משתמש:Idan lavi/טיוטה

הפיוט הוא הכינוי המקובל לשיר קצר. במקור נועדו הפיוטים להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יצירה), ממנו נגזרת גם המילה "פואטיקה".

בשירת ימי הביניים ניתן למצוא כללים ברורים ואחידים, קישוטים קבועים החוזרים על עצמם. ככול שהשיר ירבה בקישוטים, כן יגדל יופיו (וכן לגבי הפיוטים הדומים בחוקים ובכללים לשירת ימי הביניים). מבנה השיר בעל כללים ברורים וידועים, ועל הפייטן (מחבר הפיוט) לשמור בקפדנות על כללים אלה. הכללים של שירת ימי הביניים הושפעו ונלקחו מהשירה הערבית, שהייתה בשיא פריחתה בתור הזהב.

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

• ספרותיות
• קרובות
• סליחות

היסטוריה

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהדות ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

הפיוטים נחלקים לסוגים שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. כך, הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות", ואילו אלו שנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע נקראים "יוצרות". סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.

הקרובות מתחלקות לשני סוגים עקריים: הקדושתא והשבעתא אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים. הקדושתא היא אם כן קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרה בחזרת הש"ץ, והכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ. השבעתא היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.

מאפייני לשון הפיוט הקלירי

מאפייני לשון פיוטיו של רבי אלעזר בירבי קליר אשר שימשו יסוד לדורות של פייטנים שבאו אחריו:

• מעבר של פעלים בזמן עבר מכל הגזרות אל גזרת ע"ו: סָע במקום נָסַע, עָשׂ במקום עָשָׂה, בָּט במקום הִבִּיט ועוד רבים
• החלפה חופשית של בניינים ומשקלים: עִבֵּר במקום העביר, רֶדֶם במקום תרדמה; יש נטייה להשתמש הרבה במשקלים הסגוליים
• גזירת שמות מפעלים ופעלים משמות: הִמְגִיד ממֶגֶד, עֶתֶר מהֶעְתִּיר
• צורות מקוצרות והפיכת נקבה לזכר: מַעַשׂ במקום מעשה, תַחַן במקום תחינה

ביקורת על לשון הפיוט

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

• אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
• אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש" בברכת יוצר.
• גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע.
• הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
• זולת - פיוט שנאמר לאחר "ואין אלוהים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית.
• יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית.
• מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
• מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
• מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
• מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל; פיוט הנאמר במהלך תפילת נשמת כל חי בפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
• מעריבים או מערביות - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
• משולש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק".
• נשמת - פיוט הנאמר לפני תפילת נשמת כל חי.
• סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
• סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
• עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
• עקידה - פיוט שעוסק בעקידת יצחק.
• פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
• פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
• קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ.
• קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
• קרובות - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
• רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. אצל פייטני ספרד קיימות גם רשויות לנשמת, שאינן קשורות לקרובות.
• שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של מוסף כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
• שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
• שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
• שניה - פיוט המרוכב מבתים של שתי פיסקאות.
• תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

הפיוט לעדותיו

פיוטי יהדות תימן

מסורת המחול, הלחן והפיוט של יהודי תימן שזורים זה בזה והם הועברו מדור לדור בעל-פה, בכתב ובדרך של התבוננות.

יעקב ספיר בקר בתימן בשנת 1858 ופרסם את ספרו, אשר נקרא "אבן ספיר". כתוצאה מכך, יהודי אירופה התוודעו ליהודי תימן. בזכות ספר זה, היהודים מחוץ לתימן הכירו בפעם הראשונה פיוטים מדיואן יהודי תימן.

יהודי תימן מבטאים את אומנותם באמצעות שלמות אחת של פיוט-לחן-מחול.

לימוד ומסירת התחומים האלה נעשו גם בעל פה וגם בכתב. בשירת הגברים השירים הועברו דרך הדיואן הכתוב, ואילו שירי הנשים המסורתיים הועברו בעל פה. הלחן והמחול הועברו בעל פה בלבד, בדרך של שמיעה וראייה.

כל המוסיקה של יהודי תימן הנה קולית, מכיוון שהם הקפידו להימנע מנגינה בכלי נגינה כאות אבל על חורבן בית המקדש. אולם, לעתים קרובות יהודי תימן הקישו בכלי בית, שאינם כלי נגינה, והגברים נהגו למחוא כפיים, להקיש בפח, ואילו הנשים הרבה פעמים הקישו בצלחת הנחושת (הצחן).

הייתה הפרדה בין הגברים השרים לבין הנשים השרות. שירת הגברים גם בבית וגם בבית הכנסת הייתה שירת קודש, ואילו שירת הנשים עסקה בענייני חולין והייתה בלשון הדיבור.

הדיואן

ספר הפיוטים של יהדות תימן ורוב הזמן מבצעים את הפיוטים הללו בבית ובאירועים חגיגיים סביב החיים ומעגל השנה. הדיואן כתוב באותיות עבריות, אבל בשלוש לשונות: עברית, ארמית וערבית.

ישנם שירים רבים, אשר מכילים תערובת של שתי השפות: העברית והערבית, ובאלה משתלבת לפעמים גם שפת הארמית, וישנם שירים שהם רק בעברית או בערבית.

המשוררים שכתבו שירים שמילותיהם הן תערובת של מספר שפות שמרו על החריזה, המשקל והמבנה, וכך הם בעצם הוכיחו את שליטתם המלאה בשלוש השפות.

בהתחלה, הדיואן הופיע כנספח בסוף ה"תכלאל"- אסופת פיוטים, זמירות ותשבחות של משוררי תור הזהב בספרד. אולם, כאשר הלך קובץ זה וגדל, ונוספו לו פיוטים של משוררי תימן, החלו לכרוך אותו בנפרד מה"תכלאל", ובאופן זה ה"תכלאל" יועד לתפילות והדיואן לשמחות.

רבי שלם שבזי הוכתר כגדול משוררי תימן, ולפיכך שיריו הפכו למרכיב העיקרי בדיואן.

הדיואנים נכתבו בכתב יד וכל אחד יכול להעתיק אותם.

המשוררים

בדרך-כלל מזהים את משוררי תימן על-פי הסימן (האקרוסטיכון), דהיינו האותיות הראשונות בבתי השיר, אשר מסמנות את שם מחברו. בהרבה שירים לא ניתן לזהות את שם המשורר, אלא אם הוא מופיע בגוף השיר.

לעתים, המשוררים מציינים את שמם המלא בגוף השיר, ויש כאלו שמציינים רק את שמם הפרטי. רק במאה ה-16 התחילו לזהות את המשוררים שחברו את השירים השונים.

להלן חלק מגדולי פייטני יהדות תימן

זכריה אלצ'אהרי, ההערכה הנה שהוא חי במאה ה-16, בין השנים 1519-1589. כשהיה בשנות העשרים ביקר בארץ ישראל, "ובצפת הוא הכיר את הרבנים יוסף קארו ומשה קורדובירו ואת המשוררים חכמי הקבלה ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נג'ארה, והושפע משירתם ומ"תורת הקבלה". הוא היה אחד מהמקובלים הראשונים בתימן, "ותרגם שירים ומקאמות (מחברות) מערבית לעברית". הספר המרכזי שכתב בתחום השירה נקרא "ספר המוסר" שכתוב בצורת מקאמות, ויצא לאור בעריכתו של פרופ' יהודה רצהבי בהוצאת מכון בן-צבי, תשכ"ה.

דוד בן זכריה הלוי, חבר שירים במחצית השנייה של המאה ה-16 בצפון תימן. הוא נחשב למשורר איכותי מאוד, וחלק משיריו המוכרים הנם: "חשקי בבת מלכים תמה", "סעי יונה".

יוסף בן ישראל, חי בשרעב במאות ה-16 וה-17, בן למשפחת משתא. "הוא כתב בעברית ובערבית סליחות, קינות ושירי חול ונחשב כאביו הרוחני של ר' שלם שבזי, בן משפחתו, שחי כמחצית המאה אחריו. נושאי שירתו: גלות וגאולה, מחשבה ומוסר. בין שיריו הנודעים: "אשאל אלוהי יגאלה שבויים"; "אולהים אשאלה יוצר מאורים"; "ישקף אלוהים ממעון קדשו" ".

חסדאי, מעריכים שהוא חי ופעל בתחילת המאה ה-17. שיריו המפורסמים הנם: "יעבור עלי רצונך", "חרדתי ופחדתי מתגרת ידיך", "חוס אלוהי ממעונך".

סעדיה בן עמרם, ההערכה היא שהוא פעל וחי בתחילת המאה ה-17. בדיואנים מופיעים שירים, אשר חתומים רק בשם סעדיה, למשל: "לנר ולבשמים". שירו המוכר ביותר הנו "ספרי תמה תמימה".

שלם שבזי, נולד ב-1618 ונפטר לאחר שנת 1680. הוא נולד במחוז שרעב-תעז, ונקרא שבזי על שם מקום מגוריו, הכפר שבז. המשורר הבולט ביותר של יהדות תימן. הוא היה קרוב משפחתו של הפייטן יוסף בן ישראל. ההערכה היא שכתב כ-800 שירים

שירת תימן ידועה לנו באמצע המאה ה-12, והיא נסמכת בעיקר על שירת ספרד. שירת תימן פתחה מאפיינים ייחודיים בעיקר מהמאה ה-16.

סוגי השיר המרכזיים בדיואן התימני:

שִׁירָה

סוג השירה המרכזי בדיואן. שיר ארוך, בחריזה משתנה, בדרך כלל במבנה המוכר משירת ספרד בשם שירי אזור (מֻוַושַחַאת). מנגינותיו של סוג שירה זה מפותחות והטרוגניות, משום שסוג זה ליווה את הריקוד.

נַשִׁידּ

מלה ערבית עתיקה שפירושה שיר. הכוונה הנה לשיר קצר ברוב המקרים, במבנה פשוט של חרוז אחיד ומשקל קבוע. "הַנַּשִׁידּ מהווה שיר פתיחה יחיד ולאחריו יבואו השירות". מנגינתו פשוטה, קבועה ברוב המקרים, ולא רוקדים לצליליו.

חִדּויָה

"תיבה מוקשה שמקורה אינו ברור, אם עברי (במשמעות שמחה) ואם ערבי". מבנה ומנגינת השיר קלים, ומספר הַחִדּוּיוֹת המופיעות בדיואן הנו נמוך. את החִדּויָה שרים במהלך טקסים בחתונה, לדוגמה: תגלחת החתן.

זפה

פירוש המלה בשפה הערבית הנו לוויה, ליווי. לשיר מנגינה ומבנה די פשוטים והוא קצר. שרים את השיר כאשר מלווים את החתן והוא מהווה חלק מטקסי החתונה. תוכן השיר הנו מצומצם והוא מוגבל רק לנושא החתונה.

הַלֵּל

שיר מאוד קצר, ללא משקל, שמורכב ממשפטים חורזים, ומסתיים בפסוק מהמקרא. תפקידו המרכזי של שיר זה הנו להלל את האל או לברך את החתן, הנימול, בעל הבית, בעל השמחה וכו'. ההלל נאמר גם לאחר סיום השירה וגם בסיום המסיבה.

קינת הנשים היהודיות בתימן

סוגת שירה זו מועברת בעל פה. עלייתן של הנשים היהודיות מתימן למדינת ישראל גרמה לקשרים משפחתיים וחברתיים מצומצמים יותר ולנתק בין הדורות השונים בקרב הנשים בקהילה. כתוצאה מכך, קיימת סכנה ממשית להפסקת שרשרת ההעברה של סוגת שירה זו. העברת הקינות מורכבת יותר מהעברת סוגות שירה אחרות, מכיוון שרוב המקוננות חושבות שאסור לקונן אם אין אבל אמתי וגם כי העיסוק במוות מציף פחדים רבים בתרבויות שונות. בנוסף, ביצוע הקינה גם מציף את ייסורי הנפש.

הנשים היהודיות בתימן חוו אפליה ודיכוי מסיבות תרבותיות ודתיות יהודיות. כמו כן, היה פיקוח על ידי גברים על הטקסטים של שירת הנשים. בניגוד לכך, קינות הנשים הותרו אולי מכיוון שהגברים הבינו שהן מבטאות רגשות שצריכים פורקן. קינות הנשים התקיימו בטקס הלוויה הלא רשמי. גברים נהלו את טקס הלוויה הרשמי ולא הותר לנשים לקחת בו חלק, ולפיכך הן נשארו בחצר הבית או בתוכו. הנשים קוננו מהרגע שבו הוצאה המיטה מהבית ועד לרגע שבו חזרו הגברים מהלוויה הביתה.

פייטנים מפורסמים

• ארץ ישראל: יוסי בן יוסי, יניי, רבי אלעזר הקליר
• בבל: רב סעדיה גאון, ר' שלמה הבבלי
• מרוקו :רבי דוד חסין , רבי דוד בוזגלו, רבי חיים שושנה
• תימן: רבי שלום שבזי
• ספרד: דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם אבן עזרא, רבי משה אבן עזרא
• אשכנז: מאיר ברבי יצחק ש"ץ, שמעון בן יצחק, רבנו גרשם מאור הגולה,
• איטליה: רבי שלמה הבבלי, רבנו שפטיה, ר' אמיתי בן שפטיה, ר' אליה בן שמעיה
• מקובלים: האר"י, רבי ישראל נג'ארה, רבי שמעון לביא, רבי אלעזר אזכרי, רבי יוסף חיים
• נשים פייטניות: פריחא בת יוסף, אסנת ברזאני.

פיוטים מפורסמים

• אדון עולם
• אהבת הדסה
• אהוב מהר המור
• אקדמות
• ונתנה תוקף
• יגדל אלוהים חי
• ידיד נפש
• לך אלי תשוקתי
• מעוז צור
• עת שערי רצון להפתח
• שחר אבקשך
• שיר הכבוד (אנעים זמירות)
• שלום עליכם
• בר יוחאי
• ואמרתם כה לחי
• חביבי יה חביבי
• אגדלך אלהי כל נשמה

ראו גם

• שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
• שירת הבקשות
• שירת הקודש של ביתא ישראל
• תקופת הביניים של העברית
• יהדות תימן

לקריאה נוספת

• ישעיהו ישראל, יהדות תימן: פרקי מחקר ועיון, עורך יוסף טובי, תשל"ו.
• זכריה אלצ'אהרי, ספר המוסר השירה והפיוט חלק א'-ב', עורך מרדכי יצהרי, התשס"ח
• ורד מדר, מה אמר לך המוות כאשר בא? קינות נשים מתימן בהקשרן התרבותי, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי, עמ' 5-54, אביב תשס"ה

קישורים חיצוניים

• הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, מאת אפרים חזן, באתר הזמנה לפיוט
• ראשית הפיוט - סדרת מאמרים של פרופ' אהרן מירסקי.
• בשמת חזן הפיוט - מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
• אתר הזמנה לפיוט - אוסף פיוטים ומאמרים בנושא
• פיוט באנצילופדיה יהודית דעת.
• הורדת פיוטים ממסורת יהודי מרוקו באתר תורת אמ"ת
• שולמית אליצור, ‏לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, פעמים 59, אביב תשנ"ד
• יאיר הראל, עשרה דברים שהראוני הפיוטים, דעות 30, באתר נאמני תורה ועבודה
• פיוט, זמרה ומחול של יהודי תימן, מאת אבנר בהט, באתר הזמנה לפיוט
• שירי הדיואן התימני, מאת יוסף טובי, באתר הזמנה לפיוט
• האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן

הערות שוליים

* קטגוריה:ליטורגיה יהודית קטגוריה:שירה קטגוריה:סוגות שיריות