דוד ובת שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים לא אנציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"דוד ובת שבע" מאת ארטמיזיה גֶ'נְטִילֶסְקִי, שנת 1640.

מעשה דוד ובת שבע מתואר בספר שמואל ב', פרקים י"א-י"ב. דוד המלך ראה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה, זימנה אליו ושכב עימה. היא הרתה לו, בשעה שבעלה, אוריה החתי, היה רחוק, במלחמה. בשביל להסתיר את מעשהו סובב דוד את מותו ונשא את בת שבע. בסוף הסיפור מתוארת חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו מפי נתן הנביא.

חטאו של דוד במעשה זה, אשר לכאורה מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. דוד יצא באחד הלילות לגגו ומשם ראה את בת-שבע, שהייתה "טובת מראה מאוד", מתרחצת על גג ביתה. הוא בירר את זהותה ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי. דוד שלח שליחים להביאה אליו ושכב עימה. כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, כדי שהולד ייוחס אליו. אך אוריה סירב להיכנס לביתו בנימוק: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה." דוד ערך לו משתה ושכרו, אך עדיין אוריה ישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו דוד לנטוש את אוריה בחזית הקרב, כדי להביא למותו. את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו. יואב מימש את פקודת דוד, ואוריה נהרג. יואב השתמש בבשורת מותו בשביל להמתיק לדוד את הדיווח על אבדותיו במערכה. בגמר אבלה של בת-שבע על אוריה, דוד נשאה והיא ילדה את הבן פרי החטא.

סיפור זה רע בעיני ה', ששלח את נתן הנביא להוכיח את דוד. נתן השתמש במשל כבשת הרש בשביל לגרום לדוד להכיר בחומרת המעשה לפני שיבין שמושא הביקורת הוא הוא בעצמו. מייד לאחר מכן בישר לדוד על עונשו:

אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם: [...] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

דוד הודה בחטאו מייד. נתן הבטיחו שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. התינוק חלה אנושות ודוד התפלל עליו, צם ושכב על הארץ, בניסיון לבטל את הגזרה. אך ביום השביעי התינוק מת. בנה הבא של בת שבע היה שלמה.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדרות דוד מהמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47. דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה הנחשב לפגם מוסרי שלפי הפרשנים הוביל לחטאים שבאו לאחר מכן. אם כי דבר זה נתון למחלוקת עקרונית הנובעת מהמורכבות של אחריות המנהיג מצד אחד על העם ומצד שני אם יאונה לו רע העם גם כן עלול מאוד להיפגע בהיעדר מנהיג. "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי-דָוִד לוֹ לֵאמֹר, לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה, אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל."[1], זאת אומרים עבדי דוד לאחר קרב עם הפלשתים, אחרי שהחזירו את עצמות שאול ויהונתן לקבר ישראל. באותו קרב הפלשתים ציידו את אחד הלוחמים בהגנה משודרגת במטרה שיהרוג את דוד. היה צורך שעבדי דוד ישביעו אותו בכך שלא יבוא איתם לשדה הקרב, ומבחינה זו ייתכן לומר שדוד למד מטעותו ונשאר בעורף בזמן שהעם יוצאים להילחם.

המעשה עם בת שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו מסתובב על גג ארמונו חזה דוד באישה "טובת מראה מאוד" רוחצת. הוא בירר את זהותה ונאמר לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"[2]. אוריה החתי היה אחד משלושים ושבעת גיבורי דוד, ואליעם היה בנו של אחיתופל הגילוני יועץ דוד. לפי פרשנויות בתלמוד, בתשובה זו דוד הבין שהיא פנויה ולא נשואה: הן מפני שהיא אשתו של אוריה החתי - מלוחמי דוד שכולם היו מגרשין את נשותיהן לפני שיצאו למלחמה‏[3], והן מפני שהייתה נכדתו של אחיתופל, שהיה ככל הנראה מיועצי דוד ומי שיעץ את העצה לצוות על כל הגברים לגרש את נשותיהם לפני היציאה למלחמה כדי למנוע בעיות עגינות[4]. דוד שלח שליחים להביא את בת שבע ושכב עימה. בפסוק מובא כי היא לא הייתה טמאה באותה שעה בטומאת נידה, כי באותו יום טבלה מטומאת נידה - "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ".

הניסיון לחפות על החטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה כי היא הרה. תגובתו המיידית של דוד הייתה ניסיון לחפות על מעשה החטא שנכשל בו, ולמנוע חילול השם ומרידה במלכות[4]. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, כדי שיחשוב שאשתו הרתה ממנו ולא יחשוד בדבר. אולם אוריה שיבש את התוכנית. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" גם נסיון דוד לשכרו, אינו צולח. אוריה אינו פונה אל ביתו ואל יצוע אשתו.

את התנהגותו של אוריה ניתן להבין בשני אופנים. ניתן לראותה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך אפשר גם לראותה כהתרסה נזעמת כנגד דוד, כאילו אומר: "ואתה בא אל ביתך לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי!". ניתן לומר זאת לאור דברי אלו המבקרים את דוד על כך שהוא נשאר בביתו בזמן שהעם יצאו למלחמה.

מנחם פרי מנתח את הנאמר על-פי תורת הפערים ומתאר את דו-המשמעות בעניין זה כ"פער" שהשאיר התנ"ך במכוון: ייתכן כי אוריה כבר חשד בדוד ובאשתו, וחשד זה, הוא שהפריע לו לשכב עם אשתו ולא רגשות סולידריות. אוריה משתמש בביטוי חריף כלפי המלך: "חייך וחי נפשך!", כך אולי הוא רומז למלך שעל מעשה כזה עליו לשלם בחייו. על כך כותב גם יהודה קיל: "אפשר שמרוב השידולים של דוד בא אוריה לכלל חשד שיש דברים בגו, ולא על חינם מתאמץ דוד להשפיע עליו שיבוא אל ביתו. ועוד אפשר שקלטה אוזנו שמץ מרינון כלשהו מפי משרתי הארמון שידעו מהשלוחים ששלח דוד לבת שבע ומהשליח ששלחה בת שבע אליו, והחליט לא לתת לדוד לטשטש את המעשה".

בתלמוד מובא, כי מילותיו של אוריה "אדוני יואב", שבו כינה את יואב "אדוניו" בפני המלך, החילו עליו דין של מורד במלכות והוא התחייב מיתה.

שליחת אוריה אל מותו בחזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהתייאש דוד מהאפשרות להביא את אוריה לשכב עם אשתו, ולאחר שגם על פי ההלכה חלה החובה על דוד המלך להרוג את אוריה החיתי שמרד במלכותו, גמלה בלבו ההחלטה לסובב את מותו. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו לנטוש את אוריה בחזית הקרב, כדי להביא למותו. באופן אירוני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו.

יואב, המקבל את מכתב המלך, פועל כדי ליישם את הוראתו ואכן, אוריה נהרג בין לוחמים אחרים. כדי לשכך את כעסו האפשרי של דוד על שצבא יואב ניגש אל החומה להלחם, פעולה שהציבה אותו בעמדת נחיתות והביאה לאובדן הלוחמים מורה יואב לשליח שיבשר לדוד על תוצאות הקרב להודיע לו כי גם אוריה מת. ואכן, דוד מגיב בשוויון נפש לאבידות: "כזה וכזה תאכל החרב". מהמקרא נראה שכדי ליישם את הפקודה המורה על המתת אוריה פרס יואב את צבאו בצורה שהביאה למותם של לוחמים נוספים, דבר שדוד לא ציפה ממנו לעשות והיה עליו להצטער על מותם ולנזוף ביואב.

העונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן פרי החטא, אך דוד לא יצא מהפרשה פטור בלא כלום. נתן הנביא הגיע להוכיחו‏[5].

בפי נתן היה "משל כבשת הרש":

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ; לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד; וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת; וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו"

המשל נראה קל בהרבה מהנמשל. במשל מדובר על גזילת כבשה, לא על גזילת אישה ובוודאי שלא על רצח, ויש הרואים בו משום קל וחומר. אם משל זה מעורר את כעס דוד, על אחת כמה וכמה שהתנהגות דוד עצמה ראויה לכעס כזה. עם זאת, יש בנסיבות כפי שהיו אצל דוד קולא שאינה קיימת במשל. את דוד הנחתה בתחילה תשוקה בוערת ואחר כך חרדה גדולה מתוצאות גילוי ניאופו. חטאו של העשיר במשל, כך נראה, נעשה בקור רוח.

דוד לא הבין את המלכודת שטמן לו נתן, והציג בנימה חמורה את הקנס שגזרה התורה[6] על מי שגוזל כבשה וטובחה: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"

"ילדם של דוד ובת שבע", המאה ה-19.

אחר הצגת המשל, קרא נתן באוזני דוד בחריפות: "אתה האיש!", ובישר לו על קללות ה'. "לא תסור חרב מביתך עד עולם... לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך". דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה'". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה. תינוק זה היה ממזר (אלא אם נקבל את הפירוש הסובר שבת שבע לא הייתה אשת איש. ראו להלן).

דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, ונסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יעשה רעה לעצמו. כשראה אותם מתלחשים הסיק דוד שהילד מת, קם, אכל ורחץ עצמו. לפליאתם של האנשים: "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ?", השיב:

"בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".

יש בתגובה זו אבטיפוס פסיכולוגי להתנהגות שאינה בלתי שכיחה בהתמודדות עם מחלה ועם אבל: התנהגותו של אדם המייסר עצמו כל עוד חש שמוטלת עליו האחריות לחייו של זולתו, ומות הזולת, הגם שמסב לו צער, משחררו מנטל אחריות זה, ובכך מפחית מהמצוקה שהוא מפגין.

הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אחריו הגיעו אונס תמר בידי אמנון, רצח אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום בדוד ומותו. על פי רש"י דוד לקה בארבעת בניו כפי שגזר את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים".

לפי פרשנות חז"ל וחלק מהחוקרים החדשים, הייתה בת שבע נכדת אחיתופל, והניאוף עימה הוא שהוביל לימים את אחיתופל לבגוד בדוד ולסייע למרד אבשלום. פרשנות זו מתבססת בעיקר על הכתוב בספר דברי הימים בו מצוין כי בת שבע היא בתו של אליעם (או עמיאל) בן אחיתופל. פרשנים מודרניים גם מציינים כראיה נוספת את האופי החיתי של השמות המופיעים בפרשה: בת שבע נזכרת בספר דברי הימים בשם "בת שוע", שם חיתי מובהק, זיהויו של אוריה כחיתי מצוין במפורש, השם "אחיתופל" גם הוא שם חיתי ומקום מגוריו - גילה, היה ישוב חיתי.

לפי אברבנאל, פעילותה הנמרצת של בת שבע להפוך את בנה שלמה למלך בזקנתו של דוד, נבעה, בין השאר, מהחשש שמא אדוניהו ינסה להזכיר את חטא הניאוף ולהשתמש בו כדי להרוג אותה ואת בנה.

בהתאם לכך כותב אריה ברטל:

"שלמה כמלך ישראל וכיורשו של דוד היה הסיכוי היחיד לא רק להצלת חייו שלו ושל חיי אמו, אלא שימש גם כדרך יחידה להצלת שמו ויוקרתו של דוד עצמו, ותריס בפני הסכנה שאחרי מותו יוצג כאחד הנבלים בישראל".

הערכת התנהגותו של דוד במעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט שטוח עשוי ברונזה על דלת בכנסיית מדליין בפריז. נתן הנביא נראה משמאל, ומימין נראים דוד ובת שבע עם ילדם.

בפרשנות המסורתית ובמדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנות המסורתית מתקשה לקבל את המעשה שדוד חטא בחטאים כה חמורים כפשוטו. ובלשון חז"ל:

Cquote2.svg

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א; יח, יד). אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נו עמוד א

בתלמוד[7] מובאים דברי רב יהודה בשם רב, לפיהם שערי ההיכל נפתחו לאחר ששלמה הזכיר‏[8] את זכותו של דוד ודבר זה היווה אות ברור משמים למחילת עוונו.

מאמר של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא בתלמוד:‏[9]

Cquote2.svg

לא היה דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד...

Cquote3.svg

כלומר, חטאו של דוד, ובפרט העובדה שנזכר בתנ"ך, לא היה באשמתו ובבחירתו, כי לדוד המלך לא היה יצר הרע כלל והוא אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי" - כלומר ליבי ריק בקרבי ואין בו יצר הרע‏[10], אלא ללמד דרך תשובה ליחידים, כפי שאומר דוד בעצמו בתהלים פרק נ"א. על דרך זו אומרים אף כי דוד המלך הקים "עולה של תשובה", כלומר הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים.

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, נידונה בהרחבה סוגיית חטאיו של דוד (חטאים אלו, וחטאים נוספים שהמקרא מייחס לו). בהקשר למעשה האמור, מביאה הגמרא את דבריו של רבי יהודה הנשיא תוך כדי ציון שניסיונותיו של רבי ללימוד זכות על דוד נובעים מכך שהוא צאצא שלו. רבי יהודה הנשיא דורש את פסוקי המקרא, כך שישתמע מהם שהמקרא אינו רואה את מעשה דוד כחטא חמור: "את אוריה החתי הכית בחרב [בני עמון] - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. ואת אשתו לקחת לך לאשה - ליקוחין יש לך בה. [כי היא גרושה]" רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".‏[11]

על בסיס הסוגיא התלמודית הנ"ל פרשן המקרא האברבנאל מציין אף הוא, כי רצונו של רבי יהודה הנשיא לטהר את דוד, שהוא יצא מהשושלת שלו, הביאו להוצאת המקרא מידי פשוטו. הבסיס לטענת אברבנאל, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג).

דעה נוספת מבין פרשני התלמוד, אומרת שחז"ל דברו בלשון גוזמא כדרך הדרשנים, ולא התכוונו לפטור את דוד מחטא הניאוף‏[12].

כל האומר: דוד חטא אינו אלא טועה!/?[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי הגדול ביותר על האימרה הזו הוא שהמקרא עצמו מעיד על דוד שהוא חטא. נתן הנביא מוכיח על דוד על כך שהוא חטא, ודוד מקבל את דבריו. דוד אף נענש בכך שהבן הראשון שלו, שנולד מבת שבע, מת. אז איך הוא נענש אם הוא לא חטא בכלל?

במדרש חז"ל מובא שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון. אם כן היה חטא, אבל לא החטא שמבינים מתוך קריאה ראשונה. דוד חטא רק בכך שהוא לקח את בת שבע כשהיא עוד לא הייתה ראוייה לו, מה שמפחית את מידת חומרת החטא.:

Cquote2.svg

דרש רבא: מאי דכתיב 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה...

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א

האמוראים מרחיבים ומפרשים מדוע אין במעשה דוד חטא הלכתי. את גרימת מותו של אוריה הם מצדיקים בכך שהם מוצאים את דיבורו של אוריה אל המלך כלא ראוי וכמזלזל, ומשום כך הוא נחשב כמורד במלכות שדינו מיתה, אם כי הם מוסיפים שהתלונה נגדו "ואת אוריה החיתי הרגת בחרב" באה על כך שהיה עליו לדונו בסנהדרין ולא לחרוץ בעצמו את דינו. את מעשה המשכב עם בת שבע, מפרשים האמוראים שבת שבע לא הייתה נחשבת כנשואה לאוריה באותה שעה, ומשום כך רשאי היה דוד לשאת אותה אם היה רוצה. הסיבה שבת שבע לא נחשבה כנשואה באותה שעה היא שלפי המקובל בידי חז"ל, כל חיילי צבא דוד היו כותבים גט לנשותיהם בטרם יצאו למלחמה, כדי למנוע מנשותיהם להישאר עגונות אם יעלמו במלחמה. על סמך פרשנות זו אומר האמורא רב, שהחטא היחיד של דוד במעשה זה הוא רק גרימת מותו של אוריה. "רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א; טו, ה)

אלא שאי אפשר להבין את האימרה ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כפשוטה, אלא יש כאן מורכבות שדורשת בירור. לעיל הוסבר כבר שהכוונה שהוא לא חטא באשת איש, בניאוף. על פי הסברים אלו הכוונה של היא שהוא לא חטא עם בת שבע, שהייתה ראויה לו והוא טעה בתיזמון, אלא הוא חטא חטא מוסרי בגרימה למות אוריה החיתי ולא שפט אותו במערכת המקובלת ועצם הניסיון להסתיר את החטא.

אחריות על החטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופיע בספר הזוהר, המפרש את המקרא על פי הסוד, הסבר שדוד הועמד בפני ניסיון בת שבע כדי להעלות את דרגתו הרוחנית כדי שתשתווה לזו של האבות, אלא שהשטן הכשילו.

ישנה מקבילה למדרש הזוהר בתלמוד שמבארת שהחטא של דוד היה בכך שהוא הכניס את עצמו לידי מצב של ניסיון. והרי אם הקב"ה לא מעמיד אותך במצב של ניסיון כנראה זה בגלל שלא תוכל לעמוד בו. זאת משום שאין הקדוש ברוך הוא מביא ניסיון על האדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו ובלשון חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן" במדרש שמות רבה לד, א.

Cquote2.svg

אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון! שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד. אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני.

Cquote3.svg
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א

בביקורת המקרא המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני ביקורת המקרא דנים את דוד לחומרה. פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר הרצחת וגם ירשת, ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים ציירו את בת שבע, שבפרשה זו בתנ"ך תפקידה פסיבי ביותר, כמי שתשוקותיו של דוד נכפות עליה ומתוות לה גורל טראגי. במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח.

על רקע החילוקים שבין הפרשנות המסורתית לזו הביקורתית, כאשר שמעון פרס אמר בנאום בכנסת ב-1994 ש"לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות, נראה בעֵינַי יהודי או מוצא חן בעיני", דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך.‏[13]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת דוד ובת שבע זכתה להתייחסות רבה בספרות העולמית. להלן כמה מן הספרים העוסקים בפרשה זו:

  • משה שמיר, כבשת הרש: הספר עוסק ברקע לפרשה ובפרשה עצמה, מנקודת ראותו של אוריה החיתי.
  • שטפאן היים, דו"ח דוד המלך: הספר דן בנסיונות ההסתרה של התנהגות דוד בפרשה זו ובפרשות אחרות, על ידי בנו שלמה.
  • ג'וזף הלר, אלוהים יודע: הספר עוסק בחייו של דוד ומציג את הפרשה מנקודת ראותו של דוד המלך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, דביר, תש"ס
  • חיה שרגא בן איון, נשות דוד, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשס"ה
  • יהודה קיל, דעת מקרא – שמואל ב, הוצאת מוסד הרב קוק
  • הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ב
  • משה שמיר, כבשת הרש, רומן היסטורי
  • דו"ח המלך דוד, שטפן היים, רומן היסטורי
  • זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), מ' פרי ומ' שטרנברג, הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633-635.
  • הרב צבי ישראל טאו "לאמונת עיתנו"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]