פריץ הארמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרידריך היינריך קרל "פריץ" הארמן
Friedrich Heinrich Karl "Fritz" Haarmann
לידה 25 באוקטובר 1879
הנובר, הקיסרות הגרמנית
הוצאה להורג 15 באפריל 1925 (בגיל 45)
בית הסוהר הנובר (גר'), הנובר, רפובליקת ויימאר
שם לידה פרידריך היינריך קרל הארמן
מדינה הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר
מקום מגורים רחוב סלרשטראסה מספר שלושים ושלוש
רחוב רות' ריי מספר שתיים
רחוב וויישטראסה מספר שמונה
כינויים נוספים הקצב מהנובר
הערפד מהנובר
איש הזאב
תקופת הפעילות 25 בספטמבר 1918 – 14 ביוני 1924 (5 שנים ו־37 שבועות)
בת זוג ארנה לוורה
מספר צאצאים 1

פרידריך היינריך קרל "פריץ" הארמן (בגרמנית: Friedrich Heinrich Karl "Fritz" Haarmann;‏ 25 באוקטובר 1879 – 15 באפריל 1925) היה רוצח סדרתי ואנס גרמני אשר רצח לפחות עשרים וארבעה ילדים וגברים צעירים בין השנים 1918–1924 בהנובר, רפובליקת ויימאר. נודע לשמצה תחת הכינויים הקצב מהנובר בשל הביתור היסודי שערך בגופות קורבנותיו, וכן הערפד ואיש הזאב, בעקבות מנהגו לנשוך את צוואריהם עד להקזת דם[1].

הארמן נמצא אשם בעשרים וארבעה מתוך עשרים ושבעה מקרי הרצח שיוחסו לו, ונידון למוות בעריפת ראש ב-1924[2]. בהתאם למנהג הגרמני באותה העת, נשללו כל זכויותיו האזרחיות, והוא הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה ב-1925 בבית הסוהר הנובר (גר').

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הארמן נולד ב-25 באוקטובר 1879, בהנובר, הקיסרות הגרמנית, הצעיר ביותר מבין ששת ילדיהם של יוהנה קלאודיוס ואולי הארמן[3]. הוא תואר כילד שקט בעל מעט חברים בני גילו, איתם התרועע מחוץ לבית הספר רק לעיתים רחוקות. אישיותו הנשית בלטה כבר מגיל צעיר, שכן נמנע ממשחקים ופעילויות האופייניים לבנים, והעדיף לשחק עם הבובות של אחיותיו, ולהתלבש בבגדיהן[4]. כמו כן פיתח תשוקה לבישול ותפירה, עיסוקים שנתפשו באותה העת כנשיים, ושקע במערכת יחסים עמוקה עם אמו, אשר נהגה לגונן עליו יתר על המידה[4].

הוריו של הארמן נישאו כאן הייתה יוהנה בת ארבעים ואחת ומבוגרת מבעלה בשבע שנים, ככל הנראה בגלל עושרה הרב, והנדוניה הגדולה אשר הייתה כרוכה בנישואים עמה. אביו נודע כאדם וכחני בעל נטייה להתעצבן בקלות. לאורך נישואיהם ניהל מספר רומנים עם נשים אחרות, ובשנותיו המאוחרות נדבק בעגבת[4]. על אף אופיו השתלטני ונטיותיו המופקרות, נותרו הוא ויוהנה יחדיו עד למותה באפריל 1901[4][5].

עם תחילת לימודיו ב-1886 הבחינו מוריו של הארמן כי היה ילד מפונק ובעל נטייה לחלום בהקיץ. אף על פי שהתנהגותו בבית הספר נחשבה למופתית, התנהלותו האקדמית הייתה ירודה וציוניו מתחת לממוצע הכללי, כך שנאלץ להישאר שתי כיתות. כאשר היה בן שמונה נאנס בידי אחד ממוריו, מקרה עליו סירב להרחיב בחייו המאוחרים[6].

בשנים הבאות הפך לנער חזק וחסון, ובהסכמת הוריו פרש מלימודיו ב-1894 בעודו בן חמש עשרה, והפך לשוליה של מתקין מנעולים בנוף בריזק (אנ'), כיום בצרפת. בהמשך נרשם לאקדמיה צבאית בברייזאך.

אימוניו הצבאיים החלו ב-4 באפריל 1895[4]. בשבועות הראשונים באקדמיה נראה כי הסתגל בקלות לאורח החיים הצבאי, ואף הפגין ביצועים טובים יחסית לצוער, אולם לאחר חמישה חודשים החל לסבול מהתעלפויות ואובדן הכרה, אשר תיארו תחילה רופאיו כסימפטומים של הפרעת חרדה, אולם באוקטובר 1895 אובחנו כ”שקולים לאפילפסיה”. כעבור חודש השתחרר הארמן מהצבא מרצונו ושב להנובר, שם מצא עבודה במפעל סיגרים שהקים אביו ב-1888[6].

ניצני החולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמן החל לבצע את עבירות המין הראשונות שלו בעודו בן שש עשרה, כאשר כולן נעשו על בשרם של ילדים צעירים אותם פיתה לבוא עמו לאזורים מבודדים, בדרך כלל מרתפים, בהם אנס אותם. הוא נעצר לראשונה בגין הפשעים הללו ביולי 1896, ולאחר מספר עבירות חוזרות, החליטו חוקריו לשלחו לבית חולים פסיכיאטרי בהילדסהיים בפברואר 1897[6].

זמן מה לאחר הגעתו למוסד הרפואי הועבר הארמן לבית חולים בהנובר לצורך אבחנה פסיכיאטרית. הוא אובחן בידי הפסיכולוג גורט שמלפוס כ”מטורף חסר תקנה”[7], הגדרה שבימינו עשויה להיות שקולה לאדם הסובל מפסיכוזה, וכזה שאינו כשיר לעמוד למשפט. שמלפוס המליץ לאשפז אותו במוסד הפסיכיאטרי לתקופת זמן בלתי מוגבלת, והארמן הושב חזרה להילדסהיים ב-28 במאי אותה שנה[8].

פריץ הארמן ב-1924.

כעבור שבעה חודשים נמלט מהמוסד הפסיכיאטרי, ובעזרתה של אמו הצליח להגיע לציריך, שווייץ, שם התגורר יחד עם קרובי משפחתה ומצא עבודה בתור איש אחזקה של מספנה. הוא נותר בעיר במשך שישה עשר החודשים הבאים, בטרם שב להנובר באפריל 1899. באותה העת הכיר את ארוסתו, ארנה לוורה[9].

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמן גויס לצבא ב-12 באוקטובר 1900[10] ונשלח לשרת בעיר האלזסית קולמר, תחת גדוד הרובאים העשירי. לאורך שירותו צבר מוניטין בקרב ממוניו כחייל מופתי בעל כישורי צליפה מצוינים. מאוחר יותר תיאר את התקופה הזו כמאושרת ביותר בחייו. לאחר שקרס בזמן שהתאמן יחד עם חבריו לגדוד באוקטובר 1901 והחל לחוות התקפי אובדן הכרה, נשלח לאשפוז בן ארבעה חודשים. בחודשים הבאים נקבע כי הוא ”אינו מתאים לשירות צבאי” והוא שוחרר ב-28 ביולי 1902[11].

צעדים ראשונים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו הרפואי מהצבא[12], אשר סיבתו הרשמית הייתה דמנציה מוקדמת (אנ')[11], קיבל הארמן פנסיה חודשית של עשרים ואחד גולדמרקים. הוא שב לחיות עם ארוסתו, ארנה, בהנובר, ועבד במשך תקופה קצרה במפעל הסיגרים של אביו, בטרם הגיש נגדו תביעת אחזקה, והתלונן על כך שאינו יכול לעבוד תחת התנאים ששררו במפעל בעקבות המגבלות הרפואיות מהן סבל. אביו הצליח להתנער מהתביעה, והאישומים נגדו נפלו.

בשנה הבאה פרץ בין השניים ריב אלים שהסתיים בכך שהפעם הגיש אביו תביעה נגדו, לאחר שהלה צעק לעברו איומי רצח, לכאורה, וניסה לסחוט אותו. התביעה החדשה נדחתה גם היא בגין מחסור בראיות, אולם הארמן נשלח לעבור הערכה פסיכיאטרית חדשה במאי 1903. הבדיקה בוצעה בידי דוקטור אנדרה, אשר קבע כי אף על פי שהיה ”נכה מבחינה מוסרית”, עדיין גילה יציבות נפשית כלשהי.

בעזרת תמיכתו הכלכלית של אביו, פתחו הארמן וארוסתו חנות דגים. במקביל ניסה לעבוד במשך תקופה קצרה כאיש מכירות של ביטוחים, לפני שהוגדר באופן רשמי כנכה שאינו כשיר לעבוד בידי הארמייה העשירית ב-1904[13]. כתוצאה מכך, גדלה הפנסיה החודשית שלו במקצת. זמן מה לאחר מכן עזבה אותו ארוסתו, אשר באותה העת הייתה הרה עם בנו, לאחר שהאשים אותה כי ניהלה רומן עם סטודנט. מאחר שחנות הדגים שפתחו נרשמה על שמה, נאלץ הארמן לעזוב את המקום חסר כל[13].

דיוקן משטרתי של פריץ הארמן ב-1924.

חיי הפשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך העשור הבא התפרנס הארמן מפשעים שוליים; גנבת חפצים יקרי ערך, פריצה לבתים, והונאות. על אף שמפעם לפעם הצליח למצוא תעסוקה נורמטיבית, נהג לגנוב מלקוחותיו או מהממונים עליו. החל משנת 1905 ריצה מספר תקופות מאסר קצרות בגין עבירות כגון גנבה, מעילה ותקיפה. במקרה אחד, בזמן שעבד כפקיד, התיידד עם אחת העובדות, ושניהם, כך טען, שדדו מספר קברים ומצבות בין השנים 1905–1913, על אף שמעולם לא הורשע בפשעים הללו[14].

הארמן נעצר בשלהי 1913 בגין פריצה, וחיפוש שנערך בביתו הניב עשרות חפצים גנובים אשר קשרו אותו למספר פריצות נוספות. על אף שטען בתוקף לחפותו, הוא הואשם והורשע בסדרת גניבות והונאות, ונידון לחמש שנות מאסר[15].

באותה העת חוותה גרמניה מחסורים אדירים בכוח אדם בעקבות גיוס החובה שחל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובשל כך הורשה הארמן לצאת מחוץ לכותלי בית הסוהר בשנות מאסרו המאוחרות, ולעבוד באחוזות העיר רנדסבורג (אנ') במהלך שעות היום[16]. עם שחרורו באפריל 1918 נסע לברלין והתגורר בביתה של אחת מאחיותיו למשך תקופה קצרה, בטרם שכר דירת חדר בעיר לאחר מספר חודשים[17].

לדבריו של הארמן, הוא הוכה תדהמה בידי העוני הרב ממנו סבלה האומה הגרמנית כתוצאה מההפסד שנחלה במלחמה. באותה תקופה החל למכור סחורה גנובה בתחנת הרכבת המרכזית של הנובר (אנ') והכיר מספר קשרים פליליים עמם נהג לבצע עסקים, כך שחזר במהרה לחיי הפשע שניהל לפני מעצרו הראשוני ב-1913[18].

מודיע משטרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהמשטרה הגרמנית ידעה היטב כי הארמן היה פושע מוכר וסדיסט בעל נטיות הומוסקסואליות[19], הוא החל לפתח מערכת יחסים הדרגתית עם רשויות החוק בתור משתף פעולה ומודיע משטרתי, וזאת במטרה להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו, ולרכך את יחסו של החוק כלפיו[20]. עד ל-1919[21] כבר החל להסתובב בתחנת המשטרה המרכזית בהנובר לעיתים תכופות[18], וסיפק למפעיליו מידע רב בנוגע לרשת הפושעים שעבדה בעיר.

בעזרתם של מספר גורמים בכירים, רקם הארמן תרמית אשר כללה אחזקה של רכוש גנוב בביתו הפרטי, הזמנתם של מכריו הפושעים לפגישות עסקיות כביכול, ודיווח על המתרחש למשטרה, כך שהעמידו פנים כי ביצעו פשיטה על ביתו בדיוק בזמן בו העבירות התרחשו. הארמן עצמו נעצר במהלך הפשיטות הללו, וזאת בכדי להסיר ממנו כל חשד כי היה משתף פעולה[22].

כמו כן ביצע הארמן מספר מעצרים אזרחיים כאשר לכד פושעים שנשאו עליהם מסמכים מזויפים. כתוצאה מכך, החלה המשטרה המקומית לסמוך עליו בתור מקור אמין ומשתף פעולה מוצלח, והוא הורשה להסתובב בתחנת המשטרה כרצונו ובחופשיות מוחלטת.

הרציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1918–1924 רצח הארמן לפחות עשרים וארבעה אנשים, על אף שנחשד כי היה אחראי לכל הפחות לעשרים ושבעה מקרי רצח. כל קורבנותיו היו גברים צעירים בגילאי עשר עד עשרים ושתיים, מרביתם נערים בעשור השני לחייהם. הארמן פיתה אותם לבוא עמו לאחד משלושת הבתים בהם נודע שהתגורר לאורך אותן שנים. הוא הצליח לשכנע אותם להתלוות אליו דרך הבטחות למתן סיוע, עזרה, דיור, עבודה, או תחת מצג שווא של מעצר.

חוקרי משטרה בכניסה לבניין הדירות ברחוב רות' ריי מספר שתיים, הנובר, שבעליית גגו התגורר הארמן למשך זמן מה.

כאשר הגיעו לדירתו סיפק הארמן לקורבנותיו מזון ושתייה בטרם נשך בחוזקה את הגרגרת שלהם, לעיתים קרובות תוך כדי חניקה[23]. שיטה זו גרמה לקורבנותיו להיחנק למוות, אף על פי שבמספר מקרים החדיר הארמן את שיניו לחלוטין לתוך גרונם, עד לקנה הנשימה, כך שמתו מאובדן דם. הארמן התייחס לפעולה הזו בשם ”נשיכת האהבה”[24][25].

הארמן ביתר את כל גופות קורבנותיו הידועים, ונהג להשליך את שאריותיהן לתוך נהר הליין (אנ'), למעט גופת קורבנו הראשון, אשר נקברה[26], וגופת קורבנו האחרון, אשר הושלכה לאגם סמוך לגני הרנהאוזן (אנ')[27].

כמו כן לקח את חפציהם האישיים של הנרצחים, אותם שמר בידיו או שהעניקם למאהבו, האנס גרנס. לעיתים מכר אותם בשוק השחור. במספר מקרים הגיעו החפצים לידיהם של בעלי חנויות חוקיות, או שניתנו כמתנות לחבריו[28].

לאחר מעצרו נפוצו מספר שמועות אשר טענו כי נהג הארמן לאכול את בשר קורבנותיו, או למכור אותו בשוק השחור בתור בשר חזיר או סוס[29]. על אף שאין בנמצא ראיות המוכיחות את התיאוריות הללו, נודע בוודאות כי באותן שנים התפרנס הארמן כרוכל של בשר מוברח[30], אשר מטבעו היה חסר עצמות, טחון, וחתוך לקוביות[31]. כאשר נשאל מאין השיג את הבשר, השיב כי קנה אותו מסוחר שענה לשם ”קרל”[32].

קורבנו הראשון של הארמן היה, ככל הנראה, פרידל רות' בן השבע עשרה. לאחר שעקבותיו של רות' נעלמו ב-25 בספטמבר 1918, סיפרו חבריו למשטרה כי נראה לאחרונה בחברתו של הארמן, אשר התגורר באותה העת בדירת חדר יחיד ברחוב סלרשטראסה מספר שלושים ושלוש. בעקבות הלחץ הרב שהפעילה משפחתו של הנער, פשטה המשטרה על מקום מגוריו של הארמן באוקטובר אותה שנה, ומצאה אותו בחברתו של ילד בן שלוש עשרה, עירום למחצה[33]. הוא הורשע באונס ותקיפת קטין[34], ונידון לתשעה חודשי מאסר. על אף שערכה המשטרה חיפוש מקיף בדירה, לא עלה בידה למצוא את ראשו של פרידל רות', אשר נח באותה העת מאחורי תנורו של הארמן, עטוף בדפי עיתונים.

חדר מגוריו של הארמן ברחוב רות' ריי מספר שתיים, הנובר, בו רצח את חלק מקורבנותיו.

הארמן הצליח לדחות את עונש המאסר שקיבל, ובאוקטובר 1919 הכיר את האנס גרנס בן השמונה עשרה, אשר ברח מביתו בברלין לאחר שרב עם אביו. במשך שבועיים ישן בתחנת רכבת ומכר בגדים ישנים בכדי להרוויח את לחמו, לפני שפגש בהארמן[35].

בהודאותיו המאוחרות בפני המשטרה, הצהיר גרנס כי אף על פי שהיה הטרוסקסואל, עדיין ניהל מערכת יחסים מינית עם הארמן מאחר שהתפרנס כזונה. לדבריו, למד ממכריו בהנובר כי הלה סבל מהומוסקסואליות[36]. הארמן עצמו אמר לאחר מעצרו כי גרנס היה ”כמו בן” בשבילו, והוסיף ש”חילץ אותו מתוך תעלה וניסה לוודא שלא ישוב לחיות עם הכלבים”[37]. מעט לאחר היכרותם הזמין את גרנס לעבור לגור בדירתו, כך שהפך למאהבו ולשותפו לפשע. על אף שבמשך הזמן נשבה הארמן בקסמו של הצעיר, בעת ובעונה אחת נותר מודע לכך שנהג להתל בו, ולעיתים גם ללעוג לו[37]. הארמן אף סילק אותו מדירתו מספר פעמים בעקבות ויכוחים סוערים שהתעוררו ביניהם, אך בכל פעם ביקש ממנו לחזור. למרות המשחקים הרגשיים שסבל מידיו של גרנס, טען מאוחר יותר כי קיבל אותם על עצמו מאחר שהזדקק לחברתו ולחיבתו[38], והוסיף כי ”הייתי חייב מישהו שאהיה הכל בשבילו”[39].

הארמן ריצה את עונש המאסר הדחוי שקיבל כשנתיים קודם לכן ב-1920, ועם שחרורו בדצמבר אותה שנה הצליח להשיב את אמון המשטרה בו, וחזר לעבוד בתור מודיע ומשתף פעולה של רשויות החוק[32]. בכל הנוגע למצבו של משק ביתו, שכר חדר במלון בטרם הוא וגרנס עברו ללון בביתה של משפחה ממעמד הביניים.

בהמשך שמע הארמן דרך קשריו הפליליים על דירת קרקע פנויה ברחוב וויישטראסה מספר שמונה, בית מגורים ישן סמוך לנהר הליין, באזור צפוף אוכלוסין. הוא חתם על הסכם שכירות עם בעלת המקום לאחר שהסביר לה כי התכוון להשתמש בדירה לצורכי אחסון, אולם הוא וגרנס עברו להתגורר במקום ב-1 ביולי 1921[40].

ארונו של הארמן, בו נהג לשמור את גופות קורבנותיו עד שגמר אומר בלבו לבתר אותן ולהיפטר משאריותיהן. ניתן לראות בבירור את כתמי הדם שניתזו על הקיר.

קורבנותיו הבאים היו נערים וגברים צעירים שטיילו מעיר לעיר, כאלו שברחו מביתם, וכמה שעסקו בזנות. את מרביתם פגש בתחנת הרכבת של הנובר.

קורבנו השני, פריץ פרנק בן השבע עשרה, היה פסנתרן שפגש בתחנת הרכבת והזמין לביתו ברחוב וויישטראסה, שם הכיר אותו לגרנס ולשתיים מחברותיהם, אחת מהן בת זוגו של גרנס, שבאוזניה לחש באותו הערב, ”היי! הוא הולך להימעך היום!”[41]. שתי הנשים הגיעו שוב לדירתם של השניים למחרת היום, אז סיפר להם הארמן כי פרנק עזב חזרה להמבורג[42]. מעורבותו של גרנס ברצח של פרנק, מתוך התייחסות להערה שפלט בפני חברתו, מוטלת בספק. לאחר הרצח, לדבריו של הארמן, הגיע גרנס לדירה ללא הודעה מוקדמת, וחזה בגופתו העירומה של פרנק שוכבת על מיטתו. גרנס הסתכל עליו ושאל, ”מתי תרצה שאחזור?”[43].

חמישה שבועות לאחר הרצח של פרנק פגש הארמן את וילהלם שולץ בתחנת הרכבת של הנובר[28], בזמן שהלה נסע לעבודתו. גופתו מעולם לא נמצאה, אולם כמה מבגדיו אותרו בחזקת בעלת הבית של הארמן, אליזבת אנגל, בזמן מעצרו. שני קורבנות נוספים נרצחו במקום לפני שעזב הארמן את הדירה: רולנד הוך בן השש עשרה, אשר נעלם ב-23 במאי לאחר שסיפר לחברו כי התכוון לברוח מביתו ולהתגייס לצבא, והאנס זוננפלד בן התשע עשרה, אשר נעלם ב-31 במאי, ואת מעילו הצהוב נראה הארמן לובש בפרהסיה[44].

הארמן עבר להתגורר בדירת עליית גג בת חדר יחיד ברחוב רות' ריי מספר שתיים ב-9 ביוני 1923. שבועיים לאחר מכן, ב-25 ביוני, נעלמו עקבותיו של ארנסט ארנברג בן השלוש עשרה, בנו של אחד השכנים, בזמן שמילא שליחויות עבור אביו. כובע בית הספר וכתפותיו נמצאו בדירתו של הארמן לאחר מעצרו[45].

כעבור חודשיים, היינריך שטרוס בן השמונה עשרה דווח כנעדר בידי דודתו ב-24 באוגוסט[46]. רבים מחפציו נמצאו בדירתו של הארמן מאוחר יותר. לאחר חודש נעלמו עקבותיו של פול ברונישבסקי בן השבע עשרה בדרכו לבוכום, בזמן שעבד עם דודו בסקסוניה-אנהלט. חקירות מאוחרות הציעו כי ברונישבסקי עלה ככל הנראה על רכבת להנובר ונתקל בהארמן בזמן הנסיעה[47].

קורבנו הבא נרצח, יש להניח, ב-30 בספטמבר 1923. ריצ'רד גריף בן השבע עשרה הודיע למשפחתו כי פגש אדם בתחנת הרכבת בהנובר אשר ”הציע לו עבודה טובה”. כעבור שבועיים, וילהלם ארדנר בן השש עשרה מהעיירה גרדן (אנ') הוגדר כנעדר לאחר שלא שב ממקום עבודתו. חקירות עצמאיות שנערכו בידי הוריו חשפו כי בנם פגש את הבלש פריץ הונרברוק, שם בדוי שאימץ הארמן, מעט לפני היעלמותו. הארמן וגרנס מכרו את אופניו של ארדנר ב-20 באוקטובר.

במהלך שבעת הימים הבאים רצח הארמן שני קורבנות נוספים: הרמן וולף בן החמש עשרה, אשר נעלם מביתו ב-24 באוקטובר, והיינץ ברינקמן בן השלוש עשרה, אשר נראה לאחרונה בכניסה לתחנת הרכבת של הנובר ב-27 באוקטובר, לאחר שפספס את הרכבת לקלאוסטל (אנ').

תנור הגז בדירתו של הארמן, איתו שרף חלקים מגופות קורבנותיו.

לאחר מספר ימים, אדולף הנאפל בן השבע עשרה, שוליית נגר מדיסלדורף, נעלם מתחנת הרכבת של הנובר. הוא נראה בידי מספר עדים בזמן שישב בחדר ההמתנה, אשר זיהו גם את האנס גרנס ששהה במקום בחברתו של הארמן. לדברי העדים, הצביעו השניים לכיוון הצעיר, אשר נראה הולך איתם לכיוון בית קפה קרוב.

כעבור חודש נעלמו עקבותיו של אדולף הניס בן התשע עשרה בזמן שחיפש אחר עבודה. הארמן הכחיש שרצח אותו, על אף שהודה כי ביתר את גופתו, שמעולם לא נמצאה. במהלך עדותו בבית המשפט, אותה הכחיש גרנס בתוקף, אמר הארמן כי שב לביתו רק בכדי למצוא את גופתו של הניס, ללא חתימת הרצח האופיינית לו, אותה, כאמור, כינה בשם נשיכת האהבה, שוכבת עירומה לצדם של גרנס ופושע נוסף בשם הוגו וויטקווסקי.

קורבנו הראשון של הארמן לשנת 1924 היה ארנסט ספיקר בן השבע עשרה, אשר נעלם ב-5 בינואר אותה שנה. על אף שאחד מחבריו של ספיקר מסר בעדותו כי הוא והארמן נפגשו זה עם זה קודם לרצח שלו, הצהיר הלה כי ”ייאלץ להניח” שהיה הצעיר אחד מני רבים בין קורבנותיו, היות שחפציו האישיים נמצאו בידיו, או בידי גרנס[48].

כעבור עשרה ימים רצח הארמן את היינריך קוך בן העשרים, אותו הכיר ככל הנראה במשך תקופה מסוימת שקדמה למותו. לאחר חודש, רצח הארמן שני קורבנות נוספים: וילי סנגר בן התשע עשרה, אשר נעלם מביתו בלינדן-לימר ב-2 בפברואר, לאחר שהודיע לאחותו על כוונתו לצאת לטיול עם חברו, והרמן שפייכהרט בן השש עשרה, אשר נראה לאחרונה בידי אחותו ב-8 בפברואר[49].

לא ידוע על רציחות נוספות שביצע הארמן עד ל-1 באפריל, אז ככל הנראה הרג את אחד מחבריו, הרמן בוק. על אף שזוכה מהרצח במשפטו, מספר מבגדיו של הצעיר נמצאו ברשותו במהלך מעצרו, ואף נודע כי העניק את מזוודתו לבעלת דירתו. כמו כן, שכנע כמה מחבריו של בוק שלא לדווח על היעדרותו למשטרה.

כעבור שבוע נעלמו עקבותיו של אלפרד הוגרפה בן השש עשרה, אשר נראה לאחרונה בתחנת הרכבת בהנובר ב-8 באפריל, לאחר שברח מביתו בעיירה לרטה (אנ') כשישה ימים קודם לכן. כעבור תשעה ימים רצח הארמן את וילהלם אפל בן השש עשרה, עמו נפגש בתחנת הרכבת הנובר-ליינהאוזן (אנ')[50].

פריץ הארמן (באמצע) אזוק לשוטרים ומצולם לאחר מעצרו.

רוברט ויצל בן השמונה עשרה נעלם מביתו ב-26 באפריל לאחר שלווה חמישים פפניג מאמו, בתואנה כי רצה ללכת ולצפות בהופעה של קרקס נודד. חקירה עצמאית שערכו הוריו של הצעיר חשפה כי הצטרף ל”עובד בכיר בתחנת הרכבת” בדרכו למופע. מאוחר יותר הודה הארמן כי רצח את הצעיר באותו הערב, ולאחר שביתר את גופתו, השליך את שאריותיה לתוך נהר הליין.

שבועיים לאחר מכן רצח הארמן את היינץ מרטין בן הארבע עשרה, אשר נראה לאחרונה בחיים ב-9 במאי, וככל הנראה נחטף מתחנת הרכבת בהנובר. כל בגדיו נמצאו בין חפציו של הארמן. כעבור פחות משבוע רצח הארמן את פריץ ויטיג בן השבע עשרה מקאסל, אשר עבד כאיש מכירות. מאוחר יותר העיד כי הרג אותו בשל התעקשותו של גרנס, שלדבריו אמר כי הצעיר לבש ”מעיל חדש ויפה”[51]. גופתו בותרה לחתיכות שהושלכו לנהר הליין.

לדעת הקונצנזוס הרווח רצח הארמן באותו היום גם את קורבנו הצעיר ביותר, פרידריך אבלינג בן העשר, אשר נעלם לאחר שהבריז מבית ספרו. תוך פחות משבועיים נעלמו גם עקבותיהם של שני קורבנות נוספים: פרידריך קוך בן השש עשרה, אשר פגש את הארמן ב-5 ביוני כאשר היה בדרכו למכללה בה למד. שניים מחבריו של קוך העידו כי הארמן התקרב לקוך והקיש על מגפו עם מקל ההליכה שלו באומרו, ”נו, ילד, אינך מזהה אותי?”[52].

קורבנו האחרון של הארמן, אריך דה פריס בן השבע עשרה, נרצח ב-14 ביוני 1924. השניים נפגשו בתחנת הרכבת בהנובר. גופתו המבותרת נמצאה מאוחר יותר באגם סמוך לגני הרנהאוזן (אנ'). הארמן הודה כי נאלץ לנסוע ארבע פעמים למקום בכדי להיפטר מכל שאריות גופתו, אותן נשא בתיק עור שהיה שייך לקורבנו[27].

מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת קצו של מסע הרצח הקטלני שבראשו עמד הארמן החלה ב-17 במאי 1924, כאשר שני ילדים ששיחקו בסמוך לנהר הליין מצאו גולגולת אנושית אשר נשאה סימני חיתוך של סכין[53]. לאחר שנבדקה שויכה לגבר בטווח הגילאים שמונה עשרה עד עשרים. המשטרה הטילה ספק בכך שהיה מדובר במקרה רצח, ונטתה להאמין כי הגולגולת הושלכה לנהר בידי שודדי קברים, או בידי סטודנטים לרפואה אשר ניסו למתוח את העיתונות. מספר השערות הציעו כי מקור הגולגולת היה באזור העיירה אלפלד (אנ'), מאחר שבאותה העת חלה התפרצות טיפואיד במקום[53].

פריץ הארמן (באמצע) מובל למשפטו בידי שני שוטרים אליהם הוא אזוק.

גולגולת נוספת נמצאה כעבור שבועיים, ב-29 במאי, מאחורי טחנת מים סמוכה לזירה בה נמצאה הראשונה, אשר באופן דומה, זוהתה גם היא כשייכת לגבר בטווח הגילאים שמונה עשרה עד עשרים. זמן מה לאחר מכן מצאו שני ילדים אשר שיחקו בשדה סמוך לכפר דורן (אנ') שק שהכיל עשרות עצמות אנושיות[54][55].

שתי גולגולות נוספות נמצאו ב-13 ביוני, אחת על גדות נהר הליין, והשנייה בסמוך לטחנת קמח בהנובר. כל אחת מהן נותקה מחוליות הצוואר בעזרת כלי חד. אחת מהן שויכה לצעיר בשנות נעוריו, והשנייה לילד בטווח הגילאים אחת עשרה עד שלוש עשרה. כמו כן, נשאה אחת מהן סימנים של קרקוף[53].

לאורך השנה שקדמה לגילוי הממצאים הללו, נפוצו בהנובר שמועות שונות בדבר גורלם של הילדים והנערים הרבים שדווחו כנעדרים, אולם התגליות החדשות עוררו סיפורי אימה חדשים בדבר חטיפות ורצח.

כמה מאות מתושבי העיר התכנסו בסמוך לנהר הליין ב-8 ביוני ופתחו בחיפוש נרחב לאורך גדות הנהר והאזורים הסמוכים לו. מספר עצמות אנושיות נמצאו ונמסרו לידי המשטרה, אשר החליטה לדוג שאריות נוספות בסיועה של אוניית מחפר באזורים בהם עבר הנהר בתוך העיר. חיפושם הניב חמש מאות עצמות אנושיות נוספות[56], ומספר חלקי גופות אשר נשאו חתכי סכין, ואושרו מאוחר יותר בידי רופאי בית המשפט כשייכים לעשרים ושניים בני אדם שונים. מחצית מהממצאים אשר נמצאו בנהר שהו בתוכו במשך זמן רב בעת מציאתם, בעוד שחלקים אחרים היו טריים יחסית. רוב חלקי הגופות נשאו סימנים שהעידו בבירור על ביתור, במיוחד באזור המפרקים. יותר משליש מהממצאים שויכו לגברים צעירים בין הגילאים חמש עשרה עד עשרים[54].

החשדות שהתעוררו בשל ההתפתחויות הללו נפלו במהרה על הארמן, אשר היה ידוע למשטרה ולצוות החקירה כהומוסקסואל מוכר אשר צבר חמש עשרה הרשעות קודמות, החל מ-1896, בגין עבירות רבות ומגוונות, ביניהן אונס, תקיפה והטרדה מינית של קטינים[34]. מעבר לכך, מספר ראיות הצביעו על קשר קלוש בינו ובין היעלמויותיהם של פרידל רות' והרמן קוך.

הארמן הושם תחת מעקב ב-18 ביוני 1924[57][58]. מאחר ששימש כמשתף פעולה וביקר בתחנת המשטרה המרכזית בהנובר פעמים רבות, ואף שמר על יחסי חברות קרובים עם שוטרים רבים מהעיר, זומנו להנובר שני שוטרים צעירים מברלין אשר הונחו לשמש כסמויים ולעקוב אחר כל תנועותיו.

שותפו של הארמן, האנס גרנס, מובל חזרה לבית הסוהר.

הארמן נראה משוטט בתחנת הרכבת המרכזית של הנובר בליל ה-22 ביוני, כאשר כעבור זמן מה החל להתווכח עם נער בן חמש עשרה בשם קרל פרום. לאחר מכן פנה למספר שוטרים ששהו במקום והתעקש על כך שיעצרו את הצעיר באשמת נשיאת מסמכים מזויפים. עם מעצרו, סיפר פרום למשטרה שגר יחד עם הארמן במשך מספר ימים, וכי נאנס אין ספור פעמים על ידיו, לעיתים כאשר הצמיד סכין לגרונו. הארמן נעצר בבוקר למחרת והואשם בתקיפה מינית[59].

לאחר מעצרו נערך חיפוש בדירתו ברחוב רות' ריי מספר שתיים, בה התגורר מאז יוני 1923. הרצפה, הקירות וסדיני המיטה היו כולם ספוגי דם, וכאשר נשאל על כך אמר שהדבר נגרם כתוצאה מעבודתו כרוכל בשר. רבים ממכריו ושכניו לשעבר תוחקרו ארוכות בנוגע לפעילויותיו, והזכירו את הנערים הרבים שראו מבקרים בדירות השונות בהן התגורר לאורך השנים. בנוסף, כמה עדים ראו אותו עוזב את מעונו כשהוא נושא שקים, תיקים או סלים, תמיד בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות. שני דיירים דיווחו למשטרה כי באביב 1924 עקבו אחר הארמן מבלי שהבחין בהם, וצפו בו משליך שק כבד לתוך נהר הליין[60].

פריטי הלבוש והחפצים שנמצאו בדירתו של הארמן ובידיהם של מכריו נחשדו כשייכים לחלק מהנעדרים, ובשל כך הוחרמו והוצגו לראווה בתחנת המשטרה בהנובר, כאשר הוריהם ובני משפחותיהם של הצעירים הוזמנו לבחון אותם. בחלוף הזמן החל לגדול מספר החפצים שזוהו בידי המשפחות. תחילה ניסה הארמן לפטור את הממצאים החדשים בכך שטען כי היו ראיות נסיבתיות מטבעם, והסביר כי רכש את מרביתם דרך עסקיו, בעוד שמספר חפצים הושארו בדירתו בידי צעירים עמם היה מעורב במערכות יחסים מיניות.

נקודת המפנה בתיק חלה ב-29 ביוני, כאשר בגדים, נעליים ומפתחות שנמצאו בדירתו זוהו ושויכו לאחד הנעדרים, רוברט ויצל בן השמונה עשרה, בנוסף לגולגולת שנאספה מחצר הבניין ב-20 במאי ולא קושרה מלכתחילה למקרה, אשר זוהתה גם כשלו[61]. אחד מחבריו של ויצל סיפר כי ראה אותו ביום שקדם להיעלמותו בחברת שוטר, אותו זיהה כהארמן. כאשר עומת עם הראיות החדשות הכחיש הארמן כל קשר אליהן, אולם לאחר שהמעיל של ויצל נמצא בידיה של בעלת הדירה שלו, ומספר עדויות שנמסרו סיפרו כי ראו אותו מנסה להסיר ממנו סימנים מפלילים, פרץ בבכי והתמוטט על אחותו.

הודאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף, כאשר ניצב פנים אל פנים מול פסיפס הראיות, ותחת הפצרותיה של אחותו, הודה הארמן באונס, ברצח ובביתור של עשרות גברים צעירים בין השנים 1918–1924, מעשים שנבעו בעקבות מה שכינה בשם ”תשוקה מינית חולנית”[62]. לדבריו, מעולם לא התכוון לרצוח אף אחד מקורבנותיו, אולם נתקף בדחף בלתי נשלט לנשוך לתוך או מבעד לגרגרותיהם, לעיתים בזמן שחנק אותם, ובמהלך עוויתות של אקסטזה, בטרם קרס על גופותיהם הדוממות[18]. רק אחד מקורבנותיו הצליח להימלט מידיו, על אף שאותו אדם מעולם לא פנה למשטרה.

משפטו של פריץ הארמן, 19 בדצמבר 1924. הארמן נראה יושב אל מול שרטוטים של דירתו.

כל גופות קורבנותיו בותרו לחתיכות מיד לאחר הרצח, כאשר הארמן התעקש כי מצא את פעולת הביתור כלא נעימה במיוחד. לדבריו, חלה וחש ברע במשך שמונה ימים לאחר הרצח הראשון. עם זאת, אמר כי התשוקה שחש ברגעי הרצח הייתה ”חזקה יותר מכל אימה שחשתי בזמן חיתוך וכריתת הגופות”, פעולות אשר באופן בלתי נמנע הגיעו לאחר הרצח, ולעיתים נפרסו על פני מספר ימים[63].

בניסיון לחסן את עצמו מפני זוועת הביתור ולשמור על קור רוח, נהג הארמן לשתות כוס של קפה חזק בטרם הניח את גופת קורבנו על הרצפה וכיסה את פניה עם בד. לאחר מכן החל בתלישת המעיים, אותם השליך לתוך דלי, והניח מגבת בתוך חלל הגוף על מנת לספוג את הדם. כאשר סיים עם אזור הגוף התחתון, שיסע שלושה חתכים בין כלוב הצלעות לכתפיים, ולדבריו, ”תפס בצלעות ודחף בכוח עד שהעצמות מסביב לכתפיים נשברו”[23]. ליבו של הקורבן, יחד עם ריאותיו וכליותיו, הוצאו לאחר מכן, נחתכו לקוביות, והושלכו לאותו הדלי בו הונחו המעיים קודם לכן. בתום התהליך המתואר, כרת הארמן את הידיים והרגליים, ולבסוף החל לקלף את הבשר מהגוף ומהגפיים, אותו השליך לתוך השירותים, או לנהר סמוך[30].

החלק האחרון בתהליך הביתור היה ראשו של הקורבן. לאחר שכרת אותו והפריד בינו לבין הגוף, השתמש הארמן בסכין קטנה על מנת לגרד את כל הבשר מהגולגולת, אותה עטף בסמרטוט או מגבת, ולאחר שהניחה עם הפנים כלפי מטה, הכה בה בחוזקה בעזרת חפץ כבד עד שנופצה, מה שהעניק לו גישה למוח, אותו השליך לדלי. כל האיברים שנאספו נשפכו, יחד עם ”שברי העצמות”, אל תוך נהר הליין.

הארמן התעקש כי אף אחת מהגולגולות שנמצאו בנהר הליין לא היו שייכות לקורבנותיו, וכי תהליך הזיהוי הפורנזי של גולגולתו של רוברט ויצל היה שגוי, מאחר שנהג לרסק את עצמותיהם של כל קורבנותיו לרסיסים, כאשר יוצאי הדופן היחידים היו הנרצחים הראשונים, אשר מתו מספר שנים לפני מעצרו, והנרצח האחרון, אריך דה פריס[26].

אף על פי שטען בתוקף כי לא ביצע את פשעיו בכוונת תחילה, גילו החוקרים מספר ראיות נסיבתיות אשר הציעו שכמה מהרציחות תוכננו מספר שעות או ימים לפני ביצועם, וכי הארמן הכין מראש הסברים עבור היעלמויותיהם של קורבנותיו, ואף ניסה לשכנע כמה מחבריהם שלא לדווח על היעדרותם למשטרת הנובר[64]. כמו כן הבחינו החוקרים כי הארמן הודה רק במקרי הרצח בהם נמצאו ראיות מוצקות אשר הפלילו אותו. במקרה אחד אמר, ”יש כמה קורבנות שאתם לא יודעים עליהם, אבל הם לא מי שאתם חושבים”[65].

כאשר נשאל כמה אנשים הרג בסך הכל, שיער הארמן ש”בין חמישים לשבעים”, אף על פי שהמשטרה הצליחה לקשר אותו רק לעשרים ושבעה היעלמויות, שבכולן הואשם עם תחילת משפטו, ושבגין חלקם הפנה אצבע מאשימה כלפי שותפו, האנס גרנס[66], אשר נעצר ב-8 ביולי, והורשע בסיוע לרצח כעבור שבוע[67]. הארמן נשלח לאבחנה פסיכיאטרית במכון הרפואי בגטינגן ב-16 באוגוסט 1924, וכעבור תשעה ימים נמצא כשיר לעמוד למשפט, והוחזר להנובר[26].

משפטו של פריץ הארמן, 19 בדצמבר 1924. הארמן נראה יושב אל מול שרטוטים של דירתו.

משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטם המשותף של פריץ הארמן והאנס גרנס החל ב-4 בדצמבר 1924. הארמן הואשם בעשרים ושבעה סעיפי רצח, קרי כל מקרי היעלמויות הילדים שהתרחשו בין ספטמבר 1918 ליוני 1924 שהמשטרה הצליחה לקשר אליו. הוא הודה באשמה בארבעה עשר מקרים[63], אך טען שאינו בטוח לגבי כל האחרים[68]. גרנס הואשם בסיוע לרצח וטען לחפות מפשע בגין מרבית הסעיפים שהועלו נגדו[69].

תחילה הורשו להיכנס לאולם בית הדין כל המבקשים לצפות במשפט, זאת לאחר שעברו בדיקה ביטחונית יסודית, אולם עד היום השלישי הרחיק השופט את כל מי שלא היה בעל תפקיד הכרחי לקיום ההליכים, ככל הנראה מאחר שפרטי הרציחות תוארו בצורה נרחבת, וטבעם המחריד עשוי היה לעורר סערה ציבורית[38][70].

המשפט נחשב לאחד מאירועי הפשע המודרניים הגדולים ביותר בכל גרמניה, וזכה לסיקור תקשורתי בינלאומי נרחב, והוצג בתור ”מקרה הפשע המבחיל ביותר בהיסטוריה הגרמנית”[51]. עשרות כותרות סנסציוניות, אשר תיארו את הארמן במגוון כינויים, החל ב”קצב מהנובר” וכלה ב”איש הזאב”, הופיעו בעיתונים בכל יום.

אף על פי שהתנגד לטענה כי רצח את קורבנותיו בכוונת תחילה[2], והתעקש כי הסיבה לרציחותיו נותרה בעיניו בגדר תעלומה[38], הודה הארמן מרצונו החופשי בכך שרצח ארבעה עשר מהקורבנות שהואשם במותם, ואף מכר את חפציהם האישיים. עם זאת, הכחיש את הרעיון כי מכר את חלקי גופותיהם בתור בשר מוברח בשוק השחור, או שאכל אותו בעצמו[63]. דבריו אומתו בידי מומחה רפואי, אשר העיד בפני בית המשפט ב-6 באפריל כי הבשר שנמצא בדירתו לא היה אנושי[51].

כאשר התבקש לזהות את קורבנותיו מתוך תמונות שהוצגו בפניו, הפסיק הארמן לשתף פעולה עם חוקריו, וטען כי לא הצליח להיזכר בהם כראוי. במקרים אחרים בהם נכשל להכיר את פני הקורבנות אולם הצליח לזהות את בגדיהם או את חפציהם האישיים, משך הארמן בכתפיו וסינן בפשטות אמירות כגון ”כנראה הרגתי אותו”[70] או ”תגישו נגדי את האישום, זה בסדר מבחינתי”[1]. במקרה אחד, כאשר הוצגה בפניו תמונתו של הקורבן אלפרד הוגרפה, אמר ”אני בהחלט מניח שהרגתי את הוגרפה, אבל אני לא זוכר את פניו”[71].

אחד מעדי המפתח במשפטו של הארמן, תיאודור הרטמן (מצד ימין), אשר היה שכנו.

ממצאים רבים הוספו ללקט הראיות בימיו הראשונים של המשפט, ביניהם כ-285 עצמות אנושיות, בייחוד גולגולות ועצמות ירכיים[72], אשר נמשטו מתוך נהר הליין וזוהו כשייכים לגברים צעירים שטרם מלאו להם עשרים[73]. כמו כן הוצגו הדלי אליו השליך הארמן את איבריהם הפנימיים של קורבנותיו, ומיטתו המוכתמת בדם הנרצחים שנמצאה בדירתו ברחוב רות' ריי מספר שתיים[51]. בדומה להתנהגותו בתשאול בו התבקש לזהות את פני קורבנותיו מתוך התמונות שהוצגו בפניו, הפך הארמן לשתקן בפני הראיות הללו, והכחיש כי הגולגולות שנמצאו השתייכו לקורבנותיו, מאחר שנהג לרסק את כל העצמות בתהליך הביתור, והשליך רק גולגולת שלמה אחת לתוך נהר הליין.

מספר מכרים ושותפים לפשע מעברו של הארמן הופיעו במשפטו והעידו עבור התביעה, ביניהם מספר שכנים אשר סיפרו כי רכשו ממנו בשר טחון, על אף שהבחינו כי נהג לעזוב את דירתו לעיתים קרובות עם חבילות בשר בידיו, אך כמעט לעולם לא להגיע לביתו איתן. בעלת ביתו של הארמן, אליזבת אנגל, העידה כי נהג להשליך חתיכות בשר לתוך סיר מלא במים רותחים ולצקת את השומן החוצה, ושסיפר לה שהיה זה בשר חזיר[74]. במקרה אחד ב-1924, חלו אנגל וקרובת משפחתה לאחר שאכלו נקניקיות שמכר להן, אשר לטענתו היו עשויות ממעיים של כבשים[29]. שכן אחר העיד בנוגע למספר הנערים הרב שראה נכנסים לביתו של הארמן, אך רק לעיתים רחוקות עוזבים, וסיפר כי הניח שהארמן נהג למכור אותם ללגיון הזרים הצרפתי[31]. שכן אחר העיד כי ראה את הארמן משליך שק עצמות אל תוך נהר הליין. שתיים מחברותיו של האנס גרנס העידו כי במקרה אחד ב-1923, הן מצאו את מה שחשבו שהיה פה אנושי בתוך קדרה מלאה במרק רותח בדירתו של הארמן[51]. לדבריהן, דיווחו על כך למשטרת הנובר, אשר הסבירה בפניהן כי מה שראו עשוי היה להיות חוטם של חזיר.

עד לשבוע השני של המשפט נמסרו מספר עדויות שחשפו כי המשטרה ידעה על פעילויותיו הפליליות של הארמן לאחר שחרורו מבית הסוהר ב-1918[75]. כמו כן נודע כי לא הועלו אף חשדות נגדו בנוגע למעורבותו במקרי ההיעלמויות של הילדים והנערים הצעירים מאותן שנים, אף על פי שחלקם נראו בחברתו, ואף על פי שהיה בעל היסטוריה פלילית ארוכה שכללה תקיפה מינית של קטינים[76].

הרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט נמשך כשבועיים והציג עדויות של כ-190 אנשים[63]. ב-19 בדצמבר 1924 התכנסו כל הצדדים על מנת לקבוע את פסק הדין של שני הנאשמים[2]. לאחר שהוגדר כשפוי ואחראי למעשיו, נמצא הארמן אשם בעשרים וארבעה מתוך עשרים ושבעה אישומי הרצח, ונידון למוות באמצעות עריפת ראש[77]. הוא זוכה בגין שלוש הרציחות שהכחיש כי ביצע. עם השמעת גזר הדין, נעמד הארמן ואמר בפני בית המשפט, ”אני מקבל את גזר הדין בחופשיות ובשלמות”[77], בטרם הוסיף, ”אלך לסד הגיליוטינה בשמחה ובאושר”[2]. גרנס, מנגד, הפך להיסטרי ברגע ששמע כי הורשע בשידול לרצח ונידון למוות באמצעות עריפת ראש בגין הרצח של אדולף הנאפל, בנוסף לעונש מאסר של שתים עשרה שנים בגין שותפותו לרצח של פריץ ויטיג[78]. עם שובו לבית הסוהר התמוטט על רצפת תאו.

פריץ הארמן מובל חזרה לבית הסוהר לאחר הקראת גזר דינו בבית המשפט.

במקרה של אדולף הנאפל, סיפרו מספר עדים כי ראו את גרנס בחברתו של הארמן, בזמן שהצביעו השניים לכיוונו של הצעיר. הארמן טען שהיה זה אחד משני מקרים בהם גרנס התעקש לבצע את הרצח, ובשל כך נידון למוות. במקרה של פריץ ויטיג, מצאה המשטרה פתק שנכתב בכתב ידו של הארמן המתועד ליום בו עקבותיו של ויטיג נעלמו ועליו חתמו הן הארמן והן גרנס, בו הסכים גרנס לשלם להארמן עשרים גולדמרקים עבור מעילו של הצעיר. מאחר שהפתק הצביע על הידע המוקדם שהחזיק גרנס בנוגע להיעלמותו העתידית של ויטיג, הוא נידון גם לעונש מאסר[79].

הארמן לא ביקש לערער על גזר דינו[78], וטען כי מותו יעזור לו לכפר על פשעיו. כמו כן אמר כי אם ישוחרר לחופשי כנראה ירצח שוב[80]. גרנס הגיש ערעור נגד עונשו, אשר נדחה ב-6 בפברואר 1925[81].

הוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הארמן הוצא להורג בשעה 06:00 בבוקר ב-15 באפריל 1925. ראשו נערף באמצעות הגיליוטינה ברחבת בית הסוהר הנובר (גר')[82], בידי המוציא להורג קרל גרופלר (אנ'). בהתאם למסורת הגרמנית באותה העת, לא יודע הארמן על תאריך הוצאתו להורג עד לערב הקודם לביצועה. למשמע החדשות התפלל יחד עם הכומר שלו, בטרם הוענקו לו בקשותיו האחרונות בדמות סיגר יקר שעישן בתאו, לצד צלחת גבינות ומספר כוסות של קפה ברזילאי[83][84].

עיתונאים ועובדי תקשורת אחרים לא הורשו לצפות בהוצאתו להורג, והאירוע נחזה רק בידי מספר זעום של עדים[84]. על פי הדיווחים המעטים שפורסמו, אף על פי שנראה הארמן חיוור ולחוץ, הצליח לשמור על ארשת של עוז כאשר הלך לכיוון הגיליוטינה. מילותיו האחרונות היו ”אני אשם, רבותי, אבל, עד כמה שזה קשה, אני רוצה למות כמו גבר”. בטרם הניח את ראשו על סד הגיליוטינה הוסיף, ”אני מתחרט, אבל אינני מפחד מהמוות”[85].

קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קורבנותיו האמיתי של הארמן לעולם לא יהיה ידוע. עם מעצרו מסר מספר הצהרות בנוגע לתקופה בה החל לרצוח, ובדבר כמות האנשים שרצח. תחילה טען כי רצח ”אולי שלושים, אולי ארבעים” אנשים[65], אולם מאוחר יותר סבר כי המספר האמיתי נאמד למעשה בין חמישים לשבעים.

1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תאריך לא ידוע: הרמן קוך בן הארבע עשרה נעלם מספר שבועות לפני מותו של קורבנו המאומת ראשון של הארמן, פרידל רות', אשר היה חברו הטוב.
  • 25 בספטמבר: פרידל רות' בן השבע עשרה פגש את הארמן בבית קפה לאחר שברח מביתו. לדבריו של הארמן, הוא עטף את ראשו הכרות בדפי עיתונים והחביאו מאחורי תנור ביתו. את גופתו קבר בבית הקברות סטוקנר. כמו כן שלח מכתב לבית ספרו של הצעיר ובו ניסה להסביר את פשר היעלמותו[86].

1922[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 17 במרץ: האנס קיימס בן השבע עשרה, תושב הנובר שהארמן נחשד בהיעלמותו. גופתו העירומה והקשורה בחבלים נמצאה בתעלה ב-6 במאי 1922[87], כאשר ממחטה הנושאת את שמו של גרנס הייתה תקועה בגרונו[86].

1923[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 12 בפברואר: פריץ פרנק בן השבע עשרה, פסנתרן מברלין שפגש את הארמן בתחנת הרכבת בהנובר, ונראה מבלה בביתו בידי שתיים מחברותיו של גרנס, לו העניק הארמן את כל חפציו האישיים.
  • 20 במרץ: וילהלם שולץ בן השבע עשרה, שוליית סופר אשר כתב לחברו כי התכוון לברוח מביתו. בגדיו נמצאו ברשותה של אליזבת אנגל, בעלת ביתו של הארמן. הארמן עצמו זיהה אותם במהלך משפטו[32].
  • 23 במאי: רולנד הוך בן השש עשרה, נראה לאחרונה בתחנת הרכבת בהנובר לאחר שברח מביתו. מספר פריטי לבוש אשר היו ברשותו נמצאו בידיו של מציל, אשר העיד במשפטו של הארמן כי הלה הביא לו אותם[88].
  • 31 במאי (בקירוב): האנס זוננפלד בן התשע עשרה, ברח מביתו בפרבר לימר, והתרועע עם כמה מחבריו בתחנת הרכבת בהנובר. מעילו ועניבתו נמצאו בדירתו של הארמן בזמן מעצרו[89].
  • 25 ביוני: ארנסט ארנברג בן השלוש עשרה, הקורבן הראשון שרצח הארמן בדירתו החדשה ברות ריי מספר שתיים. בנו של אחד משכניו. מעולם לא שב לביתו לאחר שיצא למלא את שליחויותיהם של הוריו.
  • 24 באוגוסט: היינריך שטרוס בן השמונה עשרה, בנו של נגר מהפרבר אגסטורף (אנ'). נראה לאחרונה באחד מבתי הקולנוע בהנובר, וארגז הכינור שלו נמצא ברשותו של הארמן עם מעצרו.
  • 24 בספטמבר: פול ברונישבסקי בן השבע עשרה נעלם כאשר שב לעיר ביתו, בוכום, לאחר שביקר את דודו בגרוס גארץ (אנ'). הוא והארמן נפגשו על גבי הרכבת בהנובר, שם הציע לו הלה עבודה.
  • 30 בספטמבר (בקירוב): ריצ'רד גריף בן השבע עשרה, נעלם לאחר שהודיע למשפחתו כי בלש מהנובר הציע לו עבודה. בעלת ביתו של הארמן, אליזבת אנגל, מישכנה את מעילו[90].
  • 12 באוקטובר: וילהלם אדרנר בן השש עשרה, בנו של מתקין מנעולים מהעיירה גרדן, נעלם לאחר שרכב על אופניו למקום עבודתו. נודע כי הארמן מכר את אופניו ב-20 באוקטובר.
  • 24 באוקטובר: הרמן וולף בן החמש עשרה נראה לאחרונה בידי אמו סמוך לתחנת הרכבת בהנובר. אבזם חגורתו נמצא מאוחר יותר בדירתו של הארמן[91], אף על פי שהלה הכחיש כי רצח אותו, ואף זוכה בגין אישום הרצח שלו.
  • 27 באוקטובר: היינץ ברינקמן בן השלוש עשרה נראה לאחרונה בתחנת הרכבת בהנובר לאחר שפספס את הרכבת לביתו בקלאוסטל. אחד העדים במשפטם של הארמן וגרנס מסר כי ראה את שניהם משוחחים עם הצעיר באחד מחדרי ההמתנה שבתחנה[92].
  • 10 בנובמבר: אדולף הנאפל בן השבע עשרה, אחד מהקורבנות הבודדים שהארמן הודה מרצונו החופשי ברציחתם[93]. נראה בידי מספר עדים בעודו יושב בתחנת הרכבת בהנובר, כאשר לאחר זמן מה הארמן ניגש לעברו. לדבריו של הארמן, רצח אותו לאחר שגרנס הפציר בו לעשות זאת.
  • 6 בדצמבר: אדולף הניס בן התשע עשרה. עקבותיו נעלמו בזמן שחיפש אחר עבודה בהנובר. מעילו נמצא ברשותו של גרנס. במשפטו טען הארמן כי על אף שביתר את גופתו, היה זה הלכה למעשה גרנס אשר רצח אותו בעזרתו של פושע נוסף בשם הוגו וויטקווסקי. הארמן זוכה מסעיף הרצח[24].

1924[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 5 בינואר: ארנסט ספיקר בן השבע עשרה נראה לאחרונה בידי אמו כאשר יצא לדרכו בכדי להעיד בבית המשפט. אחד מחבריו טען כי נפגש עם הארמן בטרם נרצח. הלה לא זכר אותו בוודאות, והניח כי היה בין קורבנותיו. גרנס לבש את חולצתו בעת מעצרו.
  • 15 בינואר: היינריך קוך בן העשרים, נודע כאחד ממכריו של הארמן, אף על פי שהלה מעולם לא הצליח לזהות אותו מתוך תמונות שהוצגו בפניו בזמן חקירתו. בגדיו וחפציו האישיים ניתנו לבנה של בעלת ביתו של הארמן.
  • 2 בפברואר: וילי סנגר בן התשע עשרה נראה בחברתו של הארמן לפני היעלמותו. הארמן הכחיש כל מעורבות ברצח שלו, אולם המשטרה הצליחה להוכיח כי נראה לובש את מעילו של הצעיר לאחר שנעלם.
  • 8 בפברואר: הרמן שפייכהרט בן השש עשרה, שוליית חשמלאי מלינדן-לימר, נראה לאחרונה בידי אחותו ב-8 בפברואר. בגדיו נמכרו בידי בנה של בעלת ביתו של הארמן, וערכת הגאומטריה שלו הוענקה לגרנס כמתנה.
  • 1 באפריל (בקירוב): הרמן בוק בן העשרים ושתיים, עובד כפיים מהעיירה אולזן, אשר פגש את הארמן לראשונה ב-1921. נראה לאחרונה בידי חבריו כאשר הלך לכיוון דירתו של האררמן. אף על פי שלבש את חליפתו בזמן שנעצר, זוכה הארמן מסעיף הרצח שלו.
  • 8 באפריל: אלפרד הוגרפה בן השש עשרה ברח מביתו ב-2 באפריל אותה שנה בעקבות מריבה משפחתית. נראה בחברתו של הארמן בתחנת הרכבת בהנובר במספר מקרים שונים, מספר ימים לפני מותו. כל בגדיו נמצאו ברשותם של הארמן, גרנס, או אליזבת אנגל[94].
  • 17 באפריל: וילהלם אפל בן השש עשרה, נעלם בדרכו למקום עבודתו. הארמן פיתה אותו לבוא עמו לדירתו מתחנת הרכבת האנובר-ליינהאוזן, ורבים מבגדיו נמצאו מאוחר יותר ברשותה של בעלת ביתו.
  • 26 באפריל: רוברט ויצל בן השמונה עשרה, נראה לאחרונה בהופעה של קרקס נודד. גולגולתו נמצאה ב-20 במאי אותה שנה. הארמן הודה כי השליך את גופתו לתוך נהר הליין.
  • 9 במאי: היינץ מרטין בן הארבע עשרה, שוליית מתקין מנעולים מקמניץ. ככל הנראה נעלם מתחנת הרכבת בהנובר בזמן שחיפש אחר עבודה[95]. בגדיו וכובעו נמצאו בדירתו של הארמן.
  • 26 במאי: פריץ ויטיג בן השבע עשרה, איש מכירות נודד מהעיירה קאסל. לדבריו של הארמן, לא רצה לרצוח אותו, אולם השתכנע לעשות זאת בידי גרנס, אשר חמד את חליפתו של ויטיג.
  • 26 במאי: פרידריך אבלינג בן העשר, קורבנו הצעיר ביותר של הארמן, נעלם לאחר שהבריז מבית ספרו. גולגולתו נמצאה בסמוך לנהר הליין ב-13 ביוני.
  • 5 ביוני: פרידריך קוך בן השש עשרה נעלם מביתו בדרך למכללה בה למד. נראה לאחרונה בידי שניים ממכריו בחברתו של הארמן[96].
  • 14 ביוני: אריך דה פריס בן השבע עשרה, נעלם מביתו לאחר שהודיע להוריו כי התכוון לצאת לשחייה בנהר האואה (אנ'). לאחר מעצרו, הוביל הארמן את חוקריו למקום בו קבר את שאריותיו המבותרות של פריס, אותן השליך לאגם סמוך לגני הרנהאוזן (אנ')[26].

זיכויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמן זוכה במשפטו משלושה אישומי רצח: אדולף הניס, הרמן וולף, והרמן בוק. בכל אחד משלושת המקרים החזיקה התביעה בראיות נסיבתיות חזקות נגדו, ועל אף כן מצא אותו בית המשפט חף מפשע[97].

פסל לזכר קורבנותיו של פריץ הארמן מאת הפסל האוסטרי אלפרד הרדליקה. נמצא במוזיאון ספרנגל (אנ').

במקרה של הרמן וולף, הצליחה המשטרה לבסס את העובדה כי לפני היעלמותו הודיע הצעיר לאביו כי שוחח עם בלש בתחנת הרכבת בהנובר. כמו כן נודע כי הארמן העניק כמה מבגדיו של וולף לבעלת ביתו במהלך יום הולדתו הארבעים וארבע, מעט לאחר שוולף דווח כנעדר[91]. כמו כן, אבזם חגורתו של הצעיר נמצא בדירתו של הארמן, ברות' ריי. הארמן החל להכחיש את מעורבותו במקרה רק באמצע משפטו, לאחר איומים אלימים שהועלו נגדו בידי אביו של הצעיר[98].

בפרשת היעלמותו של אדולף הניס, זוכה הארמן בעקבות עדויות סותרות בדבר זהות הרוצח של הקורבן. אף על פי שהודה כי ביתר את גופתו של הניס, טען כי עשה זאת רק לאחר ששב לדירתו ומצא אותה זרוקה על הרצפה. לדבריו, אמר לו גרנס באותה העת, ”אחד משלך”. גרנס הכחיש בתוקף את הגרסה הזו, והעיד כי קנה את מעילו של הניס מהארמן בתמורה לשמונה מרקים. בגלל השוני בגרסאותיהם, וכן החוסר בעדויות לרצח עצמו, אף אחד מהשניים לא הורשע באישום[97].

בכל הנוגע להרמן בוק, כמה מחבריו העידו במשפטו של הארמן כי לפני מעצרו ניסה למנוע מהם לדווח על היעלמותו למשטרה, ואמר להם כי יעשה כך בעצמו, על אף שמעולם לא עשה זאת. עדים אחרים הצהירו כי קנו רבים מחפציו האישיים של בוק מידיו של הארמן. בנוסף, חייט שהעיד במשפטו סיפר כי הארמן ביקש ממנו לערוך שינויים בחליפתו של בוק. הארמן סתר את עצמו מספר פעמים כאשר נדרש להסביר כיצד הגיעו לידיו חפציו האישיים של הצעיר. ייתכן שהכחיש את מעורבותו ברצח מאחר שהראיות השונות הציעו כי תכנן אותו בכוונת תחילה, דבר שלא הלך יד ביד עם גרסתו המקורית, לפיה ביצע את פשעיו בשל דחף בלתי נשלט. כמו כן נודע כי פגש את הצעיר לראשונה מספר שנים לפני הרצח, אשר היה הטרוסקסואל[99].

האנדרטה שהונחה על קברם המשותף של קורבנותיו של הארמן.

קורבנות אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמן קוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת האמונה הרווחת רצח הארמן את הרמן קוך בן הארבע עשרה בספטמבר 1918[34], מספר שבועות לפני מותו של קורבנו המאומת הראשון, פרידל רות'. השניים נהגו להתרועע יחדיו, והארמן אף שלח מכתב לבית ספרו של קוך בניסיון להסביר את פשר היעלמותו[86]. המשטרה ערכה חיפוש בדירתו של הארמן בניסיון לאתר אותו, אך לאחר שלא נמצאו כל רמזים לעקבותיו, נפלו כל האישומים שהועלו נגד הארמן. אביו של קוך עתר לבית המשפט ב-1921 בדרישה לשפוט את הארמן באשמת הרצח של בנו, אולם בקשתו נדחתה[86].

האנס קיימס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמן הפך לחשוד המרכזי במקרה ההיעלמות של האנס קיימס בן השבע עשרה, צעיר מהנובר אשר דווח כנעדר ב-17 במרץ 1922. גופתו העירומה והכבולה בחבלים נמצאה בתעלה ב-6 במאי, ללא סימני חבלה, כאשר סיבת המוות נקבעה כחניקה. ממחטה בעלת דפוס ייחודי אשר נשאה את שמו של גרנס נמצאה בתוך גרונו[86].

נודע כי הארמן ביקר את הוריו של קיימס לפני שגופתו נמצאה, והציע למצוא עבורם את בנם. מיד לאחר מכן דיווח למשטרה כי האמין שגרנס היה אחראי להיעלמותו של הצעיר, אף על פי שהיה נתון במעצר באותה העת[35].

הסרט M מ-1931 היה העיבוד הקולנועי הראשון שהתבסס על פשעיו של הארמן.

שבועיים לפני היעלמותו של קיימס שב הארמן לדירתו בוויישטראסה, לאחר שריצה שישה חודשי עבודות פרך בגין מספר גניבות שביצע באוגוסט 1921. עם שובו גילה כי גרנס גנב את חפציו האישיים, ובזבז את כספי הפנסיה הצבאית שצבר בזמן מאסרו. בתום ויכוח אלים שהתעורר ביניהם, גירש הארמן את גרנס מדירתו. זמן מה לאחר מכן, שב גרנס למקום יחד עם פושע נוסף בשם הוגו וויטקווסקי והשניים בזזו את הדירה. ייתכן כי הארמן רצח את קיימס בניסיון להפליל את גרנס כנקמה על רכושו הגנוב[87].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום הוצאתו להורג של הארמן נחתכו מספר חלקים ממוחו לצורך אבחון פורנזי, ועל אף שלא נשמרו למשך זמן רב, בדיקה רפואית שנערכה מצאה בהם עקבות של דלקת קרום המוח. ראשו הכרות נשמר בתוך קוביית פורמלין ונותר בחזקת המכון הרפואי בגוטינגן בין השנים 1925–2014, עד שהוחלט לשרפו[100].

שאריות קורבנותיו של הארמן נקברו יחדיו בקבר משותף בבית הקברות סטוקנר בפברואר 1925, וכעבור שלוש שנים, באפריל 1928, אנדרטת טריפטיכון גדולה ועשוית גרניט שעליה נחרטו שמותיהם של הנספים הוצבה מעל מקום מנוחתם.

עם מציאתו של מכתב פרי עטו של הארמן בו הצהיר כי גרנס היה, הלכה למעשה, חף מפשע, זכה גרנס למשפט חוזר. המכתב תועד לתאריך ה-5 בפברואר 1925, ויועד לאביו של גרנס[101]. במכתבו טען הארמן כי אף על פי שכעס על כך שגרנס ראה בו רק מעט יותר מ”כרטיס לארוחה”, לא היה מודע לרציחות שביצע. כמו כן כתב כי מרבית ההאשמות שהפנה כלפיו עם תחילת המשפט נאמרו תחת לחץ רב מצד המשטרה, ושתיים מהן, מקרי הרצח של ויצל והנאפל, נאמרו בעידנא דריתחא, ובמטרה לנקום בו[102].

משפטו החוזר נפתח בינואר 1926, והוא הואשם בסיוע ומתן עזרה להארמן במקרי הרצח של אדולף הנאפל ופריץ ויטיג. אף על פי שטען בפני אחד משופטיו כי ציפה לזיכוי בגין כל האישומים[103], הוא הורשע ב-19 בינואר ונידון לשתים עשרה שנות מאסר. בתום מאסרו נכלא במחנה הריכוז זקסנהאוזן עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם שחרורו המשיך לחיות בהנובר עד למותו ב-1975[104].

פרשת הרציחות של הארמן עוררה דיון נרחב בקרב הציבור הגרמני בכל הנוגע לחקירות משטרתיות, היחס שהוענק באותה העת לחולי נפש, וטבעו של עונש המוות. עם זאת, רוב המחלוקות האלימות ביותר נגעו להומוסקסואליות, אשר הייתה אסורה על פי חוק וכרוכה בעונשי מאסר.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית English
ליין, בריאן; כרוניקת הרציחות של המאה ה-20; ספרי וירג'ין, לונדון; 1993; עמוד 82 (מסת"ב 978-0-425-14649-1) Lane, Brian; Chronicle Of 20th Century Murder; Virgin Books, London; 1993; Page 82 (ISBN 978-0-425-14649-1)
ברג, קרל; גוד, ג'ורג'; לסינג, תומאס; מפלצותיה של ויימאר; הארמן, סיפורו של איש הזאב; הוצאת נמסיס, ברלין, גרמניה; 1993 (מסת"ב 1-897743-10-6) Berg, Karl; God, George; Lessing, Thomas; Monsters Of Weimar; Haarmann, The Story Of A Werewolf; Nemesis Publications, Berlin, Germany; 1993 (ISBN 1-897743-10-6
מרינר, בריאן; קניבליזם: הטאבו האחרון; הוצאת סנאט; 1997 (מסת"ב 1-859-58495-0) Marriner, Brian; Cannibalism: The Last Taboo; Senate; 1997 (ISBN 1-859-58495-0
ניוטון, מייקל; אנציקלופדיית הרוצחים הסדרתיים: מחקר התופעה הפלילית המצמררת החל במלאכי המוות וכלה ברוצח הזודיאק; ספרי צ'קמרק, ניו יורק; 2006; עמודים 107–108 (מסת"ב 978-0-816-06196-9) Newton, Michael; The Encyclopedia Of Serial Killers: A Study Of The Chilling Criminal Phenomenon From The Angels Of Death To The Zodiac Killer; Checkmark Books, New York; 2006; Pages 107–108 (ISBN 978-0-816-06196-9)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פריץ הארמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 "רוצח של שלושים כמעט התמוטט במשפטו", המיזורי הדרום מזרחי, 15 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-17 ביולי 2022.
  2. ^ 1 2 3 4 "הקצב אומר כי ירצח שוב אם ישוחרר", רידינג איגל, 19 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-17 ביולי 2022.
  3. ^ לסינג, 1993; עמוד 18.
  4. ^ 1 2 3 4 5 לסינג, 1993; עמוד 23.
  5. ^ לסינג, 1993; עמוד 21.
  6. ^ 1 2 3 לסינג, 1993; עמוד 24.
  7. ^ לסינג, 1993; עמוד 25.
  8. ^ לסינג, 1993; עמודים 25–26.
  9. ^ "פריץ הארמן: הקצב מהנובר; שנות בגרותו הראשונות", ספריית הפשע, אלכסנדר גילברט; אורכב מהמקור ב-23 באוקטובר 2014.
  10. ^ לסינג, 1993; עמוד 26.
  11. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 27.
  12. ^ מרינר, 1997; פריץ הארמן; עמוד 108; "בעודו בן שש עשרה נשלח לאקדמיה צבאית, אולם שוחרר לאחר שהחל לחוות התקפים אפילפטיים".
  13. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 28.
  14. ^ לסינג, 1993; עמודים 29–31.
  15. ^ לסינג, 1993; עמוד 29.
  16. ^ לסינג, 1993; עמוד 31.
  17. ^ לסינג, 1993; עמוד 33.
  18. ^ 1 2 3 "הקצב מהנובר", חדשות היום, מארה בווסון, 19 באוקטובר 2008; אורכב מהמקור ב-18 ביולי 2022.
  19. ^ לסינג, 1993; עמוד 50.
  20. ^ מרינר, 1997; פריץ הארמן; עמוד 110; "הוא הפך למודיע משטרתי בעל ערך רב, או כפי שהדבר נקרא בגרמנית, שפיצל. בשעות הלילה הצליח הארמן להשתלב באוכלוסייה השקופה של הנוכלים והפושעים שהסתתרו מפני המשטרה. הוא תמיד ידע היכן נמצאו הטיפוסים שהמשטרה חיפשה אחריהם, ואף מסר דוחות מפורטים בנוגע לפגישות פוליטיות, אינו נמנע מהלשנה אפילו על חבריו הקרובים. לא תמורת כסף, אלא עבור חסינות. הארמן לא היה מסוגל להתקיים בדרך אחרת. כתוצאה מכך, העלימה המשטרה עין מעסקיו החשודים ומהעדפותיו המיניות".
  21. ^ לסינג, 1993; עמוד 35.
  22. ^ לסינג, 1993; עמודים 50–51.
  23. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 80.
  24. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 99.
  25. ^ "יש ערפדים בימינו", הגלנאלג גארדיאן, ניקולס הוגו, 29 ביולי 1936; אורכב מהמקור ב-18 ביולי 2022.
  26. ^ 1 2 3 4 לסינג, 1993; עמוד 65.
  27. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 124.
  28. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 86.
  29. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 60.
  30. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 81.
  31. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 54.
  32. ^ 1 2 3 "שד בדמות אדם", המראה, 31 בינואר 1925; אורכב מהמקור ב-18 ביולי 2022.
  33. ^ לסינג, 1993; עמוד 83.
  34. ^ 1 2 3 לסינג, 1993; עמוד 37.
  35. ^ 1 2 "סיוע לרצח: סוחר בחפצי יד שנייה רצה את בגדיהם של הקורבנות", הגאזט, 16 ביולי 1924; אורכב מהמקור ב-18 ביולי 2022.
  36. ^ לסינג, 1993; עמוד 41.
  37. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 42.
  38. ^ 1 2 3 "מקבל בברכה את עריפת ראשו ואינו מראה כל חרטה", איבנינג אינדפנדנט, 19 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-18 ביולי 2022.
  39. ^ לסינג, 1993; עמוד 45.
  40. ^ לסינג, 1993; עמוד 47.
  41. ^ לסינג, 1993; עמודים 83–84.
  42. ^ לסינג, 1993; עמוד 84.
  43. ^ לסינג, 1993; עמוד 85.
  44. ^ לסינג, 1993; עמודים 87–88.
  45. ^ לסינג, 1993; עמוד 89.
  46. ^ מרינר, 1997; פריץ הארמן; עמוד 114; "24 באוגוסט 1923: היינריך שטרוס בן השמונה עשרה. חפציו האישיים נמצאו בדירתו של הארמן".
  47. ^ לסינג, 1993; עמוד 91.
  48. ^ לסינג, 1993; עמוד 103.
  49. ^ מרינר, 1997; פריץ הארמן; עמוד 115; "15 בינואר 1924: היינריך קוך. טרנסוסטיט צעיר אשר בילה זמן רב בבל מאסק, שם רקד עם גברים".
  50. ^ לסינג, 1993; עמוד 112.
  51. ^ 1 2 3 4 5 "הערפד האנושי עומת עם גולגולות הצעירים שרצח", סנדיי מורנינג סטאר, 7 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  52. ^ לסינג, 1993; עמוד 123.
  53. ^ 1 2 3 לסינג, 1993; עמוד 17.
  54. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 18.
  55. ^ ניוטון, 2006; פריץ הארמן; עמוד 107; "ב-17 במאי 1924, גולגולת אנושית נמצאה בסמוך לנהר הליין. גולגולת נוספת נמשתה ב-29 במאי, ושתיים נוספות ב-13 ביוני, אולם רשויות העיר פטרו את העניין כהלצה. גישתם השתנתה ב-24 ביולי לאחר שמספר ילדים מצאו שק מלא בעצמות אנושיות, ביניהן גולגולת נוספת, על גדת הנהר".
  56. ^ מרינר, 1997; פריץ הארמן; עמוד 116; "אך כאשר נמצא שק מלא בעצמות אנושיות ב-24 ביולי נאלצה המשטרה להתחיל לקחת את התגליות החדשות ברצינות".
  57. ^ מרינר, 1993; פריץ הארמן; עמוד 116; "חשדות המשטרה כבר נפלו על הארמן, אך הוא הכיר את כל השוטרים המקומיים ושמר על יחסי חברות קרובים עמם. בשל כך, זימן מפקד המשטרה שני בלשים מנוסים מברלין במטרה לעקוב אחריו".
  58. ^ לסינג, 1993; עמוד 61.
  59. ^ לסינג, 1993; עמודים 61–62.
  60. ^ לסינג, 1993; עמוד 56.
  61. ^ לסינג, 1993; עמוד 113.
  62. ^ לסינג, 1993; עמוד 64.
  63. ^ 1 2 3 4 "רוצח של ארבעה עשר גברים מבקש מוות מהיר", חדשות היום לודינגטון, 7 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  64. ^ לסינג, 1993; עמוד 110.
  65. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 34.
  66. ^ ליין, 1993; הקצב מהנובר; עמוד 82; "בין השנים 1919–1924 המפלצת הידועה בשם ”הקצב מהנובר” הייתה אחראית למותם של לפחות עשרים ושבעה וייתכן שאף חמישים, גברים וילדים צעירים"; "בספטמבר 1919 חבר הארמן להומוסקסואל מחליא נוסף בשם האנס גרנס, אשר בחר עבורו את קורבנותיהם, בזמן שהוא ביצע את הרציחות".
  67. ^ "סיוע לרצח", מונטריאול גאזט, 16 ביולי 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  68. ^ "טענה לחפות מפשע בגין אי שפיות עשויה להימצא מאחורי הרציחות", אולין איבנינג טיימס, 15 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  69. ^ "אדם גרמני נשפט בגין רציחות של עשרים ושבעה גברים צעירים", לואיסטון דיילי סאן, 6 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  70. ^ 1 2 "הציבור התבקש לעזוב בזמן שתיאר הרוצח את פשעיו", פיטסבורג פרס, 6 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  71. ^ לסינג, 1993; עמודים 108–109.
  72. ^ "משפט של שד בגרמניה כל כך מבחיל עד כדי שאף אחד לא צפה בו", ויקטוריה אדבוקייט, 2 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  73. ^ "גרמני נשפט לאחר שהרג שלושים גברים מאז 1918"; סנט פטרסבורג טיימס, 7 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  74. ^ "סוחר בשוק השחור רצח תמורת רווח", דיילי טלגרף, 15 בפברואר 1948; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  75. ^ "המשטרה הגרמנית ידעה על מעשיו של הרוצח הגרמני", רידינג איגל, 14 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  76. ^ לסינג, 1993; עמוד 19.
  77. ^ 1 2 "גזר דין לעריפת ראש", טיימס דיילי, 19 בדצמבר 1924; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  78. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 129.
  79. ^ ניוטון, 2006; פריץ הארמן; עמוד 108; "גרנס, שותפו לפשע, נידון לשתים עשרה שנות מאסר".
  80. ^ לסינג, 1993; עמוד 145.
  81. ^ "רוצח המונים מוכרח לעמוד בפני הגרזן", רידינג איגל, 6 בפברואר 1925; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  82. ^ ליין, 1993; הקצב מהנובר; עמוד 82; "לאחר משפט בן שבועיים בבית הדין בהנובר, הוצא הארמן להורג וראשו נערף".
  83. ^ "רוצח קשוח: בקשותיו האחרונות של החונק", הטלגרף, 6 בפברואר 1925; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  84. ^ 1 2 "רוצח של עשרים ושש ניצב בפני הגיליוטינה", המיזורי הדרום מזרחי, 15 באפריל 1925; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  85. ^ "שלושה גברים הוצאו להורג באירופה", טיימס דיילי, 15 באפריל 1925; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  86. ^ 1 2 3 4 5 לסינג, 1993; עמוד 101.
  87. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 48.
  88. ^ לסינג, 1993; עמודים 86–87.
  89. ^ לסינג, 1993; עמוד 87.
  90. ^ לסינג, 1993; עמוד 92.
  91. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמוד 94.
  92. ^ לסינג, 1993; עמוד 95.
  93. ^ לסינג, 1993; עמוד 97.
  94. ^ לסינג, 1993; עמוד 107.
  95. ^ לסינג, 1993; עמוד 114.
  96. ^ לסינג, 1993; עמוד 122.
  97. ^ 1 2 לסינג, 1993; עמודים 99–100.
  98. ^ לסינג, 1993; עמודים 94–95.
  99. ^ לסינג, 1993; עמוד 111.
  100. ^ "ראשו של הרוצח הסדרתי הגרמני הידוע לשמצה נשרף לאחר שמונים ותשע שנים", כוכב טורונטו, אסושייטד פרס, 25 בינואר 2015; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  101. ^ לסינג, 1993; עמוד 143.
  102. ^ לסינג, 1993; עמודים 143–145.
  103. ^ לסינג,, 1993; עמוד 152.
  104. ^ "פריץ הארמן היה קצב פופולרי בגרמניה של לשנות ה-20 עד שגילו כי מכר בשר אדם", כל מה שמעניין, מורגן דן, 20 ביולי 2020; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  105. ^ "M", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  106. ^ "רוך הזאבים", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  107. ^ "יצרן המוות", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
  108. ^ "סיירוס: נפשו של רוצח סדרתי", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-19 ביולי 2022.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פריץ_הארמן&oldid=37097332"