ביכורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבעת המינים שאת ביכוריהם היו מעלים לירושלים. מימין למטה בכיוון השעון: גפן, תאנה, רימון, זית, חיטה, שעורה, תמר

ביהדות, בִּיכּוּרִים הם הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. מנהגי הבאת ביכורים היו ידועים במקומות שונים בעולם העתיק. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש החל מחג השבועות ועד חג האסיף (סוכות).

ביכורים במצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים תיעוד על מנהג הבאת ביכורים באזור סיאוט שבמצרים העתיקה בתקופת הממלכה התיכונה. בחוזים שערך חפצ'פי, הנסיך וראש העיר, עם כוהני מקדש האל ופ-ואות, אל המחוז סיאוט, הוא מעניק מתנות לכוהנים בתמורת להתחיבותם לערוך עבורו בקביעות טקסי פולחן לאחר מותו‏‏‏[1].

Cquote2.svg

מה שהוא (=חפצ'פי) נתן להם (=לכוהנים) תמורת זאת, חקאת (=מידת תבואה) אחת של תבואה-צפונית מכל שדה של האחוזה, מראשית הקציר ... כפי שנוהגל לעשות כל אזרח של סיאוט בראשית קצירו. הוא הוא שהתחיל בנתינה, כדי שכל אחד מאיכריו יתן לבית מקדש זה מראשית שדהו...

Cquote3.svg

המקור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור במקרא הוא בפסוק "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיך" (שמות לד, כו).‏‏‏[2]

על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה, האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן בבית המקדש, את "מקרא ביכורים":

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם;
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.'
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה';'
וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ."

דברים כ"ו, א-יא

טעם הבאת הביכורים מפורש בתורה כהודיה לאל על רוב הטוב שהשפיע. הסמיכות שבין מצוות הביכורים לבין איסור בישול גדי בחלב אימו, מורה שהיה בו פולמוס מסוים עם מנהגי האלילים, שבהם בושל גדי בחלב אימו כמנחת הודיה לאחת מאלות הפריון, והתורה מורה לא לנהוג באופן הזה, אלא להביא את ראשית התבואה לה'.

המסכת האחרונה בסדר זרעים שבתלמוד, מסכת ביכורים, כוללת שלושה פרקים העוסקים בפרטי ההלכות של הבאת הביכורים.

תנאים להבאת ביכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות על האדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להביא בכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מלאה על האדמה שבה ניטע העץ. המשנה קובעת, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך - המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים. משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא"‏[3], עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן--אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך". קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא בכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא בכורים‏[4]. בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא בכורים, וכן נפסק ברמב"ם‏[5]. ובביאור הגר"א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא בכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש"כולם מתורת גזלן ירדו להן", ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה"אדמתך".

שבעת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מביאין בכורים מפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים. כך אין מביאים לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר‏[6]. החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצוינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ"דבש" - תמרים שיש בהם הרבה דבש‏[7], ומ"זית שמן" לומדים כי מדובר בזית מסוג "אגורי", אמר רבי חנינא: כל הזיתים הגשמים יורדים עליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדים עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו"‏[8]. נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ"[9], ומכאן מלמדת התורה שהתנאי לבכורים הוא לא רק "מראשית" למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם "מארצך" - פירות שבעת המינים - אינם כשרים כולם אלא רק "מ" - חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת בכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק "מארצך" הוא היקש לפסוק "ארץ חיטה ושעורה", ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה‏[10].

לאחר חג הקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מביאין בכורים קודם לעצרת. במשנה מובא כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב בתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה"‏[11]. רבי עובדיה מברטנורא מפרש שהפסוק בא ללמד באופן כללי כי הקרבן שמקריבים בחג השבועות, שתי הלחם, הוא זה שמתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, וממילא מותר להביא בכורים, שנחשבים לקרבן, רק מאז והלאה, וכן קובע החזון איש[12]. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מסביר בדעת הרמב"ם, כי קיימים שני דינים בנושא זה: מלבד הדין הרגיל של איסור חדש במקדש שעל זה הבאה בדיעבד כשרה, יש גם דין מיוחד בהלכות בכורים שלפני חג השבועות אין זמן בכורים כלל, וכמו שפסק הרמב"ם "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר ביכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא מניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן"[13].‏[14].

גם אדם אשר מביא ביכורים לאחר חודש כסלו מביא ואינו קורא, בעניין אדם אשר הביא מסוכות עד חנוכה נחלקו התנאים שיטת תנא קמא היא שמביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירא אומר, מביא וקורא.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לגר חלוקות הדעות. שיטת תנא קמא שמביא ביכורים מביא ומניח אך אינו קורא ("ארמי אובד אבי") משום שאבותיו לא היו במצרים, ואינו יכול לומר "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"‏[15]; , אך ר' יהודה חולק וסובר שיכול לומר משום שאברהם נקרא "אב המון גויים" וכן פוסק הרמב"ם. אם הייתה אימו מישראל, מביא וקורא‏[16]. בספר החינוך[17] כותב כי "מן העניין הזה יש לנו ללמוד בתפילותינו ובתחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאוד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור בני דבר זה ושמרהו". יש המבארים על פי זה את המשך המשנה העוסק בהלכות נוספות של ניסוח, בהלכות אחרות: " וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר אלוהי אבות ישראל; וכשהוא מתפלל בבית הכנסת, אומר אלוהי אבותיכם. ואם הייתה אימו מישראל, אומר אלוהי אבותינו", כולם עוסקים בכלל העקרוני כי צריך אדם לדקדק בלשונו כאשר הוא אומר דבר לפני האלוקים‏[18]. העבד והשליח והאישה וטומטום ואנדרוגינוס--מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר " וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'"‏[19].‏[20]

קריאת פרשת הביכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן במשנה במסכת מכות (דף יז.) נאמר שהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם בעליהם את פרשת הביכורים לוקה (כאמור,הבעלים מביאים את הביכורים לבית המקדש וקורין את פרשת הביכורים ולאחר מכן בהנחת הביכורים על המזבח הם עוברים לרשות כהני המשמר).בגמרא (שם) נחלקו איזה חלק בהבאת הביכורים מעכב (הקריאה או ההנחה, לפי תנא קמא הקריאה מעכבת וההנחה לא,ולפי חכמים להיפך).

דרך הפרשת הביכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה יורד האדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; כלומר כשהם עדיין פגים וקושרן בגומי ואומר, הרי אלו ביכורים. רבי שמעון אומר שצריך אף לאחר תלישתן להחיל עליהם שם ביכורים. לאחר שגדלו הפירות ובשלו כל צרכם היה תולש את אלו המסומנות בגמי ושם אותם בסל - עני בסל נצרים פשוט, ועשיר בסל מזהב או כלי יקר ומעטרים את הביכורים שיהיו נראים יפה.

דרך העלאת הביכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים נושאים טנא בתהלוכת ביכורים, לראשם זרי פרחים.

בכל עיר ואזור היו מתאספים בעלי פירות ביכורים רבים יחדיו ויוצאים בשיירות עליזות לעבר ירושלים, שור שקרניו מצופות זהב וכלי נגינה (חליל) היו צועדים לפניהם, ובכול מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים בכבוד את פני מביאי הביכורים, כשהיו מתקרבים לירושלים היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם והכוהנים היו יוצאים לקראתם ומכניסים אותם לירושלים בכבוד רב, כך הייתה השיירה ממשיכה עד שהגיעו להר הבית ולבית המקדש.

ביד החזקה לרמב"ם (הלכות בכורים, פרקים ב-ד). נעשות אבחנות רבות מי ראוי להביא ביכורים, ממה ומתי. וכתוב עוד שארץ ישראל הייתה מחולקת ל-24 מחוזות, וכל מחוז היה מביא בקהל רב את הביכורים בזמן שהבשילו באותו אזור, כך שהיו 24 הבאות ביכורים בתקופה של כמה חודשים בכל שנה.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ביכורים במושב נהלל, 2006

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים לערוך, בעיקר ביישובים החקלאיים (מושבים, קיבוצים וכפרים), טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו הנערכים על פי רוב בעיצומו של חג השבועות מועלים מופעים ססגוניים של שירים וריקודים, בלווית תהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים ועוד.

בעת שהחל נוהג זה בתחילת המאה ה-20, שלח הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרת מחאה אל הקבוצים נהלל, עין חרוד ואחרים, על חילולו של חג השבועות בפרהסיה. בהדגישו כי רואה הוא ברכה ביישובה של הארץ ובשמחה על הצלחת הייבולים, אולם אל לה לשמחה בביכורי הארץ המתחדשת לחבל בקדושתו של יום טוב.

"ביכורים" כביטוי מושאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מקובל בשפה העברית להשתמש בביטוי "ביכורים": ככינוי לספר, מחזה או סרט קולנוע, ראשון של סופר, מחזאי, במאי או שחקן. כך יאמר למשל: "'צוואה' הוא ספר הביכורים של הסופר חיים גרינבוים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משניות ביכורים פרקים א-ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי גילולה, "הבאת ביכורים במצרים העתיקה, בתוך: "חפירות ומחקרים, מוגשים לפרופ' שמואל יבין" בעריכת יוחנן אהרוני. עמ' 183.‏
  2. ^ ‏ ראו עוד שמות כ"ג י"ט, שמות ל"ד כ"ו.‏
  3. ^ שמות כג,יט; שמות לד,כו.
  4. ^ משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה א' - ב.
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות בכורים, פרק ב', הלכה י'.
  6. ^ משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה ג'.
  7. ^ פירוש המשניות לרמב"ם על מסכת בכורים א, ג
  8. ^ ירושלמי בכורים א, ג, מובא בפירוש הר"ש משאנץ.
  9. ^ ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק ב'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ד, עמוד ב'.
  11. ^ שמות כג, טז
  12. ^ על מסכת בכורים סימן ח' ס"ק א'.
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות בכורים, פרק ב', הלכה ו'.
  14. ^ גבורת יצחק על מסכת ביכורים עמ' י"ז, גינת ראובן עמ' ל"ז.
  15. ^ ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק ג'.
  16. ^ משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה ד'.
  17. ^ מצווה תר"ו.
  18. ^ גינת ראובן עמ' מ"ד.
  19. ^ דברים כו,י.
  20. ^ משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה ד'.