עומר בן אל-ח'טאב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערכים באסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* |
|
עֻמַר בִן אלחַ'טַאב (عمر بن الخطاب) (586-644) - היה הח'ליף השני, שלט בשנים 644-634 - עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר.
עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר בירושלים קרוי על שמו.
לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים.
עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן) ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליף).
בעת שלטונו של אבו בכר, היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכל, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"ג'אהליה".
שלטונו של עומר נמשך עשר שנים שבהן הונחו היסודות לאימפריה המוסלמית: עומר הרחיב את שטחה של האימפריה על ידי כיבוש חלק מן האימפריה הביזנטית וחיסול הממלכה הפרסית הסאסאנית. הוא הביא לארגון אדמיניסטרטיבי של השטחים הכבושים, ולארגון פנימי בתוך מעמד הכובשים. למעשה הוא הוכיח עצמו בכול כשליט מוכשר וכאדמיניסטרטור גדול.
[עריכה] המבנה החברתי-כלכלי בתקופת עומר הראשון
בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צרכיהם ולהתפרנס מהם.
בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.
בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל.
השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח הלאומיות או הגזע.
בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "מוואלי"). כמו בימי ה"ג'אהליה". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.[דרוש מקור]
עד סוף השלטון האומיי לא קיבלו המוואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.
עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"דיוואן" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"מהאגר'ון" וה"אנצאר" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מוואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית למרות שתרמו לכיבושים.
בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדמה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות המונותיאיסטיות, אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לכתות אחרות.
בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום מס גולגולת ומס קרקע – שהיו מסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כדי להשפילם.
על-פי המסורת, עומר הוא שהנהיג את התאריך המוסלמי, המתחיל בשנת ה"הג'רה" של מוחמד לאלמדינה (622).
עומר נרצח במסגד בשעת התפילה על ידי עבד פרסי שעול המיסים הכעיסו. לפני מותו הספיק עומר למנות מועצה של שישה בוחרים (ה"שורא"), שעליה פקד למצוא מועמד מתאים. השורא בחרה את עות'מאן בן עפאן לח'ליף השלישי באסלאם.
