמרא מאריכה עוד בבקשתו של דוד לשוב בתשובה, ואת קבלת התשובה‏[49]:

Cquote2.svg

...אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון כולו
אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו: 'הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ'‏[50]
אמר לו: כל הכי נטרד ההוא גברא? (=כל כך נדחה אותו אדם, כלומר דוד?)
אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו. אמר רב יהודה: אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין...
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון
(אמר לו הקב"ה:) מחול לך.
(ביקש דוד:) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי'‏[51]
אמר לו: בחייך (=בתקופת חייך) איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון (=את ארון הברית) לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר עשרים וארבעה רננות (=מזמורים) ולא נענה... כיוון שאמר: 'ה' אֱלֹקֵים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ'‏[52] מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (=השחירו פניהם, התביישו) וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העוון.

Cquote3.svg
– סנהדרין ק"ז ע"א - ע"ב

מדרש זה מדגיש את חומרת חטאו של דוד, שקשה מאד לכפר עליו, דווקא מדבריו של שלמה בספר משלי: "כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ". על פי המדרש דוד סבל ייסורים, מרצונו, כדי לכפר על החטא. ההוכחה לכך שאכן החטא התכפר ניתנה בימי בנו, כאשר שלמה נענה דווקא כשביקש בשמו של אביו: "זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ".

בפרשנות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר שנתנו חז"ל לחטאו של דוד, על פיו דוד לא חטא בניאוף אינו תואם את הפשט, לפחות לא במבט ראשון. העובדה שמותו של אוריה הפך את בת שבע לגרושה למפרע אינו רמוז בפסוקים, ולעומת זאת חטאו של דוד נאמר במפורש: פרק י"ב מסיים במילים "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'"[53] ושיאו של פרק י"ב הוא בעימות הדרמטי בין נתן לדוד, כאשר נתן מטיח בדוד "אַתָּה הָאִישׁ" וממשיך בפירוט חטאו, כשהוא מדגיש "...וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה..."; למשמע ההאשמה מודה דוד בחטאו ונענש עליו. פרשני המקרא, שניסו ליישב את המקרא בדרך הפשט, התמודדו גם הם עם הסבר חטאו של דוד. חלקם הלכו בדרכם של חז"ל, ואחרים דחו את ההסבר.

  • רש"י הולך בדרכם של חז"ל. הוא מסביר את ציוויו של דוד ליואב "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת", בכך שנועד לגרום לכך שאוריה ייהרג, ואז ‏[54]: "...נמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה.".‏[55]
  • רבי לוי בן גרשום, רלב"ג, (1288 - 1344) מרחיק עוד לכת; הוא טוען שהפסוקים עצמם מוכיחים שההסבר של חז"ל הוא הנכון, שהרי בסיומו של המעשה, לאחר שהילד שנולד נפטר, מסופר: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'‏[56]." ההלכה קובעת כי אשת איש שקיימה יחסי מין עם אדם שאינו בעלה, אסורה על שניהם: "כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל"[57] מדוע אם כן לא ציווה ה' על דוד לגרש את בת שבע, ואף אהב את הבן הנולד? מכאן, מפרש רלב"ג, "ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע...", מכיוון שהייתה מגורשת למפרע, כדברי חז"ל.‏[58]
  • גם המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809 - 1879) מפרש בשיטתו של רלב"ג. הוא כותב: "אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת: שאם היתה אשת איש איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זב כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו?!".‏[59] כלומר: דעתם של חז"ל "מוכרחת", הכרחי לומר כשיטתם, שכן איך ייתכן שדוד נשא לאשה את בת שבע, האסורה עליו, כאמור לעיל, ואיך התפלל לשלומו של הילד, והרי הוא ממזר; ומעבר לכך, איך ייתכן שמהזיווג האסור של דוד ובת שבע נולד שלמה, ש"ה' אהבו"? מלבי"ם מנסה לענות על כל השאלות שהעלה רבי יצחק אברבנאל, שיפורטו להלן.
  • רבי דוד קמחי, רד"ק, (בן דורו של רש"י) מציג את פשט הפסוק על פיו דוד עבר על חטא אשת איש, ולאחר הצגת הפשט מזכיר רד"ק את דעת חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת, ולפיכך דוד לא עבר על איסור זה. רד"ק אינו מכריע בין מה שנראה לו הפירוש הפשוט לבין ההסבר של חז"ל.‏[60]
  • בעל המצודות, רבי דוד אלטשולר, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-18, מביא את דברי חז"ל אך מסייג אותם: "ואף שכל היוצא למלחמות בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, מכל מקום היה הדבר מכוער כי הדרך היה לנושאה שוב בבוא מן המלחמה והייתה שומרת עליו."[61]

פרשנים אחרים הדגישו את פשט הפסוקים, ואף שללו את דברי חז"ל. רבי יוסף אבן כספי (1297 - 1340) כותב:

Cquote2.svg

אמר אבן כספי: אף על פי שאין זה מכוונת ספרינו זה אומר מעט: דע, כי עוון שאול גדול מעוון דוד, ואין ספק אצלי שדוד חטא, כי לא נוכל להכחיש הכתוב שאומר 'וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה', ואמר לו נתן 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' ועל כל פנים עבר על 'לא תרצח' ו'לא תנאף' ולכן נענש על שניהם, כמו שאבאר עוד; וכן הודה הוא על עצמו ואמר חָטָאתִי לַה', כל שכן כי הוא בספרו העיד על זה וייחד מזמור 'כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע'‏[62] אבל לא אמר 'כאשר הרג אוריה'; וכתב כותב ספר מלכים 'אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא-סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי‏[63]. וכל אלה העניינים סודות ואין ראוי לגלות ערוה, אבל אומר כלל אחד: כי שבח גדול ותפארת עצום יש לשלם כי ייוחס לו עוון או עוונות יחידים, והעד: משה אדון השלמים, כי בלא כלום אי אפשר אחר שאינו מלאך, ואוי למי שכולו עוון ועברה, ודי בזה לפי הכוונה בספר הזה‏[64]

Cquote3.svg

ר' דוד כספי מפרש כי דוד עבר על לא תרצח ועל לא תנאף, ואף הודה בכך בעצמו; ואמנם, דברים אלה הם דברים שמן הראוי היה להצניע, "ואין ראוי לגלות ערוה". אולם, בני אדם אינם מלאכים, ויש שבח גדול למי שעבר עון ושב בתשובה, כמו משה.

על בסיס הסוגיא התלמודית הנ"ל פרשן המקרא האברבנאל מציין אף הוא, כי רצונו של רבי יהודה הנשיא לטהר את דוד, שהוא יצא מהשושלת שלו, הביאו להוצאת המקרא מידי פשוטו. הבסיס לטענת אברבנאל, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג).

דעה נוספת מבין פרשני התלמוד, אומרת שחז"ל דברו בלשון גוזמא כדרך הדרשנים, ולא התכוונו לפטור את דוד מחטא הניאוף‏[65].

אלא שאי אפשר להבין את האימרה ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כפשוטה, אלא יש כאן מורכבות שדורשת בירור. לעיל הוסבר כבר שהכוונה שהוא לא חטא באשת איש, בניאוף. על פי הסברים אלו הכוונה של היא שהוא לא חטא עם בת שבע, שהייתה ראויה לו והוא טעה בתיזמון, אלא הוא חטא חטא מוסרי בגרימה למות אוריה החיתי ולא שפט אותו במערכת המקובלת ועצם הניסיון להסתיר את החטא.

בביקורת המקרא המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני ביקורת המקרא דנים את דוד לחומרה. פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר הרצחת וגם ירשת, ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים ציירו את בת שבע, שבפרשה זו בתנ"ך תפקידה פסיבי ביותר, כמי שתשוקותיו של דוד נכפות עליה ומתוות לה גורל טראגי. במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח.

על רקע החילוקים שבין הפרשנות המסורתית לזו הביקורתית, כאשר שמעון פרס אמר בנאום בכנסת ב-1994 ש"לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות, נראה בעֵינַי יהודי או מוצא חן בעיני", דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך.‏[66]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת דוד ובת שבע זכתה להתייחסות רבה בספרות העולמית. להלן כמה מן הספרים העוסקים בפרשה זו:

  • משה שמיר, כבשת הרש: הספר עוסק ברקע לפרשה ובפרשה עצמה, מנקודת ראותו של אוריה החיתי.
  • שטפאן היים, דו"ח דוד המלך: הספר דן בניסיונות ההסתרה של התנהגות דוד בפרשה זו ובפרשות אחרות, על ידי בנו שלמה.
  • ג'וזף הלר, אלוהים יודע: הספר עוסק בחייו של דוד ומציג את הפרשה מנקודת ראותו של דוד המלך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, דביר, תש"ס
  • חיה שרגא בן איון, נשות דוד, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשס"ה
  • יהודה קיל, דעת מקרא – שמואל ב, הוצאת מוסד הרב קוק
  • הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ב
  • משה שמיר, כבשת הרש, רומן היסטורי
  • דו"ח המלך דוד, שטפן היים, רומן היסטורי
  • זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), מ' פרי ומ' שטרנברג, הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633-635.
  • הרב צבי ישראל טאו "לאמונת עיתנו"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ב', פרק י', פס' י"ב. כל ההפניות בערך זה הן לספר שמואל א', אלא אם צוין אחרת.
  2. ^ פרק י', פס' י"ט.
  3. ^ על פי הפרשנים השונים, הכוונה לתאריך שנה לאחר המאורעות המתוארים בפרק הקודם.
  4. ^ פרק י"א, פס' א'
  5. ^ על פי שמואל ייבין, הערך "דוד המלך", האנציקלופדיה המקראית, כרך ב', עמ' 642. וראו חישוב שונה בערך סדר הדורות המקוצר.
  6. ^ ראו למשל בפירושי מלבי"ם ודעת מקרא.
  7. ^ שמואל ב', פרק כ"א, י"ז.
  8. ^ [7].
  9. ^ שמואל ב', פרק כ"א, פס' ט"ז.
  10. ^ המדרש מרחיב מאד את הסיפור על המאבק בין ישבי בנוב לדוד. ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ה עמוד א'.
  11. ^ פרק י"א, פס' ב'.
  12. ^ פרק י"א, פס' ג.
  13. ^ שמואל ב', פרק כ"ג, פס' ל"ט.
  14. ^ דברי הימים א', פרק י"א, פס' מ"א.
  15. ^ שמואל ב', פרק כ"ג, פס' ל"ד.
  16. ^ יהודה אייזנברג: דוד ואחיתופל, באתר דעת.
  17. ^ דברי הימים א', פרק ג', פס' ה'.
  18. ^ פרק י"א, פס' ב'.
  19. ^ פרק י"א, פס' י"א.
  20. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג: "המלך במבט אירוני : על תחבולותיו של המספר בסיפור בת שבע ועל שתי הפלגות".
  21. ^ יהודה קיל, בפירוש דעת מקרא במקום.
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'.
  23. ^ פרק י"א, פס' י"ט - כ"א.
  24. ^ פרק י"א, פס' כ"ה.
  25. ^ פרק י"א, פס' כ"ז.
  26. ^ בפסוק א' כתובה המילה "רש" עם א', אם קריאה, צורה נדירה של המילה.
  27. ^ פרק י"ב, פס' ה'.
  28. ^ פרק י"ב, פס' ז'
  29. ^ פרק י"ב, פס' ח'.
  30. ^ מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (יש לקרוא: בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה.
  31. ^ פרק י"ב, פס' ט'.
  32. ^ פרק י"ב, פס' י"ג
  33. ^ פרק י"ב, פס' כ"ג.
  34. ^ פירוש רש"י לפס' ו', פרק י"ב.
  35. ^ י"ב, כ"ד - כ"ה.
  36. ^ אריה ברטל: "והיה כשכב אדני המלך עם אבותיו והייתי אני ובני שלמה חטאים". בית מקרא ע"ה, תמוז תשל"ח. מאוחזר באתר דעת.
  37. ^ שמואל א', י"ח, י"ד.
  38. ^ י"ב, ט'.
  39. ^ מלכים א', ט"ו ה'.
  40. ^ כמו: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", מלכים א, י"א, ו'; "וַיַּעַשׂ (הושע בן אלה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", מלכים ב, י"ז, ב'; ועוד דוגמאות רבות.
  41. ^ תהילים כ"ו, ב'.
  42. ^ י"א, ב'
  43. ^ תהלים י"ז, ג'.
  44. ^ תהילים ל"ח, י"ח.
  45. ^ תהילים ק"ט, כ"ב.
  46. ^ על פי פירושי רש"י והרב עדין אבן ישראל במקום.
  47. ^ י"ב, י"ג.
  48. ^ כ"ג, ב'.
  49. ^ ראו גם בנוסח מעט שונה במסכת שבת, דף ל' עמוד א'.
  50. ^ משלי ו', כ"ז - כ"ט.
  51. ^ תהילים פ"ו, י"ז.
  52. ^ דברי הימים ב', ו', מ"ב.
  53. ^ י"א, כ"ז.
  54. ^ י"א, ט"ו
  55. ^ רש"י, י"א ט"ו.
  56. ^ י"ב, כ"ד - כ"ה
  57. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
  58. ^ רלב"ג, י"ב כ"ה.
  59. ^ מלבי"ם, י"א, ג'.
  60. ^ רד"ק, י,א, ד'.
  61. ^ מצודת דוד, י"א ח'.
  62. ^ תהילים נ"א, ב'.
  63. ^ מלכים א', ט"ו, ה'.
  64. ^ ר' יוסף אבן כספי, י"א ו'.
  65. ^ ע"פ ספר מבוא התלמוד למהרי"ץ חיות
  66. ^ יהודה שרון, "החטא ועונשו", מעריב nrg